בדין ברכת חתנים שלא בבית החתן
איתא בגמ' סוכה (כה:): "ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב חתן והשושבינין וכל בני החופה פטורין מן הסוכה כל שבעה, מאי טעמא, משום דבעו למיחדי, וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה, אין שמחה אלא בחופה, וליכלו בסוכה וליחדו בחופה, אין שמחה אלא במקום סעודה".וכתבו התוס' בד"ה אין שמחה אלא בחופה: "משמע מכאן דאם יצא חתן מחופתו אפי' כלתו עמו והולכים לאכול בבית אחר דאין מברכין שהשמחה במעונו ולא ברכת חתנים כיון דאין שמחה אלא בחופה.... וצריך לדקדק מה היא חופה דאי במקום שברכו תחלה ברכת נישואין קרי ליה חופה פעמים שאפי' ברחוב העיר מברכין אותה כשהעם מרובין ואין יכולין ליכנס בבית אלא מקום עיקר ישיבת חתן וכלה קרי ליה חופה ולא מקום העשוי לאקראי בעלמא ושם מברכין ברכת חתנים כל שבעה". עכ"ל. וכדברי התוס' כ"כ האו"ז (הל' סוכה סי' רצט) וז"ל: "ונראה שמקום עיקר ישיבת חתן וכלה קרי לה חופה ולא מקום העשוי לאקראי בעלמא ושם הוא דמברכין ברכת חתנים כל שבעה. וכבר היה מעשה שהיו סועדים החתן ושושבינין במקום אחר שלא בבית החופה ולא הניח רבי' יצחק בר' אברהם לברך שבע ברכות מהך דשמעתין". עכ"ל. וכ"כ המרדכי (סוכה סי' תשדמ).
♦
א. ב.
ועיין בתוס' רבינו פרץ (סיכה כה:) שכתב: "אין שמחה אלא בחופה, משמע דחתן היוצא מחופתו בבית אחר אפילו כלתו עמו לא יברך שהשמחה במעונו ולא ברכת חתנים... ומיהו ודאי יש לנו לומר דמברכין ברכת חתנים ושהשמחה במעונו ואפילו בבית אחר כיון שהחתן והכלה הלכו לאכול בתוכו... ומהכא ליכא ראיה דה"ק אין שמחה אלא בחופה כיון שאין דעתו להניח החופה אלא כדי לאכול בסוכה, אבל אם הולך לגמרי בבית אחר הוא וכל החבורה אחריו כיון שנוהג החופה שם יכול לברך ברכת חתנים, וכן היה מעשה באדם שהוליך כלתו לעיר אחרת והצריכו ר"י לברך ברכת חתנים וכן עמא דבר". עכ"ל.וכדבריו כתב הרא"ש בסוכה (פ"ב סי' ח) וז"ל: "משמע מכאן דאם החתן יוצא מחופתו ואפילו כלתו עמו והולכין לאכול בבית אחר אין מברכין שהשמחה במעונו ולא ברכת חתנים כיון שאין שמחה אלא בחופה.... וצ"ע מה היא החופה אי במקום שמברכין ברכת נישואין דהיינו תחילת נישואין ולכך קרי ליה חופה אי אפשר לומר כך דלפעמים שמברכין אותה ברחוב העיר כשהעם מרובין אלא במקום עיקר ישיבת החתן והכלה קרי ליה חופה ולא במקום העשוי לאקראי בעלמא ושם מברכין ברכת חתנים כל שבעה ונוהגין באשכנז שעושין אפריון למושב החתן והכלה והוא נקרא חופה. ונראה דמהכא אין ראיה שאין לברך ברכת חתנים במקום שהחתן והכלה הולכים לאכול בבית אחר דה"פ הכא אין שמחה אלא בחופה כיון שאין דעתו להניח חופה אלא כדי לאכול בסוכה ואח"כ חוזר לחופתו אבל אם הולך לגמרי לבית אחר הוא וחביריו אחריו ועושים אותו בית עיקר גם שם נקראת חופה ויכול לברך שם ברכת חתנים וכן היה מעשה באדם אחד שהוליך כלתו לעיר אחרת והצריכוהו לברך שם ברכת חתנים". עכ"ל.
ולכאורה נראה שבתחילה סברו כדעת התוס', ואח"כ חזרו בהם מזה וכתבו "דמהכא אין ראיה", אך ודאי שאין זה נכון, שהרי גם במסקנת דבריהם כתבו שאם הולכים רק לאכול בסוכה ואח"כ חוזרים לחופתם אין מברכין, וזה עיקר דעת התוס', אלא כונתם להוסיף פרט, שאם הלכו לבית אחר כדי לאכול שם ולשמוח שם אותו בית נחשב עיקר ומברכים שם ברכת חתנים. ויתכן מאד שגם התוס' יסברו כן, שהרי הם כתבו שעיקר ישיבת חתן וכלה קרי ליה חופה ולא מקום העשוי לאקראי בעלמא, וא"כ כאשר קובעים מקום אחר יש לברך, וכל מה שאמרו שאין לברך הוא כדוגמת סוכה, שהולכים לבית אחר רק כדי לאכול ואח"כ חוזרים לחופתם לשמוח[2].
וכן נראה שהבין הב"י (אה"ע סי' סב סעיף י), דהרא"ש והתוס' לא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא, דעל מש"כ הטור ואין מברכין אותה אלא במקום חופה, כתב הב"י: "כן כתבו התוספות והרא"ש והמרדכי (סי' תדשמ) אהא דקאמר התם החתן והשושבינין וכל בני החופה פטורין מן הסוכה". עכ"ל. ומשמע דס"ל דלא פליגי.
עוד יש להוכיח ממש"כ הב"י בהמשך דבריו, עמש"כ הטור בשם הרא"ש דאם הלכו לעיר אחרת מברכין, וז"ל: "וזה שכתב הרא"ש לפעמים שהולכים החתן והכלה לעיר אחרת צריך לברך ברכת חתנים אינו סותר מה שכתוב בפסקי התוספות פ"ק דכתובות (אות לא) כשהחתן הולך עם כלתו לעיר אחרת אין לברך אלא בבית חתנים, ע"כ, דאיפשר דהתם מיירי כשהולכין לעיר אחרת לטייל ודעתם לחזור לביתם תוך ז' ודהרא"ש בהולכין להתיישב ולדור באותה עיר אחרת, ואפילו את"ל דפליגי אנן אהרא"ש סמכינן דפוסק מובהק הוא וכל שכן שאותו פסק לא נמצא בתוספות". עכ"ל. ומדלא הביא לתוס' הנ"ל בסוכה דפליגי ע"ז משמע שהבין שאין להוכיח מהתוס' בסוכה דפליג על הרא"ש, ורק לשון פסקי התוס' קשיתיה וטרח לישבם כדי שלא לאפושי פלוגתא, ומבואר שזולת פסקי התוס' אין מקום לומר דפליגיב).
♦[3]
וכדברי רבינו פרץ והרא"ש כ"כ גם תלמיד הרא"ש רבינו ירוחם (נתיב כב חלק ב דף קפו טור ג), וז"ל: "אם החתן יוצא מחופתו וכלתו עמו והולכין לאכול בבית אחר מברכין שם באותו בית שאוכלים שם ברכת חתנים כי לעולם במקום עקר מושב החתן והכלה נקרא חופה והא דאמרינן (סוכה כה:) וליכול ולחדו בסוכה אמר ליה אין שמחה אלא בחופה הכי פירוש' כיון 'דאין דעתו להניח החופה' אלא כדי לאכול בסוכה ואחר כך חוזר לחופתו ניחא אבל אם הולך לגמרי לבית אחר הוא וכל חבורתו ועושה אותה בית עקר גם שם נקרא חופה ומברכין שם ברכת חתנים". עכ"ל. וכ"כ הסמ"ק מצוריך (עמ' צט) וז"ל: "ואם זימן אדם חתן וכלה לאכול עמו אין מברכין כלום דאין שמחה אלא בחופה הגה שעשו שם הכילה אבל במקום אחר לא ואפילו החתן והכלה עמהם ואפילו ברשות החתן אין מברכין חוץ מן החופה עכ"ל הגה, יש לברך ברכת חתנים ושהשמחה במעונו בכל מקום שהחתן והכלה ונויי חופה הולכים וכן היה מעשה באדם אחד שהוליך כלתו לעיר אחרת והצריכו ר"י לברך ברכת חתנים וכן עמא דבר". עכ"ל.
והנה, מצאנו לעוד ראשונים שכתבו דבעינן ברכת חתנים במקום החופה. שכ"כ בשו"ת תמים דעים (סי' קפט) הרמב"ן (כתובות ח.) וז"ל: "ושמעתי שאין לברך ברכת חתנים ולא אשר ברא אלא בחופה שאין שמחה אלא בחופה כדאמרי' במס' סוכה". וכ"כ הרא"ה (כתובות ז:): "ונראה שאין מברכין ברכת חתנים אלא בחופה, כדאמרינן התם בסוכה". וכ"כ הרשב"א (כתובות ח.): "ואין מברכין ברכת חתנים אלא בחופה לפי שאין מברכין אלא מחמת שמחה ואין שמחה אלא בחופה כדאמרינן במסכת סוכה". וכ"כ הריטב"א (כתובות ח.): "והוי יודע שאין מברכין ברכת חתנים אלא במקום חופה ושיהו שם החתן והכלה. וכ"כ האגודה (סוכה פ"ב סי' טז) וז"ל: פר"י משמע מכאן דאם חתן יוצא מחופתו ואפי' כלתו עמו והולכין לאכול בבית אחר אין מברכין שהשמחה במעונו ולא ברכת חתנים כיון דאין שמחה אלא בחופה ומקום דעיקר ישיבת חתן וכלה קרוי חופה ולא במקום העשוי לאקראי בעלמא". וכ"כ האהל מועד (דרך תשיעי נתיב ה) וצרור החיים (עמ' קעה) וכ"כ הריקנאטי (סי' רלג).
והנה, כל הראשונים הנ"ל כתבו דבעינן חופה אך לא בא בדבריהם אם אפשר להעתיק את מקום השמחה למקום אחר. אולם, בדעת הרשב"א מצאנו גילוי בחידושי הר"ן (כתובות ז:) שכתב: "וכתב הרשב"א נ"ר שאלו שנושאין נשים במקום א', ובתוך ימי השבוע הולכין למקום אחר, דאין מברכין ברכת חתנים אלא באותו מקום שדעתם ללון הלילה, ואף על פי שלא נשא באותו מקום". עכ"ל. ומשמע דס"ל שאפשר להעביר את מקום השמחה ולא בעינן חופה בדוקא, אלא העיקר הוא מקום קביעות השמחה.
ונמצא לפי כל הנ"ל שאם יש לחתן והכלה חופה שהוא מקום קבוע ועיקרי לשמחתם, אזי אם ילכו לאכול במקום אחר ואח"כ יחזרו לחופה לשמוח אין מברכין ברכת חתנים. אך אם הלכו למקום אחר כדי לקבוע שם את שמחתם שפיר דמי לברך.
♦
ג. ד.
כל קבל דנא מצאנו לראב"ד שחולק וסובר דברכת חתנים לא בעיא חופה, והביאו האורחות חיים וז"ל: "כתב הראב"ד ז"ל שאם זמנו החתן בבית אחד שאומרים שם ז' ברכות אי איכא פנים חדשות... והרמב"ן ז"ל כתב שמעתי שאין מברכין ברכת חתנים ולא אשר ברא אלא בחופה וכ"כ הרשב"א ז"ל". עכ"ל. גם בספר הבתים (שערי ברכות שער הדין ז) הביא לראב"ד וסיים: "ונראים דבריו". וכ"כ בתוס' אלפסי (עמ' שכט) בשם רבינו יצחק (אחיו של רבינו שמשון[4]). גם המאירי (כתובות ז:) הביא דעת הראב"ד בתוספת ביאור וז"ל: "ומכל מקום יש אומרין שכל מקום שחתן מתקין בו סעודה מברכין בו ברכת חתנים ולא אמרו כאן בית חתנים אלא למעט בית האירוסין ולא פטרוהו מן הסכה אלא מפני שהוא צריך לשמוח ולשעשע בחברת ריעים ובכמה מיני שמחה ושעשוע וסתם סכה אין בה שיעור לכך וכבר ידעת שמצות סכה לא באכילה לבד היא אלא לישב בה כל היום אבל הברכות אינן תלויות במקום השמחה וכל שהוא מתקין סעודתו לשם מברכין ברכת חתנים ואף גדולי המפרשים נסכמים בה ומביאים ראיה ממה שאמרו בתלמוד המערב". עכ"ל. וכ"כ הרוקח (הלכות אירוסין ונישואין סי' שנב) וז"ל: "מברכין ברכת חתנים בי' וחתנים מן המנין יום ראשון מברך כולם מיכן ואילך אם יש פנים חדשות מברך כולם".ויש לציין שבגמ' בכתובות (ז:), ששם הוא מקור דיני ברכת חתנים, לא נזכר כלל דבעינן מקום חופה, דאיתא התם: "ת"ר מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה. אמר רב יהודה: והוא, שבאו פנים חדשות". ע"כ. ומפשטות לשון הגמ' משמע דאיכא ג' תנאים: עשרה, ופנים חדשות, ושבעת ימי המשתה. וחופה לא הוזכרה כתנאי רביעי.
וראיתי לרב יעקב הלל שליט"א בשו"ת וישב הים (ח"ב סי' כא) שכתב שהראשונים הקדומים שלפני התוספות שכתבו את דיני ברכת חתנים לא כתבו כלל דבעינן מקום חופה אלא רק עשרה, שבעה, ופנים חדשות. שכ"כ בשאילתות דרב אחאי (חיי שרה שאילתא טז) וז"ל: "מברכין ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המניין.... והילכתא כל שבעה יומי אי איכא פנים חדשו' מברכינן כולהי". וכ"כ בה"ג (סימן לו הלכות כתובות עמוד שנט): "תנו רבנן מברכין ברכת חתנים בבית חתנים כל שבעה, אמר רב יהודה אמר רב והוא שבאו פנים חדשות.... וברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המניין". וכ"כ בסדר רב עמרם גאון (סדר אירוסין ונישואין): ו"דוקא הוא שיש שם פנים חדשות שאומר כל שבעה... והכי אמר שר שלום גאון ברכת חתנים כל שבעה... אם יש עשרה וחתנים מן המנין". וכ"כ בתשובות הגאונים (קדמונים סי' ח): "וברכת חתנים כל שבעה בפנים חדשות ובעשרה". וכ"כ הרי"ף בכתובות. וכ"כ במחזור ויטרי (סי' תעב): "ת"ר מברכין ברכת חתנים כל שבעה. א"ר יהודה והוא שבאו פנים חדשות". עכ"ל. וק"ק שלא הזכיר דבעינן עשרה.
וכן נראה דעת הרמב"ם (הל' ברכות פ"ב ה"י), שכתב: "אם היו האוכלין אחרים שלא שמעו ברכת נישואין בשעת נישואין מברכין בשבילם אחר ברכת מזון שבע ברכות כדרך שמברכין בשעת נישואין, והוא שיהיו עשרה וחתנים מן המנין". עכ"ל. הרי שכתב את התנאים ולא בא בלשונו שמברכין רק בחופה (והא דמברכים בשבעת ימי משתה כתב בהל' ט). ומש"כ לעיל מינה (הלכה ט) "בבית חתנים" מברכין ברכת חתנים אחר ארבע ברכות אלו בכל סעודה וסעודה שאוכלים שם. ע"כ, אין להוכיח מכאן דס"ל דבעינן חופה, די"ל שמש"כ בית חתנים כונתו לסעודה שהחתן נמצא שם, ואם היה חסרון חופה היה מעכב מלברך, הרי שהיה לרמב"ם לכתוב כן באופן ברור יותר.
ועיין בר"ן (סוכה יא: מדפי הרי"ף), שאחר שהביא את דברי התוס' כתב לצדד דלא בעינן חופה לברכת חתנים כלל, וז"ל: "ובודאי שהשמחה במעונו אומרין אותה אפילו שלא בחופה (כתובות ח א) דהא מכי רמו שערי באסיתא אמרי' ליה דליכא חופה וכיון שכן י"ל דאפילו שלא במקום חופה מברכין ברכת חתנים דהא ברכה אף על גב דמשום שמחה קא אתיא לא תליא בחופה, והכא הכי קאמרינן דעיקר שמחה ליתא אלא בחופה וכך נוהגים היום לברך ברכת חתנים בכל אחת מבתי החתונה[5] כל זמן שהחתן או הכלה הם שם אבל מ"מ יש לחוש לדברי רבותינו הצרפתים בעלי התוס'". עכ"ל. ומבואר דס"ל כהראב"ד וכן המנהג, אלא שיש לחוש לתוס'. אלא שיש להעיר ממש"כ הר"ן בכתובות (ג. מדפי הרי"ף): "וכתב הרמב"ן ז"ל ושמעתי שאין לברך ברכת חתנים ולא אשר ברא אלא בחופה שאין שמחה אלא בחופה כדאמרינן במסכת סוכה". עכ"ל. וקשה מדוע לא העיר על הרמב"ן כמש"כ להעיר על התוס'.
♦
ובשו"ע (אה"ע סי' סב ס"י) כתב: "י"א שאם החתן יוצא מחופתו, אפילו כלתו עמו, והולכים לאכול בבית אחר, אין אומרים שם ברכת חתנים, והני מילי כשדעתו לחזור אחר כך לחופתו, אבל אם הלך לגמרי לבית אחר וכל החבורה עמו, נעשה אותו בית עיקר גם שם נקרא חופה ומברכין ברכת חתנים. וכן לפעמים שהולכין החתן והכלה לעיר אחרת, צריך לברך שם ברכת חתנים, אם הוא תוך שבעה ואין דעתו לחזור". עכ"ל. ומבואר שפסק כדברי הרא"ש, וא"כ יוצא שחתן וכלה שהולכים לאכול בבית אחר חשיב כמקום חופה לדעת מרן ומברכים ברכת חתנים.
והנה, כיום אין אנו נוהגים לעשות אפריון ולא מקום קבוע לחתן וכלה, אלא בכל יום מזמינים את החתן והכלה לבית אחר ועורכים לכבודם סעודה, והרבה פעמים נמצאים שם אנשים אחרים שהחתן לא מכירם כלל, וכל חבריו של החתן נמצאים בישיבה וכדו' ואינם סועדים עמו. וא"כ יוצא לכאורה שאין לברך ברכת חתנים כיום כלל, ואפילו בבית החתן, כיון שאינו מקום קבוע לשמחתו, ורק בזמנם, שהיו קובעים מקום ועושים אפריון והיו באים חבריו וקרוביו של החתן לשמחו ובהם היתה עיקר שמחתו, משא"כ כיום שערבה כל שמחה.
אלא שראיתי לט"ז (ס"ק ז) שכתב שכל הנדון הוא דוקא בזמנם שהיו עושים בית מושב לחתן ולכלה ושם יש שמחה יתרה משאר בתים ועל כן חילקו התוס' בין הבתים משא"כ עכשיו שאין קורין חופה רק למה שמקדשין הכלה תחת מטלית הפרוסה על הכלונסות כמו שהביא הרמ"א באה"ע (סי' נה) אין שום מעלה לבית שעושין בו סעודת הנישואין טפי מבתים אחרים[6]. וסיים שכ"כ המהר"ל מפראג ז"ל בפ"ק דכתובות וז"ל: "ואנו מברכין אף במקום שלא היתה שם החופה אף על גב דאמרינן בסוכה וליחדי בסוכה וליתבי בסוכה וקאמר שם אין שמחה אלא בחופה שאני התם דלא יכול לשמוח כראוי אבל לענין הא מילתא איכא שמחה ומברכין שם" עכ"ל. וע"ש בט"ז שכתב דלפי מש"כ אין פוצה פה עכשיו שלא לברך. וכונתו לומר שאף לדברי התוס' וסיעתם יש לברך כי אין אנו נוהגים לעשות מושב לחתן והכלה באפריון כל שבעה. וכן הסכים הבית שמואל (ס"ק יג) שהעתיק את דברי הט"ז. גם בספר רוח חיים פלאג'י (אה"ע סי' סב אות יא) הביא להט"ז להקל בנדונו [אלא שק"ק דהתם איירי שהיה לחתן אפריון בביתו והלך לסעודת ברית של אחיו בבית סמוך, וא"כ אין לסמוך בזה על הט"ז דהט"ז איירי בדליכא אפריון כלל], וכ"פ בסידור בית עובד (דיני ב"ח שאחר ברכת המזון הל' יח) וערוך השלחן (סימן סב סעיף לו).
ומבואר דס"ל לט"ז וסיעתו דדוקא כאשר היו נוהגים בחופה אזי כל שיוצא מהחופה הוי פחות שמחה ולכן לא מברכינן, אך בימינו שלא נוהגים בחופה ממילא עיקר השמחה היא ללא חופה, וא"כ אין נפק"מ בין בית זה לאחר, דאין החופה גורמת לברכה אלא השמחה שבחופה גורמת לברכה.
♦
ה. ו.
ועיין בברכת ה' (הערה 21) שכתב שיש להשיב על הט"ז בהבנת דברי התוס', דמסתבר יותר שענין האפריון אינו מעלה ואינו מוריד כלום, אלא הכל תלוי בחתן וכלה אם הם שמחים יותר כשנערכת הסעודה בביתם או כשהולכים לבית אחר. ולכן בזמננו, שהחתן והכלה מעדיפים שיערכו את השמחה בבתים אחרים והם יוזמנו לשם, יוצא שעיקר השמחה הוא בבתים אחרים ושם מברכים. והביא ראיה מהרדב"ז (סימן אלף ושכ) שאחר שכתב את סברת התוס' כתב: "ומכל מקום אם יצאו מפני שבית החופה קטן מהכיל הקרואים מברכין שם שבע ברכות לפי ששם הוא עיקר השמחה". עכ"ל. ומבואר דאזלינן בתר עיקר השמחה ואם יש יותר שמחה מחוץ לחופה מברכינן, ואין דין החופה כעין גזירת הכתוב ומלתא בלא טעמא. עכת"ד. והנה מש"כ להשיג על הט"ז לכאורה י"ל שגם דעת הט"ז היא דהעיקר הוא שמחת החתן וכלה ולכן כשאין חופה ממילא שמחתם היא בבית אחרים, וכמש"כ בברכת ה'.ונראה להביא ראיה לדברי הרדב"ז מהא דאמרינן בגמ' (סוכה כה:): "אמר רבי זירא: אנא אכלי בסוכה וחדי בחופה, וכל שכן דחדי ליבאי, דקא עבידנא תרתי". ופירש רש"י: "שתי מצות, סוכה ומצות נישואין". ולכאורה קשה, דהא קודם לכן הקשתה הגמ' וליכלו בסוכה וליחדו בחופה, ובא התירוץ אין שמחה אלא במקום סעודה, וא"כ היאך שמח רבי זירא בחופה, והלא אכל בסוכה? ועיין ברא"ש (פ"ב אות ח) ובמאירי שגרסו אכלי בסוכה "וחדי בסוכה", אך גם לפי גירסא זו יקשה דהא איתא התם בגמ' וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה, ותירצה הגמ' אין שמחה אלא בחופה, וא"כ היאך אומר רבי זירא ששמח בסוכה. אך לפי דברי הרדב"ז אתי שפיר, דהגמ' איירי בסתם אדם, שעיקר שמחתו היא החופה ולכן פטור מן הסוכה, אך רבי זירא שאני, שאם היה יושב בחופה ויודע שמפסיד מצות סוכה היה לו צער מאי קיום המצוה ולכן אצלו השמחה המושלמת היא כאשר הוא יושב בסוכה[7].
♦
ז.
ונמצא לפי כל הנ"ל שיש טעם לשבח לברך ברכת חתנים בבית אחרים גם לדעת התוס' והרא"ש וסיעתם, לפי דברי הט"ז והאחרונים שהסכימו לו ותנא דמסייע להו הרדב"ז, וגם אם יש לומר סברא הפוכה כמש"כ לעיל מ"מ הא הוי ספק, ובזה יש לנו לצרף את דעת הראב"ד והר"ן וכל הגאונים שהזכרנו לעיל (אות ד) דלא בעו חופה. ובפרט שמצאנו לכמה אחרונים שכתבו שהמנהג אצלם היה כדעת הר"ן, שכ"כ הכנה"ג (אה"ע סי' סב הגה"ט אות כז) ומנהגנו כדברי הר"ן. והביאו בספר חינא וחסדא (כתובות ז דף קיב סוף ע"ד ודף קיג ע"א). וכ"כ בשו"ת פעולת צדיק ח"ג (סי' רנב) שהמנהג הקדום בתימן היה לברך ב"ח גם שלא בבית החתן וכדעת הר"ן. וע"ע באור תורה אייר (תשנ"ג סי' קב) במאמרו של הרב חיים עבאדי (בהערה 1) שכתב שמנהג כמה קהלות ספרדים לברך שלא בבית החתן שכן מנהג קהלת החלבים בדיל שבניו יורק וכך המנהג במקסיקו ובצרפת וכן נהג הבבא סאלי לברך ז"ב לחתנים בביתו.ועיין בילקוט יוסף שובע שמחות (ח"א פרק יז הערה ו) שכתב בשם אביו מרן הגרע"י זיע"א שאמר בשם רבי עזרא עטייה זצ"ל שמנהג הספרדים בירושלים משנים קדמוניות היה לא לברך ברכת חתנים שלא בבית החתן[8]. ע"כ. ויוצא א"כ שהחמירו נגד דעת הט"ז. אלא דאכתי קשה, דלפ"ז אין לברך גם בבית החתן, שהרי אין הברכה תלויה בבית החתן אלא במקום הקבוע לשמחתם וזה אינו נוהג כיום, וכמש"כ הט"ז שם שמכיון שאין נוהגים לעשות חופה כזמנם אין שום מעלה לבית שעושין בו סעודת הנישואין טפי מבתים אחרים וקורא אני על זה שמחה מה זו עושה בבית זה טפי מבתים אחרים דמה לי כותלי בית זה או בית אחר. ע"כ. ומ"מ כל זה הוא ביחס לירושלים, אך בשאר ערי הארץ שלא שמענו שנהגו כן נראה שהמברכים יש להם על מה שיסמוכו וישאו ברכה מאת ה'.
♦ ♦ ♦