בעמח"ס באר צבי
בני ברק
בדין ברכת הרואה על נרות שהודלקו מפני החשד
בשו"ע (סי' תרע"ו ס"ג) כתב: "מי שלא הדליק ואינו עתיד להדליק באותו הלילה, וגם אין מדליקין עליו בתוך ביתו, כשרואה נר חנוכה מברך 'שעשה ניסים' וכו'" [וכמבואר בשבת כג.]. וראיתי מקשים (בקובץ עיון הפרשה, גליון קס"ב עמ' קס"ב, עניני חנוכה אות ו'), איך אפשר לברך ברכת הרואה על נר חנוכה, הא פסק השו"ע (בסי' תרע"א ס"ח) דחצר שיש לה שני פתחים משני רוחות צריך להדליק בשתיהן מפני החשד וכו', וכתב הרמ"א וז"ל: "ואם מדליק בשני פתחים אינו מברך רק באחד מהם, ובשני מדליק בלא ברכה", עכ"ל. וא"כ צ"ע כיצד יכול הרואה לברך על כל נר שרואה ברשות הרבים, הרי יש מקום לחשוש שמא הוא רואה נרות שהודלקו מפני החשד, וכיצד יוכל לצאת ולברך עליהם כאשר אפילו על הדלקתו אין מברכין. ואין לומר דסמכינן על רוב נרות שנרות של מצוה הם, שהרי הנר קבוע הוא, וקיי"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי.♦
גדר חיוב ההדלקה בפתח השני
והנה, יש לדון בכל האי דינא דחייבוהו להדליק גם בפתח השני מפני החשד, האם גדר התקנה היה שכעת חל על הפתח השני דין חיוב נר חנוכה, וממילא דינו ככל דיני נר חנוכה, שצריך להדליקו ע"י בר חיובא, ולהוסיף בו נר כמנין הימים משום מהדרין, והשמן שהוקצה למצוותו ייאסר בהנאה וכו'. ובפשטות, אם מצאנו שאין חיוב ברכה על הדלקה שהיא מפני החשד, הרי שהדלקה זו איננה כפופה לכל גדרי ההלכה של הדלקת נר חנוכה, ועל כן אין מברכין על הדלקה זו, וכן לא מצינו שיש עיכוב שידליק אותו דוקא בר חיובא, ולכאורה גם חש"ו וגוי כשרים להדליקה, וכן יהיה סגי להדליק בכל יום רק נר אחד כעיקר מצוותו. ולפי"ז תתחזק הקושיה הנ"ל, איך שייכת ברכת הרואה על נר כזה, שאין בו שום קיום של מצות נר חנוכה.ובשו"ת מנחת שלמה (תנינא סי' נ"ח בהוספה, וכן הוא בספר הליכות שלמה חנוכה פי"ז ס"ב) נקט בפשיטות, שיש לברך ברכת הרואה גם על נרות שהודלקו מפני החשד, משום דסו"ס יסודו מתקנה מחז"ל שציוו להדליקם. ומבואר בדבריו שלאחר שתיקנו חז"ל שצריך להדליק גם בפתח השני, הרי שכעת כבר חל גם על הפתח השני דין חיוב נר חנוכה, דאף דטעם החיוב על הפתח השני היה מפני החשד, מ"מ זה נותן חיוב על הבית הזה שיהיה מצוותו להדליק בשני הפתחים, דמעתה בשניהם מתקיים ענין הפרסומי ניסא, שזהו יסוד חיוב הדלקת הנרות, דאם האדם מדליק רק בפתח אחד נחסר בפרסומי ניסא וממילא חסר בגוף המצוה. וכעי"ז כתב בחכמת שלמה על השו"ע שם [וכן נקט גם הפלתי (סי' י"ג), וכן בשו"ת מכתם לדוד (או"ח סי' כ"ג) שהובא להלן, ציינו השע"ת (ס"ס תרע"א), וכן ראה ברכ"י (שם)].
ועפ"ז יש ליישב שפיר גם מה שהקשה הבית הלוי (על התורה בחידושים על חנוכה עמ' כ"ז), לפי מה דקיי"ל דהדלקה עושה מצוה ואם כבתה אין זקוק לה ואינו צריך להדליקה שוב, וקשה מדוע שלא יתחייב להדליק שוב מפני החשד, ומ"ש ממי שיש לו שני פתחים שחייב להדליק בשניהם מפני החשד.
אולם, להנ"ל יש לבאר, דחיוב ההדלקה מפני החשד לא הוי בגדר חיוב הדלקה חדש, אלא דמאחר ותיקנו חיוב הדלקה על הבית, ממילא היכא דיש פתח נוסף ויש חשד, חייבו חז"ל מצות הדלקה בשני הפתחים [וכדיבואר להלן, בע"ה שזהו מיסוד דין פרסומי ניסא], וכל עוד שהאדם לא הדליק גם בפתח השני הוא עדיין לא יצא ידי חיובו. משא"כ בכבתה, הרי כבר קיים חיובו ומצוותו וע"כ אין זקוק לה.
ולפי"ז נראה דגם נר שהודלק מפני החשד דינו ככל דיני נר חנוכה, לענין שיהיה אסור להשתמש לאורו, ושחייב להדליקו גדול בר-חיובא, וצריך גם שם להוסיף נר כמנין הימים משום מהדרין, וכן נפק"מ לגבי נותר השמן, שנאסר להשתמש בו מחמת שאיתקצאי למצוותו (כמבואר בסי' תרע"ז ס"ד), יהיה כן בשני הפתחים, וכן שיצטרך להדליק במקום שמניח בשני הפתחים מדין הדלקה עושה מצוה (כמש"כ בסי' תרע"ח ס"א).
♦
בטעם שאין לברך על הדלקה מפני החשד
אלא שלפי"ז עלינו לבאר הטעם למה שכתב הר"ן (שבת י. ברי"ף) וכ"פ הרמ"א (תרע"א ח') שאין מברכין על הדלקתו שבפתח השני. והיה מקום לומר דבאמת אין הטעם משום שאין ע"ז שם של נר חנוכה, אלא דמאחר והוא כבר בירך בפתח האחד שוב נפטר בברכה זו גם ההדלקה שבפתח השני. וכדנתבאר. ובאמת שזה גם מדוייק בלשון הרמ"א, שהרי לא כתב שכשמדליק מפני חשד אינו מברך, אלא כתב: "ואם מדליק בשני פתחים אינו מברך רק באחד מהם ובשני מדליק בלא ברכה" עכ"ל. ומבואר דמה שאי"צ לברך בפתח השני הוא כי כבר מברך בפתח הראשון, ושתי ברכות למה לי[2] [והו"ל כמו הבא לקבוע מזוזה בכמה פתחים, שיכול לפטור את כולן בברכה אחת]. ולפי"ז באמת יהיה נפ"מ שכשמברך בפתח אחד צריך לכוון בברכתו על שני הפתחים, וצריך שלא להפסיק בינתיים בדבר שאינו מצורך ההדלקה, כיון שהשלמת חיוב ההדלקה נעשית בעת שמדליק בשני הפתחים.אולם, באמת מפשטות לשון הר"ן משמע דמה שאין לברך על הדלקת נר מפני החשד אינו משום שהוא כבר בירך על הנר הראשון, אלא סתם דבריו וכתב: "ומסתברא דכיון שאינו מדליק אלא משום חשדא לא מברך אלא אחדא פתחא", וכן הוא בלבוש: "כיון שאינו אלא משום חשדא ואינו למצוה", ומבואר שפירש את דברי הר"ן שאינו נר של מצוה כלל.
אכן, באורחות חיים (לרבי אהרן הכהן סי' י"ג) כתב טעם אחר, וז"ל: "אמנם אין צריך רק ברכה אחת כיון דקיי"ל דחובת גברא הוא, אמרינן דשתיהן מצוה אחת, שאין החיוב אלא מפני חשד, ואפילו נימא דשתי מצוות הן כיון שעושה שתיהן בב"א די לו בברכה אחת, דומיא דתפילין של יד ושל ראש שאין מעכבין זא"ז ודי להם בברכה אחת", עכ"ל. הרי מבואר בדבריו דבאמת גם נר שמדליק מפני החשד טעון ברכה, אלא דהברכה שבירך על הנר הראשון פוטרת גם את ההדלקה מחשד.
אמנם, יש מן האחרונים שהעמיסו כן גם בכוונת הר"ן, דמה שכתב דאין לברך אלא אחדא פתחא אי"ז מפאת שאי"ז נר של מצוה, אלא דכשמברך באחד מהפתחים יפטור בברכה זו גם מה שמדליק בפתח השני. וכ"כ במאמר מרדכי (סי' תרע"ה ס"ק ה') בכוונת הר"ן, וכתב להוכיח כן בדברי הר"ן כפי שמצאתי גם בשו"ת מכתם לדוד (להגאון רבי דוד פארדו סי' כ"ג, וציינו השע"ת בסי' תרע"א סס"ק י"ד) שג"כ כתב כן בדברי הר"ן וז"ל השאלה: "נסתפקתי בענין נר חנוכה דקיימ"ל מי שיש לו חצר בב' פתחים שצריך להדליק בשתיהן מפני החשד אלא שאינו מברך רק בא' מהן וכמש"כ הר"ן ופסקו מור"ם בסי' תרע"א והן עתה איתרמי שאיש כזה הוצרך יום א' מימי חנוכה לצאת למקום רחוק קצת וחשש שלא יוכל לבא אל ביתו בעונת הדלקה לכן צוה לבני ביתו שידליקו עליו וכן עשו והדליקו בפתח א' ולא הספיקו להדליק בפתח ב' עד שהגיע האיש לביתו והואיל והשעה עמדה לו חשקה נפשו שלא לאבד מצוותו ולהדליק הוא בעצמו בפתח ב' שאול שאל האיש אם כה"ג יוכל לברך הואיל והוא לא בירך בפתח א' אע"ג דמדינא כבר נפיק י"ח". ע"כ.
והשיב על זה ה'מכתם לדוד' ותו"ד הוא שמביא את דברי הפר"ח ביו"ד שכתב דנחלקו בזה הר"ן והרשב"א אי מברכין על חשד ודברי הפרי תואר דס"ל דאין מברכין כל שהוא מפני חשד ופלפל בדבריהם, וכתב דלבו אומר לו דהר"ן והרשב"א לא פליגי אלא דטעמא דהר"ן משום דכבר יצא בברכתו הראשונה בפתח א', ודייק כן מדברי הר"ן שכתב דבריו על דינא דב' פתחים ולא לעיל מיניה על דינא דאכסנאי שכתב הרי"ף דאם יש לו פתח בפנ"ע מדליק משום חשד, ואמאי לא כתב שם הר"ן דלא יברך וממילא הוי ידעינן מכ"ש ב' פתחים דהא משמע דדינא דאכסנאי בב' מיירי אף ביהיב פריטי, ומ"מ מדליק מפני החשד ולא מברך משום דהוי מפני חשד וליכא עליה ברכה, וכ"ש, אלא ע"כ משום דהתם כיון שלא בירך בעצמו ודאי יכול לברך, ורק הכא שכבר בירך כתב הר"ן דאינו מברך על נר של חשד וכו'. עכתו"ד.
ועכ"פ נמצא שכל הנידון דלעיל תלוי במחלוקת הראשונים מאיזה טעם אין לברך על הדלקת הנר מפני החשד, האם משום שאינו נר דמצוה, או משום שהמדליק כבר נפטר בברכה בהדלקה הראשונה.
♦
יישוב כמה קושיות להצד שהדלקה משום חשד נחשב נר מצוה
ובזה יתיישב נמי מה שהקשה בשו"ת חכם צבי (סי' צ"א) מדוע דוקא כאן לגבי חצר שיש בה שני פתחים שצריך להדליק גם בפתח השני, פריך הגמ' ומנא תימרא דחיישינן לחשד דתניא א"ר שמעון בשביל ארבעה דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו וכו' ומפני חשד שלא יהו עוברין ושבין אומרים תבא מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו וכו'. ומאי שנא דפריך הכא טפי מבכולא תלמודא דחיישינן לחשדא, בריש ברכות (דף ג.) ובפסחים (דף פב.) ראש המעמד היה מעמיד את הטמאים משום חשדא. ועוד הקשה, מדוע הביאה הגמ' דוגמה לחשד מפאה, הרי בכל הש"ס ישנם הרבה דוגמאות לחיובים הנוהגים מפני החשד, ואמאי לא מייתי ממתני' דשקלים (פ"ג מ"ב) אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות וכו' משום והייתם נקיים מה' ומישראל וגו' (במדבר ל"ב כ"ב), ועיי"ש מה שתירץ.וע"ע בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' מ"ח) שהקשה מה הדמיון שבין נר חנוכה לפאה, הרי חיוב הדלקת נר חנוכה הוא מדרבנן, ואילו פאה חיובו מן התורה, וא"כ אפשר שיש להחמיר מפני החשד רק בדאורייתא, ותירץ כי הסברא נותנת להיפך, וכמו שמצינו שרבנן עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה.
אולם, לפי מה שנתבאר שגם חיוב הדלקת הנרות דחשד בשני הפתחים הוא מעיקר הדין ותקנת חכמים דהדלקת נר חנוכה, וכל דיני נר חנוכה עליו, מיושב הכל, דכוונת הגמ' בשאלה מנלן שחוששים לחשד, הוא דהיכן מצינו שמצוה שהאדם חייב בה מפני החשד מתרחבת עד כדי כך שחיוב זה נהיה לחלק מהמצוה. וע"ז הביאה הגמ' מחיוב פאה שהוא מעיקר הדין, ומיושב למה לא הביאה הגמ' ממקומות אחרים, ששם החיוב מפני החשד לא נהפך להיות חלק ועיקר מהמצוה.
ויש להוסיף לפי"ז לתרץ את קושיית השבו"י, מה הראיה מחשד למצוה דאורייתא לענין חשד במצוה דרבנן. כי כל הראיה שמביאים מפאה הוא רק לגבי זה שחיוב החשד נהפך להיות חלק מהמצוה, וממילא כל מצוה וגדרה, חשד בדרבנן יוצר מצוה מדרבנן, וחשד במצוה דאורייתא קבעו לחברה לעיקר המצוה מדאורייתא. והעירוני כי בחי' המנחת שלמה (שבת כג.) עמד בעצמו ליישב את קושיית השבו"י ע"פ דרכו הנ"ל.
♦
עדיין קשה להסוברים דנר דחשד אינו נר מצוה
והנה, זה הכל א"ש דוקא אם נימא שבאמת יש חיוב ברכה גם על ההדלקה מפני החשד, וכנ"ל מדברי האורחות חיים, דאז שפיר יתורץ איך שייך לברך ברכת הרואה ואין חוששים שמא זה נר דחשד, משום שגם אם זה נר דחשד עדיין הוי נר חנוכה לכל דיניו. אולם, לפי מה שהבאנו מפשטות לשון הר"ן והלבוש דנר דחשד אינו נר דמצוה כלל, וכן מבואר בתבואות שור (יו"ד סי' י"ג סק"ט), דנקט דמה שכתב הר"ן דאי"צ לברך על הדלקה מפני החשד הוא משום שאין זה חיוב מעיקר הדין אלא הוי כמנהג נביאים וע"כ לא חשיב לברוכי עליה עיי"ש. ומבואר בדבריו דס"ל שגם כל שאר דיני נר חנוכה לא שייכים על הדלקה זו [ויהיה מותר להשתמש לאורה, וא"צ שידליק דוקא בר חיובא אלא אף חש"ו, ולא יהיה צריך להוסיף נר כמנין הימים וכו']. ולפי"ז הרי הדרא קושיא לדוכתא, דאם אין חיוב ברכה על מה שהוא מדליק מפני החשד, איך תיקנו לברך ברכת הרואה על נר חנוכה, שמא נר זה אינו אלא מפני החשד [ודוחק לומר דלפי הלבוש והתבואות שור אה"נ שאין לברך ברכת הרואה על נר שהודלק משום חשד, דא"כ ניחוש על כל נר, שמא הודלק מפני החשד].♦
ביאור דברכת הרואה לא תלוי בחיוב ההדלקה אלא בקיום ה'פרסומי ניסא'
והנראה בזה, דהנה יש לחקור למ"ד כבתה אין זקוק לה, אם כבתה מיד והדליק הרי אין לזה כלל שם של נר מצוה, האם יכול לברך ע"ז ברכת הרואה. וכמו כן, יש להסתפק בדין הרואה נרות ההידור ולא את נר העיקר האם מברך ברכת הרואה. וכן עוד יש להסתפק האם יש דין ברכת הרואה על נר חנוכה של קטן ועל נרות של ביהכ"נ.והנה, מקור הדין שמדליקין בביהכ"נ כתב השו"ע בסי' תרע"א ומקורו מהטור בשם הסמ"ק, ובב"י הביא מהריב"ש שהוא מנהג ותיקין משום פרסומי ניסא ומברכין ע"ז כמו שמברכין על הלל דר"ח אע"פ שאינו אלא מנהג.
אולם, הרמב"ם בהל' ברכות (פי"א הט"ז) כתב וז"ל: "כל דבר שהוא מנהג אע"פ שמנהג נביאים הוא כגון נטילת ערבה בשביעי של חג ואין צריך לזמר מנהג חכמים כגון קריאת הלל בר"ח ובחוש"מ של פסח אין מברכין עליו" עכ"ל. ועפ"ז הקשה החכם צבי בתשובה (סי' פ"ט) דלפי מסקנת השו"ע בהל' ר"ח (סי' תכ"ב) דעדיף טפי שלא לברך אהלל דר"ח וכדעת הרמב"ם, א"כ אזדא ראיית הריב"ש במה שמברכין על הדלקת נר חנוכה בבהכ"נ אף שאינו אלא מנהג, כיון שהשו"ע סובר כהרמב"ם שאין מברכין על הלל דר"ח אמאי פסק הכא דמברכין.
וביישוב דברי הריב"ש שיש לברך על הדלקת הנרות בביהכ"נ ראיתי לבאר, דמנהג זה שנהגו להדליק נר חנוכה בביהכ"נ אין זה דין מחודש להדליק בביהכ"נ, אלא דנהגו להדליק בביהכ"נ ככל הדלקת נר חנוכה שבביתו, ובעצם החפצא היא חפצא של מצות הדלקת נר חנוכה, ויש כאן קיום מצוה מדינא, ואין בזה שום שינוי מהדלקת נר חנוכה שבביתו, ולא איכפ"ל מה שאין חייבין בזה מעיקר הדין אלא ממנהג, דהמנהג הוא לקבוע את קיום המצוה בביהכ"נ, וע"כ נחשב נר של מצוה. וממילא א"ש דגם לדעת הרמב"ם מברכין על הדלקה זו, ואין סתירה בפסקי השו"ע. ובפרט לפי מה שהביא הב"י מהכלבו בטעם ההדלקה בביהכ"נ שהוא מפני האורחין שאין להם בית להדליק בו, דבודאי יש על הדלקה זו חפצא דמצוה ממש, אע"פ שיסודו הוא רק מנהג, דהא עיקרו הוא כדי לפטור את האורחין מחובתן [הב"י כאן צידד בכוונת הכלבו, שטעם הדלקה בביהכ"נ היא להוציא את שאינו בקי הוי משום האורחין הלנים בביהכ"נ וכמו שיוצאים בקידוש. אולם, הריב"ש (סי' קי"א) תמה בזה דהרי אין יוצאים בנרות של ביהכ"נ. ובמנחת שלמה (ח"ב ס"ח) הביא שהקשה כן הבנין שלמה וצידד בכוונת הכלבו דאינו בקי דהיינו כדי שיברך עליהם ברכת הרואה, עיי"ש. ואכתי צ"ב, איך שייך לברך ברכת הרואה על נרות שאינם מעיקר הדין והחיוב. וע"כ צריך לומר כהנ"ל, שיש על הדלקה זו שם חפצא דמצוה].
והביאור בזה הוא דעיקר מה שתיקנו הדלקת נר חנוכה זה לא רק עצם ההדלקה ואילו הפרסומי ניסא הוא רק טעם למצוה זו, אלא דפרסומי ניסא הוי שם מחייב בפני עצמו, שלכן גם תיקנו קריאה בענינא דנרות משום פרסומי ניסא, וכן בשבת (כג:) כתבו התוס' (ד"ה הדר) דבשבת חנוכה מפטירין בנרות דזכריה משום פרסומי ניסא, ועדיף מלהפטיר בשל ר"ח אף שהוא תדיר. וממילא יש לבאר היטב אפילו לדעת הרמב"ם, דאע"פ שאין מברכין על מנהג, מ"מ על הדלקה בביהכ"נ יש לברך, דאע"פ שעיקרה הוא מחמת מנהג מ"מ יש בזה את הקיום של פרסומי ניסא, והיא עיקר המצוה של ההדלקה. וזהו מש"כ השו"ע (סי' תרע"א ס"ז) "מדליקין ומברכין משום פרסומי ניסא", והיינו דמטעם פרסומי ניסא יש גם לברך. ומיושב שיטת השו"ע, שנקט לברך על נרות ביהכ"נ. דזאת משום שדין נר חנוכה שאני, שכל יסוד עניינו הוא 'לפרסם את הנס', ושפיר מקיימים זאת גם בנרות ביהכ"נ.
ושו"ר בפר"ח (סי' תרע"א סעי' ז') שכתב כעי"ז, דאע"ג דבסי' רס"ט נתבאר בשו"ע שיותר טוב לבטל את המנהג מלקדש בביהכ"נ, וזאת משום שבטל הסיבה של אורחים, וא"כ לכאורה גם בנר חנוכה שיסוד התקנה להדליק בביכ"נ הוא משום אורחים, היה ראוי לבטלו. מ"מ "הכא מודו משום פרסומי ניסא".
ועכ"פ לפי"ז ברור שגם ברכת הרואה יכול לברך על נרות של ביהכ"נ.
אלא דאכתי יש לעיין לפי"ז מ"ט מי שבירך על נרות של ביהכ"נ כשמגיע לביתו צריך לברך שוב גם ברכת שעשה ניסים, ותיפ"ל דלא גרע מהרואה שבירך, שאם אח"כ יזדמן לו בית דתו אי"צ לברך שכבר נפטר בברכה קמייתא. וצ"ע[3].
[ועפ"ז יש להוסיף וליישב את קושיית הב"י (בס"ס תרע"א), שהקשה בדינא דחצר שיש לה ב' פתחים שצריך להדליק מפני החשד, דמאי שנא מהא דאמרינן בברכות (ח:) דאסור לעבור אחורי ביהכ"נ בשעה שהציבור מתפללין, ולא אמרן אלא דלית ליה פתחא אחרינא אבל אית ליה פתחא אחרינא לית לן בה דיאמרו בפתחא אחרינא עייל, ומדוע שם לא חוששים לחשד כמו הכא, ואילו הכא חיישינן לחשד ולא אמרינן כדהתם שיאמרו שהדליק בפתח השני. ולהנ"ל, שעיקר המצוה היא עצם הפרסומי ניסא, יש לבאר דכיון שגדר ומהות חיוב ההדלקה הוא פרסומי ניסא, ממילא יש להחמיר בזה יותר, וכמש"כ הרמב"ם (פ"ד הי"ב) דבנר חנוכה חייב למכור כסותו וכו', דדין זה הוא מחמת חשיבות פרסום הנס. והיינו דמטעם פרסומי ניסא חוששין אף לחשש רחוק יותר של חשד, מה שבאופן רגיל אין לחשוש, וכמו לגבי ביהכ"נ דכשיש שני פתחים אין חוששין לחשד. או י"ל בנו"א, דהיכא שמשום חשד יתרבה הפרסומי ניסא תיקנו לחשוש לחשד גם ביש לו שני פתחים].
♦
נרות שדולקין רק מדין הידור
ולפי"ז נראה לבאר גם מה שכתב המג"א (סי' תרע"ג) בשם המהרש"ל (שו"ת סי' פ"ה) דאף דכבתה אין זקוק לה, מ"מ לכתחילה ראוי להחמיר ולהדליק שוב אם כבתה, וכן אם כיבה במזיד צריך לחזור ולהדליק, משום דהעיקר שיש בהדלקה פרסומי ניסא זה הרי שייך בכל זמן שהנרות דולקין[4]. ומזה גופא יהיה שוב ראיה שאפשר לברך ברכת הרואה גם על נרות שאינם מעיקר הדין, דאל"ה היכי מצי לברך ברכת הרואה, הא כמו דהקשינו לעיל דניחוש שמא הם נרות שהודלקו מפני החשד, ה"נ ניחוש שמא כבר כבו וחזר והדליקן כדי לצאת ידי החומרא הזו דהמהרש"ל.והנה הבאנו לעיל להסתפק בדין הרואה את נרות ההידור ולא את נר העיקר האם מברך ברכת הרואה, ויש לפשוט דבר זה מדברי שעה"צ (סי' תרע"ו ס"ק ה') שכתב בשם הגרע"א (תנינא סי' י"ג), דאם הדליק את כל הנרות ולא בירך וכבו הראשונות ונשארו רק הנוספים, ברכת להדליק אינו יכול לברך אבל שעשה ניסים ושהחיינו יכול לברך. וביאר שם הרע"א דשעשה ניסים ושהחיינו יכול לברך מדין הרואה, וא"כ הרי מפורש דיש דין ברכת הרואה אף על הנרות שהם מדין הידור. והיינו כמש"נ, משום דסו"ס יש בזה ענין של פרסום הנס[5] [אלא דיש לעיין בדברי השעה"צ, דהנה לעיל בסמוך (ס"ק ג') כתב השעה"צ דמי שנזכר שלא בירך שהחיינו רק לאחר ההדלקה, הרי שאין לו לברך (ורק לאחר היום השמיני נשאר בצ"ע, דאולי ניתן לסמוך על דברי המאירי שניתן לברך שהחיינו על עיצומו של יום יעו"ש). והנה, אם השעה"צ מקבל את דברי הרע"א כצורתן, דהמדליק יכול לברך לא פחות מן הרואה. א"כ מדוע אין יכול לברך אחר שכבר הדליק, הרי הרואה שפיר רשאי לברך גם לאחר שעת ההדלקה. וצ"ע].
ועתה הגע עצמך, דהא על נרות ההידור אין ברכה, וא"כ האיך שייך לברך עליהם ברכת הרואה. ועכ"פ נמצא דשפיר אשכחן הרבה נרות שדולקין אף שלא שייך עליהם ברכת המצוות דנר חנוכה, ולא רק מה שמדליק מפני החשד, אלא כגון נרות שכבו וחזר והדלקן, וכן כשנשארו דולקין רק נרות ההידור לחוד, ואפ"ה שייך בהו ברכת הרואה, והטעם משום דסו"ס מתקיים בו ענין הפרסומי ניסא, שזה היה עיקר התקנה, שפיר שייך לברך עליו ברכת הרואה. וממילא ה"נ לגבי נר שהודלק מפני החשד, אף שאין חיובו כעיקר דיני המצוה, דהרי הודלק מחמת מנהג בעלמא, מ"מ מאחר וגם לאחר שיצא ידי גוף המצוה יש עדיין ענין של פרסומי ניסא, שפיר שייך ברכת הרואה, שמברך ברכת 'שעשה ניסים' על עצם הפירסומי ניסא. ותיקנו זאת על כל הנרות שיש בהם משום פרסומי ניסא אף דאינם מעיקר החיוב דהדלקה. ולא גרע ממצות הדלקה לאחר זמן השיעור שהוא מעיקר הדין, דגם שייך לברך עליו ברכת הרואה 'שעשה ניסים', דהרי יש גם בזה מיהא קיום מצוה, ואף שאי"ז עיקר המצוה, מ"מ כל היכא שהוא מקיים חיוב חז"ל באופן של פרסומי ניסא, שפיר שייך לברך ע"ז ברכת הרואה.
והדבר יומתק יותר ע"פ דברי העמק ברכה (עמ' קכ"ד ד"ה נמצא) שביאר בדעת הרמב"ם דברכת שעשה ניסים אינו על הנס פך השמן אלא על נס הנצחון של החשמונאים [ודלא כמבואר ברש"י בשבת כג. ד"ה כל יומי איתיה שברכת שעשה ניסים היא על נס פך השמן שהדליקו ממנו ח' ימים], ורק הסמיכו את זה להדלקת נר חנוכה או להרואה נר חנוכה, משום דעי"ז הוא נזכר מהנס, כמו הרואה מקום שנעשו בו ניסים לאבותינו שמברך. ולפי"ז נראה דאף על נרות של ביהכ"נ יכול לברך ברכת הרואה, אע"פ שאינם מעיקר הדין אלא ממנהגא בעלמא, כיון שסו"ס ניתקן לפרסם את הנס ברבים, כמש"כ בביאה"ל (סי' תרע"א ס"ז).
וממילא נראה, דגם כל גוף התקנה שתיקנו חז"ל ברכה להרואה נר חנוכה, מה שלא מצינו כן בשאר כל המצוות, זהו מחמת עצם הפירסומי ניסא שיש בנר זה, ואדרבה, מכך דתיקנו ברכת הרואה ולא חששו לתקלה שמא זה נר שהודלק ע"י קטן או מפני החדש, ש"מ שבכל גווני אפשר לברך ברכת הרואה, והטעם הוא כמש"כ העמק ברכה דהעיקר שרואה ונזכר בנס.
והנה בשד"ח (מערכת חנוכה אות ט' סק"ג) מביא מכתב מבעל שו"ת בנין שלמה (להגר"ש הכהן מווילנא זצ"ל), אשר מאריך בדבריו לפרש, כי יסוד ברכת הזמן בחנוכה, אינו דומה לברכת הזמן ברגלים. דשם יש ברכה על עצם היום שיש בו קדושה כפי שרואים שאסור במלאכה. אבל חנוכה ופורים שמותרים במלאכה אין ברכת הזמן על גופו של יום, אלא עניינו אך ורק על מצות היום, ורק מי שקשור להדלקת הנר חנוכה יכול לברך. אבל סתם אדם העומד בשוק ואינו עומד להדליק או לראות נר חנוכה, אין לו כל אפשרות לברך שהחיינו [וזה דלא כהמאירי שציין אליו השעה"צ (תרע"ו סק"ג)]. וממשיך וכותב וז"ל: "והא דמברך על הראיה, היינו משום דעיקר מצות נר חנוכה הוא משום פרסומי ניסא ולפיכך צריך להדליק על פתח ביתו מבחוץ, כדי שיהיה הכל רואין ומשבחין להקב"ה, וכיון שהוא ג"כ מן הרואין, יש לו חלק במצוה ולפיכך שפיר מברך שעשה נסים ושהחיינו. ולפיכך נראה לי דאם רואה נר חנוכה לאחר שדלק חצי שעה, דכבר נעשית מצותה, אינו מברך. ועוד דכיון דאם רוצים הבעלים לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידם, לא נחשב אז הנרות כנר מצוה, רק כנר הרשות בעלמא, ולא שייך לברך עליהם", עכ"ל. הרי שביסוד הדברים אף הוא למד כהנ"ל, דיסוד מצות נר חנוכה תלוי ועומד בפרסומא ניסא. אלא שהוא ס"ל, שגם ברכת הרואה תלוי וצמוד לגדרי המצוה עצמה, ורק כאשר יכול לברך על ההדלקה, שפיר יכול לברך על הראיה, אבל באופנים שאינו יוצא בהדלקה, הרי שגם לא יוכל לברך על הראיה. ולפ"ז מסתבר שבהדליק קטן, או בכבתה והדליק שוב מפני חומרת המהרש"ל, הרי שלא יוכל לברך ברכת הרואה. ויש לעיין בכל זה.
♦ ♦ ♦