הלכות שמיטת כספים
על סדר השו"ע חו"מ סי' סז
סעיף א:אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום: הגה: (רמב"ם פ"ט מה' שמטה בעה"ת שער מ"'ה והר"ן בשם י"א) כן הוא הסכמת הפוסקים אבל י"א דאין שמטה נוהגת בזמן הזה ונרא' שעליהם סמכו במדינות אלו שאין נוהגין דין שמטה כלל בזמן הזה והמנהג היו נוהגין עדיין בזמן הרא"ש כמו שכתב בתשוב' (הטור ס"ה הביאו) שהיה צווח ככרוכיא לבטל המנהג ולא אשגחו ביה וכבר כתבו ג"כ האחרונים ז"ל (בד"מ ס"ה הביאו) טעם למנהג שאין נוהגין שמטה כמבואר בדברי מהרי"ק שורש צ"ב ומהר"ר איסרלן בת"ה סימן ד"ש ובמהרי"ל ואין לדקדק אחריהם ובחשבון שנת השמיטה נפלה מחלוקת והעיקר ששנת ש"כ ושנת שכ"ז היתה שמטה וא"כ יהי' שנת של"ד הבע"ל שמטה יה"ר שיבנ' בהמ"ק ויחזרו אז למנות שמיטין ויובלות כי יבא של"ה לפרט.
שמיטת כספים בחוץ לארץ
כתבו הראשונים (הרא"ש בתשובותיו כלל סד סימן ד, כלל עז סימן ב; החינוך מצוה תעז) ששמיטת כספים נוהגת אף בחוץ לארץ, וכן כתב התשב"ץ (ח"ב סימן צט)[3]. ובשו"ת אבקת רוכל (סימן קנד) כתב, שאין להתחשב במנהג כמה מקומות בחוץ לארץ שאין נוהגים בהם שמיטת כספים[4].♦
הנמנע מלהלוות לעני כיום האם עובר באיסור דאורייתא
נאמר בתורה (דברים טו, ט): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ, וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא". היינו שהתורה מזהירה באיסור לאו לאדם שאינו רוצה להלוות לאדם הנזקק, מפני שחושש שמא השביעית תשמט את חובו ויפסיד את מעותיו. וכתב בספר בכור שור (מכות דף ג ע"א) שגם לפי שיטת הרמב"ם והשו"ע וסייעתם, הסוברים ששביעית בזמן הזה מדרבנן כמו שהזכרנו, בכל זאת אם נמנע מלהלוות עובר ב'לאו' מהתורה גם בזמן הזה.אולם הגר"י דיסקין (בהערותיו לספר השמיטה פרק יג סעיף ב) תמה על כך, שהרי התורה אסרה להימנע מלהלוות לעני מפני ש'קרבה שנת השבע', והיינו שנמנע מלהלוות מפני שהוא חושש שהשביעית תשמט. אך בזמן הזה השביעית אינה משמטת מהתורה אלא מדרבנן מכח הפקר בית דין הפקר, ואם כן לא יתכן לומר שהנמנע מלהלוות יעבור בלאו מהתורה, שהרי כל המניעה שלו מלהלוות באה מחמת החשש שהשביעית תשמט, ועתה אין השביעית משמטת אלא מדרבנן. (וראה בשו"ת התעוררות תשובה חו"מ סימן יא שנקט שאין איסור לאו לנמנע מלהלוות קודם השביעית).
הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל כתב (בכרם ציון הלכות פסוקות פרק יז הערה יב, ובמנחת שלמה ח"א סימן מז אות א) ליישב שאלה זו, כי עיקר כוונת התורה, שאסור לאדם להימנע מלתמוך ולהלוות לעני, מחשש שיפסיד את הלוואתו וכל חששו הוא פחד שוא ומדומה, ולא משנה אם הפסד הלוואה הוא מהתורה או מדרבנן. והיינו שהאיסור הוא על עצם המניעה מלעשות חסד בגלל פחד שווא. ולפי זה, אף בשאר השנים יש איסור מהתורה להימנע מלהלוות בגלל פחד שוא ולאו דוקא בשביעית. וכן נראה בדעת החינוך (מצווה תפ). וכן נקט פאת השולחן (סימן כט ס"ק מז)[5].
♦
סעיף ב:
שביעית משמטת את המלווה, ואפילו מלווה שבשטר שיש בו אחריות נכסיםד. והמשכנתא, במקום שדרכם לסלקה מלווה בכל עת שיביא מעותיו, שביעית משמטתה; ומקום שאינו יכול לסלק ועד סוף זמנו, אין שביעית משמטתה. ואם אינה משכנתא, אלא שסיים לו שדה בהלוואתו, אינו משמט. וי"א דה"מ באתרא דלא מסלקי ליה; וכל שאינו יכול לסלקו, אפילו יום אחד, מקרי אתרא דלא מסלקי ליה.[6]
צ’קים חייבים בפרוזבול
כתב בספר שבות יצחק (דרזי, עמוד נד) שאין השיק נחשב כתשלום מזומן אלא כשטר התחייבות, ועוד דחיישינן שמא לא יהיה כסוי לשיק או יבטלו ואינו כמשכון, ולכך השביעית משמטת אותו, וצריך לכתוב עליו פרוזבול. ואם כתב פרוזבול ולאחר מכן קיבל שיק, יכתוב פרוזבול נוסף[7]. ולכן כל בעלי המכולות וחנויות שבערב ר"ה מכרו בצ'קים צריכים לעשות פרוזבול בסוף היום[8].♦
הלוואת משכנתא
מבואר שאדם הלוקח הלוואה לזמן ארוך, ומצביע למלווה על שדה מסויימת, ואומר לו אם לא אפרע חובי קרקע זו תעמוד לך לפרעון, לדעה ראשונה בשו"ע אפילו באופן שהלוה יכול לסלק את המלווה בכל יום ולפרוע לו מעותיו, בכל זאת אין השביעית משמטת. ומכאן יש ללמוד לאדם הלוקח 'משכנתא' מהבנק, שאין השביעית משמטת הלוואתו.ולדעת היש אומרים בשו"ע, דוקא באופן שאין הלוה יכול לסלק את חוב המשכנתא בכל עת שירצה, אלא רק עד הזמן שנקבע ביניהם כתחנת פרעון, אזי אין השביעית משמטת את חוב המשכנתא. אבל אם הלוואה זו היא באופן שמתאפשר לו לפרוע ולסלק את החוב בכל זמן שירצה, אזי השביעית משמטת הלוואה זו[9].
אמנם בסעיף זה מדובר בהלוואה שהתשלומים שלה הם ללא תוספת רבית, אלא רק החזר של הקרן בלבד, באופן זה יש לחלק בין אם קיימת אפשרות פרעון מוקדם, שבזה השביעית משמטת, לבין אם יש קנס על פרעון מוקדם, זולת אם פרע במועד תחנת פרעון שהיא לזמן הקבוע מראש בין הצדדים, שבזה אין השביעית משמטת ואין זקוקים לפרוזבול. אבל כיום, שכל תשלומי החזר המשכנתא הם בתוספת רבית והצמדה, הרי שהדין משתנה, כיון שעדיין המלווה נוגש בלווה מן הרבית, ועדיין קיים איסור "לא יגוש"[10]. ולכן חובה על הבנק לעשות פרוזבול על המשכנתא[11].
♦
סעיף ג:
מי שיש לו עסקא משל חברו, שביעית משמטת פלגא שהיא מלווה.
היתר עיסקא צריך לעשות כפרוזבול
אדם שהפקיד סכום כסף בבנק, פקדון זה נחשב להלוואה, שהרי יש רשות לבנק להוציא כסף זה ולהשתמש בו, וחובה לעשות פרוזבול (ראה להלן בדברים שנכתבו בסעיף ט).גם אדם שיש לו עם הבנק שטר 'היתר עיסקא', עדיין יש לו לכתוב שטר פרוזבול. הסיבה לכך היא, כי נוסח השטר של היתר עיסקא: "חצי מלווה וחצי פקדון". ואף שעל חצי הפקדון, אין שביעית משמטת, אך על החצי מלווה, הרי זו הלוואה גמורה, לפיכך צריך לכתוב שטר פרוזבול (וראה עוד להלן בסעיף ט).
ובספר שמיטת כספים (שוורץ עמ' 68) כתב שיש אומרים (ספר משנה כסף [שפירא] ח"א ע' כד פנים חדשות אות ט, פ"ב אות יג עמ' קפא) שאף חצי הפקדון משמט. וטעמו, כי בהיתר עיסקא שאנו נוהגים בו, אין הלוה מתחייב לעשות במעות של חצי הפקדון איזה עסק מסוים, אלא יש לו רשות להוציא את המעות לכל מה שירצה, אפילו לצורך שאינו עסק[12], ולכך שביעית משמטת. עכ"ד[13]. והראיה שאין זה כפקדון אלא הלואה, שהרי כאשר אדם עשה פק"מ המפקיד דורש מהבנק סכום כסף גדול, ואין לבנק באותה העת, אומרים לו שיבוא מחר לקבל[14].
♦
סעיף ט
המלווה את חבירו, והתנה עמו שלא תשמיטנו[15] שביעית, הרי זה נשמט[16]. אבל אם התנה עמו שלא ישמיטהו חוב זה, ואפילו בשביעית, תנאו קיים, שנמצא שחייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה, שהוא חייב[17]. הגה: וכן אם כתב בשטר לשון פקדון, אינה משמטת, דלהכי כתב לשון פקדון, שלא ישמט (מהרי"ק שורש קפב). אם נהגו לכתוב כן בשטרות, ובשטר אחד לא נמצא כך, לא אמרינן דהוי כאילו נכתב, אעפ"י שלענין שאר דברים אמרינן כך, כדלעיל סימן מ"ב (ב"י בשם הרשב"א)[18].
דין המפקיד מעות בבנק
יש שדנו לומר שהפקדות שנמצאים בבנק בפק"מ [-פקדון קצר מועד], יש להם דין פקדון, ופטור מעשיית פרוזבול. כך כתב בספר תפארת מנחם (שני, עמ' נו אות טז), על פי מה שכתב מהרי"ק והביא דבריו הבית יוסף ופסקו הרמ"א כאן, שהמלוה לחבירו וכתב לשון 'הפקדה', אין השביעית משמטת, דלהכי כתב לשון 'פקדון' שלא ישמט. וכך גם כל העסקאות בבנק מכונות בשם 'פקדון'.אולם דבריו צריכים ביאור, שהרי המפקיד בבנק מקבל ריבית על סמך ה'היתר עיסקא', ובהיתר עיסקא כותבים במפורש ששם העיסקא הוא 'חצי מלוה וחצי פקדון', הרי שחציו הוא בגדר מלווה, ועל כן זקוק לעשות פרוזבול משום חצי זה, וכנזכר לעיל סעיף ג' עיי"ש. ועוד, שהרי טעמו של המהרי"ק הוא, לפי ששינה המלווה מלשון 'הלואה' וכתב 'פקדון', שבכך מראה שכוונתו להתנות שיהיה כפקדון שהלוה לא ישמט חוב זה. משא"כ בזמנינו, הרי תמיד קוראים לו 'פקדון', ואין בכך ראיה שהתכוין להתנות כן, אלא היא לשון משובשת[19]. ועיין עוד להלן סעיף י' אודות זמן הפרעון בבנק. ועוד שם בהא דהבנק היא חברה בע"מ. ועיין עוד לקמן סעיף ל"ב בדין כתיבת תאריך בשטר הפרוזבול.
♦
סעיף יד:
הקפת (פירוש שקנה באמנה) חנות, אינה משמטת. ואם זקפה עליו במלוה, משמטת. הגה: ומקרי זקיפה משעה שקבע לו זמן לפרעו (טור והרא"ש פרק השולח). ויש אומרים דמקרי זקיפה מיד שכתב בפנקסו כל החשבון ביחד (מרדכי פרק הנשבעין).
הקפת חנות בזמנינו
כתב הגר"מ אליהו בספרו מאמר מרדכי (פכ"ב הי"ב) בעבר לא הייתה השביעית משמטת הקפת חנות ושכר שכיר כיון שלא היה הדבר בגדר חוב, והיה מחכה שנה או שנתיים כמש"כ בבית יוסף. אולם בזמן הזה הקפת חנות או שכר שכיר נשמטין, היות ומקפידים על יום התשלום וכל יום איחור הוא בגדר חוב, ולכן יש לכתוב פרוזבול[20]. ועיין אור לציון (פ"ז ה"א)[21].סעיף טו:
שכר שכיר, אינו משמט. ואם זקפו עליו במלווה, משמט.
שכר שכיר בזמנינו
מבואר בשלחן ערוך שאדם ששכר פועלים ולא שילם להם, ועברה שנת השמיטה, אזי אין השביעית משמטת שכר שכיר, כיון שזה אינו חוב על הלוואה. אך אם זקפו עליו במלווה, אזי השביעית משמטת. אמנם לדברי הגר"מ אליהו, בזמנינו גם בלי לזקוף הרי זה משמט, שהרי אם המעביד מאחר יום אחד, מיד השכיר תובעו, ורק בזמנם היה מנהג לעבוד זמן מה ולקבל כסף בסופו. ובאור לציון (שם ה"ב) הביא סברא זו וכתב, שעדין נראה עיקר אף בזמנינו, שאין השביעית משמטת.♦
סעיף טז:
קנס של אונס ומפתה ומוציא שם רע, אינם משמטים. ואם זקפם במלוה, משמטים. ומאימתי נזקפים, משעת העמדה בדין[22].
סעיף יז:
המגרש את אשתו קודם השמיטה, אין כתובתה נשמטת. ואם פגמתה או זקפתה עליו במלוה, משמטת. הגה: הבא מכח גוי, הרי הוא כגוי. ולכן מי שקנה שטר מן הגוי, על חבירו, אין השביעית משמטתו (תשובת הרשב"א סימן תשסט). וכן מי שערב בעד חבירו נגד גוי, ופרע לגוי, ולקח השטר מן הגוי ותבע חבירו באותו השטר, אין השביעית משמטת; אבל בלאו הכי, משמטת, אף על פי שפרע לגוי בשבילו (בית יוסף בשם הרשב"א).
נשים במצוות שמיטת כספים
גם הנשים חייבות בכל דיני שמיטת כספים, כדמשמע בגמרא במסכת כתובות (דף נה ע"א, ועי' גיטין דף יח ע"א) שאמרו שם, כתובת אשה שפגמה וזקפה - משמטת בשביעית, ומשמע שהאשה חייבת במצוות עשה של שמיטת כספים. וכ"כ בספר החינוך (מצוה תעז). וכן פסק בספר ראשית ביכורים (ח"ב סימן א עמ' קטז ד"ה ויען) בנוגע לאיסור לא יגוש [אך הסתפק שם על עשה דשמוט באופן שהלווה מחזיר מעצמו], וכן בבן איש חי (ש"ר כי תבוא אות כו).ואל תתמה, והלוא מצות השמטת כספים היא 'מצות עשה שהזמן גרמא', ונשים פטורות? כמה ישובים לשאלה זו:[23]
יש לומר, שכלל זה שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, הוא דווקא במצוות עשה שחיובן ב'קום ועשה', אך מצוות שקיומן נעשה ב'שב ואל תעשה' - נשים חייבות. וכך גם מצות השמטת כספים, היא מצוות עשה המתקיימת בשב ואל תעשה, בכך שלא גובים את החוב מהלווה, ולפיכך נשים חייבות בה.
וטעם חילוק זה מבואר על פי מה שכתבו כמה מהפוסקים (אורחות חיים ח"ב ראש הלכ' מילה עמ' ג; כלבו ריש סימן עג; רבי דוד אבודרהם ברכת המצות ומשפטיהם ד"ה כל ישראל; רשב"ץ בספר מגן אבות פ"ב מ"ו), שהסיבה לכך היא שהתורה פטרה את הנשים ממצוות עשה שהזמן גרמא, מפני שרשות אחרים עליה, וטרודה בעסקי הבית. ולפי זה במצוות עשה שהזמן גרמא ב'שב ואל תעשה' חייבות, כי מה בכך שרשות אחרים עליה, הלוא לא מוטל עליה לעשות מידי במצוות מסוג זה. וכיוצא בזה מצינו שנשים חייבות בתוספת יום הכיפורים. וכן כתבו התוספות במסכת כתובות (דף מז ע"א) שיש דין תוספת שבת במלאכה לנשים, וכ"כ המאירי (שם) והר"ן בשבת (דף כג ע"ב גבי דביתהו דרב יוסף מאחרה). וכן הדין בשביתת בהמה (עי' שו"ע סימן שה).
עוד יש לומר כיון שבמצות שמיטת כספים יש גם לאו של 'לא יגוש', לפיכך אמרינן כל שישנו בלא יגוש ישנו במצוות 'שמוט', וכפי שחייבות בקידוש והבדלה (עי' ברכות דף כ ע"ב, שו"ע או"ח סימן רצו סעיף ח).
עוד יש לומר שמצות שמיטת כספים אינה בגדר 'הזמן גרמא'. הנה הגמרא במסכת קידושין (שם) אומרת שהאשה פטורה מלדאוג למילת בנה, שכן נאמר בתורה (בראשית כא, ד): "כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים", ודרשו רבותינו בגמרא 'אותו' [האב] - ולא אותה [האֵם]. ומקשים התוספות (שם ד"ה פוטר) מדוע יש צורך בדרשה זו בכדי לפטור את האם, הרי מצוות ברית מילה היא מצוות עשה שהזמן גרמא, שהרי אינה נוהגת אלא ביום השמיני, וקיימא לן שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא? ותירצו כיון שיום השמיני והלאה אין לה הפסק, לכך אין מצוה זו נחשבת כמצוות עשה שהזמן גרמא. ע"כ. ולפי דבריהם יש לומר, שהכא נמי במצוות 'שמיטת כספים', שאינה נחשבת כזמן גרמא כיון שהמצווה נמשכת לעולם אחרי ראש השנה [של שנה שמינית], שבכל עת שיבוא הלווה לפרוע, צריך המלווה לומר לו: 'משמט אני', ולכן אף הנשים חייבות במצות עשה זו, כי אינה בגדר 'זמן גרמא'.
עוד יש ליישב בזמן הזה לרוב דעות הפוסקים מצות השמיטה אינה אלא מדרבנן, ולדעת רש"י במסכת ברכות (דף כ ע"ב ד"ה ה"ג תפלה. ועי"ש בתוד"ה בתפלה. וע"ע ברכ"י או"ח סימן רצא אות ח) מצוות דרבנן גם אם הן זמן גרמא - נשים חייבות.
♦
פרוזבול לאשה
עד לפני כחמישים שנה, לא היה צורך שהנשים יכתבו שטר פרוזבול, כיון שהנשים לא היו יוצאות לחיי עבודה מחוץ לבית, כך שכל הכסף היה של הבעל בלבד. אך כיום, שיש נשים רבות שעובדות מחוץ לבית, ומרוויחות כסף רב, ויש להן חשבון בנק נפרד, או אפילו בחשבון משותף עם הבעל. נמצא שהן מלוות כסף לבנק, או לאנשים פרטיים. לכן בודאי הן צריכות לכתוב שטר פרוזבול, כדי שהחובות שחייבים להן, לא ישמטו ויפסידו את מעותיהם.♦
מעשה ידי האשה לבעלה
פסק השולחן ערוך אבן העזר (סימן פ סעיף א) מעשה ידיה לבעלה, כיצד, הכל כמנהג המדינה מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר או פשתים טווה. ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו, אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד. דחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי לה, המותר לבעל. ע"כ.ומקור הדין בגמרא בכתובות (סו ע"א) נחלקו רבי עקיבא ורבנן בהעדפה, ובגמרא אמרו שבהעדפה שלא ע"י הדחק לכ"ע שייך לבעלה, וחלקו בהעדפה ע"י הדחק למי שייך. ופירש הרא"ש (סי' ב) כגון שעשתה בלילות בשעה שבני אדם ישנים, והלכה כת"ק שזה לבעלה, וכ"פ רב האי גאון. אבל ר"ח פסק שרק בעשתה מותר שלא ע"י הדחק הוא לבעלה, אבל כל שדחקה עצמה, ובין שעושה בלילה, הכל לעצמה.
ובגמרא בעי רב פפא: עשתה לו שתים בבת אחת, מהו? בעי רבינא: שלשה או ד' בבת אחת, (פרש"י כגון שהיתה שומרת קישואין וטווה פשתן ומלמדת שיר לנשים בשכר ומחממת ביצים בחיקה או ביצי תולעים שעושין משי, והנשים מחממות אותן בחיקן והם נוצרים), מהו? תיקו.
לכאורה ספק הגמרא לא שייך אלא לדעת רבי עקיבא, שהעדפתה לעצמה. אך לרבנן, לעולם היא של הבעל. ודייק רבינו חננאל, שסברה הגמרא שההלכה כרבי עקיבא. ולכן הסתפקה אליביה. אך התוספות רי"ד כתב שאין להוכיח מזה שהלכה כרבי עקיבא. ולעולם הלכה כרבנן.
אך רב האי גאון כתב שספק הגמרא שייך גם לפי רבנן - דאף על פי שלדעת רבנן העדפה שעל ידי הדחק שייכת לבעל, היינו דוקא במלאכה אחת. ובה תקנו, שכל מה שתעשה יהא לבעל. אך כשעשתה שתי מלאכות, שמא בזה לא תקנו שיהיו לבעל כיון שלא שכיח שתעשה שתי מלאכות. ואם תמצי לומר, ששתי מלאכות שכיחי, שמא שלש וארבע לא שכיחי, ולא תקנו בהם. ע"ש. אמור מעתה שאף לשו"ע שפסק שדחקה את עצמה שייך לבעלה, אבל בשתים ושלש עבודות, בזה יש מקום לומר ששייך לעצמה, והיות והוא תיקו על כן היא מספק היא מוחזקת בזה.
וכתב בהערות הגרי"ש אלישיב בכתובות שם, וכתב הבית מאיר (ריש סי' פ') דכהיום דאין המנהג לעשות בצמר אין יכול לתבוע אשתו לעשות בצמר, ולפ"ז בעושה מלאכה אחרת שלא כתוב במשנה כגון הוראה בביה"ס וכד', נראה דהוה בכלל ספק הגמ' דשלשה או ד', דנראה דלחידוש נקטה הגמ' ג' או ד' דיש צד דהכל שייך לבעל, אבל ה"ה בעושה מלאכה אחרת שלא כתוב במשנה הוה בכלל ספק זה ומבואר נמי ברש"י דנקט מלאכות אחרות הוה ספק ואין יכול להוציא מאשתו. עכ"ד. וכן הביא בחשוקי חמד משם הגרי"ש אלישיב, וכן הוא בישיב משה. הרי שהדברים נודעים בדעת הגרי"ש בזה שדעתו שנשים העבודה כיום מקנה את השכר להם[24].
וע' ב"מ שפסק אפילו אם נהגו נשי העיר לעבוד בעבודות אחרות אין לבעל זכות לכפות על אשתו שתעבוד בעבודות אחרות.
והמשנה למלך (פכ"א מאישות ה"א) הביא את דברי מהרי"ט ח"ב (חו"מ סי' סז) שהסתפק באלו הנשים הנכנסות בבית השרים, והמה כאניות סוחר להביא טרף לביתם, ומכלכלין את בעליהן, אם נאמר שאשה כזאת אין לבעלה זכות בכל אשר עשתה ויהיו מעשה ידיה לעצמה או לא. ומבואר בדברי המהרי"ט שהבעל זוכה בכל מעשה ידיה מאיזה סוג שהוא, אך מסתפק בנשים המכלכלות את בעליהן אם זה כאילו אמרה איני ניזונית ואיני עושה שאין הבעל זוכה במעשה ידי אשתו, ע"ש. וכן פסק הדגול מרבבה (אהע"ז סי' פ). וכן פסק הגריש"א בישיב משה (עמ' קצג). והבית מאיר (אהע"ז סי' פ) פסק שמעשה ידי אשתו שהרוויחה מעבודות פקידות או ממקצוע אחר לא הוי שלו מצד מעשי ידי אשתו להיות הקרן והפירות שלו, אלא דיינינן ליה כנכסי מלוג שרק הפירות הולכים אליו, אעפ"י שכל נשי העיר עובדות בכך. והיינו הרווחים מהקרן, כגון שהפקידה כספה בתוכנית חיסכון שהריבית שלו.
ויש מהאחרונים שכתבו לחלק, שרק ההפרש שמרוויחה יותר מעבודה מחוץ לבית לבין אם הייתה עובדת בבית, שייך לה, והיינו אם הייתה עובדת בעבודה בבית הייתה מרוויחה 2000 ₪ , וכיום ע"י שעובדת כפקידה או בהוראה משכורתה 5000 ₪ א"כ ההפרש הוא 3000 ₪ שייך לה, וכן פסק הגריש"א בעל פה[25], ובשו"ת דברות אליהו ח"ד (אה"ע ס' כ"ו) וכ"כ פסק האבא[26]. ואפשר שבכה"ג חשיב יותר מדחקה עצמה ועשתה יותר, שפסק מרן ששייך לבעלה, דהוי "בזיון" לאשה לצאת מהבית דכל כבודה בת מלך פנימה, ואינה חייבת לעבוד מחוץ לבית, וכמ"ש (תהילים קכח, ג) "אשתך כגפן פוריה בירכתי בתיך". ולכן ההפרש שלה.
והעיר על זה הג"ר יעקב טופיק שליט"א (רב העיר ביתר), דה"מ אם בנוסף לעבודתה בחוץ, ממלאת את תפקידה בבית ואת כל החיובים שלה לבעלה ולבית, כדאיתא בכתובות (שם) מבשלת ואופה וכו', הלא"ה רשאי בעלה לקחת חלק נוסף משכרה. ולהעיר מהפסוק בעמוס (פרק ד) שמעו הדבר הזה פרות הבשן, והגמרא במסכת שבת (לג.), דורשת, אלו נשי דמחוזא, דאכלן ולא עבדן[27].
[וע"ע במש"כ הגרי"ש אלישיב בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק יז (עמוד 41), שאשה שעובדת בנקיון ובישול בבית ואין לה שפחות שאין לה חיוב לעבוד כלל].
והנפק"מ בזה לדינא:
א. לכך אשה שמחזיקה במניות בבנק או שלקחה משכנתא מהבנק (ויש לה ביטוח חיים ושותפה במניות), יש לחוש שמא חלק מהמניות הן של חמץ וצריך למוכרם קודם הפסח, וצריכה לחתום על "שטר הרשאה" שמסכמת לבעלה למכור עבורה את החמץ (כיון שחלק משכרה שייך לה). וקי"ל שיש דינא דמלכותא במנהג המדינה, והמנהג הוא שחלק מהממון שהרוויחה מעבודתה שייך לה. ועוד, חמץ אסור מהתורה ומדאורייתא לא אמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה (אא"כ עשו ביטול לחמץ ואיסורו נחת לדרבנן). וכן פסק מרן (סי' פה ס"ד) בעל הבא לדון עם אחר על נכסי אשתו, צריך הרשאה. וסיים הרמ"א בשם הריב"ש ולעשות פשרה צריך הרשאה.
ב. וה"ה באשה ששותפה עם בעלה בפרה מבכרת, ובעלה מוכר לגוי את הקנה או הוושט של הבהמה כדי לפטור את הוולד מקדושת בכור, צריכה גם האשה לחתום על שטר המכר. ובפרט אי אמרינן שיש דינא דמלכותא במנהג המדינה, והמנהג ש"חצי מהנכסים" שייכים לאשה, והוי ספק דאורייתא ולחומרא. ומ"מ אם "אמרה" לבעלה למכור את חלקה בחמץ או בפרה המבכרת מהני, ואין צריכה קנין לכך, וכיו"ב פסקו הרמב"ם (פ"ה מהלכות מכירה הי"א) והשו"ע (אהע"ז סי' קמא סכ"ו). וכ"ש שמהני במכירת חמץ שמוכרים גם למי שלא חתם, ומותר מס"ס.
ג. קי"ל במסכת בב"ק פז. עבד ואשה פגיעתן רעה שהם הזיקו אחרים לא צריכים לשלם, ע"ש. ודבר זה תלוי במחלוקת הנ"ל אם היא אשה שעובדת ויש לה כסף משלה אם צריכה לשלם. וכן פסק הגריש"א זצ"ל [במקרה שאשה נשואה היתה עושה שמרטף בבית אחרים, והיתה מתקשרת לחו"ל על חשבונם, שחייבת לשלם כיון שהיתה עובדת]. אמנם הג"ר ניסים קרליץ (שליט"א)[זצ"ל] פסק, שאם גנבה האשה בעלה פטור מלשלם את דמי גניבתה, ואף כשהיא עובדת, א"א לנכות מכסף זה, כיוון שכל מעשה ידיה לבעלה. וגם מה שדחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי לה המותר לבעל. וכן פסק החזו"א, עכ"ד. וכן משמע מהשו"ע (סי' צה ס"ז) אלמנה שניזונית מן היתומים, והניח בעלה קרקע והשביחתו, שהלכה כויש מי שאומר שנוטלת שכר טרחה, אלא שידה על התחתונה. ע"כ. הרי שאף שעבודה בשדה הוא מחוץ לבית והכסף שייך לה[28]. ולדעת הגריש"א והחזו"ע באשה שעובדת מחוץ לביתה הכסף שייך לה, וא"כ יש ממה לגבות מכספי האשה ותחזיר את שווי הגניבה.
ד. אשה הקונה "קנייה גדולה", כדוגמת בגדים ורהיטים וכדומה, אם צריכה לקבל את הסכמת בעלה. והגר"ח פלאג'י כתב שצריכה האשה לבקש מחילה מבעלה בערב יוה"כ, שמא קנתה שלא ברצונו והוא גזל.
ה. פסק בשולחן ערוך (יורה דעה הלכות צדקה סימן רמח ס"ד) גבאי צדקה, אין מקבלין מהנשים ומהעבדים ומהתינוקות, אלא דבר מועט, אבל לא דבר גדול שחזקתו גזול או גנוב משל אחרים. וכמה הוא דבר מועט, הכל לפי עושר הבעלים ועניותם. והני מילי בסתמא, אבל אם הבעל מוחה, אפילו כל שהוא אסור לקבל מהם, ע"ש. ולכן צריך הגבאי צדקה לדעת שנותנת האשה בהסכמת בעלה[29]. וכתב הנודע ביהודה (מהדו"ק חיו"ד סי' עב) דאם אמרה שנותנת בשליחות בעלה וברשותו נאמנת, שאין אדם חוטא ולא לו. וכ"כ בתשובת בשמים ראש (סימן קסו), ע"ש. ולכן כתוב בשמות (פרק לה פס' כב) "ויבואו האנשים על הנשים" ופירש הספורנו עם הנשים המתנדבות באו האנשים שלהן להסכים בנדבה, כדי שיקבלו הגבאים מהן, שאין מקבלין מן הנשים אלא דבר מועט כדאיתא בב"ק (קיט ע"א). והתם הייתה מתנה מרובה ולכך היה צריך את הסכמת הבעלים.
והכא באשה עובדת הדבר תלוי במחלוקת האם יכולה לתרום לישיבה וכיו"ב תרומה גדולה מבלי לקבל את הסכמת בעלה. ואם רוצה לתרום תרומה מועטת, יש רשות בידה, כדאיתא בבבא קמא (קיט ע"א) גבאי צדקה לוקחין מהנשים דבר מועט, אבל לא דבר מרובה. וכ"פ מרן[30].
♦
בעל עשיר שלא נותן צדקה ולא אסר בפירוש על אשתו לתת
בספר שערי דעה פסק בשם מהר"ם מינץ (סי' ז) שעשיר שלא נותן צדקה, יכולה אשתו לתת צדקה לפי עושרה כדרך הנשים העשירות, ואין בעלה יכול למחות בידה. וכמ"ש בכתובות בפרק המדיר (עב ע"א) אמר רב כהנא המדיר את אשתו שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה ורחיים ותנור יוציא ויתן כתובה, שמשיאה שם רע בשכנותיה. ומוכח שכל שדרך הנשים לעשות, אפילו מידי דאית ביה חסרון כיס, לא מצי הבעל למחות בידה, וה"נ לא שנא. וכ"ש הוא ומה בדבר הרשות אינו יכול למחות בידה, כ"ש בצדקה שהיא דבר מצווה רבה שאין בכוחו למחות בידה, ע"ש. והב"ד בית לחם יהודה. ודייק השערי דעה ממהר"ם מינץ שאין צריכה להודיעו, שאם הייתה צריכה להודיעו לא הוי שתק מלפרש דין זה, והיינו טעמא כיוון שאין הבעל יכול למחות בידה, ויש לה רשות לעשות כן, א"כ למה נעשה מחלוקת בין איש לאשתו.ובשו"ת בנין אב ח"א (סי' נה אות ג) התיר לקבל תרומה מאשה הנשואה לגוי ולהנציח את שמה, ע"ש[31].
♦
בעל עשיר שלא נותן צדקה ואסר בפירוש על אשתו לתת
עיין בפתחי תשובה (יורה דעה סימן רמח) שכתב בשם בתשובת נודע ביהודה (תנינא חיו"ד סי' קנח) שנשאל באשה שיודעת שבעלה מקמץ בנתינת צדקה ואינו נותן לפי ערכו, והיא נושאת ונותנת תוך הבית ומחלקת צדקה לפי העושר ויודעת שבעלה מקפיד, אם מותר לקבל ממנה. והשיב דגזל גמור הוא וחלילה לקבל ממנה, ואף שב"ד כופין על הצדקה, מ"מ מי שם האשה לשופטת ואשה פסולה לדון וגם לב"ד אין רשות ליקח ממנה בלי ידיעתו. גם להתיר לה בימי עיבורה ליתן חלקה לענים להתפלל עבורה ולעשות לה פדיון גם כן אינו נכון דאין זה בכלל רפואה, רק אם היו כל בני משפחתה נוהגים כך אפשר לומר שמחויב גם הבעל לעשות לה כן וכופין אותו על כך אבל לא שהיא תעשה זאת בלי ידיעתו בגניבה. ורק אם צמצמה מעיסתה ולא אכלה, יכולה לתרום לענים, ע"ש. וכן פסק פתחי תשובה (ס"ק) ובשו"ת רב פעלים (ח"ב). ודין זה הוא לכ"ע ולא משום קים לי. ועיין בעזר מקודש (אהע"ז סי' פו) שצ"ע אם יכול הגבאי לכתחילה לקבל מאשה כדי שהצדיק יברך אותה. ואם לקח אינו צריך להחזיר לה, ע"ש. [ומקור נתינת הצדקה בשעת ברכה מצדיק, מהרמב"ן ויליף לה ממש"כ (שמואל א ט, ז) "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ וְהִנֵּה נֵלֵךְ וּמַה נָּבִיא לָאִישׁ כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים מָה אִתָּנוּ"[32]].ועיין בשמואל א' (פרק כה פס' יח) "וַתְּמַהֵר אֲבִיגַיִל וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי יַיִן וְחָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיֹת וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי וּמֵאָה צִמֻּקִים וּמָאתַיִם דְּבֵלִים וַתָּשֶׂם עַל הַחֲמֹרִים", וזה היה בלי ידיעת נבל בעלה, ותירץ החיד"א בראש דוד (פרשת אחרי דף עח ע"ג) דהכא היה חייב נבל כסף לדוד (אפילו שלא התבקש על כך) עבור ששמר לו את הצאן כמ"ש (שם, פס' טז) "חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ גַּם לַיְלָה גַּם יוֹמָם כָּל יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם רֹעִים הַצֹּאן", וכיון שהיה חייב לו מדינא ולא הייתה דרך אחרת לגבות את הכסף הדבר מותר ועביד איניש דינא לנפשיה, וכמו שפסק הרמ"א (חו"מ סי' רסד) שהעושה טובה או פעולה לחברו חייב לשלם, וכ"כ בחומת אנך (שם). ועוד תירץ בספר בניהו די"ל דזכין לאדם שלא בפניו, ובוודאי שאם נבל היה יודע שבכך מציל הוא את חייו היה מתרצה לכך.
ומסופר בתלמוד ירושלמי פסחים (פרק ד הלכה ט) שר' עקיבא הלך עם עוד ת"ח לאסוף צדקה, הגיעו לבית של עשיר שהיה רגיל לתרום להם ושמעו שאמר לביתו שתקנה לו עולשין של אתמול שהם כמושות וזולות. מששמעו כך אמרו שלא יתרימו אותו. כשנודע הדבר לאותו עשיר שאלם מדוע לא באו אצלו כמו שנהגו משנים קדמוניות? וענו לו: ששמעו מה שאמר לביתו. אמר להם אתם יודעים מה קורה ביני ובין ביתי ולא ביני לבין קוני. וציווה עליהם ללכת לאשתו שתתן להם מידה מלאה דינרין. הלכו אליה ושאלה אותם: אמר לכם מידה גדושה או מחוקה? אמרו לה: אמר לנו סתם ולא פירש. אמרה להם אתן לכם, מידה גדושה, אם התכוון לכך מוטב, ואם לאו אנכה את ההפרש מכתובתי. כיון ששמע בעלה כך כפל לה את כתובתה. ע"כ. וצ"ל שידעה את טובת עינו של בעלה, שאל"כ אינה יכולה לתת ע"מ שינכו לה מכתובתה, שמא תמות לפני בעלה וירשנה. (ורמזו זאת על הכתוב (משלי לא, יא) "בטח בה לב בעלה" שתכוין לאמת לתת מנה גדושה, ולא הוצרך לבאר דבריו באר היטב, ולא עוד אלא "ושלל לא יחסר" שכפל לה כתובתה), ועיין למו"ז בספר ויאמר אברהם (פרשת ויחי עמ' קעד) שפירש בשם האלשיך את הכתוב (בראשית מט,כ) "מאשר שמנה 'לחמו' והוא יתן מעדני מלך" – לעצמו מסתפק בלחם ולאחרים נותן מעדני מלך. [וצ"ע, דהא נקטינן שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, וא"כ איך סמכה בזה שבעלה יסכים לכך? וי"ל דכשם שבתרומה הקילו שמצווה שאני, ה"נ הכא בצדקה הקילו]. עוד י"ל דלפי עושרו של בעלה ההפרש בין מידה גדושה למחוקה נחשב לדבר מועט, ולכך קיבל ממנה ר"ע, הלא"ה הוי כגזל.
ועוד מובא במסכת כלה (פ"א הלכה כא) אמרו עליו על ר' טרפון שהיה עשיר גדול, ולא היה נותן מתנות לאביונים, פעם אחת מצאו עקיבא, אמר לו רבי רצונך שאקח לך עיר אחת או שתים, אמר לו הן, מיד עמד ר' טרפון ונתן לו ארבעת אלפים דינרי זהב, נטלן ר' עקיבא וחילקן לעניים. לימים מצאו ר' טרפון, אמר לו, עקיבא, היכן העיירות שלקחת לי, תפסו בידו והוליכו לבית המדרש, והביא ספר תהלים והניחו לפניהם, והיו קורין והולכין עד שהגיעו לפסוק זה, "פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד" (תהילים קיב, ז), עמד ר' טרפון ונשקו על ראשו, אמר לו רבי אלופי, רבי בחכמה, ואלופי בדרך ארץ. ואף הכא ידע ר"ע לכשידע רבי טרפון ודאי יסכים לכך, ולא חש ליאוש שלא מדעת, דבמצווה הקילו. וכן מובא מעשה זה (שם פ"ב הלכה יג) בתוספת נופך, שאעפ"י שהיה ר"ט נותן צדקות מ"מ לפי עושרו היה צריך לתת יותר, ושאל ר"ט את ר"ע מדוע עשית כך? וכוונתו מדוע לא עשית זאת מרצוני, וכך הייתי עושה את המצווה בדרגה יותר מהודרת וגבוהה.
וידוע המעשה המובא בספר עמודא דנהורא (לר' משה בלוי) וכן בספר האיש על החומה ח"א (עמ' 388) על רבי יוסף חיים זוננפלד שרב הונגרי שלח לו לא"י 400 רובל מאשה חשוכת בנים בעבור שיתפלל עליה. ולאחר כמה שבועות בא אותו בעל לרב וטען שאותו כסף נלקח ללא רשותו. אמר לו הרב שהוא שלח את הכסף לאר"י. ודרש הבעל שישלח מכתב שיחזירו את הכסף. השיב הרב שהוא מתבייש לעשות זאת ולכך הוא ישלם לו מכספו בתשלומים, והלה הסכים בתנאי שיתן לו הרב שטר התחייבות על כך, ונענה לו הרב לזה. עודם מדברים נכנס הדוור ומסר לרב מכתב מרי"ח זוננפלד ובו היה את הכסף מוחזר, והסיבה לכך היא שרבי חיים חשש שהכסף ניתן בלא רשות בעלה, ע"ש.
♦
לקיחה ממון מאשה בשאר דברים שאינם מצוה
כתב הפתחי תשובה (יורה דעה סי' רמח) בשם תשובת בית יעקב (סי' יב ובסי' נו) דדוקא בצדקה לוקחין מהם דבר מועט לפי שאין דרך הבעל להקפיד על דבר מועט לדבר מצוה אבל כשאינה דבר מצוה אפילו דבר מועט אסור, ע"ש. ולפי זה אסור לאשה לשלם על חבירתה באוטובוס (וכל זה לפי מצבו של הבעל).עוד נחלקו הפוסקים באשה המפרנסת את הבית, אם חפציה שייכים לבעלה. ע' באה"ט (סק"א) פ"ת וחזו"א (אה"ע ס' ע' סק"ו) והמל"מ (אישות פכ"א ה"א) פסק שיכולה לטעון קים לי, כדעה שלא זכה הבעל, ע"ש.
♦
סעיף יח:
פרוזבול, אינו משמט. ואינו נכתב אלא בבית דין חשוב, דהיינו שלשה בקיאים בדין ובעניין פרוזבול, ויודעים עניין שמיטה, והמחום רבים עליהם באותה העיר. וי"א דכותבין פרוזבול בכל בית דין (טור וב"י בשם הפוסקים), ונראה לי דיש להקל בזמן הזה.
טעם תקנת פרוזבול
מובא במשנה במסכת שביעית (פרק י משנה ג) כשראה הלל שהעשירים נמנעים מלהלוות לעניים בשנת השמיטה, מחשש שהשביעית תשמט את חובם, ועוברים בכך על ציווי התורה (דברים טו, ט): "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עיניך באחיך האביון". ובגמרא במסכת מנחות (דף צט ע"א) מובא שכל לשון 'הישמר', או 'פן' ו'אל', הוא איסור 'לא תעשה'. לכן תיקן הלל הזקן לכתוב את שטר 'הפרוזבול', כדי שהשביעית לא תשמט את החוב.♦
משמעות השם 'פרוזבול'
תיבת 'פרוזבול' היא כקיצור של המילה 'פרוסבוליבטי'[33], והוא נוטריקון של מילים בארמית: 'פרוז' – תקנה, 'בול' – עשירים, 'בוט' – עניים, דהיינו תקנת העשירים שלא יפסידו את כספם, ותקנת העניים שלא ימנעו מלהלוות להם, כמבואר בגמרא (גיטין דף לו סוע"ב) ובדברי הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה טז).♦
הטעמים להיתר תקנת פרוזבול
הגמרא במסכת גיטין (דף לו) מבארת איך יתכן שהלל תיקן את הפרוזבול, הרי בכך הוא עוקר לכאורה דבר מהתורה. שהרי התורה מצווה שהשביעית תשמט כל חוב כספי, ואילו מטרת הפרוזבול היא הפוכה - שהחוב לא ישמט בשנת השמיטה.ומצינו בגמרא כמה יישובים לזה:
א. הלל סבר כשיטת רבי ששמיטת כספים בזמן הזה נוהגת מדרבנן, וממילא הלל לא עקר דבר מהתורה.
ב. רבא יישב (ע"פ ביאור רש"י שם), כיון שהוא דבר התלוי בממון, איכא "הפקר בית דין הפקר", היינו שבית דין הפקיעו מהלווה את כספו, ומעבירים ממון זה לרשותו של המלוה.
עוד מובא בספרי (פרשת ראה פיסקא קיג) אודות דין 'מוסר שטרותיו לבית דין' (ראה לעיל סעיף יא) שאין השביעית משמטת אותם מדאורייתא. ודרשו כן מדכתיב (דברים טו, ג): "אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ", היינו דוקא כשהמלוה בא בתור מלוה לגבות את חובו, בזה אסרה תורה, אבל כשהמלוה מוסר את חובו לבית דין, הרי שגובה זאת מכח היותו 'שליח בית דין', ולבית דין יש רשות לגבות ואין השביעית משמטת החובות שכלפי בית דין.
♦
הצורך בהבנת מהות שטר הפרוזבול
דעת הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל (שו"ת מנחת שלמה ח"א סימן נג אות א, סימן סב אות י), שבכל פעם שאדם חותם על שטר, הוא צריך להבין על מה הוא חותם. דאי לאו הכי, יש חסרון ב'גמירות דעת'. ולכך יש להקפיד בזה בכל השטרות, כגון בשטר של קניה ומכירה, או שטר של מכירת חמץ, וכן לגבי מכירת קרקעות בשביעית, שטר כתובה, שטר היתר עיסקא. וכמו כן בשטר פרוזבול. ולפיכך אם האשה אינה מבינה את נוסח הפרוזבול, או את נוסח שטר ההיתר עיסקא, השטר בטל.לפי האמור אשה שחייבת בפרוזבול, יש צורך שהבעל יסביר לה את מהות שטר הפרוזבול, בכדי שלא תפסיד את מעותיה. וכן לענין היתר עיסקא, אדם שלא מבין מה היא מטרתו של שטר היתר עיסקא, וחותם על השטר סתם בלא הבנה כלל - אזי השטר אינו מועיל לו, והוא עובר בזה על איסור רבית.
כך גם אדם שיש בביתו בנים ובנות גדולים, המחזיקים חשבונות בנק וכיוצא בזה, עליהם לעשות פרוזבול, וצריך לבאר להם עניין הפרוזבול.
♦
כתיבת פרוזבול והיתר עסקא מדין זכין לאדם
ברם, לא מועיל לזכות אדם בכתיבת שטר פרוזבול, מדין 'זכין לאדם שלא בפניו', והיינו שאין לכתוב פרוזבול עבור אדם אחר מבלי להודיעו. וזאת, משום שלא לכל אדם ייחשב לזכות מה שהחוב לא נשמט, שהרי יתכן והוא חפץ לקיים את מצוות התורה. וכל שיש צד חוב אפילו קטן, לא ניתן להחיל עליו את הכלל של 'זכין לאדם שלא בפניו'[34].והוא הדין לענין 'היתר עיסקא', לא ניתן לזכות אדם בשטר היתר עיסקא בכדי שלא יעבור על איסור רבית, שהרי יתכן שהוא עלול להפסיד ממון בעקבות ה'היתר עיסקא' מצד חצי הפקדון.
מינוי שליח לכתיבת פרוזבול
מותר למנות שליח שיכתוב פרוזבול עבור המלוה, אלא שדבר זה אינו לכתחילה. כיון דקיימא לן (גיטין דף כט ע"א) "מילי לא מימסרן לשליח". היינו שבכדי שיחול דין שליחות, ומעשיו של השליח יתייחסו למשלח, יש צורך למסור לו דבר ממשי, ולא מילים בעלמא. וכך כתב המהריק"ש (סימן סז סעיף יט), ודייק כאן מלשון השו"ע (סעיף יט, מלשון 'מוסרני'), שלא מועיל למסור את חובותיו לבית דין באמצעות שליח. וכן נראה מדברי מהרי"ט (סי' קכז) דסבירא ליה דלא ניתן להקדיש באמצעות שליח, משום דהוי מילי. ומכל מקום, להלכה כתב בספר אור לציון (פרק ז אות ה) להתיר ע"י שליח, וזאת ע"פ הברכי יוסף (או"ח סימן תלד אות ה), שהוכיח כן מדברי השבלי הלק"ט (סימן רו), אורחות חיים (הלכות חו"מ אות כב), והתשב"ץ (מאמר חמץ דף כ"ה ע"ג), שהתירו לבטל חמץ ע"י שליח. דדוקא אם השליח ימסור דבריו לשליח אחר, בזה אמרינן דמילי לא נמסרים לשליח, אולם שהשליח עצמו אומר את הדברים לא חשוב מילי. וכ"כ בשו"ת יביע אומר (ח"ב חו"מ סימן ה וחזו"ע פסח ח"א עמ' נו), ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סוף סימן לט) שניתן למנות שליח לעשות פרוזבול, ואין בכך חסרון של מילי לא מימסרן לשליח.ונפקא מינה לנשים שגם הן חייבות במצוות שמיטת כספים, במידה והאשה אינה מכירה שני עדים כשרים, או שמתביישת לפנות לשני עדים, יכולה היא למנות את בעלה שליח שימסור בפני עדים כשרים את חובותיה, ואין צריכה קנין על כך, כיון שגומרת בדעתה למנותו. וכיוצא בזה כתב הרמב"ם (הלכות מכירה פ"ה הי"ג), והב"ד בב"י חו"מ סי' רג.
וכל שכן כשאמרה לבעלה למכור חמץ עבורה מהני, ואין צריך קנין, שהרי מוכרים גם למי שלא חתם על טופס המכירה.
♦
מלווה רשע שאינו עושה פרוזבול, כיצד ינהג הלווה?
כשהמלווה רשע ולא חפץ לעשות פרוזבול, ולאחר השביעית ינגוש את הלווה לפרוע את חובו, האם הלווה יכול להצילו בזיכוי פרוזבול?דעת המשנה ראשונה (מסכת שביעית פ"י מ"ה) שגם הלווה יכול לכתוב פרוזבול. אולם הגרש"ז אויערבאך (כרם ציון עמ' סט) כתב דאין נראה כן, כי דוקא אם המלווה עשה פרוזבול ומסר חובותיו לבית דין בשביל שיגבו עבורו חובותיו בזה מהני, משום שנחשב כגבוי. אולם אם רק הלווה מסר חובותיו, לא נחשב בכך כגבוי. ועוד שמסתברא שהלווה יכול לחזור בו, וא"כ מהיכא תתי דנחשב כגבוי, עכ"ד. ולדינא בעת הפרעון יאמר הלווה, שהכסף נתון למלוה במתנה.
♦
פרוזבול אינו צריך גניזה
אדם שעשה פרוזבול, זמן מה לאחר השביעית יכול להשליכו לאשפה, ואינו צריך גניזה, אלא הוא כשטר חוב רגיל.♦
סעיף כד:
היתה לו שדה ממושכנת, כותבין עליה פרוזבול.
מבואר בשלחן ערוך שאין כותבים פרוזבול אלא אם כן יש ללווה קרקע[35]. ואם אין לו קרקע, יכול המלווה לזכות לו קרקע קטנה, ואפילו שלא בפניו. כמו כן, אין חיוב שהקרקע תהא בבעלותו, אלא מועיל גם אם יש לו קרקע בשכירות או בהשאלה.
לפיכך, בחור ישיבה שייחדו לו חדר לשינה בפנימיית הישיבה, הרי זה נחשב שיש לו קרקע בהשאלה[36].
מהחשש שמא אין לווה קרקע, יש שנהגו לכתוב בנוסח שטר הפרוזבול: "כך אמר לנו המלוה פלוני, קנו ממני ארבע אמות קרקע בקנין גמור, ושלם לבעלי חובותי". וכן בספר ארץ חיים (חו"מ סימן סז סעיף יט) כתב את נוסח הפרוזבול שנכתב בירושלים בזמן החקרי לב, ובו מבואר שצריך לכתוב בפרוזבול שקבלו ממנו קנין לזכות קרקע ללווה.
והמבי"ט (ח"א סי' שא) כתב שלא נהגו לכתוב בשטרי הפרוזבול שמקנים קרקע ללווה. אמנם, אין הוא חולק בזה להלכה שצריך שיהיה קרקע, אלא הוא סובר שאין כמעט אדם שאין לו קרקע משלו, או בשכירות או בהשאלה. וכ"כ החיי אדם בשערי צדק (פכ"א סעיף ח) שמסתמא כל אדם יש לו קרקע בהשאלה או בשכירות, ולכך לא כתב בנוסח הפרוזבול 'והקנתי לו ארבע אמות'. ועיין במלאכת שלמה (עדני, שביעית פ"י מ"ד) שלא ראה מי שמקפיד לכתוב כן אפילו לכתחילה. (ראה בשו"ת יביע אומר ח"ג חו"מ סוף סימן ו, ובחזו"ע עמ' סה).
ומכל מקום, אדם שהוא מחוסר דירה, ודאי שיש צורך גמור שהמלווה יזכה לו קרקע, ולולי הזיכוי, לא יועיל לכתוב פרוזבול, והמלווה יפסיד את חובו.
♦
סעיף כה:
כותבים לאיש על נכסי אשתו, ולאשה על נכסי בעלה, וליתומים על נכסי אפוטרופוס.
כתיבת פרוזבול לחשבון בנק
הצורך בכתיבת פרוזבול הוא, הן לבעלי הבנק המלווים כספים ללקוחותיהם, והן לבעלי החשבון המלווים את הכסף לבנק.נחלקו האחרונים באדם ששכח לכתוב פרוזבול בסוף שנת השמיטה, או אדם שהיה רחוק מהדת, וכעת אחר שנת השמיטה שמע על ענין שמיטת כספים, ועל הצורך שיש בכתיבת פרוזבול. האם עליו לוותר על כל הכסף הנמצא בחשבונו, מאחר שעברה עליו שנת השמיטה, והשביעית משמטת[37].
♦
חברה בערבון מוגבל
עיקר הנידון של האחרונים הוא, כיצד לייחס את בעלות הבנק, כיון שכל בנק בעולם הוא בע"מ – 'בערבון מוגבל'. היינו שאם הבנק פושט רגל, כונס הנכסים מוכר את כל הנכסים של הבנק בלבד, ומחלק אותם לאנשים שהפסידו בעקבות פשיטת הרגל, אך אינו מוכר את הנכסים הפרטיים של מנהלי הבנק. פעמים רבות, הבנק צובר חוב גדול בשווי יותר גדול מכל הנכסים שיש ברשותו, ובגין כך הרבה אנשים מפסידים את כספם, ובכל זאת בעל הבנק יכול להשאר בעמדת עשיר מופלג, ואין בעלי החוב יכולים לתבוע ממנו מאומה, כיון שהבנק בבעלות מוגבלת לנכסי הבנק בלבד, ללא שום קשר לנכסי מנהלי ובעלי הבנק[38].♦
אין חוב היתומים נפקע בשמיטה וטעמו
והנה הפוסקים דנו באדם שלוה ממון מחברו, ומת לפני ראש השנה של השנה השמינית, והיתומים בני הלווה טוענים, מאחר שהמלוה לא כתב פרוזבול, נמצא שהחוב שהם אמורים לפרוע - השמיטה הפקיעתו, והם פטורים מלפרוע את חוב אביהם. וכתב הגאון רבי יהונתן אייבשיץ בספרו אורים ותומים (חו"מ סימן סז סעיף כח תומים ס"ק כה), שהמלווה יכול לגבות את חובו מן היתומים, ואין השביעית משמטת.הסיבה לכך היא, כי עיקר השמטת כספים בשביעית, היינו כשהלווה בחיים, כי בו שייכים דברי הכתוב (דברים טו, ב) "לא יגוש את רעהו", שהפקיעה התורה את שיעבוד גופו, וממילא נפקע אף שיעבוד נכסיו, שהרי שיעבוד נכסים נובע משיעבוד הגוף. אבל כשהלווה מת, אין את ציווי התורה "לא יגוש את רעהו", כי הלווה איננו בין החיים, וכלפי היתומים - בלאו הכי אין עליהם שיעבוד הגוף[39], אלא הם חייבים לפרוע חוב אביהם מחמת שהנכסים של אביהם משעובדים וערבים לחוב אביהם, ואין השביעית מפקיעה שיעבוד נכסים.
♦
האם שמיטה משמטת הלואה שנתן לבנק
על פי דברי התומים הוכיח הגרב"צ אבא שאול זצ"ל (עי' אול"צ פרק ז הלכה ח) לענין הבנק, הרי המנהלים אינם הבעלים האמיתיים על הבנק, ולפיכך לא שייך בהם דברי הפסוק "לא יגוש את רעהו".אמנם, רבים מהאחרונים דנו כיצד להגדיר את החברה בע"מ, האם היא כחברה ללא בעלים [כדלקמן מספר בהר אראה (קצנלבוגן) ועוד], ואם כן, גם באופן שהמלוה לא עשה פרוזבול, אינו מפסיד את כספו בבנק. או שיש להגדיר את החברה בע"מ כבעלות גמורה, אלא שיש תנאי בעלמא שהגבייה תיעשה רק מנכסי הבנק, וכדעת הגאון רבי משה שטרנבוך בשו"ת מועדים וזמנים (ח"ג סימן רסט). וראה שו"ת צפנת פענח (ח"א סימן קפד לעניין ריבית), שו"ת מנחת יצחק (ח"ג סימן א), צפונות הרוגוצובי (עמ' 89[40]), משפט כהן (סימן קכד עמ' רעג), ספר הקיבוץ בהלכה (עמ' 147), חוברת הפרשת תו"מ במערכת הציבורית (פ"א ס"ט).
♦
המסקנה למעשה
ובנידון דידן, אף שלכתחלה יש לכתוב פרוזבול, ובכך יצא ידי חובה אליבא דכולי עלמא, מכל מקום בדיעבד אין השביעית משמטת את ההלואה לבנקים, שהרי כבר הזכרנו שרוב ככל הראשונים סוברים שמצות שביעית בזמן הזה היא מדרבנן, וכשיש מחלוקת בין הפוסקים, אנו נוקטים לומר 'ספק דרבנן לקולא'. ואף כאן הוא דבר השנוי בספק, הואיל והבנק נקרא חברה בע"מ[41]. ועוד יש להתיר מטעם ספק ספיקא, שמא אין מחוייב לשמט לבנק כנ"ל, ושמא אין שביעית בזמן הזה, ושמא שביעית היתה כבר בשנה הקודמת, ושמא כהיראים (סי' רעח) שאם לא אמר 'משמט אני' הכסף שלו[42].♦
רבית בחברה בע"מ
אותו עניין מצוי גם לענין רבית, שנאמר בתורה (דברים כג, כ): "לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אכל, נשך כל דבר אשר ישך". ואם דנים את החברה בע"מ כחברה ללא בעלים, אין איסור להלוות לה ברבית, שהרי התורה אסרה להלוות ברבית רק לאדם פרטי. וכן כתב בשו"ת צפנת פענח (שם), ובספר בהר אראה (קצנלבוגן[43]. קובץ נועם חי"ב עמ' שכב), ועוד פוסקים (ראה שו"ת הר צבי יו"ד סימן קכו).אך יש חולקים על זה (ראה בשו"ת מהרש"ם ח"א סימן כ; שו"ת מהר"ם שיק יו"ד סימן קנח; שו"ת שבט הלוי חלק ח סימן שו), ולדעתם אף חברה בע"מ נחשבת לבעלות, ובעלי המניות נחשבים לבעלים ושותפים[44].
ועל כל פנים, כיון דבריבית הנידון הוא בדאורייתא, אין להקל בזה בפשיטות. ולכן כל הבנקים צריכים לעשות שטר היתר עיסקא.
וראה מה שהתבאר לעיל לענין קנית סל מניות בשביעית, כאשר בין המניות קיימות גם מניות האסורות, כגון של קיבוצים ומושבים שאינם שומרים שמיטה ואינם מקפידים על דיני שביעית.
♦
מניות - לענין אבילות
אף על פי שהאבל אסור בעשיית מלאכה כמבואר בשלחן ערוך (יו"ד סימן שפ), מכל מקום אם האבל שותף בקואופרטיב [-אגודה שיתופית], או שיש לו מניות בחברה, מותר הוא בקבלת הרווחים, ואין בזה משום איסור מלאכה, כי אין ההשקעה במניה נחשבת כחבירו ששותף עמו בעסק, וכמ"ש בהר אראה (קצנלבוגן) בדין רבית, וכ"ש הכא. ואע"פ שרוב הפוסקים חלקו עליו, מכל מקום הלכה כדברי המקיל באבל, ורק אם האבל הוא בעלים על 51% מהמניות צריך להשבית את המפעל[45].♦
בעל מניה שאין לו זכות הצבעה האם נחשב כבעלים
מלבד המחלוקת הנזכרת, האם חברה בע"מ מוגדרת כבעלות או לא, עוד נחלקו האחרונים - גם לדעות שחברה בע"מ נחשבת לבעלות - האם כל בעל מניה כלשהי נחשב לבעלים.בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סימן א; ח"ז סימן כו) חילק וכתב, שבאופן שיש לבעל המניה זכות להביע דעתו בדרכי ההשקעה, ויש לו זכות הצבעה - נחשב הוא כבעלים על החברה. אולם אם אין לו זכות זו - אינו נחשב לשותף, ואין לו בעלות ממונית, אלא הוא קונה זכות ברווחים בלבד, ונחשב כהלואה בקבלת אחריות. ע"כ דבריו. ומאחר שעל פי החוק מכירת מניות יותר מ 51% ממניות החברה, נחשב למכירת בעלות המניות, ממילא הקונה 51% מהמניות בודאי נחשב הוא כבעלים, אך אם יש לו פחות מסכום זה, ואין לו זכות הצבעה - אינו נחשב כלל לבעלים, שהרי אם בעל המניה יגש למפעל ויבקש שיעשו רצונו, בוודאי שלא ישמעו לו.
לעומת זאת, הגאון רבי משה שטרנבוך בשו"ת מועדים וזמנים (ח"ג סימן רסט) חולק וסובר, שבכל החזקת חלק מהמניות, יש בכך בעלות וכדין שותפים, כי אף שאין לו זכות הצבעה, ואינו יכול לבקש שיעשו רצונו, מכל מקום אין זה אלא כתנאים בשותפות, שמסכים שאין לו רשות להביע דעה בניהול העסק.
ובמחלוקות הנזכרות לעיל בדין המניות, יש כמה נפקא מינות, וכדלהלן:
♦
טבילת כלים
בית חרושת שבבעלות חברת מניות, נחלקו הפוסקים בזה. בספר טבילת כלים (ריש פ"ב עמ' סד) הביא בשם הגרש"ז אויערבאך, כלי שנוצר בבית חרושת שכל בעלי המניות גויים יטבילוהו בברכה, שהרי הכלי יצא מרשות הגוי, ונכנס לרשות ישראל. וכיו"ב פסק באגרות משה (ח"ב יו"ד סימן לט) מפעלים שבבעלות ממשלה של גויים, שֵם כלל המדינה הוי עליהם, וכיון שכלל המדינה הם נכרים נמצא שהכלי של נכרים, ויטביל בברכה, עי"ש. אולם בספר בהר אראה (קצנלבוגן) כתב שבעלות במניה אינה נחשבת בעלות של איש פרטי. ולדבריו, כלים אלו אין בהם חיוב טבילה, שהרי מעולם לא היו תחת בעלות של גוי. ולמעשה, כלי שיוצר בבית חרושת שכל מחזיקי המניות גויים - יטבילו בלי ברכה בכלי זכוכית שחיובו דרבנן[46], אבל לא בכלי מתכות, שאז יברך.האמור לעיל שיש להטביל את הכלי ובברכה, זהו דווקא באופן שכל מחזיקי המניות הם גויים, אבל באופן שידוע שיש יהודי ששותף במניות, יש מחלוקת בזה בין גדולי האחרונים:
הנה, הקונה כלי מבית חרושת ששותפים בו יהודי וגוי, לדעת הש"ך (סימן קכ ס"ק כו וע"ע בס"ק כב), צריך להטבילם ובברכה, לפי שגם יהודי וגוי השותפים בכלי, וקנה היהודי את חלק של שותפו הגוי - צריך לטבול כליו ובברכה. וכך פסקו פוסקים רבים שצריך טבילה: כנסת הגדולה (הגה"ט אות כא), פרי חדש (ס"ק לה), באר היטב (ס"ק טו, דהביא דברי הש"ך בסתמא ואח"כ דברי הט"ז) הגר"א (סקכ"ח), בית לחם יהודה (ס"ק כד), שערי דעת (סי' קכ). ואף פסקו שצריך לברך על טבילה זו: חתם סופר בהגהותיו, זבחי צדק (סעיף עט), מסגרת השלחן (סי"א), דרכי תשובה (ס"ק צג).
אולם, הגרי"ש נתנזון בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"ב סימן עג) סובר, שכל שהיהודי שותף עם הגוי בכלי, פטור מטבילה, כי אינו דומה לכלי מדין, שהיו שייכים רק לאנשי מדין בלבד. וכך פסקו: שבילי דוד (סק"ה), טהרת ישראל (אות כג), הביאם בספר טבילת כלים (עמ' סט סק"ח). וכעין זה כתב בעל האור החיים בספרו פרי תואר (סימן קכ ס"ק יב) שאם רובו של הכלי שייך לישראל, אף שהגוי שותף במקצתו, פטור מטבילה, כי אינו דומה לכלי מדין שהיה שייך רק למדיינים. ואם חציו של הישראל וחציו של הגוי יטביל בלא ברכה, ואם רובו שייך לגוי - יטביל ובברכה, כי המקצת של הישראל בטל ברוב של הגוי, וע"ע בט"ז (סקי"ב).
ומעתה, לדעת המועדים וזמנים שבעל מניה של חמץ נחשב כבעל החמץ ועובר באיסור בל יראה ובל ימצא, אם כן לענין טבילת כלים - לשיטות אלו שכלי שבשותפות עם היהודי פטור מלהטביל - גם כלי היוצא ממפעל שהיהודי ששותף בו במניות, אין חיוב להטביל את הכלי ובברכה. אך למנחת יצחק, שפסק שרק אם רוב המניות בבעלותו של הישראל אזי הוא נחשב כבעלים, ובפסח הוא עובר בבל יראה ובל ימצא, אם כן בסתם מניות שאין היהודי שותף ברוב המניות - יתחייב להטביל את הכלי ובברכה.
ולפיכך, הקונה כלים ממפעל של גויים שיש בו מעט מניות של ישראל, בכלי מתכת שחיוב טבילתם מדאורייתא - יטבילם ובברכה. אך כלי זכוכית שחיוב טבילתם מדרבנן - יטבילם ללא ברכה, דאמרינן ספק ברכות להקל, וכפי שיבואר טעמיה לקמיה.
הקונה כלים מן החנות, ומצויין עליהם שמקום היצור הוא חו"ל, אך לא ידוע לו אם הוא כלי של יהודי או גוי, כתב ביביע אומר (ח"ו יו"ד סימן יב), שאין לחוש שמא הכלי יוצר בבית חרושת של יהודי, משום דכל דפריש מרובא פריש, ורוב בתי החרושת בחו"ל שייכים לגויים, עי"ש[47]. אמנם, עתה מצוי ברוב בתי החרושת בעולם שיש מעט מניות בבעלות יהודים, יש לדון כנזכר.
ולמעשה,[48] כלי זכוכית שחיוב טבילתם הוא מדרבנן, יטבילם בלא ברכה, כי יש לחוש שיש מניה ליהודי, ולדעת התשובות והנהגות נחשב לשותפות עם הגוי, ויש אומרים דכלי שיש בו שותפות ליהודי פטור מטבילה, וקיי"ל ספק ברכות להקל. ובפרט כיום, ששמונים אחוזים מהחברות לייצור כלים הם חברות בע"מ, ולדעת ההר אראה ועוד חברה בע"מ אינה נחשבת בעלות, ונמצא שהכלים לא היו מעולם תחת בעלות של גוי[49].
ובכל זאת, אדם שבכל אופן רוצה לברך, יש לתת לו עצה שיאמר את הנוסח של 'ויברך דוד', וכך יאמר: "ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל, ויאמר דוד, ברוך אתה ה' אלהי ישראל אבינו מעולם ועד עולם. אשר קדשנו במצוותיו וציונו על טבילת כלים". ואין בזה חשש של ברכה לבטלה, כיון שהוא פסוק בדברי הימים (א, פרק כט).
כלי מתכות יטבילם בברכה, מטעם ספק ספיקא, שהרי לשיטת השלחן ערוך (יו"ד סימן קכ סעיף יד) טבילת כלי מתכות היא מהתורה, וממילא הוי ספק ספיקא בדאורייתא, ושיטת הפרי חדש (או"ח סימן תפט סעיף ז) בדעת השולחן ערוך שמצווה שלחד מ"ד היא מן התורה - אפשר לברך במקום ספק ספיקא, וכן מבואר בשו"ת תרומת הדשן (סימן לז). ואלו הם הספקות: א. שמא הלכה כהש"ך שכלי היוצא מתחת ידי גוי ויהודי השותפים - חייב בטבילה. ב. ושמא הסטונאי קנה 'סטוק' ומכרו לקמעונאי וכו' ואחד מהם היה גוי, שהרי רוב העולם גויים ואמרינן זיל בתר רובא. ג. ושמא הכלי יצא מבית חרושת שאין בה שותפות של יהודי, וכל המניות הם של גויים בלבד.ד. ושמא רק אם רוב המניות בחזקת יהודי נחשב לבעלות, וכדעת המנחת יצחק.
ואע"פ שטבילת כלים אינה מצוה חיובית כספירת העומר אלא מצוה קיומית, ויש הסוברים שדוקא במצוה חיובית כספירת העומר אומרים כלל זה, דספק ספיקא ואיכא מ"ד שהוא מן התורה מברכים, אך במצוה קיומית אין מברכים [ולכך תפילין בין השמשות מניח עם ברכה, ואילו ציצית אין לברך]. מכל מקום נראה עיקר שאין לחלק בכך, ולעולם במקום ספק ספיקא במצוה שיש בה צד דאורייתא מברכים, וכפי שמצינו בברכת כהנים בתפילת הנעילה שאף אם שקעה כבר החמה נהגו לברך, ואע"פ שכבר יצאו הכהנים ידי חובת מצוותן בבוקר (שו"ע סימן קכח סעיף ג).
סיכום: כלי שיוצר בבית חרושת שכל מחזיקי המניות גויים - יטבילו בברכה בכלי מתכות אבל לא בכלי זכוכית.
אם יש שותף יהודי, בכלי מתכות שחיובם מהתורה - יטבילם בברכה, ובכלי זכוכית שחיובם בטבילה מדרבנן - יטבילם ללא ברכה.
וכן הוא הדין ברוב הכלים שלא ידוע היכן יוצרו, כיוון שעבדינן ספק ספיקא במצוה מהתורה ואף לברכה שאינה חיובית, משא"כ למצוה מדרבנן לא עבדינן. ויכול בכלי זכוכית לברך בנוסח זה: "ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל, ויאמר דוד, ברוך אתה ה' אלהי ישראל אבינו מעולם ועד עולם. אשר קדשנו במצוותיו וציונו על טבילת כלים".
♦
כלים מארץ ישראל
והוא הדין להיפך, הקונה כלים מבית חרושת בארץ ישראל, אין צריך להטבילם, ואף שיש לחוש שיש מניות לגוי באותו בית חרושת של יהודים, מכל מקום אזלינן בתר הרוב ואין צריך לחוש לכך ועוד, שלדעת המנחת יצחק בקצת מניות אין בעלות בכך לבעל המניה. ועוד, שלדעת בהר אראה אין המניות מהווים בעלות.♦
'ויברך דוד' בספק בברכות
יש לציין שהפתרון באמירת 'ויברך דוד' יכול להיות פתרון בכל עניין ומצב שנכנסים לספק[50]. לדוגמא אדם שבירך 'שהכל' ונצרך לנקביו, נחלקו הפוסקים (ראה רמ"א או"ח סוף סימן קעח, ובכף החיים שם ס"ק מב) האם הכניסה לבית הכסא נחשבת להפסק, ויש צורך בצאתו לחזור שוב ולברך ברכת שהכל. או שמא אין כניסה לבית הכסא נחשבת להפסק כלל. ולפי מה שהזכרנו, קיים פתרון פשוט לומר נוסח 'ויברך דוד' ויסיים 'שהכל נהיה בדברו', ובכך יצא מידי ספק[51].♦
מכירת דברי מאכל האסורים כשקצים ורמשים
נדון זה קיים גם בחברת בע"מ שמוכרת איסורי דאורייתא, דאם הקונה מניות נחשב לבעלים, במידה שהחברה מוכרת דבר איסור, כגון: דבר טמא, יש בכך בעיה, שהרי אסור לעשות סחורה בשקצים ורמשים, וכפי שפסק בשו"ע (יו"ד סימן קיז. משנה מסכת שביעית פ"ז מ"ג).אמנם, בענין זה של מכירת איסורים, אף למנחת יצחק אפילו באופן שאין לבעל המניות זכות הצבעה ואינו נחשב לבעלים, מכל מקום יש לאסור. שהרי נחלקו הפוסקים (כמובא בכף החיים סי' קיז ס"ק סט, וכדלהלן) באדם הנותן מעות לגוי להתעסק בהם, וחצי ממעותיו בתור פקדון ומקבל עליהם רווחים, שהגוי עושה על ידם סחורה בדברים האסורים. דעת הדבר משה (יו"ד סי' יג) להתיר, כי עיקר טעם איסור סחורה בדברים האיסורים באכילה, הוא מחשש שמא יבוא לאוכלם, וכשנותן את כספו לגוי ולא נמצא עמו, והגוי עושה את הסחורה במקום אחר, לא קיים חשש שמא יבוא לאוכלו, ושרי, וכך פסק רבו מהר"ם מבילוגראדו, ור' שם טוב בר"י צבי, שיורי ברכה (סי' קיז ס"ק ז), חסד לאברהם (אלקלעי, סוף סי' ט), אשדות הפסגה (סוף סימן ד), זרע אמת (ח"ג סי' צד), עמק המלך (סי' פא), וזבחי צדק (סי' קיז ס"ק מה). ולשיטתם גם במניות יש להתיר, כי לא שייך חשש שמא יבוא לאכול מן האיסור. אולם הרמ"ע מפאנו (סי' ל) ודבר שמואל (אבוהב, סי' קמד) פסקו לאסור, וכך פסקו עוד רבים: החתם סופר (סימנים קד קה קו), ויאמר יצחק (סי' ע), חוות יאיר (סי' קמב), מהר"ם שיק (סימנים קלו קלח), אמרי אש (סי' נ), ברית יעקב (סוף סי' מג), בארות המים (סי' ה), שם אריה (סי' כו דף לז רע"ב). ולדעות אלו, כל שכן שיש לאסור במניות שיש לו בעלות יותר מחצי הפקדון[52]. ואפילו אם איסור סחורה בדברים האסורים אינו אלא מדרבנן[53] - וקיי"ל ספק דרבנן לקולא, מכל מקום במניות איכא ספק ספיקא לחומרא, שמא יש לו בעלות, ושמא גם בעיסקא אסור[54].
♦
חברה המחללת שבת
וכן בחברה שמחללת שבת, למנחת יצחק אם אינו מחזיק ברוב המניות - אינו שותף לחילולי השבת של החברה, וכן פסק הגריש"א (בחוברת הפרשת תו"מ במערכת הציבורית פ"א ס"ט).♦
חמץ בפסח
וכן נפקא מינה להחזיק במניות של מפעלים שיש בבעלותם חמץ בפסח, שלדעת המועדים וזמנים גם אם מחזיק בחלק מועט ממניות החברה חשוב כבעלים ושותף, וחייב למכור לפני הפסח את החמץ של המניה בכדי שלא יעבור על איסור 'בל יראה' [ובודאי שאין לקנות מניה של חמץ בחול המועד פסח], אולם לפי המנחת יצחק אין חיוב בכך, כי מאחר שאינו תופס ברוב המניות אינו נחשב כבעלים.ולכך, כשאומר בביטול חמץ 'לבטיל ולהוי [הפקר] כעפרא דארעא', יכוון גם על המניות שיקנו לו משעת מכירת החמץ ואילך עד סוף הפסח.
ומכל מקום, אם לא מכר את המניה לפני הפסח, אחרי פסח היא מותרת מספק ספיקא, דשמא המנכ"ל חתם על מכירת חמץ, וגם אם לא חתם - שמא אין המניה מהווה כלל בעלות וכמ"ש בהר אראה, ושמא כשאין מחזיק ברוב המניות אינו עובר באיסור וכמ"ש מנחת יצחק, ושמא הלכה כרוב הפוסקים ומהר"ש הכהן מווילנא (שו"ת בנין שלמה סי' סט), ובנין אב (ח"ד סימן כא) שאפשר למכור חמץ בלי חתימת המוכר, שזכין לאדם שלא מדעתו. ובפרט אם ביטל את החמץ שהאיסור יורד לדרבנן.[55]
כמו כן, אדם שיש לו מפעל גדול בע"מ המייצר חמץ, ולא עשה בערב הפסח מכירת חמץ, האם עבר על איסור בל יראה? והאם מותר לאכול מאותו החמץ? לפי האמור הדבר שנוי במחלוקת האחרונים, כיון שהחמץ לא שייך לבעלים פרטיים, אלא ל'חברה' לדעת ההר אראה. ויש בזה אריכות גדולה בדברי הפוסקים האחרונים[56]. אך להלכה הכלל המנחה אותנו בזה: "ספק דאורייתא לחומרא, וספק דרבנן לקולא".
♦
סעיף כו:
חמשה שלוו מאחד, די לו בפרוזבול אחד. ואם לוו בשטר אחד, אפילו אין לו קרקע אלא לאחד מהם, כותבים פרוזבול על כולם.
פירוט חובותיו בפרוזבול
אין צורך לפרט את כל חובותיו בשטר הפרוזבול. אלא כותב 'כל חוב שיש לי אגבנו מתי שארצה'. וכן עושים הבנקים הגדולים שיש להם אלפי לקוחות הנוטלים הלוואות מהבנק, שכותבים שטר פרוזבול אחד הכולל את כל החובות[57].♦
סעיף כז:
חמשה שהלוו לאחד, כל אחד צריך פרוזבול.
כתיבת פרוזבול לכמה אנשים
היינו שלא ניתן לסמוך על שטר אחד, כיון שכל אחד מהמלווים הלוה ללווה מכספו בפני עצמו, ולכן לא יועיל אם המלווים יעשו שטר אחד לכולם.עשיית הפרוזבול אינה מוטלת רק על אבי המשפחה, אלא כל אחד מבני הבית שיש ברשותו כסף פרטי, צריך לעשות פרוזבול. ומכל מקום אין צורך שכל אחד יעשה פרוזבול לעצמו, ואפשר בשטר פרוזבול אחד לכלול את כל בני הבית הנצרכים לפרוזבול, ולכתוב את כל שמות בני הבית. אך זאת לאחר שביקשו את רשותם[58], והסבירו להם מה היא מטרתו ותוקפו של שטר הפרוזבול.
♦
חמשה שהלוו לאחד - מנהלי בנק
לענין בנק, על-אף שיש כמה מנהלים לבנק וכן כמה וכמה בעלי מניות, מכל מקום אין צורך שכל המנהלים יכתבו פרוזבול, כיון שהלואה הניתנת מן הבנק היא באה מקופה אחת משותפת, ומספיק לזה שטר פרוזבול אחד[59].♦
סעיף כח:
יתומים קטנים שיש להם מלוה ביד אחרים, אין צריכים פרוזבול. מי שחייב לקופת הצדקה, אינו משמט.
האם בעל הגמ"ח צריך לעשות פרוזבול
בגמרא במסכת בבא קמא (דף לו ע"ב) אמר רב יוסף: אנן יד עניים אנן. והביא ראיה לכך, מדאמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אין צריכים פרוזבול. וכתב הרשב"א (שם ד"ה מהא) דשמעינן דדין עניים כדין היתומים, ולכך מי שחייב מעות לקופת הצדקה אינו משמט. והיינו מטעם שהבית דין נחשב כמחזיק בשטרי החוב של קופות הצדקה שמיועדות עבור העניים כדין היתומים שפטורים מלעשות פרוזבול, וכמו שעל ידי הפרוזבול הלווה חייב את המעות לבית הדין ולא למלווה, ולכך חובם לא נשמט, כך גם הכסף של הצדקה הוא כגבוי בבית דין.ולכן המתחייב לתרום לבית הכנסת או שלוה מגמ"ח, ועברה השמיטה אין השביעית משמטת. ואין בעל הגמ"ח חייב לעשות שטר פרוזבול. וכפי שפסקו הטור והשלחן ערוך (כאן). וכן פסק מזבח אדמה (יו"ד סימן שלא), שהלווה מפקידי הכוללות, חייב לשלם, והביא דבריו בספר ארץ חיים (חו"מ סימן סז סעיף כח). וכמו שכתב אור לציון (שביעית סוף פ"ז)[60]. אבל יחיד שהפקיד כסף בגמ"ח, חשיב כסתם הלוואה והשביעית משמטת[61].
כמו כן ישיבה או תלמוד תורה, שהלוו כסף לאחרים, גם אם לא כתבו פרוזבול, מותר להם לגבות את הכסף אחרי ראש השנה שאחר השמיטה, כיון שאין הם נכללים בכלל 'רעך' וכמ"ש הלבוש (חו"מ סימן סז סעיף כח).
אלא שיש חולקים על זה ולכן רצוי שגזבר הישיבה או גזבר הגמ"ח יכתוב פרוזבול. ואין צריך לחתום כמה שטרות על כל לווה ולווה, אלא מספיק שטר אחד, וזה מועיל לכל הלווים, כיון שהולכים אחר המלווה (כנזכר לעיל סעיף כו).
♦
סעיף כט:
יתומים גדולים, טעינינן להו שמא היה לאביהם פרוזבול או שמא התנה שלא ישמיטנו בשביעית.
סעיף ל:
אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה, לפיכך המלווה את חבירו בשביעית עצמה, גובה חובו כל השנה בבית דין, וכשתשקע חמה בליל ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב.
שביעית - משמטת בסופה
ביאור מצווה זו, ראובן הלווה לשמעון סכום כסף, כאשר תסתיים שנת השמיטה, בזמן שיגיע ראש השנה של השנה השמינית - אזי הדין הוא שחוב זה נמחק ונשמט, ואסור לראובן המלווה לגבות את חובו, ואין לו לבקש משמעון הלווה את מעות ההלואה.וכן כתב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה ד) והשלחן ערוך, ששביעית משמטת את הכספים בסוף שנת השמיטה. וטעמם על פי מה שנאמר בתורה (דברים טו, א): "מקץ שבע שנים תעשה שמטה". והגם שרבי אברהם אבן עזרא (בפירושו שם) כתב שהשמיטה משמטת בתחילת השנה[62], כבר השיב עליו הרמב"ן (שם), ששמיטת כספים אינה נוהגת אלא בסוף שנת השמיטה.
וכן כתב החתם סופר (חו"מ סי' נ) בשם רבו הגאון רבי נתן אדלר זצ"ל, שלא כתב פרוזבול כלל בערב שנת השמיטה רק בצאתה. והביאו ביחוה דעת (ח"ד סי' סב). אך ביבי"א (ח"ג חו"מ סי' ו אות ח) ציין למש"כ החת"ס עצמו (או"ח סי' טו) בשם רבו, שאין להעלות לספר תורה בפרשת השמיטה מי שלא עשה פרוזבול בערב שנת השמיטה ובצאתה לצאת ידי חובת כל הפוסקים.
ולדינא אין לחשוש לכתוב פרוזבול בערב שנת השמיטה, כיון שלשיטת הבעל הלכות גדולות, דין שמיטת כספים אינה נוהגת בזמן הזה, נמצא שהוא ספק ספיקא בדרבנן ולקולא, וכן נהגו. וכלשון מרן הבית יוסף: "וכן המנהג פשוט בארץ ישראל וסביבותיה, לכתוב פרוזבול בערב ראש השנה של מוצאי שביעית, וכן נהג מורי הרב הגדול הר"י בירב ז"ל".
♦
פרוזבול בזמן בין השמשות
כתיבת פרוזבול או אמירתו (ראה לעיל סעיף כ), מועילה אך ורק אם הוא קודם שקיעת החמה של יום כ"ט באלול בסוף השנה השביעית. אבל בשעת בין השמשות, לא ניתן לומר את נוסח הפרוזבול, משום שהלווה מוחזק בכסף, ויכול לטעון שזמן בין השמשות נידון כבר כדין לילה, ואין למלוה אפשרות להוכיח אחרת, ונמצא שהשביעית כבר השמיטה כספי הלוואה זו. וגם אם המלוה יטען שיש ספק ספיקא, ספק שמא בין השמשות הוא יום, וגם אם תרצה לומר שהוא לילה, שמא ההלכה היא כרבינו תם שהשקיעה יותר מאוחרת. מכל מקום על טענה זו יכול הלווה להשיב דאין עושים ספק ספיקא נגד המבואר במרן השלחן ערוך (כאן) "וכשתשקע החמה בליל ראש השנה של מוצאי שביעית - אבד החוב". ונקט בלשונו שקיעת החמה ולא צאת הכוכבים, ממילא לא שייך לטעון שנעשה ספק ספיקא על זמן בין השמשות כיון שזמן זה אחר השקיעה. הסיבה שהשלחן ערוך החמיר שכבר בזמן שקיעת החמה השמיטה משמטת כל חוב, היא מאחר שהלווה מוחזק בכסף, ויכול לטעון שכבר הגיע שעת הלילה, וכספו נשמט עם תום שנת השמיטה.♦
בית דין טוענים לו
ונראה שכאשר הלווה הוא עם הארץ, ואינו יודע הלכות שביעית כראוי, ואינו יודע לטעון 'קים לי', אזי בית הדין צריכים לטעון 'קים לי' בשבילוס, שמזמן השקיעה החוב נשמט.♦[63]
מהו זמן שקיעת החמה
אמנם יש מפרשים[64] שהנאמר בשלחן ערוך 'כשתשקע חמה', הכוונה היא לזמן 'צאת הכוכבים'. והביאו ראיה לדבריהם ממה שכתב השלחן ערוך (או"ח סימן תרעב סעיף א) לגבי זמן הדלקת נרות חנוכה: "אין מדליקים נר חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם סוף שקיעתה, לא מאחרים ולא מקדימים". וכתבו הב"ח (שם סק"א) והמגן אברהם (שם סק"א) לבאר, שכוונת השלחן ערוך במה שכתב 'סוף שקיעתה' היינו צאת הכוכבים, ויש לומר שהוא הדין לגבי פרוזבול. אלא שיש לדחות דזהו כשהשלחן ערוך הזכיר במפורש "סוף שקיעתה", אך כשהשלחן ערוך כותב בסתם 'שקיעת החמה', וודאי כוונתו לזמן השקיעה, ולא לזמן צאת הכוכבים. ולכן הלווה יכול לטעון 'קים לי' כשיטת השלחן ערוך, ולהחזיק את הכסף תחת ידו.♦
גדר שקיעת החמה לענין תפילת מנחה
אמנם מצינו שיש מחלוקת גדולה בין הפוסקים מהו הפירוש 'שקיעת החמה', לענין תפילת מנחה. שכתב הרמב"ם (הלכות תפלה פרק ג הלכה ד) שזמן תפלת מנחה הוא עד שקיעת החמה. ויש שכתבו בדעת הרמב"ם שכוונתו לזמן צאת הכוכבים (שו"ת שאגת אריה סימן יז, וראה בערוך השולחן סי' רלב ס"ח). ויש שכתבו שכוונתו היא עד השקיעה (בערוך השולחן או"ח סימן רלב סעיף ח, ובהגהות לוית חן על הראבי"ה ברכות ריש פרק ד). אך כל זה ניתן לומר ולדון בדעת הרמב"ם. אבל בדעת השלחן ערוך לא ניתן לומר זאת, מאחר שכבר התבאר שבהלכות חנוכה, השלחן ערוך טרח וכתב "סוף שקיעתה". מזה משמע שסתם שקיעת החמה הכוונה לשקיעה הרגילה, ולא לזמן "צאת הכוכבים".והן אמת שלענין תפילת מנחה האריכו בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק טו אות ד), ובשו"ת יביע אומר (או"ח חלק ז סימן לד, וחלק י סימן נה), שגם אם עבר זמן השקיעה רשאי להתפלל[65], אך לא ניתן להקיש מדבריהם לדין שמיטת כספים. זאת מאחר והלווה מוחזק בכסף, ויכול לטעון שזמן בין השמשות הוא כבר לילה. לכן יש צורך להזדרז ולכתוב את הפרוזבול לפני שקיעת החמה[66].
הספיקות להקל בפרוזבול בין השמשות
ומכל מקום, לכאורה היה מקום לדון ולומר שכשאדם נמצא בזמן בין השמשות, רשאי לומר את נוסח הפרוזבול, כיון שיש חמשה ספיקות בעניין. ספק ראשון - יש הסוברים שכיום השמיטה אינה נוהגת אלא ממידת חסידות וכפי שהתבאר במקום אחר. ספק שני - נחלקו הראשונים אם המלוה לא אמר ללווה: "משמט אני", האם באופן זה נשמט החוב. דעת רוב ככל הראשונים שהשביעית משמטת גם בלא שהמלווה יאמר משמט אני. כך סובר רבינו אביגדור הכהן (מרדכי גיטין פרק השולח רמז שפ), והאור זרוע (ע"ז סימן קח). אולם מהר"ר אליעזר ממיץ בספר היראים (סימן רעח) כתב דהשמיטה אינה משמטת את החובות של המלווה אלא אם כן אמר 'משמט אני' (ראה להלן מש"כ בסעיף לז). ספק שלישי – שמא הלכה כר"ת (תוספות שבת דף לה ע"א) שבין השמשות הוא יום גמור. ספק רביעי – עוד יש להסתפק שמא ההלכה היא כרבי יוסי שזמן בין השמשות הוא כהרף עין, וכל הי"ג דקות וחצי הללו שבין השקיעה לצאת הכוכבים דינם כיום. ספק חמישי – על פי המבואר בדברי התוספות בשם רבינו אלחנן (ע"ז דף לד ע"א) שכל שעת 'בין השמשות' שהוא ספק יום ספק לילה, אנו מעמידים את הזמן הזה על חזקתו הראשונה שהוא יום.♦
סיכום הספיקות
נמצא שיש כמה ספיקות להקל: א. ספק אם הלכה כשיטות הראשונים שכיום אין שמיטה, וממילא השביעית אינה משמטת, כך שהלווה נשאר חייב למלווה. ב. גם אם תרצה לומר שאין הלכה כדבריהם, שמא המלווה צריך לומר "משמט אני" כשיטת היראים. ג. אף אם תרצה לומר שאין המלווה צריך לומר "משמט אני", אלא החוב משומט ועומד. שמא ההלכה כר"ת, וזמן בין השמשות עדיין הוא יום. ד. אף אם הלכה כהגאונים (ראה בשו"ת מהר"ם אלשקר סימן צו) ובין השמשות הוא ספק יום ספק לילה. שמא ההלכה כשיטת רבי יוסי שזמן בין השמשות הוא כהרף עין, ונמצא שכל זמן בין השמשות הוא יום גמור. ה. אף אם אין הלכה כרבי יוסי, אלא ההלכה היא כשיטת רבי יהודה שבין השקיעה לבין צאת הכוכבים, יש זמן כשלש עשרה דקות הנקרא בין השמשות. שמא ההלכה כדעת תוספות בשם רבינו אלחנן, שאף שבין השמשות הוא ספק יום ספק לילה, מכל מקום יש להעמיד את זמן בין השמשות בחזקת יום.♦
ספק ספיקא נגד המנהג
אולם להלכה ולמעשה נראה, שלא ניתן לצרף ספקות אלו: א. כיון שקבלנו עלינו הוראות השלחן ערוך הסובר שהזמן שניתן לכתוב פרוזבול הוא עד השקיעה. ב. לא ניתן לצרף את הראשונים הסוברים שאין שביעית בזמן הזה, מכיון ששיטות אלו נוגדות את המנהג. וקיימא לן שלא מתחשבים בשיטות נוספות לעשות ספק ספיקא כשהדבר נוגד את המנהג, וכדמצינו בשלחן ערוך (או"ח סימן תפט סעיף ב) שניתן לספור ספירת העומר בבין השמשות, רק המדקדקים סופרים לאחר זמן צאת הכוכבים. ולכאורה יש להבין, הרי לדעת ר"ת זמן בין השמשות הוא עדיין יום, וכן לשיטת רבי יוסי עדיין בין השמשות יום הוא. ולשיטת רבינו אלחנן מעמידים את זמן בין השמשות בחזקת יום. ואיך ניתן לברך לפי כל השיטות הללו, ולא לחוש לברכה לבטלה[67]. ובהכרח שהשלחן ערוך הלך אחר המנהג[68], ולא התחשב בספיקות הללו כנגד המנהג.והוא הדין בנדון דידן לענין שביעית, כשיש מנהג ברור שכל עם ישראל נוהג כיום לעשות ולקיים את כל דיני השמיטה, הרי שאין לחוש לשיטות הללו שסוברים שכיום השמיטה אינה נוהגת אלא ממידת חסידות.
♦
ספק ספיקא בהפסק טהרה
והנה למדנו מדברי השלחן ערוך שקבע שהזמן מסתיים בעת השקיעה, שלא מצרפים ספק ספיקא לענין השקיעה, וגם לא כנגד מנהג, אפילו בדרבנן (שהרי השלחן ערוך לא התחשב בספיקות של בין השמשות לענין כתיבת פרוזבול השייך לדין שמיטת כספים שהוא מדרבנן, כיון שהם ספיקות נגד המנהג). ואם כן נדון בקל וחומר לדינים מהתורה, כדין הפסק טהרה[69] וכיוצא בזה. ולא ניתן לעשות ספק ספיקא, שמא יום הוא ושמא הלכה כרבי יוסי שהוא כהרף עין בסוף בין השמשות. לפיכך אשה שעשתה הפסק טהרה לאחר השקיעה, צריכה לעכב את טבילה ביום נוסף[70].אולם ספק ספיקא יועיל דוקא במקום שהשלחן ערוך לא גילה לנו את דעתו. אך במקום שגילה לנו את שיטתו, אין לנו לזוז מדבריו.
♦
הכרעת ההלכה בפרוזבול הנעשה בבין השמשות
ולדינא, אי אפשר להקל בזה אלא רק לאחינו האשכנזים, כיון שרבים מהם נהגו כרבינו תם[71].אך הספרדים בארץ ישראל נהגו להלכה כשיטת הגאונים. וקשה להקל להם נגד המנהג, וכמו שהאריך בכך בשו"ת מהר"ם אלשקר (סימן צו).[72]
♦
הסבא קדישא והמנחת אלעזר
גם חכמי ירושלים בדורות הקודמים נהגו כשיטת הגאונים בזמן השקיעה. ידוע המעשה שהיה לפני כמאה שנה, בזמן שהתגורר בירושלים עיה"ק הגאון רבי שלמה אלפנדרי המכונה 'סבא קדישא', ובא לבקרו הגאון ממונקאטש בעל המנחת אלעזר, שהעריץ רבות את הסבא קדישא וזכה לראותו יומיים לפני פטירתו. לפני שנכנס לבקרו, אמרו לסבא קדישא שהגאון ממונקאטש נוהג בארץ ישראל כרבינו תם בכניסת שבת לעין כל. וכשנכנס לפני הסבא קדישא, הוכיח אותו על כך ואמר לו, בהונגריה אתם יכולים להמשיך במנהג אבותיכם ולנהוג כרבינו תם גם להקל, אך כאן בארץ ישראל נוהגים כשיטת הגאונים. ואכן הגאון ממונקאטש קיבל את הדברים.♦
שיטת רבינו תם באירופה ובארץ ישראל
בנוסף לכך, הרדב"ז (ח"ד סימן רפב), והפרי חדשע כתבו, שרק באירופה מקום מגוריו של רבינו תם, אמר ר"ת את דבריו והנהיג את שיטתו. מפני שהאופק שם שונה מארץ ישראל, וגם לאחר שגלגל החמה יורד ונכסה מעיננו, מכל מקום עד שעה ורבע לאחר מכן, יש עדיין אור. אולם בארץ ישראל שדבר זה כלל אינו מצוי, נראה שגם רבינו תם יודה לשיטת הגאונים בארץ ישראל. ויש חולקים על כך, וסוברים ששיטת רבינו תם נוהגת גם בארץ ישראל. כן דעת הגאון רבי אלעזר בן טובו בספרו פקודת אלעזר (ח"ב דף פח) וכ"כ רבי חיים אבולעפיה (ראה בשו"ת יביע אומר או"ח חלק ב סימן כא).[73]♦
המנהג כר"ת לחומרא
ומה שנהגו שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת עד לאחר זמן רבינו תם, וכך גם ביום כיפור. אין זה מן הדין אלא חומרא בלבד. אולם ודאי שהעיקר להלכה הוא כשיטת הגאונים, ואין להקל כשיטת ר"ת, כגון בכניסת שבת.♦
נפקא מינה במחלוקת ר"ת והגאונים
ועתה נביא כמה נפקא מינה משיטת ר"ת להלכה.תינוק שנולד בערב שבת לאחר צאת הכוכבים לפי החישוב של השקיעה של הגאונים, והוא כעשרים דקות אחר השקיעה, הרי שברית המילה תחול ביום שבת. אך לפי רבינו תם עדיין לא הגיע זמן צאת הכוכבים, לפיכך הברית מילה תחול ביום שישי. להלכה אנו נוקטים שהברית תתקיים ביום שבת, אפילו שיש חשש לאיסור סקילה, כיון שכך הוא המנהג בארץ ישראל לפי סברת הגאונים.
♦
ימי השבעה
מי שמת לו מת בבין השמשות, וקברו את הנפטר לאחר צאת הכוכבים (ע"פ חישוב הגאונים), ולפי רבינו תם עדיין לא הגיע צאת הכוכבים, לפי הגאונים יצטרכו לשבת 'שבעה' יום נוסף, כיון שכבר הגיע צאת הכוכבים, אך לפי רבינו תם האבלים 'הרוויחו' יום. וכאמור ההלכה בזה היא כשיטת הגאונים, ולא שייך לומר בזה "הלכה כדברי המקל באבל", שטענה זו היא נגד מה שנהגו כהגאונים.♦
נזכר שלא התפלל מנחה בחול ובשבת
אדם שנאנס ביום חול ושכח להתפלל מנחה, ונזכר בבין השמשות לפי שיטת הגאונים, בזה ניתן לומר ספק ספיקא, ספק שמא יום ספק שמא לילה. וגם אם תמצי לומר שכעת הוא לילה, הרי שלפי רבינו תם הוא עדיין יום. לפיכך יעשה תנאי: אם כעת יום תפילתו חובה ואם הגיע כבר הלילה, תפלתו תעלה ל'תפילת נדבה'.אולם תנאי זה מועיל אך ורק בימות חול, אבל בשבת שלא ניתן להתפלל תפילת נדבה לפי שאין מקריבין בשבת נדרים ונדבות (ראה שלחן ערוך או"ח סימן קז ס"א), אינו יכול להתפלל מספק, ואם היינו פוסקים כרבינו תם היה יכול להתפלל שהרי עדיין יום הוא. ובספר האשכול (עמוד נו) כתב בשם רבינו האי גאון[74] סיבה נוספת שלא ניתן בערב שבת להתפלל תפילת מנחה בבין השמשות, כיון שיש ספק איזה נוסח יאמר בתפילה, האם נוסח של יום חול, או נוסח של שבת.
♦
ברכת כהנים בתפילת נעילה
בשלחן ערוך (או"ח סימן תרכג סעיף ב) מבואר שהחזן צריך לגמור את תפילת הנעילה לפני השקיעה, כדי שהכהנים יברכו ברכת כהנים לפני השקיעה. ואף שגם כששקעה החמה, לדעת רבינו תם עדיין הוא יום, בכל אופן לא ישאו הכהנים את ידיהם מספק.♦
עירובי תבשילין בין השמשות
כמו כן, אדם ששכח לעשות עירוב תבשילין ונזכר בבין השמשות (לפי שיטת הגאונים), מבואר בגמרא במסכת שבת (דף לד ע"א) שניתן לערב בבין השמשות.אך יש להסתפק האם ניתן לברך על עירוב זה, כיון שיש בכך חשש ברכה לבטלה. הפתרון למקרה זה הוא, שיאמר: "ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל, ויאמר דוד ברוך אתה ה' אלהי ישראל אבינו מעולם ועד עולם מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצוות עירוב".
♦
סעיף לב:
פרוזבול המוקדם, כשר; והמאוחר, פסול.
תאריך בשטר הפרוזבול
מבואר בפוסקים[75] שיש צורך לכתוב תאריך בשטר הפרוזבול. כדי שאם העדים חתמו על הפרוזבול בתאריך כ' אלול, אזי הפרוזבול מציל מלשמט רק את אותם החובות שהיו עד כ' אלול. ואם המלווה ילווה עוד כסף לאחר התאריך כ' באלול, אזי עליו לעשות פרוזבול נוסף[76].עניין זה הוא נפקא מינה לאדם שאמור לקבל כסף בכ"ט באלול, וכגון אנשים שמקבלים כספים מביטוח לאומי, וכדי שיהיה היתר לגבות את הכסף מהבנק, יש לעשות פרוזבול ביום כ"ט באלול, ולהחתים עליו עדים. הסיבה לכך היא, כי כל כסף שנכנס לחשבון הבנק, הבנק נחשב ללווה ובעל החשבון נחשב למלוה. ממילא אם המלוה שהוא בעל החשבון, לא יעשה פרוזבול בכ"ט אלול, הרי הוא עלול לאבד את כספו בתום שנת השמיטה[77]. ועיין מש"כ לעיל סעיף ג' אודות דין המפקיד מעות בבנק, ולעיל סעיף י' אודות דין הבנקים.
♦
ניתן לכתוב פרוזבול גם זמן רב קודם ר"ה
ודע, דניתן לכתוב פרוזבול כמה חדשים לפני ראש השנה, וכמ"ש החזון איש (פאר הדור ח"א עמ' ר), והוכיח כן מדברי המשנה במסכת מועד קטן (דף יח ע"ב) ואלו כותבין במועד: פרוזבול, עי"ש. והרי מחול המועד פסח ועד ראש השנה יש כמאה ושישים יום ואפילו הכי מהני.♦
סעיף לג:
נאמן אדם לומר: פרוזבול היה לי ואבד; ולא עוד אלא שפותחין לו: שמא פרוזבול היה לך ואבד, ואם אמר: כן, נאמן. הגה: ואם לא פתחו לו הב"ד, ויצא מב"ד וחזר ואמר: פרוזבול היה לי, אם הוא קודם פסק דין, נאמן. אבל אם הוא לאחר פסק דין, אינו נאמן (ב"י בשם הרשב"א).
נאמן המלווה לומר שאבד לו הפרוזבול
מבואר בשלחן ערוך, שאם המלווה והלווה נגשים לפני בית הדין, והמלווה תובע את ההלוואה. ומנגד טוען הלווה, שכיון שאין לו פרוזבול השביעית משמטת את החוב. והמלווה טוען שעשה פרוזבול ואבד ממנו, הדין הוא שהמלווה נאמן.♦
סעיף לד:
וכן אם אמר המלוה: תנאי היה בינינו שלא תשמיטני שביעית, או הקפת חנות היה, או משאר דברים שאין שביעית משמטתן, נאמן, במגו דאי בעי אמר: פרוזבול היה לי ואבד.
סעיף לה:
הוציא פרוזבול, וטוען הנתבע ואמר: מלווה זו שהוא תובע, אחר פרוזבול זה היתה, התובע נאמן, שאלו אמר: פרוזבול היה לי ואבד, נאמן, ואף על פי שאין אנו יודעים זמן הפרוזבול שאבד.
סעיף לו:
המחזיר חוב שעברה עליו שביעית, יאמר לו המלוה: משמט אני וכבר נפטרת ממני. אמר לו: אף על פי כן רצוני שתקבל, יקבל ממנו. ואל יאמר לו: בחובי אני נותן לך, אלא יאמר לו: שלי הם, במתנה אני נותן לך. החזיר לו חובו ולא א"ל כן, מסבב עמו בדברים עד שיאמר לו: שלי הם ובמתנה נתתי לך. ואם לא אמר, לא יקבל ממנו, אלא יטול מעותיו וילך לו.
מצוות שמיטת כספים
נאמר בתורה (דברים טו, ב) "וזה דבר השמיטה", ודרשו חז"ל (משנה שביעית פ"י מ"ח) שמצוותה בדיבור, היינו שאם אמר המלווה ללווה 'משמט אני', ואמר לו הלווה 'אף על פי כן' אני מעוניין להשיב לך, יכול המלווה ליטול ממנו את המעות, שהרי קיים את המצווה בדיבור בלבד שאמר בתחילה 'משמט אני'.ויתרה מכך אמרו בגמרא בגיטין (דף לז ע"ב), שאחר שאמר המלווה 'משמט אני', 'יכול לתלות' את הלווה במקום גבוה ולחייבו שיאמר 'אף על פי כן' (כן פירש רש"י שם. עי' ב"ח חו"מ סי' ס"ז סל"ו, ובש"ך שם סקי"א).
ומצינו במקומות נוספים שחז"ל דרשו את תיבת 'דבר', ופירשוהו כ'דיבור':
א. בגמרא שבת (דף קנ ע"א, עי"ש ברש"י ד"ה ההיא כדר"י) דרשו על הפסוק (דברים כג, טו) "ולא יראה בך ערות דבר", דיבור של קדושה אסור לקרוא כנגד ערוה, אבל הרהור מותר. וכך פסק בשו"ע (סי' עה ס"ד), ועי"ש בפרי חדש (אות נ) ובכף החיים (ס"ק כח), וכ"כ המגן אברהם (סי' פה סק"ב).
ב. עוד אמרו שם בגמרא מסכת שבת על הפסוק (ישעיה נח, יג) "ממצוא חפצך ודבר דבר" דיבור אסור הרהור מותר. וכ"פ השו"ע (סי' שו ס"ח).
ג. בירושלמי (תרומות פ"א ה"ד) אמרינן, אמר אבא בר אבין, חד חסיד שאל לאליהו זכור לטוב, ערום מהו שיקרא שמע, אמר ליה: "ולא יראה בך ערות דבר" - ערות דיבור.
ד. "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג, י), ואמרו בספרי (כי תצא רנד) שהתורה מצווה כאן להישמר מאיסור לשון הרע, ודרשינן מכל דיבור רע.
ה. אמרו חז"ל (משנה שביעית פ"י מ"ח) שהרוצח שגלה לעיר מקלט, ורצו בני העיר לכבדו, יאמר להם 'רוצח אני', ואם אמרו לו אעפ"כ, יקבל מהם, שנאמר (דברים יט, ד): "וזה דבר הרוצח".
ו. בגמרא בבא מציעא (דף עה ע"ב) אמרינן, תניא רבי שמעון בן יוחי אומר, מנין לנושה בחברו מנה ואינו רגיל להקדים לו שלום, שאסור להקדים לו שלום משום איסור ריבית, תלמוד לומר, "נשך כל דבר אשר ישך" (דברים כג, כ) אפילו דיבור אסור. וכ"פ הרמב"ם (הלכות מלוה פ"ה הי"ב) והשו"ע (יו"ד סי' קס הי"א).
ז. בגמרא סנהדרין (דף מא ע"א) איתא, דבי רבי תנא "וסקלתם... על דבר אשר ענה" (דברים כב, כד) על עסקי דיבור. היינו שמשם לומדים דין התראה, שאין סוקלים את החייב אלא לאחר שהשמיעו באוזניו דברי התראה.
ח. במשנה בבא מציעא (דף מג ע"ב) אמרינן, החושב לשלוח ידו בפקדון לדעת בית שמאי חייב באונסים של הפקדון. וביארה הגמרא (דף מד ע"א) שנלמד כן מדכתיב (שמות כב, ח): "על כל דבר פשע". ופירשו התוספות (ד"ה החושב) ד'החושב לשלוח יד', היינו שאומר כן בפיו שישלח ידו בפקדון.
ט. בתוספתא (פאה פ"ד הי"ז) אמרו לענין צדקה, שאם אמר לאחרים לתת צדקה נותנים לו שכר על כך, שנאמר (דברים טו, י): "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך".
י. בגמרא שבת (דף נח ע"ב) איתא, מנין שכלי מתכת שהוא נועד להשמיע קול, נחשב הוא לכלי ומקבל טמא, שנאמר (במדבר לא, כג): "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש", אפילו דיבור יבא באש.
♦
סעיף לז:
שטר חוב שעברה עליו שביעית ולא נכתב עליו פרוזבול, מוציאין שטר מהמלווה להחזירו ללווה.
דין חובו של הגוי ושל יהודי מומר
אדם שהלווה לחבירו, ועברה שביעית ולא כתב פרוזבול, אינו יכול לגבות את מעות ההלוואה מיהודי ירא שמים. ומוצאים את השטר חוב מידי המלוה. אבל אם הלווה לגוי, אין השביעית משמטת את חובו, שהרי התורה אמרה (דברים טו, ג): "את הנכרי תִּגֹּשׂ". וכן מותר לגבות חוב מיהודי מומר, שנאמר (שם פס' ב) "לא יִגֹּשׂ את רעהו", ויהודי רשע יצא מכלל רעך.♦
האם החוב נשמט מאליו?
לשיטת רבי אליעזר ממיץ ביראים (סי' רעח) אין הלוה רשאי לעכב את ההלוואה. וכל זמן שלא אמר לו המלוה 'משמט אני', הרי הוא חייב לפרוע את חובו. ואם אין המלוה רוצה לומר 'משמט אני', כופין את המלוה כמו בכל מצוות עשה.אך המרדכי (גיטין פרק השולח רמז שפ) בשם רבינו אביגדור הכהן כתב, שהחוב נשמט ממילא מצד 'אפקעתא דמלכא'. וכן נוטה דעת רבינו חננאל שכן מוכח מסתימת דברי הרא"ש והטור[78], וכן פסקו האור זרוע (ע"ז סי' קח), ומהר"ם ריקאנטי (סי' שנב).
♦
הגובה חובו לאחר השמיטה האם עובר באיסור גזל
נפקא מינה, למי שאחר שנת השבע גבה את חובו בטעות, כגון שלא ידע מדין השמיטה. לדעת רוב הראשונים שהשמטת כספים היא 'אפקעתא דמלכא', אם כן המלוה עבר בכך גם בלאו של גזל, ועליו להחזיר ללווה את כספו. וכך כתב המנחת חינוך (מצוה תעז) שהתובע את חובו לאחר השמיטה וגובה אותו, חוץ מכך שעובר על לאו 'לא יגוש', ועובר על איסור עשה 'שמוט כל בעל משה ידו... אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך', עובר גם על לאו דגזל, כי הוא אפקעתא דמלכא, והחוב נחלט ללוה, ואינו מגיע למלוה כלום, ומשום איסור גזל חייב המלוה להשיב את הכסף ללוה (וע"ע כרם ציון, שביעית עמ' שפז), אך ליראים אינו גזל. אלא שלא קיים מצוות 'שמיטת כספים', וגם אם יחזיר לו, אינה אלא כמתנה בעלמא, ואיסורא דעבד עבד.ומכל מקום לדינא צריך להשיבו, ואינו יכול לטעון 'קים לי' כיראים, שהרי כתב מהר"ם ריקאנטי (סי' שמח) שבמקצת נוסחאות איתא ביראים, שבסוף חזר בו שהשמיטה מחילה גמורה היא[79].
עוד נפקא מינה בחרש שוטה וקטן האם השביעית משמטת את חובם, שהרי אינם יכולים לומר 'משמט אני', ולדינא פטור מלשלם להם[80].
♦ ♦ ♦