כולל שע"י 'ישיבת יד אהרן' ב"ב
נאמנות נשים בבדיקות סימנים
תניא (תוספתא נידה פרק ו, והובא בסוגי' הגמ' נידה מח:): "כל הנבדקות אינן נבדקות אלא בנשים וכן היה ר' אליעזר מוסר לאשתו ורבי ישמעאל מוסר לאמו. ר' יהודה אומר לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות אותן, תוך הפרק אין הנשים בודקות אותן שאין משיאין ספיקות על פי הנשים. ר"ש אומר אף תוך הפרק. נאמנת האשה להחמיר אבל לא להקל, נאמנת האשה לומר קטנה היא שלא תחלוץ וגדולה היא שלא תמאן אבל אין נאמנת לומר קטנה היא שתמאן וגדולה היא שתחלוץ".ובגמ' (שם): "אמר מר רבי יהודה אומר לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות אותן. בשלמא לפני הפרק בעי בדיקה דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו, אלא לאחר הפרק למה לי בדיקה והאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין. כי אמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעיא בדיקה. תוך הפרק אין נשים בודקות אותן קסבר תוך הפרק כלאחר הפרק (דמי) ולאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא סמכינן אנשים ובדקי תוך הפרק דליכא חזקה דרבא לא סמכינן אנשים ולא בדקי נשים. ר"ש אומר אף תוך הפרק נשים בודקות אותן קסבר תוך הפרק כלפני הפרק ובעיא בדיקה דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו. ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל, האי מאן קתני לה איבעית אימא רבי יהודה ואתוך הפרק, ואיבעית אימא רבי שמעון ולאחר הפרק ולית ליה חזקה דרבא".
מרהיטת הסוגי' משמע שלדעת רבי יהודה ור"ש הנשים נאמנות רק להחמיר ולא להקל, משום דלענין חומרא בעי לעדות גמורה שאין לנשים. וכל מה דאמרי דלרבי יהודה הן נאמנות להקל אינו אלא מפני דאיכא לה לאחר הפרק חזקה דרבא, והיא חזקה גמורה, אלא שמחמירים שלא לקבלה לחליצה, ובזה אנו מקילים לסמוך על הנשים, וכן היא דעת התוס' בסוגי'.
אלא שלפי זה יש לעיין, למה לא כתבה הברייתא בפשיטות שנאמנות הנשים רק להחמיר ולא להקל, ולמה הוצרכה להאריך שאינן נאמנות לומר שגדולה שלא תחלוץ, שעי"כ התקשנו והא כן נאמנת היכא דאיכא חזקה דרבא, והוכרחנו לומר או דמיירי בתוך הפרק דליכא חזקה דרבא וחוזר לרבי יהודה מה שדחוק מעט, או דר"ש לית ליה חזקה דרבא, ורמז כאן ע"ז, ואף שלשונו אף בתוך הפרק, משמע לכא' שבא להוסיף ולא בא לגרוע כל עיקר, ואם היה אומר בקיצור שנאמנות רק להחמיר לא היה צריך לכל הדחוקים האלה, שמיד היינו מבינים דקאי בכל גווני שהוא להקל.
ועוד יש להעיר בסוגי' הגמ', האיך מתפרשים דברי ר"ש שאף בתוך הפרק נאמנת, לעניין דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו, ולפי מה שכאמור פי' התוס' (וכן דייקו מדברי רש"י), הלא כל זה רק לומר דעל כן אינה חולצת, אולם לעניין מיאון בין כה אינה נאמנת. והלא לפי זה ר"ש לא אתי לאסופי מידי בנאמנות הנשים על רבי יהודה, דאדרבא לדברי רבי יהודה נאמנת יותר בתוך הפרק - גם לומר דאיכא לה ב' שערות ולא ממאנת, ואף נאמנת לומר דהיו לה ב' שערות ונשרו, אף דחזינן דליתניהו, כדברי התוס' (כמו שלמדו שתופסים אותה אף בתוך הפרק מסתמא כגדולה, אלא אם כן ראינו שאין לה שערות), או כדברי שאר מפרשים, שמסתמא תוך הפרק קטנה היא, אלא שאם ראינו שערות לפנינו, והן מעידות דהן אותן שהיו בה בקטנותה, נאמנות לחומרא שלא תחלוץ, וצריך עיון.
ועל כן, לולי דברי התוס' היה נראה (ולהלן נראה את יסוד הדברים ברמב"ן), דמה שהנשים מעידות על השערות שהן היו בקטנותה ושומא הן, בזה יש לנו להאמינן אף לקולא, שתוכל למאן, ורק אם מעידות שבאו השערות לאחר שהגיעה לגיל י"ב שנה, אין הן נאמנות לקולא כשאין חזקה דרבא. ולגר' הרי"ף זה כל מה שנא' בברייתא דאינן נאמנות לומר שגדולה היא שתחלוץ, ולגר' דידן דלעיל דנאמר בברייתא דאין נאמנת לומר שקטנה היא שתמאן, מוכרחים לומר שגם אין הן נאמנות להעיד על שאין לה שערות בעלמא (ולפי זה נוכרח לדחוק כהתוס', שמחזיקים אותה אף בתוך הפרק בסתם כגדולה, דאל"כ הלא אין אנו צריכים לעדותן), אבל אם הנשים אומרות דהן השערות שהיו בקטנותה ושומא הן, נאמנות הנשים אף לקולא, שתמאן.
וטעם הדבר יש לבאר, עפ"י מה שייסד לנו הרמב"ן, שלכא' נראה דדעת ת"ק היא שהן נאמנות לעולם, הן להחמיר והן להקל (וכמו שנראה מדעת הרמב"ם בפ"ב מאישות הלכה כ, שכלל לא סייג עדות נשים על סימנים). והטעם כתב משום דהוא כמבואר ביבמות (לט:), שנאמנת אף אישה בעדות על איש פלוני אחיו וראוי לחליצה וכדו' דהוי כגילוי מילתא בעלמא שאינן מעידות על איסור או ממון, וכ"ש הכא, דהוי מילתא דעבידי לגילויי עי"ש [ובחידושי הר"א[2] הוסיף דאף ביבמות הוא מילתא דעבידא לגלויי].
אמנם, בר"ן הקשה דלדינא לכא' אין נפק"מ בנאמנות זו, דהלא בתוך הפרק קי"ל דכלפני הפרק הוא, וכקטנה בעלמא דמיא, ולאחריו הלא איכא חזקה דרבא, ונאמנת להעיד דאיכא לה שערות אף לחלוץ. ולהעיד דאין לה שערות ותמאן, לדעת הרמב"ן שם לעולם נאמנת כל דלא בעיל. דהמנינהו רבנן בדרבנן, ואי בעיל, דהוי קידושין מה"ת, אף אנשים אינן נאמנים לומר שומא הן, דלעולם חיישינן דילמא היו אחרים ונשרו, כדקי"ל היכא דאיכא חזקה דרבא. ואם כן לא משכחת לה אלא בגוונא דחיקא, דמעידות שלא זזה ידם מתוך ידה כל אותה שעה, ולא היו שערות אחרות שנשרו, עי"ש[3].
אמנם, בב"ש (אבה"ז קנה סעיף כ) כתב שלא אמרינן שהיו אחרות ונשרו, מדלא נשרו השערות שהיו שומא. ויתכן לומר שגם אי לא ננקוט כוותיה, ונאמר שאין ראיה מדלא נשרו אלו לאלו, מכל מקום אפשר שיש לומר שאם אנו מוסרים את תורת הנאמנות לנשים לקבוע אם יש להן סמנים או לא אין דינינו מכאן ואילך לחוש בעלמא דילמא נשרו, דזה לא חששו אלא כשאין עדות כלל, אבל אם מסרנו נאמנות לנשים, הרי הן זכאיות לקבוע שאלו היו שערות, ותו לא מידי. ואם זה נכון, יש ליישב בזה את דברי הרמב"ן משאלת הר"ן, שאם אכן הייתה נמסרת הנאמנות הכא, אף על הדאו', לנשים, תו לא חיישי דנתרי, יותר מעדות גברים שלא נמסר להם עדות זו.
אמנם, בעיקר הסברא יש לעיין, למה חשיב כגילוי מילתא בעלמא, הרי הן מעידות על גדלות כעת, ולא דמי לעדות על מישהו שהוא אח של פלוני, דאין הן מעידות על איזה דבר מסוים. ומש"כ דהוא דבר דאיכא לברורי, יש לעיין, דזה אינו היכא שהן מעידות ששערות אלו היו בקטנותה, דזה ליכא לברר. ועוד יש לעיין, דלמה לפי זה אין הן נאמנות על שנים, כמש"כ הרמב"ם שם להלן (הלכה כב) [ואכן הריב"ש (סי' קפב) השיג על הרמב"ן, דלא יתכן להאמינן בשעת מעשה עי"ש].
אלא שאכן י"ל, דבגוונא הנ"ל שהן מעידות שאלו הן אותן שערות שהיו מתחילה ושומא הן (שהיא הנפק"מ היחידה שמשכחת לה לדבריו, כאמור), כיון שהן נכנסו לעדות זו בתחילה בשעה שהיו קטנות, שאז לא היה נפק"מ בעדותן, דבין כה וכה קטנות הן, ואין כאן רק גילוי מילתא בעלמא דאיכא להן שערות שהן שומא, וגם היה איכא לברורי אז, וכל העדות כעת היא לקיים את העדות ההיא ולהחזיקה, בזה י"ל שכבר נאמנות הן גם עתה, שכבר החזקנו עפ"י הנאמנות. ואמנם הוא חידוש גדול, אבל כך נראה מהדברים.
וכן יש ללמוד מדברי הלח"מ שם בפ"ב מאישות ה"כ, בביאור דברי הרמב"ם שמשמען הוא שהן נאמנות בכל גוונא, ואין לנו סיבה לומר שדבריו רק משום ת"ק שלא כהרי"ף כמו שבאר הרמב"ן שברי"ף משמע שת"ק התפרש ע"י רבי יהודה ור"ש, ואינו חולק עליהם כמש"כ הרמב"ן לולי דברי הרי"ף, ואם כן הרמב"ם חולק על רבו הרי"ף, אבל למה שנתבאר כאן, אין הרמב"ם חולק על דבריו, אלא פשוט באר הסוגי' כמו שנתבאר כאן, שהן נאמנות אפי' בבעיל משום שבאות לחזק עדותן משכבר, וגם לא חוששים שמא נשרו, משום שכל שמסרת תורת הנאמנות להן אין לנו לחוש בכך. וכן הראוני שגם שמדברי הריטב"א בסוגי' נראה כן, שהביא את דברי הרמב"ן, שהן נאמנות משום מילתא דעבידי לגלויי, יחד עם דברי הרי"ף דקי"ל כרבי יהודה והן נאמנות על חליצה משום חזקה דרבא, ומשמע דמה דהן נאמנות מחמת מילתא דעבידי לגלויי הוא רק לומר שומא הן, וכמש"נ.
ולפי זה יש לנו לבאר את מה שבארנו בסוגי', שלעולם עיקר הברייתא דיברה על בדיקות לקולא, בין לאחר הפרק לומר שיש לה ב' שערות לחליצה בדאיכא חזקה דרבא, ובין קודם ובתוך הפרק לר"ש שבודקים אותן בשביל אחר כך. וכשאומרת שהן אותן שערות שהיו בקטנותה ושומא הן יכולה היא למאן. ורק בסיפא אמרו שאין הן נאמנות להקל שהיא גדולה לעניין חליצה, ולגר' דידן גם לא לעניין לומר שהיא קטנה כשמעידות דלית להו שערות בעלמא, דשאני היכא דהן אומרות שאותן שערות הן ושומא הן דנאמנות אף להקל ואפי' לעניין דאו' בבעיל (ועי' בב"ש שם שלמד כן מדברי רש"י ד"ה נשים עי"ש), משום שהן מחזיקות נאמנותן בזמן שהיה איכא לבירורי והיה כגילוי מילתא בעלמא, וכמו שנתבאר.
♦ ♦ ♦