אב"ד ת"א וחבר ביה"ד הגדול
בדין הקדש חל במחשבה
בע"ה אור ליום ד' כ"א בשבט תש"ללכב' הו"כ ידידי הגאון הגדול מוהר"ר מרדכי אילן שליט"א [זצ"ל]
ברכה ושלום רב
הנני מאשר בתודה קבלת ספרו הנכבד והחשוב "תורת הקודש" ח"ב. ואמנם עבודה גדולה עשה, חכמה ומלאכה כאחת, כי יש בו בספרו אוצר בלום של חידושים וביאורים הבנויים על אדני הסברא הישרה מיסודה של שיטת ההבנה אשר נשתרשה בישיבות ליטא בדורות האחרונים, מלבד אשר יש בו גם אוצר בלום של ידיעות ושיטות רבותינו הראשונים והאחרונים בסדר קדשים אשר מעטים בו הספרים המרכזים ריכוז כה גדול של דעות ושיטות, ואפיריון נימטייה לכת"ר שליט"א על כך, ויזכהו ה' להו"ל יתר חידושיו.
ולחיבת הקודש ארשום הערה אחת על מ"ש בספרו בסימן מ"א לשיטת המאירי [בשבועות כו: ובקדושין מא: ובחגיגה י.] והרמב"ם [בהל' מעה"ק פי"ד הי"ב] דדין הקדש במחשבה אינו אלא חיוב הבאה אבל לא חל [עדיין ההקדש] על גוף הדבר, והקשה מגמ' דר"ה דף ו ע"א דמצריך ב' קראי לבל תאחר, אמר ולא אפריש, אפריש ולא אקריב, ופריך אמר ולא אפריש הא נדבה כתיבא, והרי לשיטה הנ"ל משכחת גם בנדבה חיוב הבאה גרידא כגון במחשבה, ותירץ כת"ר דבמחשבה ליכא בל תאחר כיון דכתיב מוצא שפתיך והיינו דוקא בדיבור עכתו"ד כת"ר.
וע"ז אני מעיר: א. אפילו אם נאמר ד"מוצא שפתיך" בא לאפוקי מחשבה, עדיין י"ל דזה רק לענין העשה דמוצא שפתיך, אבל לענין הלאו דבל תאחר שפיר ישנו גם במחשבה.
ב. גם זה אינו מוכרח דמוצא שפתיך בא לאפוקי מחשבה, ומה שמסתמך על פירוש הרא"ש בנדרים כט ע"ב, שם י"ל דקאי גם בנדר במחשבה, דהרי הרא"ש קאי התם על דברי הגמ' דאומר על בהמה דתהא עולה לאחר ל' יום דאינו יכול לחזור בו משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, וכ' הרא"ש "וחייב לקיים דבריו כאילו נדר דכתיב מוצא שפתיך תשמור ולא מצי מיהדר ביה", וכוונת הרא"ש לתרץ קושיית הר"ן שם דהרי גם במסירה להדיוט יכול לחזור בו בכה"ג, ומתרץ הרא"ש דאף אם מהלכות קניינים יכול לחזור בו אבל סו"ס נדר יש כאן וחייב לקיים הנדר, [והוא על דרך מש"כ הרמב"ם הל' מכירה פכ"ב הט"ו דאף דאין אדם מקדיש דבשלב"ל מ"מ חייב לקיים דברו שנא' ככל היוצא מפיו יעשה], ומסתבר דה"ה במחשבה חייב ג"כ לקיים נדרו, דהא איתרבי מחשבה בהקדש לכל הפחות לענין חיוב הבאה.
ומה שציין כת"ר לעיין בריטב"א שבועות כו ע"ב, הנה ז"ל הריטב"א שם: "ונראים הדברים דגבי צדקה לא מחייב בבל תאחר עד שיוציא בפיו כדכתיב בהדיא מוצא שפתיך תשמור ועשית, וכל שמקיים מה שגומר בלבו אפילו בדברים דעלמא כעובדא דרב ספרא דמס' מכות ירא שמים ועליו נאמר ודובר אמת בלבבו", הרי דהריטב"א לא כתב כן אלא לענין צדקה ולא לענין הקדש, והריטב"א איירי לא לענין בל תאחר, אלא דבכלל ס"ל דבצדקה לא מחייב במחשבה אם לא הוציא בפיו וכשיטת הי"א שברמ"א יו"ד סוף סימן רנח, דהא סיים דמ"מ מי שמקיים מה שגומר בלבו הרי הוא ירא שמים, והיינו דמדינא לא מחייב לקיומי כלל ולא רק דליכא בל תאחר, ומה שהזכיר בל תאחר היינו משום דמהאי קרא דב"ת גמרינן גם לענין צדקה וכדאמרינן התם בפיך זו צדקה, ע"ז אמר דצדקה לא מחייב אלא כשנדר בפיו וכדכתיב מוצא שפתיך - בפיך, והיינו רק בפה ולא בלב, אבל שפיר יתכן דמודה הריטב"א לענין הקדש דנתרבתה מחשבה מכל נדיב לב דה"ה דאיכא בל תאחר במחשבה[3].
ולגוף הקושיא על שיטת המאירי מהגמ' דר"ה ו ע"א הנ"ל י"ל דנכלל בתרוץ הגמ' שם: "אמר רבא משכח"ל כגון דאמר הרי עלי עולה ע"מ שאיני חייב באחריותה", והרי גם במקדיש במחשבה לשיטת המאירי הרי הוא חייב להביאה אבל לא חל הקדש על גוף הבהמה, נמצא דהרי זה כאומר הרי עלי להביא בהמה "זו" לעולה, דאם תאבד לא יהא חייב באחריותה, דהא לא נתחייב אלא על בהמה "זו", וה"ה במחשבה הרי חשב רק על בהמה זו, והיינו לענין זה כמו נדבה שאינו חייב באחריותה, ונכלל בתירוץ הגמ' הנ"ל.
עוד הערה במש"כ כת"ר בספרו שם דלכן כתב הרמב"ם בריש הלכות בכורות פ"א ה"ד אצל בכור [מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה] "ויאמר ה"ז קדש", הרי דצריך דיבור ולא מחשבה, וביאר דהרמב"ם לשיטתו דהמחשבה אינה פועלת על גוף הדבר [שיחול ההקדש] אלא עושה עליו רק חיוב הבאה, ולכן בבכור שקדוש מעצמו לא שייך שיחול עליו חיוב הבאה עכתו"ד, ולענ"ד יש לדון איפכא דחלות קדושה על עצם הדבר לא שייך בבכור כיון דבלא"ה יש בו קדושה, וקדושת פיו אינה מוסיפה בו כלום [אליבא דהלכתא דבכור אינו כדבר הנדור], אבל להקדיש בפה כדי שיחול עליו חיוב הבאה שפיר יתכן, דאף דחייב להביאו מצד הקדושה דמאליו מ"מ אחרי שמקדישו הרי הוא חייב להביאו "גם" מצד נדרו[4].
אסיים בזה ואני שוב מודה להדר"ג על ספרו הנכבד ומברכו שיזכה להפיץ כל מעיונתיו חוצה מתוך הרחבת הדעת ושמחת הנפש.
כנפשו וכנפש ידידו המוקירו ומכבדו
חיים גדלי' צימבליסט
♦ ♦ ♦