כולל מאור ישראל
פרוזבול שנכתב ע"י ב"ד רגיל[2]
א. שיטות הראשונים
בגמ’ (גיטין לו:) אמר שמואל: אין כותבין פרוזבול אלא בבי דינא דסורא ודנהרדעא. ואילו בהמשך (שם לז.) איתא: רבנן דבי רב אשי מסרו מילתייהו להדדי. ופירש רש"י: מסרי מילייהו בלא כתיבת פרוזבול, אלא כך אומר לחבריו, הרי אתם בית דין וחובי מסור לכם לגבותו כל זמן שארצה. ע"כ. הרי שרבנן דבי רב אשי עשו את חבריהם בית דין, ודלא כשמואל דס"ל דוקא ב"ד דסורא ודנהרעא.ונחלקו רבותינו הראשונים, איך נפסקה הלכה בזה.
יש אומרים שהלכה נפסקה כרבנן דבי רב אשי, ודלא כשמואל. שכן הרי"ף (יט.) השמיט הא דשמואל, וכתב הא דרבנן דבי רב אשי מסרו מילתייהו להדדי. וכתב הרמב"ן (שם לו:), שלפיכך השמיט הרי"ף הא דשמואל, משום דס"ל דאין הלכה כמותו, דהא חזינן לרבנן דבי רב אשי דמסרי מילתייהו להדדי ולא מסרי מילייהו לרב אשי דהוי ב"ד רבה בשעתייהו, אלמא אפילו ב"ד אחרינא, דלא אלים כולי האי מצי כתב. וכ"כ בחידושי הריטב"א והר"ן (שם). וכ"ד הרא"ש בפסקיו (סי’ יג), דלא בעי ב"ד חשוב שבדור, אלא כל ב"ד וב"ד וכו’. וכ"ד הרשב"א בתשובה (ח”ג סי’ לג). וכ"כ רבינו ירוחם (מישרים כו ע"ג) שמדברי הרי"ף נראה שא"צ מומחים, וכותבים אותו בכל בין דין. עי"ש.
ויש אומרים שהלכה נפסקה כשמואל ודלא כרבנן דבי רב אשי, ולפי זה כתב בעל התרומה (שער מה סי’ טז) בשם חד מ”ד, דהאידנא לית לן ב"ד הגדול, ולית לן למכתב פרוזבול, ואי עבד לא מהני. ובתשובת מהר"ם (הו"ד בב"ח) הבין שכן דעת הרמב"ם (פ"ט הלכה יז). והמרדכי (פרק השולח סי’ שעט) סבר שכן דעת הרי"ף.
ויש אומרים שהלכה נפסקה כשמואל, ואעפ"כ לא בעינן דוקא ב”ד דסורא ודנהרדעא. הא כיצד? התוס’ (גיטין לו:) כתבו בשם ר"ת, דבי דינא דרב אמי ורב אסי לאו דוקא, דלא בעינן אלא ב"ד חשוב שבדור, וכן בכל דור ודור הרשות ביד גדולי הדור לכתבו. עי"ש. וכ"כ הרא"ש בתשובה (סוף כלל עז סי’ ו). [אמנם בפסקיו כתב דלא בעינן ב"ד חשוב, והדרישה (ס"ק כא) כתב שהעיקר בדעת הרא”ש כמ”ש בפסקיו, ואף מש”כ בתשובה יש לפרש כן]. ובתשובת הריב"ש (סי’ תצא) כתב שכן דעת הרי"ף והרשב"א. וכ"ד בעל התרומה (שער מה סי’ טז), דדוקא המחום רבים עליהם באותה העיר, דאע"ג דאינם גדולי הדור, חשובים לבני עירם כמו גדולי הדור בכל מקום.
ב. דעת רבינו הרמב"ם
ורבינו הרמב"ם (פ"ט הלכה יז) כתב בזה"ל: אין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי שהן ראויין להפקיע ממון בני אדם. אבל שאר בתי דינין אין כותבין. ע"כ. ודייק הרמב"ם בלשונו לכתוב "חכמים גדולים ביותר כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי", לומר לך שאף בזמנינו, דלית לן בית דין הגדול, כותבין פרוזבול, ע"י חכמים גדולים. וכן יש לדייק ממש"כ הרמב"ם "שהן ראויין להפקיע ממון", ומשמע שכל עוד בית הדין ראויין להפקיע ממון, כותבין פרוזבול. וכ"כ מרן בכסף משנה (שם) ובבית יוסף (סי’ סז סעיף כא) בדעת הרמב"ם, שבכל בית דין חשוב בדורו כותבין. ומש"כ כבי"ד של רב אמי ורב אסי, היינו שהם גדולים בדורם כרב אמי ורב אסי בדורם, דכל בית דין חשוב בדורו ראוי להפקיע ממון, דיפתח בדורו כשמואל בדורו. עכת"ד. הרי שהרמב"ם פוסק כשמואל, וכמ"ש התוס’ בשם ר"ת כנ"ל.אולם בהמשך (שם הלכה כז) כתב: תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ומסר דבריו לתלמידים, ואמר מוסרני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, אינו צריך לכתוב פרוזבול, מפני שהן יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם, ובדברים בלבד היא נדחית. ע"כ. והרי זה כרבנן דבי רב אשי. ועי"ש בהשגות הראב"ד: א"א דבריו סותרין זה את זה.
ומהר"י קורקוס (שם הלכה יז) כתב ליישב דברי הרמב"ם, שדוקא לעמי הארץ החמירו להצריך ב"ד חשוב, אבל בת"ח הקילו. עי"ש. וכ"כ בדרך אמונה (שם הלכה יז באה"ל בד"ה שהן) דכיון שעמי הארץ אינם יודעים ששמיטה בזה"ז דרבנן וסוברים שהוא מדאורייתא, מעתה אם כל אחד יוכל לכתוב פרוזבול יאמרו שאין דין שמיטת כספים, ולכן תקנו שאי אפשר לכתוב פרוזבול אלא בב"ד הראויים להפקיע ממון, והפקר ב"ד הפקר, שזה יבינו גם עמי הארץ. אבל ת"ח שיודעים ששביעית בזה"ז מדבריהם, ואין צורך בהפקר ב"ד (כמבואר ברמב”ם שם הלכה טז), סגי להו במסירת מילי. עי"ש.
אבל הכסף משנה (שם הלכה כז) כתב, שת"ח שכתב הרמב"ם היינו תלמידים מב"ד חשוב שבדור, וכרבנן דבי רב אשי. עי"ש. ולפי זה לא הקילו כלום בת"ח, אלא דאיירי בת"ח שהם עצמם ב"ד חשוב.
♦
ג. דעת מרן השלחן ערוך והרמ"א
וזו לשון מרן השלחן ערוך (סי’ סז סעיף יח): ואינו נכתב אלא בבית דין חשוב, דהיינו שלושה בקיאים בדין ובענין פרוזבול ויודעים ענין שמיטה והמחום רבים עליהם באותה העיר. ובהגה: ויש אומרים דכותבים פרוזבול בכל בית דין, ונראה לי דיש להקל בזמן הזה. עכ"ל.וכתב הגר"א (שם) שמרן והרמ"א לשיטתם בסעיף כ, שמרן כתב שם דוקא תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ומסר דבריו לתלמידים וכו’, א"צ לכתוב פרוזבול, והרמ"א כתב שם דכל אדם נמי יוכל לומר דבריו בע"פ בפני ב"ד ומהני, וא"צ לכתוב פרוזבול. ולכן כתב מרן כאן, שאינו נכתב אלא בב"ד חשוב, והרמ"א כתב שכותבים בכל ב"ד. עי"ש. ומשמע מדבריו, שמפרש את דברי מרן בסעיף כ, שתלמידי חכמים שהלוו זה את זה, איירי בת"ח שהם עצמם ב"ד חשוב, כמש"כ מרן בכסף משנה.
אך מש"כ שהרמ"א לשיטתו צ"ב, דהא הרמ"א בסעיף כ לא כתב אלא שכל אדם יוכל למסור דבריו בע"פ בפני ב"ד, ומאן יימר לן דהני מילי אף בב"ד שאינו חשוב, ואיך נאמר בזה שהרמ"א "לשיטתו". אא"כ נאמר שהרמ"א התכוין שכל אדם מוסר דבריו בע"פ לחבריו, דומיא דת"ח לחבריהם, וקמ"ל שאע"פ שהם ג’ הדיוטות – מהני. ולפי זה שפיר כתב הגר"א שהרמ"א לשיטתו, דלא בעי ב"ד חשוב, אלא בכל ב"ד כותבין, והכוונה אף בב"ד של הדיוטות.
אמנם בתשובת המבי"ט (ח"ב סי’ פא) כתב, שאף לדעת הרמב"ן והרשב"א דלא בעינן דיינים מומחים ומופלגים, מ"מ מומחים קצת בעינן. והוסיף עוד, שגם לדעתם היינו כשאין גדולים מהם בעירם, אבל אם יש גדולים מהם בעירם, שהם ב"ד קבוע ומומחה באותה העיר, כ"ש אם הם מופלגים בדורם, אין ב"ד אחר שבעיר רשאים לכתוב פרוזבול. עי"ש. ובשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי’ קע) כתב ג"כ שאפילו לדעת הפוסקים דס"ל שבכל ב"ד כותבין פרוזבול, ה"מ ב"ד של חכמים, אבל בב"ד של הדיוטות לא אמרה אדם מעולם. עי"ש. [אלא שלדעתו, אע"ג דאיכא עדיפי מנייהו, רשאים לכתוב פורזבול].
אבל בתשובת הרא"ש (כלל קח סי’ ט) וכן במרדכי (פרק השולח סי’ שעט) כתבו, שאם קבל הלוה עליו ב"ד, אפילו שלושה רועי בקר, הרשות בידו, ומהני, שמכיון שקבלם להפקיר ממונו מהני. וכ"כ מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סי’ תקצ). ולפי מש"כ, ה"נ י"ל בדעת הרמ"א.
♦
ד. הדין בדיעבד – יישוב פסק מרן הגר"ע יוסף זצ"ל
והנה מרן מאור ישראל רבינו הגר"ע יוסף זצוק"ל כתב בחזון עובדיה (דיני פרוזבול סעיף ב בהערה) בזו הלשון: פרוזבול שנעשה ע"י בית דין רגיל, ולא נעשה ע"י בית דין חשוב שבעיר, כיון שרבו הפוסקים להכשיר שיכולים לכתבו בכל בית דין, אין הלוה יכול לפסול הפרוזבול בטענת קים לי כמ"ד דבעינן בית דין חשוב שבעיר, שכיון ששביעית בזה"ז מדרבנן, אמרינן ספק דרבנן לקולא, כמו שכתבו הפוסקים בדין המלוה את חבירו לעשר שנים, וכפי שהסביר מרן הבית יוסף (סי’ סז ס”י), דחשיב כאיסורא ולא כממונא. ואע"פ שבשו"ת המבי"ט (ח"ב סי’ פא וסי’ רכה) כתב, שאם יש ב"ד גדול בעירם אין ב"ד אחר שבעיר רשאים לכתוב פרוזבול, ואפילו בדיעבד אם כתבו קרוב אני לומר שאין החוב מופקע ושביעית משמטתו. מ"מ למעשה נראה שמכיון ששביעית בזה"ז מדרבנן, אזלינן לקולא כדעת הפוסקים המקילים. ע"כ.וכן כתב בספר אשרי האיש (יו"ד ח"ב עמ’ רנא) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שספרדי שעשה פרוזבול בפני ג’ אנשים פשוטים, שלא כדעת המצריכים מומחים, יש לסמוך על המקילים. והו"ד בילקוט יוסף (מהדורת התשע"ה עמ’ תרצט).
ולכאורה יש לתמוה, הרי דעת מרן כהפוסקים המחמירים בזה, ומה בכך שרבו הפוסקים המקילים ושביעית בזה"ז דרבנן?!
ומתחילה חשבתי ליישב, ע"פ מש"כ מהר"י קורקוס הנ"ל בדעת הרמב"ם, שדוקא לעמי הארץ החמירו להצריך ב"ד חשוב, אבל בת"ח הקילו. ולפ"ז יש לומר שאין דין זה אלא לכתחילה, דבעינן ב"ד חשוב, אבל מעיקר הדין, אף ב"ד של הדיוטות יכולים לכתוב פרוזבול, דלא בעינן הפקר ב"ד. אולם מלבד שאין זה מוכרח, הרי לפי הכסף משנה לא הקילו כלום בת"ח, ומש"כ הרמב"ם תלמידי חכמים, היינו תלמידים מב"ד חשוב שבדור.
לכן נלע"ד שמרן זצ"ל סבירא ליה בדעת מרן הש”ע, שמה שהכריע להחמיר שצריך בית דין חשוב, אינו אלא לכתחילה, אבל בדיעבד, אם עשה פרוזבול ע"י ב"ד שאינו חשוב – מהני. וראייתו מדברי מרן בבית יוסף לגבי המלוה את חבירו לעשר שנים, שהלכה כלישנא בתרא (במכות ג:) משום ספק דרבנן לקולא. אם כן איפה, על כרחך, שבדיעבד מיהא אמרינן ספק דרבנן לקולא, ודי בבית דין רגיל. וגם הלום ראיתי אחרי רואי בשו"ת ברוך אומר (סי’ כג), שכתב כן בדעת מרן זצ"ל. עי"ש.
ולא עוד אלא שאין הלוה יכול לפסול הפרוזבול בטענת קים לי כמ"ד דבעינן ב"ד חשוב, כמ"ש בחזון עובדיה הנ"ל, שכן בבית יוסף לגבי המלוה את חבירו לעשר שנים מבואר שהיחס לשמיטה כאיסורא ולא כממונא, אע"פ שיש נפק"מ בזה לגבי ממונא. עי"ש. והואיל והכרעת ההלכה, להקל מטעם ספק דרבנן לקולא, לא שייך לומר בזה קים לי. ודו"ק. ועיין בשו"ת מהרש"ך (ח"ד סי’ מח) שעמד על דברי הבית יוסף הנז’, והקשה דסוף סוף הא איכא הכא אפוקי ממונא, וכתב לבאר, דכיון שביעית בזה"ז דרבנן, ובספקא אזלינן לקולא, וממילא אין כאן איסור שביעית כלל, שפיר מפקינן ממונא מיד הלוה הנתבע ומזכים להמלוה, שכיון שאין כאן איסור שמיטה, והלוה היה חייב למלוה בודאי, אלא דאריא רביע עליה שאינו יכול לגבות חובו משום איסור שביעית, ומכיון דבספקא דרבנן פקע איסור שביעית מהחוב, מה טעם יש שלא להוציא ממון מן המלוה להגבותו למלוה, ואפשר שכן כוונת מרן הבית יוסף וכו’. ע”כ. והביא דבריו בחזון עובדיה (עמ’ כד). [ובזה מיושב מה שהקשה בשו"ת ברוך אומר הנ"ל, אמאי לא אמרינן קים לי בנ"ד, וק"ל].
ויש להוסיף שמהרי"ט (ח"ב יו"ד סי’ מ) כתב, שמכיון שחיובו של הלוה היה מן התורה, אלא שאיסור שביעית בא להפקיע חיוב של תורה, כל זה באיסור ודאי, אבל בזמן שהוא ספק לא אתי ספק דרבנן ומפקע חיוב דאורייתא. עי"ש. והו"ד בחזו"ע (שם). וגם לפי זה, יש להקל בנ"ד בדיעבד.
ויש להעיר עוד, שמעיקרא אין דעת הרי"ף והרא"ש ברורים בפתגמא דנא, שבדברי הרא"ש יש סתירה, שבפסקיו כתב דכותבין בכל ב”ד, ובתשובה כתב דבעינן ב"ד חשוב. ובדעת הרי"ף נחלקו הראשונים, שרוב הראשונים כתבו בדעתו שלדינא כותבין פרוזבול בכל ב"ד, וא"צ מומחים, והריב"ש כתב בדעתו דבעינן ב"ד חשוב. ואף בדעת הרמב"ם, יש צד לומר שלא כתב דבריו אלא לכתחילה כנ"ל. א"כ איפה, מה שכתב מרן להחמיר להצריך ב"ד חשוב, אינו אלא מספק בדעת הרי"ף והרא"ש, ובדיעבד מיהא אמרינן ספק דרבנן להקל.
וכבר מצינו בש"ע יו"ד (סי’ קפד ס"ט) שמרן פסק להחמיר דלא כהרי"ף והרמב"ם, אע"פ שהר"ן כתב בדעתם שיש להקל, וכתב בתפארת צבי (שם סק"ח) דהוא משום דלא מצינו פוסקים אחרים שמפרשים כך את הרי"ף והרמב"ם. עי"ש. ואף כאן, יש לומר שמרן לא יחמיר בדיעבד כהרי"ף והרא"ש, נגד מה שהבינו רוב הראשונים בדעתם.
ומכאן תשובה מוצאת למש"כ בס’ הליכות שמיטה (פי"ב סי’ ב) שספרדי שעשה פרוזבול עם דיינים רגילים, יעשה עוד פרוזבול עם ב"ד חשוב, ואם לא עשה כן, הושמט החוב ואסור לתובעו, שהרי קבלנו הוראות מרן אף נגד רוב הפוסקים. עי"ש. אולם לאור האמור, נראה שגם מרן הש"ע לא יחמיר בזה בדיעבד. ושו"ר בשו"ת הראשון לציון (ח"ב חו"מ סי’ ז) שכתב להשיב על מש"כ בס’ הליכות שמיטה, שהרי מרן הש"ע לא התייחס בהדיא לדין בדיעבד, ומאוד יתכן שגם מרן הש"ע יסכים לדינא עם רוב הראשונים עכ"פ בדיעבד דמהני, כך שאין זה נגד מרן להדיא. עי"ש. והיעב"א.
♦ ♦ ♦