כולל שע"י 'ישיבת יד אהרן' ב"ב
ערבות ושומע כעונה
א. חיוב ברכת המזון בנשים
בגמ' ברכות (כ:) ספק הגמ' נשים בברכת המזון דאו' או דרבנן. ורש"י פי' שאינן בברכת הארץ שלא נטלו חלק בארץ. ותוס' (ד"ה נשים בברכת המזון) הקשו הלא גם שבט לוי לא נטלו חלק בארץ. אמנם, שפיר יש לומר דשאני נשים, שהן עם בפ"ע שלא נטלו חלק בארץ, וגרע טפי מכהנים.ובתוס' כתבו שהוא משום ברית ותורה שאינן בה, ולפי זה משמע שזה מעכב מדאו'. ועי' מרדכי שלהי כיצד מברכין בשם הראבי"ה, שיש להזכיר ברית ותורה גם במעין שלוש, וכן באו"ז, וכנראה הוא עפ"י שיטת התוס'.
והעירו על דברי התוס', דבשלמא לרש"י שפיר נפטרו נשים, דעיקר ברכת המזון היא בארץ ישראל כמו שנאמר ואכלת וגו', אולם לתוס', שהוא מחמת ברית ותורה, למה יפטרו הנשים עכ"פ מברכה ראשונה שתיקן משה על אכילת המן, ועי' בערוך השולחן (או"ח קפו ס"א) מש"כ בזה.
אלא שנראה ברור שבעצם מדובר בחבילה אחת, שנקראת ברכת המזון מדאו', אלא שכל פעם שבחו בלשון המתאימה. וכיון שנכנסו לארץ, כעת כל הברכה מתקיימת כעיקרה משום ברכת הארץ, גם לתוס', וכיון שהתנאי לארץ הוא ברית ותורה, ואיכא צד שאין הנשים בכלל, ע"כ נפטרו הן מזה.
אבל עיקר דבריהם צ"ב, דהלא אין מובן כלל שנשים אינן בכלל ברית ותורה, והלא קי"ל בע"ז (כז.) שאישה אף כשירה למול, והיתכן שלא תהיה בכלל מילה ותורה? וגם על רש"י נדון, וכי עכ"פ אין הן בכלל הארץ, אלא שעל רש"י קשה פחות, דעכ"פ הוא בכלל עיקר הברכה, ותוס' אינו רק כפרט שאין בהן, וצ"ע.
♦
ב. חקירה במה דאין ערבות בברכת הנהנין
ובגמ' דנו שאם חיובן הוא רק מדרבנן למה הן מוציאות ידי חובה את האנשים, כדתניא בהדיא, ואמרו דמיירי שהאיש אכל רק כזית, שהוא רק מדרבנן.והקשו הראשונים, דאם כן איך אמרינן להלן בפרק שלושה שאכלו (מח.) שמי שאכלכזית מוציא את מי שאכל כדי שביעה, והראב"ד (פ"ה הט"ו) למד מזה שכזית מדאו',אבל הרמב"ם (שם) כתב דבעי אכן רק כדי שביעה, ועפ"י סוגיין, ויש כאן מחלוקתהסוגיות.
אבל בתר"י כתב שיש לחלק, שנשים ליתניהו בתורת ערבות. וכוונתו (כפשוטו, וכהגרעק"א בשו"ת סימן ז), להיכא שנשים פטורות מעיקר דינא. אלא שיש לבאר את הסברא - מה החילוק בין נשים לבין מי שאכל כזית, הא עכ"פ גם הן מחויבות מדרבנן.
והנה, עיקר מה דלית דין ערבות בברכת הנהנין, כתב רש"י בר"ה (כט. ד"ה חוץ מברכת הלחם) שהטעם הוא דלא יהנה ולא יתחייב. ולולי דבריו היהד ניתן לומר באופן אחר, שהוא משום שכל שלא נהנה לא שייך שיתחייב, דמי שלא נהנה כיצד ישבח מפני שנהנה חבירו, בברכה שעיקר ענינה הוא ההנאה, ולא דמי למצוה, שכל שלא יצא חבירו כאילו הוא בעצמו לא יצא, מחמת גדר ערבות.
ונפק"מ לברכת השבח, שלרש"י יש ערבות, דעכ"פ יש כאן חיוב, ולפי מש"כ אין ערבות, דהלא עכ"פ לא יתכן לשבח על ברכת הרעם שכוחו וכו', בלי שאכן נפשו הזדעזעה מהרעם.
ולעניין ברכת טלית, שהמחייב הוא ד' כנפות, יש לדון אי שייך ערבות, דלפי רש"י ניתן לומר לא ילבש ולא יתחייב (ואף אי עושה רק לקיום מצוה, אולי יש לדון שלא יהיה כך), אולם אם זה עניין שהמצוה של השני מוטלת גם עלי, נראה שכן תהיה ערבות, ועיין.
♦
ג. האם שומע כעונה בעי לדין ערבות
והנה, האם שומע כעונה בעי לדין ערבות, יש לדון שכן, שהלא נראה שאין כאן סתם הלכה שכל שומע הוא כעונה, דהלא בעי לשמוע מבר חיובא, וכן בעי כוונת שומע ומשמיע כבסוגי' דר"ה (כט.), אלא שיש לומר שאינו רק כדי לתת לדבר זה שם ברכה, אלא גם י"ל שהוא מדין ערבות, שא"א שהמברך יוציא את השומע בלי ההצטרפות של המברך עם השומע, וכמו שבאר חזון איש אור"ח סימן כט באורך.אולם, לעניין ברכת הנהנין כנראה דעת החזו"א (שם) דמהני בלא ערבות אם כבר נתחייב, דהא ליכא דין ערבות לענין ברכת הנהנין, והוא כרש"י. אכן, לפי מה שבארנו, ניתן לומר שכל שנהנה, וסילק העכבה שא"א לו לברך ולשבח, כבר שפיר איכא ערבות גם בברכת הנהנין.
♦
ד. ביאור דברי התר"י
ולפי זה יתבארו לן שפיר דברי התר"י הנ"ל, דהא כיון שהאדם כבר אכל כזית, הויבכלל ערבות מה"ת (שלא כנשים, שהן לעולם אינן מחויבות אלא מדרבנן), דהא עכ"פ בכלל נהנה הוא בוודאי.ולר"ש בן שטח שם, אפי' שתה יין די כדי לברך ברכת המזון, מדין ערבות, וי"ל דס"ל שחכם כמותו בעי ליטול חלק גדול יותר בנשמת האומה בדין הערבות גם אם לא אכל כלום[2], ולא הוצרך למידי אלא כדי לחייבם להשתתף עכ"פ בחומריות של הת"ח, שראוי שישקהו יין שהוא כנסכים למזבח, והלא זה כל העניין שם לגדל התורה לפארה ולסלסלה שבה מלכים ימלכו, ולפי זה אינו הוראה כללית, והיינו לגרמיה.
והיינו דכל שנעשה כאילו מחוייב מדרבנן הדר קרינן ביה וישא ה' פניו אליו אליך שהן מחמירים על עצמם עד כזית ועד כביצה כבסוגי' הגמ' (הנ"ל ברכות כ:), ואם כן בוודאי בכלל שבח הוא, ובכלל ערבות הוא, והוא שורש נכון.
♦ ♦ ♦