מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
בדין הדלקת נרות חנוכה משמן הראוי לאכילה
מפורסם פסקו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שראוי להדליק נר חנוכה משמן הראוי לאכילה - ולא בשמן שהוא למאור בלבד ואינו ראוי לאכילה - והטעם כדי שיהא דומה להדלקת המנורה במקדש. ונברר את מקור הדין בהדלקת המנורה בבית המקדש:באור שמח בהל' לולב פ"ח ה"ב הביא בביאור הירושלמי בערלה פ"א דבשמן למנורה איכא דין הנאמר בכל הקרבנות, להביא להקרבה רק מדבר המותר באכילה, ונלמד מפסוק ממשקה ישראל מהמותר לישראל, ומש"ה אינו כשר להדליק בשמן של ערלה. והוסיף דלכן שמן שריפה פסול למנורה דאינו ממשק"י, וכן רמז בקצרה באו"ש בפי"א מהל' פרה עי"ש. ועפי"ד האו"ש יש מקום לומר בהא דהוצרכו לנס חנוכה להדליק בשמן טהור, ולכאורה אמאי לא היו יכולים להדליק בשמן טמא, והא נתבאר דאין בהדלקה דין הקרבה (ודוחק לומר דהשקלא וטריא הוא משום איסור הכנסת משקים טמאים לעזרה), די"ל דאינו מועיל להדליק את המנורה בשמן טמא מדין ממשקה ישראל מן המותר לישראל. אמנם, בזה יש לדחות, דהרי איסורו באכילה הוא מדין "קודש" טמא, וכיון דאיסורו הוא מדין קודש ל"ש לומר דיש בזה חסרון דממשקה ישראל.
והנה, שמן למנורה בבית המקדש לכאורה הוי קדושת הגוף גרידא אבל אין בו דין הקרבה. א"כ מתבאר חידוש, דמ"מ יש בשמן פסול דממשקה ישראל, אכן נראה דדין ממשק"י גדרו הוא דכל דבר שהוא למצוה לגבוה נאמרבו ממשקה ישראל, ודין זה הוא גם במידי דל"ה בר הקרבה. ומפורש כן בגמרא בסוף מס' חולין לענין צפורי מצורע, דנא' בהם דין ממשק"י, אף דל"ה להקרבה, הרי דכל דבר דהוי למצוה לגבוה יש בו דין ממשק"י. וכן כתב הריב"ש בתש' קסג לענין פרת חטאת, דאף דאינה קריבה למזבח פוסל בה היכא דלא הוי ממשקה ישראל. וכן במק"ד בדיני קרבנות פסולים (סימן לג סוף אות ג ד"ה ובשעיר) הביא כיוצא בזה גבי שעיר המשתלח, דאינו להקרבה, ומ"מ דן דיש בו פסול דממשקה ישראל עי"ש. ושפיר י"ל דמה"ט גם בשמן למנורה, אף דל"ה דין הקרבה, פוסל בה שמן של ערלה מדין ממשקה ישראל.
ובפי' הזית רענן למג"א על הילקוט סו"פ אמור, כתב בישוב הקושיא במה שנעשה נס בחנוכה בשמן לפי שטימאו את כל השמנים - הלא מותר להדליק בטומאה. וז"ל ואי לאו דמיסתפינא ה"א דהא דקאמר שטימאו כל השמנים היינו שטימאום לע"ז כדאי' בע"ז נב ששיקצום אבני מזבח לע"ז וכו' ע"כ. ולפ"ז ניחא עיקר הקושיא, דאפי' נימא דבשמן טמא ליכא חסרון בהדלקת המנורה מדין ממשקה ישראל, מ"מ בהך שמן דהוי עלה טומאת ע"ז, פשוט דפסול להדלקה.
♦
קדושת שמן למנורה
ונבאר את מקור הדברים בקדושת שמן למנורה בבית המקדש, דבמסכת תמורה יד. אמרי' כל הקרב ביום אין קדוש אלא ביום וכל הקרב בלילה קדש בלילה וכו'. ובתוס' שם הביאו דברש"י מנחות ק. פירשה על שמן למנורה, והקשו התוס' ולא נראה דמה קדושה שייכי ביה הא לית ביה קדושת כלי, ופירשו דקאי על מנחת נסכים. וכבר תמה בצ"ק שם על קושית התוס', דהרי איתא בהדי' במנחות פט. דחצי לוג היה משמש לקדש השמן למנורה, ומלשון התוס' היה נראה דשמן למנורה הוי קדו"ד ולא בעי' קידוש כלי כלל, והדברים נסתרים מהגמ' במנחות. ועי' בעולת שלמה שם מש"כ ליישב. ובחזו"א במנחות (סי' ל [הועתק בליקוטים למנחות פט]) כתב בדברי התוס' דכוונתם להקשות דשמן למנורה הוי קדוה"ג בקדושת פה, ועי"ש מש"כ בהא דבעי' לקדשו בכלי.ולכאורה אפשר לפרש עוד בכוונת התוס', ובהקדם מש"כ התוס' במנחות פט. על הגמ' חצי לוג לכל נר ונר, תימה למה היה לצריך לקדש השמן בכלי שרת. וקושיית התוס' צ"ב, דאטו ס"ל דאה"נ השמן הוי קדו"ד ולא בעי' קדוש כלי, ונתחבטו מפרשי הדף שם בכוונתם, עי"ש בטה"ק ובחמ"ד ועוד. ובצ"ק כתב פי' חדש בתוס', דקושייתם היא דהשמן להדלקת המנורה לא בעי קדושת כלי בפ"ע, דיכול הוא להתקדש ע"י נתינתו בתוך המנורה, כיון דהמנורה הוי כלי שרת. ולפ"ז י"ל דכוונת התוס' בתמורה היא להקשות דבלא"ה המנורה מקדשת את השמן, וכיון דהמנורה דולקת בין הערבים ע"כ דהיא מתקדשת בלילה. ועי' בלשון המאירי ביומא כט שכתב בתו"ד דהמנורה מקדשת את השמן. וע"ע במנחת ברוך בסימן קט. ובמק"ד בסוף סי' כא הקשו מדעת עצמו דהמנורה תקדש את השמן, ותי' דל"א כן כי א"א לקדש עד שתגמור ההדלקה, ואז אין כבר שמן וכו'.
ואין להקשות דהא המנורה הוי ע"ג קרקע ואמרי' במנחות ז. דאין כלי שרת מקדש ע"ג קרקע, דהתם טעמו הוא משום דאין דרך תשמישו בכך, משא"כ במנורה הרי דרך תשמישה היא בכך. וכיו"ב כתב האו"ש (על הש"ס ח"ב בסופו בחלק המכתבים) לענין קידוש מזבח הפנימי וכיור, דהם מקדשים ע"ג קרקע, מהאי טעמא דדרך תשמישם בכך.
ולכאורה י"ל דנ"מ אם קידוש השמן הוא בכלי שרת או דמתקדש ע"י המנורה, דאם הוי מדין קידוש כלי הרי קי"ל דכ"ש מקדש פסולין ליקרב, משא"כ אם הקידוש הוא ע"י המנורה, אין לנו מקור דהיא מקדשת גם פסולין [ועי' תוס' זבחים כז, ב ד"ה האי רצפה שכ' לגבי מזבח הפנימי דמקדש פסולין מדין כלי שרת אך עדיף מכלי שרת, ועי"ש בהוספת השיטה מקובצת בש"ס וילנא באות ג, וכך יש לדון לגבי מנורה אם עדיף מקידוש כלי שרת, או דגרע ממנו].
♦
הדלקת המנורה מחוץ לעזרה
והנה, שיטת הרמב"ם בפ"ט מביא"מ ה"ז דהדלקת המנורה כשרה בזר ובחוץ, דקי"ל דהדלקה לאו עבודה. ולכאורה לשיטת הרמב"ם ההדלקה דכשרה בחוץ היינו אף מחוץ לעזרה. דלמש"כ הגר"ח שם בטעם הרמב"ם, דעיקר מצוות הדלקה הוא שתהא המנורה דלוקה ועומדת במקומה, ולהכי כשרה גם בהדלקה בזר ובחוץ, א"כ אף אם הדליקה חוץ לעזרה ואח"כ יניחה במקומה מתקיימת בכך מצות הדלקה. ולכאורה לד' הרמב"ם מיושבת קושית התוס' במנחות, די"ל דלהכי בעי' שיקדש השמן בכלי שרת, דהא כיון דהדלקת המנורה היא גם בחוץ, הרי אין המנורה יכולה לקדש את השמן, כיון דאין כלי שרת מקדש אלא בעזרה, כדאי' במתני' בזבחים פח. ולהכי ע"כ קדשו את השמן בכלי שרת בעזרה קודם ההדלקה [ולא מסתבר לומר דיהני ההדלקה גם כשהשמן חולין, ויתקדש אח"כ כשהוא דלוק בהיכל, דודאי בעי' מעיקרא הדלקה בשמן שהוא כבר קדוש]. ואכן היכא דמדליקים את המנורה בעזרה יכול השמן להתקדש במנורה, ואח"כ מדליקה וכשמדליקה הוי הדלקה בשמן קדוש, משא"כ כשמדליק את המנורה בחוץ הרי אין המנורה יכולה לקדש השמן.איברא, דא"כ שיטת הרמב"ם צ"ע, דאיך יכול להדליק את המנורה מחוץ לעזרה, הרי השמן נתקדש בכלי שרת קדוה"ג ויפסל ביוצא. והנה, בעל המרחשת, בקו' מנחת חנוך בסופו, הקשה דבבית שני כיון דבאו פריצים וחללוה ונתחלל המקדש א"כ יפסל השמן ביוצא [וכפיה"נ פי' דהשמן שמצאו בהיכל בפך בחותמו של כ"ג כבר נתקדש, ולכאורה זה אינו, דא"כ נפסל בלינה], ובסו"ד כתב דרק הבית וכליו נתחללו ולא המקום עי"ש. אמנם, ברמב"ן מכות יט. משמע דגם המקום נתחלל, ומש"ה לחד מ"ד לא קדוש לע"ל, והדר תיקשי דיפסל השמן ביוצא. ובחידושי הרי"ם בענין חנוכה פי' את הפזמון "ופרצו חומות מגדלי וטמאו כל השמנים", דכיון דפרצו כו' באו פריצים וחללוה נתחלל גם מקום המקדש, ממילא היה שייך לטמאות את השמנים, הא לא"ה משקה בי מדבחיא לא מקבל טומאה עי"ש. עכ"פ לפ"ז יקשה דיפסל השמן ביוצא.
ונראה בזה, ובהקדם ביאור נוסף בכוונת התוס' בתמורה, די"ל דאף דהשמן הוי קדוה"ג בכלי שרת, מ"מ ודאי דליכא על השמן קדושת הקרבה, דפשוט דאין על ההדלקה במנורה דין הקרבה, ובפרט למ"ד דהדלקה ל"ה עבודה וכשרה בזר. ובספרי משא יד ח"ב פ תצוה ביארתי כן בכוונת התוס' בתמורה להקשות דמה קדושת כלי שייך בשמן, היינו דלא בעי' קדושת כלי לעשות בו דין הקרבה, כלשון הברייתא דבר "הקרב" בלילה וכו', וכ"ה להדי' לשון הש"מ בתמורה שם שהוסיפו על קושיית התוס' (באות מח), דל"ש קדושת כלי אלא בקדשי מזבח וגם לא קרי בכל התלמוד קרב אלא בקרבנות, ומפורש כמש"כ [ונראה דבשמן למנורה, כיון דהוי קדוה"ג גרידא, לית ביה דינא דיש מועל אחר מועל, דשיטת המאירי בקדושין נה היא דדין מועל אח"מ נא' רק בקרבן ולא בקדוה"ג גרידא, כגון עצי המערכה. ולשיטה זו ה"נ בשמן למנורה, כיון דהוי קדוה"ג גרידא, לית ביה דינא דמועל אחר מועל].
♦
האם השמן נפסל כשיצא מהעזרה
ומעתה נראה דל"ש פסול יוצא בשמן למנורה, דפסול יוצא הוא רק במידי דהוא בר הקרבה, עי' תוס' זבחים כ: (סוד"ה יציאה) דרק לאחר עבודה שייך הפסול, ומבואר שם דבעי' לדין קרבן להחיל פסול יוצא, וראה בכתבי הגרי"ז שם. ובזה ביארתי את שי' הריטב"א המחודשת בחולין ג., דפסול יוצא בדם הוא דוקא לאחר קידוש קבלה, דס"ל לריטב"א דהקידוש המיוחד של הדם לזריקה חל רק לאחר הקבלה, דאז הדם התקדש לזריקה והקרבה על המזבח, ולהכי רק אז שייך בו פסול יוצא. ומעתה מיושבות בפשיטות הקושיות הנ"ל, דאיך יהני לשיטת הרמב"ם להדליק המנורה חוץ לעזרה הא יפסל השמן ביוצא, דאה"נ בשמן למנורה ליכא פסול יוצא, וניחא בזה גם קו' המרחשת הנ"ל. ועי' בגור אריה יהודה בדיני חנוכה (סימן יט), שכ' ג"כ להוכיח דשמן למנורה ל"ה כדין הקרבה (ומה"ט כ' שם דליכא פסול לינה בשמן למנורה), וכל דבריו שם מתאימים למש"כ, וכ"נ בתפא"י במנחות פרק כל קרבנות הצבור מ"ה אות לט עי"ש.וברש"י פסחים יז. ד"ה משקי כתב בהא דמשקה בי מדבחיא לא מקבל טומאה דהיינו דם לזריקה ומים ויין לנסך ושמן למנחות. וצ"ע אמאי לא כתב רש"י גם שמן למנורה? ונראה לחדש דבשמן למנורה דל"ה להקרבה לא נאמר בו דין משקה בית מדבחי' דכן (וכ"כ בגור אריה יהודה קונטרס המועדים סי' יט אות כא, ובשו"ת דבר אליהו סי' כד אות ב). ואם הדברים נכונים בדברי רש"י, א"כ נדחים דברי החידושי הרי"ם הנ"ל גבי ופרצו וכו' וטמאו השמנים, שכתב דכיון דנתחלל המקדש להכי השמן מק"ט, דבלא"ה בשמן למנורה ליכא דין משקה בית מדבחיה, כיון דל"ה להקרבה. והרי מוכרח כן דאם נימא דדינו של השמן כדבר הקרב א"כ יפסל כה"ג ביוצא, וע"כ צ"ל דהוי קדוה"ג גרידא וכדפי', ונתכוין לזה בגור אריה יהודה שם עי"ש. שו"ר בתשו' בית יצחק (או"ח סימן קי) שהביא קושיא בשם היעב"ץ, דלמאי הוצרכו לנס חנוכה הא שמן דבית המקדש אינו מק"ט, וביעב"ץ במור וקציעה (סי' עת"ר) כ' דבשמן למנורה ל"א משקה בי מטבחיא כיון דל"ה להקרבה [ולפ"ז י"ל בההיא דמנחות פו. דמבע"ל בשמן שנתקלקל וריחו רע וכו' אם יש בו איסור מקדיש בע"מ וכו', דנראה דכל הספק שייך בשמן למנחה, דהוא עומד להקרבה, וכמבואר ברמב"ם בהלכות אלו, משא"כ בשמן למנורה, דל"ה להקרבה, ליכא איסור דבע"מ].
ולפי המבואר נראה לדון במש"כ הגבו"א בתענית יז, להקשות בהא דאסור לכהן לשתות יין כל אותו יום משמרתו גם בזה"ז, דהא לאחר ד' שעות בטלה העבודה וליכא לתמיד ול"ש חינוך המזבח בתמיד. ותי' דהטעם לזה הוא משום הדלקת המנורה, דהיא מתחנכת בין הערביים. ויל"ע בדבריו, דדין שתויי יין דמחלל עבודה נאמר דוקא בנכנס שתוי יין למקדש ועבד, ובהדלקה כיון דהיא כשרה בחוץ ליכא חילול דשתויי יין. ודנתי בזה בקובץ האוצר לחודש אלול תשעט בתוך מאמרי על בגדי כהונה עי"ש. אכן, לפ"ד כאן נראה להעיר עוד דאף בהדלקה בפנים ע"י שתויי יין ליכא חיוב מיתה, דכיון דהדלקת המנורה ל"ה עבודה ול"ה מידי דהקרבה ומה"ט היא כשרה בזר, דאין כאן אלא קיום מצות הדלקה, שתהא המנורה דלוקה במקומה, שפיר ליכא חיוב ופסול בהדלקה ע"י שתויי יין.
ובפנ"י בשבת כא, כתב בדבר הקושיא דמאי בעי' לנס בהדלקת המנורה בחנוכה, דמצאו שמן טהור וכו' והדליקו בטהרה, והא בלא"ה טומאה הותרה בצבור, ונימא בזה גם דין רצוי ציץ [והעולם נהגו לומר דרצו להדר להדליק בטהרה, ולהכי בנ"ח נאמר במיוחד דיני למהדרין. ויש האומרים דלענין חינוך בעי' בטהרה דוקא, ראה בחי' חתם סופר שבת כא, ב, וכן בזכרוני שכ' בס' ישועות מלכו, ודומה לזה כ' המשך חכמה בריש פרשת בהעלותך דאף דהדלקה כשרה בזר מ"מ בחינוך המנורה בעי' כהן ואכ"מ]. והפנ"י כתב וז"ל דבשמן למנורה ל"ש לומר טומאה הותרה בצבור כיון דלאו עבודת מזבח הוא וקימ"ל נמי דהדלקה לאו עבודה היא, א"כ ל"ה אלא מכשירי מצוה שאינו דוחה את הטומאה וכו'. אלא דלהלן שם הקשה, דבתו"כ וברמב"ם פ"ג מתו"מ ה"י נפסק דהדלקת המנורה דוחה שבת וטומאה עי"ש. אכן, עיין ברא"ם על הסמ"ג בהל' חנוכה, שכתב להדי' דאע"ג דהדלקה דוחה טומאה, היינו טומאת הכהן, אבל שמן שהוא ממכשירי הדלקה לא. והאחרונים תמהו, דבהדי' איתא בפסחים עז. דגם במנחה שנטמאה מקריבה משום דטומאה הותרה בצבור. וע"כ צ"ל דה"ד במנחה דהוי קרבן, אבל בשמן להדלקה, דל"ה עבודה, לא נאמר הדין דדוחה טומאה, וכהבנת הפנ"י הנז' [ועי' בס' המפתח על הרמב"ם שם שציינו למח' גדולי האחרונים אם הא דהדלקה דוחה טומאה ההיתר הוא לענין טומאת הכהן, או לענין טומאת השמן].
♦
פרפרת בענין ממשקה ישראל בקרבנות אדם הראשון
ידועה קושית האחרונים, דכיון דבשר אסור לאדם הראשון, איך הקריב אדם הראשון קרבן מיד כשנברא, כמבואר ברמב"ם בריש הל' בית הבחירה ומקורו במדרשי חז"ל, והרי אינו ממשקה ישראל, כיון דהבשר היה אסור לו באכילה. ובפרדס יוסף פ' נח הוסיף להקשות גם לגבי נח דבנה מזבח להקריב, הא הוי קודם שהותר לו בשר.ונראה ליישב עפ"י הגמ' בסנהדרין נו, ב, דאמרי' דבן נח נצטווה על הגזל, אמר רבי יוחנן דאמר קרא וכו' מכל עץ הגן ולא גזל. וברש"י פירש מדאיצטריך למישרי ליה ולהפקיר לו עצי הגן ש"מ שאינו מופקר לו נאסר לו ע"כ. ולכאורה נראה בפרש"י דכוונת הגמ' היא דאיסור אכילה מעץ הדעת ל"ה איסור אכילה גרידא, אלא יסודו הוא איסור גזילה. והיינו דלענין אכילה, מה שנאסר עליו הוי גזל מגבוה, ע"ד מש"א בברכות ר"פ כיצד מברכין דלה' הארץ ומלואה היינו קודם הברכה, אבל לאחר הברכה והארץ נתן לבנ"א, וכל האוכל בלא ברכה מעל דהוי כגזל מהקב"ה. ועי"ש במהרש"א דלא ניתן לו אלא לאחר ברכה (ועי' בגה"ש ברכות יב), וה"נ לגבי אדם הראשון דמה שנאסר לו באכילה הוי כגוזל מהקב"ה, ואיסור זה ה"ד באכל ולא בשרף או נהנה מעץ הדעת, דהגזילה היא על מה שנצטווה היינו שלא לאכול. והיינו דלאדם הראשון ניתן לאכול רק מכל עץ הגן, ובזה שרי ליה והוי הפקר לגביו, אבל שאר עצים, שאינן מופקרין לו, נאסרו לו מדין גזל, ומיניה ילפי' דנצטווה על הגזל. וכן נראה במדרש תנחומא ר"פ קדושים: כיון שנברא אדם הראשון וכו' אמר להם לא גנב הוא זה שנאמר ותאכל מן העץ וכו', וכ"ה בילקוט שמעוני תהילים סימן תשמא, הרי דאתינן עלה משום גניבה. ודנתי בזה בספרי משא יד ח"א מהד"ת בהוספות.
והנה, בתוס' בסנהדרין נו, ב ד"ה אכל, הקשו בהא דנאסר לאדם אבר מן החי, והא בלא"ה לא הותר לאדם הראשון בשר לאכילה, ותירצו דהיינו להמית ולאכול אבל מתה מאליה שרי. אמנם, הרמ"ה ומאירי שם ס"ל דכל בשר נאסר באכילה, וכ"נ ברמב"ם בהל' מלכים פ"ט ה"א עי"ש. ונראה דדעת הנך ראשונים היא ליישב את קושיית התוס' על-פי הא דס"ל דאף דכל בשר נאסר באכילה אף במתה מאליה, אמנם גדר האיסור הוא מענין גזילה, דעל מה שלא הותר הוי גזילה. וכ"ה להדי' בלשון הרמ"ה שם שכ' דהוי כעבד שאין לו רשות להנות משל רבו עד שנוטל רשות וכו'. וניחא היטב, דלהכי צריך לאסור לאדם הראשון אמ"ה, דאמ"ה שאני, ואיסורו הוא מתורת מאכלות אסורות, ול"ש כלל לאיסור בשר במתה מאליה.
ויש להוסיף דבר נפלא דכתב המלבי"ם בפ' שמיני באות עב, דבאיסור בשר אדם לאכילה גדרו הוא כאיסור בשר לאדם הראשון, אלא דלאחר המבול הותר כל רמש חיה כעשב השדה, אבל בשר אדם לא הותר דאינו רמש, ובאיסוריה דאדם הראשון קיימי עיש"ה. ונמצא דאיסור בשר אדם ל"ה בגדר מאכ"א, ובזה נ"ל לישב קושיית הראשונים דחלב אשה יהא אסור באיסור יוצא, דכיון דל"ה בגדר מאכ"א ואיסורו כאיסור בשר לאדם הראשון ל"ש כלל איסור על החלב, וא"ש היטב.
ובזה יש ליישב את קושית האחרונים הנ"ל, דכיון דבשר אסור לאדם הראשון, איך הקריב הא ל"ה ממשקה ישראל. ונראה להמבואר דהא דבשר אסור איסורו הוא מגדרי גזילה, ולהכי גם במתה מאיליה אסורה באכילה, הרי בגזילה ליכא חסרון מדין ממשק"י, כמו דבקרבן הגזול לא פסלינן מדין ממשקה ישראל, דדין זה אינו אלא היכא דהוי מאכ"א. ועוד, דבלא"ה פשוט דכיון דהוא מקריבו לגבוה ל"ש בזה איסור גזילה מגבוה, ולכן ל"ש בזה חסרון מדין ממשקה ישראל.
ובעיקר הדין דלהקרבה צריך שיהא דבר הראוי לאכילה כנא' ממשקה ישראל מהמותר לישראל, ראוי להביא את דברי המצפה איתן במנחות סט, ב על תוס' שם גבי חטים שירדו בעבים מהו למנחות, דהביא קושית המנחת כהן דיופסלו למנחות דהא קי"ל דבעינן קרבן ממשקה ישראל, ומעשה ניסים ל"ה מהמותר דאיתא בתענית כד, ב שאסור ליהנות ממעשה ניסים וא"כ ל"ה ממשקה ישראל, ועי"ש במצפה איתן שתי' דאיסורו ממידת חסידות ולא מן הדין עי' ראיותיו, ומש"כ עוד במצפה איתן בתענית שם. וביד דוד שם תירץ דבדבר שנעשה נס לרבים שרי באכילה, והוכיח מכל אכילת מן שהיה בדבר שבא ע"י נס, והחיד"א בנחל קדומים (פ' בשלח אות יז) כ' על אכילת מן דהוי פקו"נ עי"ש, וראה עוד בשו"ת בית שערים [לר"ע בלום זצ"ל] (או"ח סימן רלט).
אך נראה לי לומר דאפי' אם אסור מדינא, מ"מ לא הוי באיסור חפצא, ול"ש בזה חסרון מדין ממשקה ישראל. דיעוי' באור שמח בהל' מאכ"א פי"ז הכ"ז שכ' דבאיסור אכילה התלוי בזמן כמו איסור חדש לא נאסר מדין ממשקה ישראל, והוסיף דחזינא ביוהכ"פ דקרבין כל הקרבנות אע"ג דאינן ממשקה ישראל שאינן ראויין באכילה וכו', ובאור שמח בהל' חמץ ומצה פ"ו הוסיף דאיסור חדש כיון דהוי איסור זמני הוי רק איסור גברא ולכן אינו נפסל מדין ממשקה ישראל עי"ש, ולפ"ז פשוט דבדבר שאסור באכילה מחמת דבא ע"י נס דלא הוי איסור חפצא דאינו נאסר מדין ממשקה ישראל.
♦ ♦ ♦