אופן הנחת תפילין של יד

✍️ הרב איתיאל סופר | 📰 גיליון לו [טבת התש''פ]

הרב איתיאל סופר

אופן הנחת תפילין של יד

נודע בשערים המצוינים בהלכה חילוק המנהגים באופן הנחת התפילין. המנהג שנתקבל בקרב בני עדות המזרח הוא לברך ולהניח תפילין של יד מיושב, ולאחר מכן מניחים תפילין של ראש וכורכין כריכות של אצבע מעומד [וכן נוהגים בחליצת התפילין, וסימנך כאשר יחנו כן יסעו^[2]]. ומנהג בני אשכנז להניח של יד ושל ראש שתיהן מעומד. במאמר זה נבוא לחקור אחר יסוד הדברים ואיזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם.
♦
בספר האגור (סי' פד) הביא שלושה דינים מספר הזוהר הקדוש בענין ציצית ותפילין, שאינם נמצאים בספרי הפוסקים. הדין השני הוא "שצריך שילבש תפילין של יד מיושב ושל ראש מעומד". וסיים שם: "ולשלשתן יש טעם גדול מצד הקבלה, כאשר עוררתיך אתה התלמיד החשוב בהיותי מפיק נצוצי דינור מפומי לפומך בקבלה האמיתית". וכן הביא בשמו הרמ"א בדרכי משה בשני מקומות (או"ח סי' כה אות ה* וסי' כז אות ז)^[3], אבל הוסיף: "ולא נהגו כן, אלא מניחין שתיהן מעומד. וכבר כתבתי לעיל סימן ח' (אות א) דכל ברכות המצות מברכין מעומד". וכן כתב בהגהתו לשו"ע (סי' כה סעיף יא), וז"ל: "יש מי שכתב להניח של יד מיושב, ושל ראש מעומד (אגור סי' פד בשם הזוהר). ובמדינות אלו לא נהגו כן, אלא שתיהן מעומד"^[4].
אולם, רבותינו המקובלים (עי' שער הכוונות דרוש ה' דתפילין ד"ה סדר הנחת התפילין, פע"ח שער התפילין פ"י ועוד) החזיקו בכל עוז בדעת הזוה"ק שיש להניח תש"י מיושב, והביאם בכה"ח (סי' כה אות לג) וסיים שכן עיקר. וכ"כ הרב בן איש חי (ש"ר וירא אות ח). ואע"פ שבדברי האריז"ל כתב סתם שהנחת תש"י תהיה מיושב ולא פירש גם לענין הברכה^[5], דעת הרב הנשי"א בספר מצת שימורים (סג ע"א) ועוד, שכוונתו גם לברכה. וע"ע בכה"ח שם כי הרחיב לנו ופרינו בארש̇ מדברי הפוסקים והמקובלים בזה. וכאמור, כן מנהג הספרדים בימינו^[6].
ומקור הדברים בזוה"ק בסוף פרשת חיי שרה (קלב ע"ב): "תא חזי צלותא דבר נש מעומד, בגין דתרי צלותא נינהו, חד מיושב וחד מעומד, ואינון חד לקביל תרין דרגין תפלה של יד ותפלה של ראש לגבי יום ולילה וכלא חד, אוף הכא תפלה מיושב לגבי תפלה של יד, לאתקין לה כמה דאתקין לכלה וקשיט לה לאעלא לחופה, הכי נמי מקשטין לה ברזא דרתיכאה ומשירייהא, יוצר משרתים ואשר משרתיו והאופנים וחיות הקודש וכו', ועל דא צלותא דמיושב". וכן הוא בזוהר במדבר (קכ ע"ב)^[7]: "ולבתר צלותא דמיושב לקבל תפלה של יד, לבתר צלותא דמעומד דהיא לקבל תפלה דרישא" וכו', ע"ש. הן אמת שהגר"א בביאוריו (ע"ד הרמ"א סי' כה שם) כתב דאין הכרח שזו כוונת הזוהר, והשיאו לעניין אחר (ועי' במ"ב סקמ"ב). וכעין זה כתב בספר ערוך השולחן (שם סעיף כ, במוסגר), דאין הפירוש שיניח של יד בישיבה אלא הכוונה בתפילה דמיושב והיינו יוצר אור שהיא פחותה במעלתה מתפילת העמידה, וכך תפילין של יד פחותים במעלתן משל ראש, ע"ש עוד בדבריו [ונראה שכן דעת הרב פתח הדביר, ע"ש בד"ה ובדעת המקובלים]. אכן, בדברי האריז"ל ורבים מן העומדים על סודו מבואר דצריך להניח מיושב, ונראה שלמדו מדברי הזוהר שכיון שתש"י הן בדרגה פחותה מתש"ר, לכן יש להבדיל ביניהם באופן ההנחה בפועל, וכדעה זו פשט המנהג אצלנו. [וזה כידוע אחד מן ההבדלים בין גישת רוב המקובלים לבין קבלת הגר"א, שהגר"א טרח בכמה מקומות לתאם בין הנסתר לנגלה ולדעתו לא תיתכן מחלוקת למעשה. ואכמ"ל].
ובשו"ת בנימין זאב (סי' קפט) הביא את דברי האגור, וכתב ברמז הרומז דהנחת תש"י מיושב מדכתיב "כי יד על כס י-ה", כלומר שבשעה שמניח של יד צריך לישב על כסאו. ותש"ר מעומד דכתיב "כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ואמר ר"א הגדול (ברכות ו ע"א ועוד) אלו תפילין שבראש [ופירש"י (חולין פט ע"א) "אות הן לכל כי שם ה' נקרא עליך"], ומכאן שצריך להניחם מעומד מחמת כבוד שם ה'. וכן כתב השל"ה הקדוש (חולין, פרק נר מצוה אות כט): "ואנחנו יושבי ארץ ישראל וכל היושבים בכל מלכות ישמעאל הנמשכים אחרי קבלת הזהר, נוהגין להניח תפילין של יד מיושב, כמבואר בזהר ובשאר מקובלים, שתפילין של יד נגד מדת מלכות שעליה נאמר (ישעיה ו, א) 'ואראה את אדני ישב על כסא רם ונשא', בסוד אשה היושבת תחת בעלה, ותפילין של ראש מעומד, מפני כבודו של מלך שהוא כמשל עולם הזכר".
♦

א. ב.

והנה, לענין מה שציין הרמ"א לדבריו בסי' ח', שם מיירי לענין ברכת הציצית מעומד, וכנפסק שם בשו"ע ע"פ הגהות סמ"ק (סי' צב אות ה), מדכתיב "והיה לכם לציצית" וגמרינן לכם לכם מספירת העומר דכתיב בה "וספרתם לכם", ודרשו "מהחל חרמש בקמה", אל תקרי בקמה אלא בקומה. וראה בהערה^[8] לענין מקור דרשה זו.
ומש"כ הרמ"א בשם הירושלמי ד"כל ברכות המצוות מברכין מעומד", כן הביאו כמה וכמה ראשונים. ופירש בארחות חיים (ח"א הלכות ציצית אות כז) דעל ברכת המצות קאמר ולא על ברכת הנהנין. וכתב שמצא סמך לדבר מדכתיב "ויעמוד שלמה ויברך". ובאמת לא מצאנו מקרא כזה, אלא "ויעמוד שלמה וכו', ויפרוש כפיו השמים" (מלכים א' ח, כב). אכן בתשובת הגאונים (שערי תשובה סי' עט), מובא הפסוק "ויעמוד ויברך את כל קהל ישראל" (שם שם, נה), וכנראה לזה כיוון בעל א"ח והרכיב שני פסוקים יחד. ובפסקי רי"ץ גיאת בהלכות חדש וספירת העומר (עמ' שמ בהוצאת מכון חת"ס), הביא בשם מר רב שמואל הכהן מקור אחר, מאותו הפרק בספר מלכים: "דאסמכתא לכל הברכות שיהיו מעומד - 'ויברך את קהל ישראל וכל קהל ישראל עומד' (שם שם, יד)"^[9].
ובשלטי גיבורים על המרדכי רפ"ד דברכות (אות ה) כתב וז"ל: "בירושלמי 'קום כי דבר ה' אליך', מכאן א"ר אלעזר כד ענו אמן יהא שמיה כו' וכל דבר שבקדושה בעי למיקם ארגלוהי". והובא בד"מ או"ח ס"ס נו, כסיוע למנהג שיש לעמוד בקדיש וכל דבר שבקדושה. ופסוק זה לא נמצא בתנ"ך, ובמג"א שם סק"ד כתב: "וכ"כ בכוונות ובכתבים שכן נהג האר"י [שלא עמד אא"כ תפסו הקדיש כשהוא עומד], ואמר דט"ס הוא בירושלמי עכ"ל^[10]. ומיהו נ"ל דמ"ש שט"ס הוא בירושלמי, היינו שמביא שנאמר 'קום כי דבר ה' אליך', ובאמת לא כתיב כך רק 'ויקם מעל הכסא', משמע מעצמו קם". ופסוק זה נאמר לגבי עגלון מלך מואב: 'דבר אלקים לי אליך ויקם מעל הכסא' (שופטים ג, כ), וע"ש במג"א שכתב יישוב לקושיית האריז"ל. ועכ"פ, לפי דעה זו, המקבלת את דברי הירושלמי, אפשר לבאר מדוע דין עמידה נאמר דוקא בברכת המצוות, לפי שאומרים בהן "אשר קדשנו" והוו כדברים שבקדושה, משא"כ בברכות הנהנין [וע"ע במו"ק ובפתה"ד ר"ס ח].
ועי' בב"ח (סי' ח אות ב) שהקשה, למה לי הילפותא מספירת העומר בגזירת שווה לכל מצוות שכתוב בהם "לכם" שצריך לעשותן מעומד, הא בירושלמי אמרינן הכי בכל הברכות. ותירץ, שדברי הירושלמי אמורים רק בברכת המצוות, דכיון שאומר בהן וצונו צריך לברך להקב"ה מעומד על מה שצונו וקרבנו לעבודתו, דעבודה בעי עמידה (וכבר קדמו בחילוק זה הארחות חיים כנ"ל). אבל עטיפת טלית היא בכלל ברכת הנהנין אע"פ שאומר בה "וצונו", כיון דאית ביה נמי הנאה ולכך בעי הך גזירה שווה. אך כתב דאכתי תיקשי ממילה ולולב ותקיעה, שהן ודאי ברכות המצוות ולמה כתב הסמ"ק שהן מעומד מגז"ש, תיפוק ליה מהירושלמי הנ"ל. וסיים: "ודוחק לומר דלא ידע הירושלמי. אי נמי הוה סבירא ליה כיון דליתיה בתלמוד שלנו לא בעינן מעומד אלא בהנך דאית בהו גזירה שוה דלכם לכם וצ"ע". והנה, מש"כ בראשית דבריו שברכת הציצית היא בכלל ברכות הנהנין, הדבר צ"ע, שהרי מצוות לאו ליהנות ניתנו וההנאה בטלה לגבי המצווה. ומצאתי שכן הקשה הגאון האדר"ת בקונטרס "ואלה יעמדו" (נדפס מכת"י בקובץ ישורון כרך ב, תשנ"ז, ושם עמ' קסה)^[11].
ונראה לענ"ד לפרש את דברי הב"ח ע"פ דברי רבינו דוד אבודרהם (הלכות ברכות השחר), שאחר שהביא שש מצוות שברכתן מעומד, ונתן להם סימן על"ץ של"ם [עומר, לולב, ציצית, שופר, לבנה, מילה]^[12], סיים וז"ל: "ויש מצוה אחרות שמברכין עליהן מעומד למצוה מן המובחר ואם לא בירך מעומד אין לחוש כגון הלל ומקרא מגלה וסוכה. וי"א כלל לזה, כי כל מצוה שאין בה הנאה מברכים עליה מעומד". ולפי סוף דבריו אפ"ל דאין הכוונה דווקא לברכות הנהנין ממש, אלא כל ברכה שיש הנאה בעשייתה א"צ לברך עליה מעומד. ולזה כוונת הב"ח, דאלמלי גז"ש מספיה"ע היה לנו לברך על הציצית מיושב, הואיל ויש בה הנאה.
ועוד הקשה שם האדר"ת על עיקר דברי הב"ח, הרי ענין זה שכל הברכות מעומד לא נמצא לפנינו בירושלמי (ראה אריכות בזה בהערה ז), וא"כ שמא באותו מקור שהיה לפני רבותינו הראשונים מבואר שגם דין זה גופא הוא מגזירה שווה דספיה"ע וכדו'. עכ"ד^[13]. ולקוצר דעתי לא זכיתי להבין קושיא זו, שהרי דרשה זו כפי שמובאת ע"י הפוסקים היא ש"כל הברכות מעומד", ואילו היה נלמד בירושלמי מגז"ש הנ"ל, היה דין זה רק במצוות דכתיב בהו "לכם" [ושמא האדר"ת סבר כמ"ש בשו"ת דרכי נועם (יובא להלן אות ד) דכוונת הירושלמי רק למצוות שנאמר בהן "לכם", אבל עכ"פ אין להקשות מזה על הב"ח, דודאי אפ"ל שחולק על הבנה זו, ולהקשות בדוחק לא שמענו].
♦
ונשוב לענין הנחת תפילין. האחרונים הביאו את דבריו המפורסמים של מהרש"ל בתשובה (סי' צח) שנשאל בענין זה, והאריך בדברים חריפים שאין לפסוק ע"פ הזוהר והקבלה, דמי שלא ידע להשיג סודה על נכון בקל יבא לקצץ בנטיעות וכו', ולכן דעתו לברך ולהניח שתיהן מעומד. ואדרבה, כתב שמצא בליקוטים שצריך להניח תפילין בעמידה דווקא, דאין לך דבר קדושה יותר מזו, ועוד שדומה לעבד העומד לפני רבו ומקבל עליו חותמו העשויה לעבדות. ולא חילק בין יד לשל ראש וגם משמע להדיא שיעמוד מיד ויקבל חותמו, שעיקר חותם תפילין של יד שנאמר כחותם על זרועו. וחתם תשובתו: "לכן אהובי אל תלך בדרך אתם, ואין לך עסק בנסתרות המתיהרים בחידושים כאילו הן יודעים ומבינים רז תורה וצפוניה וכו', מה יפה כח של רבי שמשון מקינון אחר שלמד סתרי הקבלה אמר שהוא מתפלל כתינוק בן יומו"^[14] (עי' גם במ"ב לקמן סי' צח סק"א, וע"ע בחק יעקב סי' תפט סקי"א).
[וראוי לציין שמהרש"ל היה בקי בחכמת הנסתר, וכמ"ש היעב"ץ בספרו מטפחת ספרים (פ"ח אות כ): "אכן הרש"ל הוא נאמן בית חכמת הקבלה כאשר יתראה ממ"ש להרמ"א (בתשו' סו), שעשה פירוש על רקנטי ועל פר' מערכת אלקות, גם בספר הזוהר היה מחזיק לחיבור קדוש אמיתי וייחסו ג"כ לרשב"י התנא" וכו', והגן על מהרש"ל ממה שכתב כנגדו בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' קח; ועי' בהערה יג). וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (חלק כא סי' ה) שהאריך בזה. ועל כן צריכים אנו למודעי, דמה שכתב בתשובתו הנ"ל אין כוונתו ח"ו לפקפק בדברי הקבלה, אלא רק לומר שאין להבינם כפשוטם וממילא אין לעשות מעשה על פי זה, וכמבואר שם באריכות בדבריו].^[15]
ובמג"א (סי' כה סק"כ) עשה פשר דבר: "דההנחה תהא מיושב והברכה והקשירה תהיה מעומד". וכעי"ז כתב לקמן בהלכות מגילה (סי' תרצ סק"א) לענין קריאת המגילה, שגם בקורא את המגילה יושב - "הברכה תהיה מעומד". ע"ש. ובדומה כתב בשו"ע הרב (סי' כה סעי' כז) בשינוי מעט: "ולכתחילה טוב לנהוג שתהא ההנחה על הקיבורת מיושב והברכה והקשירה על הקיבורת יהיה מעומד כמו שנתבאר בסי' ח' שכל ברכות המצות צריך לברך מעומד"^[16] [אמנם, בסידורו הזכיר בשם 'יש נוהגין' רק את דעת המקובלים שמניחין ומברכין מיושב]. ולכאורה יש סייעתא לזה מלשון האגור, שכתב "שילבש תש"י מיושב", ולא כתב "שיברך", ואולי הבין כן בזוהר, שהקפידא על ההנחה דווקא ולא על הברכה [ואף שהרמ"א בד"מ הביא בשמו "שיברך", בהגהתו לשו"ע כתב "להניח"].
והיעב"ץ נהג להניח תפילין של יד בישיבה, כהזוה"ק, כמ"ש במור וקציעה (סי' ח), דדוקא במצוה שיש קפידא לעשותה מעומד, כגון עומר שופר ומילה, יש לברך עליה בעמידה לכתחילה. אבל מצוה שאין לה רמז בכתוב שצריכה עמידה אפילו לכתחלה, כהנחת תפילין, אף ברכתה בישיבה [וכ"כ במטפחת ספרים שם במוסגר: "שאנו נוהגים בזו כדברי ספר הזוהר להניח של יד מיושב שאין לזה שום סתירה מתלמודנו"]. ולא קיבל את פשרת המג"א, משום שלדעתו "נקוט האי כללא בידך, לא שנא ברכת המצות לא שנא ברכת הנהנין, כדרך עשיית המצוה או עסק ההנאה כן ברכתו כמותו, אם בעמידה בעמידה ואם בישיבה בישיבה" [וכן ע"ד המג"א בסי' תרצ, הפנה היעב"ץ לעיין בדבריו בסי' ח. ומשמע שגם לענין מגילה ס"ל דאם קורא מיושב, מברך מיושב]. וכן דעת מהר"ש קלוגר בחכמת שלמה (ר"ס ח).
אכן, מש"כ הפוסקים שכל ברכות המצוות מברך מעומד, הרי דעה זו אינה מוסכמת על הכל, שבארחות חיים שם (אות כח) כתב שיש אומרים דהיינו דווקא במצוות דכתיב בהו "לכם", וכדרשה הנ"ל לענין ספירת העומר. וצ"ל שהזוה"ק ס"ל כדעה זו (וכן מובא בזוהר בכמה מקומות שספירת העומר מעומד, עי' מש"כ בהערה 7), אבל שאר מצוות לא. וכן מפורש בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' קב), בדברי השואל ר' חזקיה הרופא, בשאלה השביעית: "על ברכת להניח תפלין אמאי נהגינן לברך מעומד כיון שצריך לישב בהנחת תפלין של יד, והרי כמה חבילות של מצות מברכין עליהן מיושב, ואם ברכת הלבנה וספירת העומר יצאו מכללן לברך מעומד פירשו בהן חכמים". וכתב הרמ"ע: "ומשמע דס"ל לשואל דהני תרי דוקא ותו לא".
♦

ג. ד.

והנה, הרמ"ע מפאנו שם דחה דברי הרב השואל וסבר שיש לברך על התפילין מעומד, וז"ל שם: "ולעולם הנחת תפילין היא יותר דומה לציצית שופר ולולב דכוליה עלמא מברכי עלייהו מעומד, ולדידן דנהגינן לפטור התפלין שתיהן בברכה אחת, מאי חזית לברך מיושב משום של יד נברך מעומד משום של ראש, ורוב המברכים שתים מניחין שתיהן מעומד אף על גב דלא ניחא לן אלא להניחן חדא מיושב וחדא מעומד"^[17] [ונמצא לפ"ז דאדרבא, לנוהגים לברך ברכה אחת על התפילין, עדיפא לברך מעומד יותר מלנוהגים לברך שתי ברכות. ולמעשה עולם הפוך ראינו^[18]]. ועולה מדברי רמ"ע מפאנו שדין עמידה הוא בכל המצוות כולן ולאו דוקא היכא דכתיב "לכם". וכן מבואר בדברי הלבוש (או"ח סי' ח סעיף א) שהביא הך גזירה שווה והוסיף: "ולמדו מכאן דהוא הדין כל ברכות המצות יהיו מעומד". וכנראה מפרש שזו כוונת הירושלמי.
אולם, הגאון רבי מרדכי הלוי, אב"ד קהיר, בשו"ת דרכי נועם (או"ח סי' ג) תמה על הרמ"ע מפאנו והלבוש, דמדברי הפוסקים משמע איפכא, דדוקא במצוה דאיתמר בה "לכם" נאמר דין עמידה, דילפינן מספיה"ע, אבל בשאר מצוות דלא כתיב בהו "לכם" לא נאמר דין זה. ובהמשך דבריו כתב דאפשר שהם למדו כן מהירושלמי, שכתב דכל הברכות מעומד [ולאו דוקא מצוות שנאמר בהן "לכם"], וכתב ע"ז: "ואם הוא פי' דברי הירושלמי כך ודאי שחולק על תלמוד דידן, דהא בתלמוד דידן מהדר למיהב טעמא למצות שחייב לעשותן מעומד מטעם דכתיב בהו לכם וכן הוא הסכמת כל הפוסקים ז"ל כמו שכתבנו". אכן, כבר נתבאר שלא נמצא כן לא בירושלמי [דין עמידה בכל הברכות] ולא בתלמוד דידן [גזירה שווה ד"לכם"], וא"כ אין שום ראיה שתלמודא דידן חולק על זה.
ובהמשך דבריו שם, עושה שלום בין המקורות שהובאו בראשונים, ומפרש דאין כוונת הירושלמי על כל ברכות המצוות ממש, אלא שכל אותן מצוות שנאמר בהן דין עמידה [היינו הנלמדות מ"לכם"], גם ברכתן צריכה להיות מעומד, שאין ראוי לעשות המצוה מעומד ושיברך עליה מיושב מפני כבוד הזכרת שם ומלכות, דאע"ג דחיוב ברכות אינו אלא מדרבנן מכל מקום כיון שהמצוה עצמה צריך לעשותה מעומד גם הברכה תהיה מעומד. ולכן, רק בשש מצוות אלו על"ץ של"ם יש לעמוד מדינא, והיינו דווקא בברכת המצוות, לאפוקי ברכות הנהנין, דאף אם כתוב "לכם" א"צ לעמוד בשעת הברכה, דאין זו מנוחה ועונג. וכך פירש גם בדברי בעל ארחות חיים, ע"ש שהאריך. ומסקנתו לענין התפילין, שודאי משום חיבוב והידור מצוה ראוי לעמוד, אבל אינו אלא מנהג בעלמא משום קדושת התפילין, והמחמיר תע"ב, אבל לא מחיובא אתינן עלה. עכת"ד. ועולה מדבריו שיש רק שיטה אחת בראשונים, ולמעשה מצד הדין יש לעמוד רק בברכות המצוות שכתוב בהן "לכם" [וגם שם אינו לעיכובא].
ובזה נראה לפרש את דברי הרמ"א שכתב לענין הנחת תפילין מיושב "ולא נהגו כן במדינות אלו", ולא כתב שחובה לעמוד מדינא, משום דבתפילין לא כתיב "לכם" ודין עמידה בהם הוא רק מצד המנהג ומחמת קדושתן וחיבוב המצוה. ומצאתי כעי"ז בשו"ת מנחת אלעזר (ח"א סי' מח), וז"ל בתוך דבריו: "מעתה שמ"ש שצריך להיות המצוה בעמידה אינו משורש הדין ואינו בנמצא בש"ס, בזה יתיישב לשון הרמ"א בהלכות תפילין וכו', במדינות אלו לא נהגו כן אלא שתיהן מעומד עכ"ל. ואם נאמר שזהו מדינא שצ"ל המצות בעמידה קשה דהא אנן פסקינן דכל מקום שהגמ' חולקת עם הזהר הולכים כהגמ' ופוסקים וכו', וא"כ למה כתב הרמ"א רק בדרך 'לא נהגו כן במדינות אלו' הלא מדינא אסור להניחן מיושב כדין שאר המצות שצ"ל מעומד וכו'. אלא ודאי פשוט דאינו מדינא דגמ' כלל שצ"ל מעומד וכו'. שדוקא במקום שהגמ' והזהר חולקים לעינינו אבל במקום שבגמ' לא נמצא בפירוש והפוסקים נחלקו או שנחלקו בפי' דברי הגמ' ובזהר מפורש כא' מהם אז בודאי יש לעשות כהזהר כיון דלא פליגי עם הגמ' וא"כ בנידון דידן אף שבפוסקים נמצא שצ"ל מעומד כיון שלא נמצא בגמ' ע"כ שפיר הביא הרמ"א בשם הזהר ולא חלק עליו לדינא רק שכ' שלא נהגו כן במדינתינו האשכנזים". וסיים דלפ"ז יש לעשות כהזהר לקשור תש"י מיושב, כיון שאינו סותר לגמרא. רק הברכה, כמובא בשם הירושלמי, יש לעשות מעומד [וכפשרת המג"א].
אמנם, המעיין שם במנח"א יראה שכוונתו לענין הגז"ש ד"לכם", דאין לה מקור בדברי חז"ל, והאריך להוכיח דמזמן חתימת התלמוד אין ללמוד עוד ג"ש ודרש או לימוד בקרא. ומה שכתבו הפוסקים לפעמים אסמכתות בקרא היינו בדרך סמך ורמז אבל לא לחיוב מדינא, ואין בזה אפי' איסור דרבנן, רק חומרת הפוסקים. וע"ז דייק כנ"ל בדברי הרמ"א. אבל לפי העולה מדברי הרב דרכי נועם י"ל, דאפי' אם נקבל גזירה שווה ד"לכם" כדין גמור, אכתי אין לנו לחייב עמידה בהנחת תפילין, דלא נאמר בהו "לכם", וגם כוונת הירושלמי דכל הברכות מעומד היא רק לענין מצוות שנאמר בהם "לכם"^[19].
אכן, זאת מצאנו בשו"ת מהר"י וייל (סי' קצא) שהשווה מצוות תפילין לספירת העומר, וז"ל: "וכן גבי תפילין שמעתי ממורי ז"ל ששמע מבערמ"ן במעגנץ שאמר משם מה"ר יעקב נורטהויזן הי"ד דכתב ביה נמי לכם, שנאמר 'על האדמה אשר ה' נותן לכם [ט"ס, וצ"ל: מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם^[20]] ושמתם את דברי אלה על לבבכם' (דברים יא, יז)". ומשמע מהשוואה זו שדין תפילין כדין שש מצוות על"ץ של"ם שצריך להניחן ולברך עליהן מעומד מן הדין^[21]. ותימה, שהציווי "ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם" לכאורה אינו נוגע למצוות תפילין הכתובה בהמשך ["וקשרתם אותם" וכו'], אלא מיירי בתלמוד תורה ושמירת המצוות [עי' מדרש תנאים על אתר, ובספר יראים סי' תיד (בדפו"י סי' כז)]. וא"כ נמצא דלפי אסמכתא זו שכתב מהרי"ו, כל שכן שיש לברך גם ברכות התורה מעומד [ובאמת, בשו"ת יחו"ד (ח"ה סי' ד) שדן בזה והעלה דא"צ לעמוד, וכדעת היעב"ץ ומהרש"ק הנ"ל שאם המצוה מיושב גם הברכה מיושב. ולהנ"ל יש ללמוד מדברי מהרי"ו שדעתו לעמוד. וצ"ע]. אמנם, אפשר דדריש הכי: ושמתם את דברי אלה וכו' [על ידי] וקשרתם אותם לאות וכו'. ולדרך זו תיבת "לכם" נסובה על מצות תפילין. והוא כפירש"י שם: "אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות, הניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו"^[22].
מכל מקום, מלשון הרמ"א הנ"ל נראה דלא סבירא ליה לאסמכתא זו, ובאמת שאר ראשונים הזכירו רק שש מצוות על"ץ של"ם ותו לא, והשאר הן ממנהגא וחומרא בעלמא. וגם בספר ערוך השולחן (סי' כה סעי' כ) משמע כן, שאחר הביאו דברי הרמ"א דנוהגין להניח מעומד כתב: "והאמת דמדינא דגמ' אין קפידא בזה ורק משום דכל ברכות המצוות אנו עושין מעומד אבל אין עיכוב בדבר, ולפ"ז אינו מובן למה לא ננהוג כדעת הזוהר, מיהו עכ"פ כל גדולי ישראל בדורות הקודמים לא נהגו כן". ובמוסגר פירש דסברו שאין ראיה לכך מהזוהר [וכדעת הגר"א, כמובא לעיל] ולכן אין לשנות מכל ברכות המצוות. ומ"מ מדבריו משמע דמצד הדין גם בשאר המצוות אין קפידא ועיכובא בזה.
♦
נחזור לדברי מהרש"ל בתשובה הנ"ל, שציין כמה דברים שנכתבו בספר הזוה"ק בענין תפילין [שאין לברך שתי ברכות, ושאין להניח בחוה"מ, ושיש להניח תש"י מיושב] ועל כולם כתב שלא אשגחינן ביה ואין נוהגים כן, ע"ש. והנה, עינינו הרואות שבמהלך הדורות נהגו כן יותר ויותר, וכיום המנהג נפוץ בא"י שאין מניחים תפילין בחוה"מ (כדעת השו"ע או"ח לא, ב), ומנהג הספרדים לברך ברכה אחת רק על תש"י ופוטרת תש"ר, וכדעת כמה ראשונים (עי' סי' כה סעיף ה), וגם להניח תש"י מיושב וכנ"ל [וכידוע בענייני תפילה המנהג פשוט בקהילות הספרדים וחלק גדול מהחסידים כדעת הזוה"ק והאריז"ל גם בקרב הסוברים שאין לפסוק בד"כ ע"פ הקבלה. ואין המקום להאריך].
ובתוך דבריו שם ציין מהרש"ל, שגם מרן השו"ע לא הביא דברי הזוה"ק שיש להניח תש"י מיושב, וז"ל: "ויפה כוונה הקאר"ו, שהביא הרבה דברים מהזוהר, וזה לא הביא, כי לא חש לזה". ולכאורה יש להעיר, דאמת נכון הדבר שבסי' כה לא הזכיר מרן ענין זה כלל, לא בב"י ולא בשולחנו הטהור, אבל להלן בסי' כח סעיף ב כתב: "צריך לחלוץ תפילין של ראש מעומד, ויניח בתיק של ראש ועליו של יד, כדי שכשיבא להניחם יפגע בשל יד תחלה". ואם לדעתו אין חילוק בזה בין תש"י לתש"ר, למה ליה לכתוב דין עמידה בחליצת תש"ר דווקא? ולכאורה כאן רמז לנו שתפילין של יד יש לחלוץ מיושב דווקא, וממילא גם הנחתן תהא מיושב.
אבל באמת אין זו ראיה כלל, דלעולם לענין הנחה ס"ל לשו"ע להניח שתיהן מעומד ולכן סתם ולא העיר בזה בסי' כה מאומה, והטעם משום כבוד הברכה [ובפרט שלדעת מרן השו"ע ברכה אחת לשתיהן, ולא ראוי שיברך מיושב גם על תש"ר, שודאי צריך להניחן מעומד לכו"ע, וכסברת רמ"ע מפאנו הנ"ל]. אבל בחליצתן צריך לעמוד רק בשל ראש, וכמובא בב"י שם בשם ספר מערכת האלהות (והוא מיוחס לרבינו פרץ הכהן, רבו של הריב"ש^[23], וזו פעם אחת ויחידה שהובא מדבריו בב"י), ע"ש. ונראה הטעם לזה משום כבודם, שנאמר עליהם "כי שם ה' נקרא עליך", וכעין מש"כ בשו"ת בנימין זאב הנ"ל. אבל תש"י חולץ מיושב או מעומד איך שירצה ואין קפידא בזה. ודו"ק. ועל כן צדקו דברי מהרש"ל במה שדייק מהשמטת דברי הזוה"ק מהשו"ע, דמזה משמע דמרן השו"ע לא חש לזה ואדרבה ס"ל דצריך לברך ולהניח מעומד.
[ברם, במג"א שם (סק"ג והובא במ"ב סק"ו) הביא מכתבי האר"י דדוקא תש"ר וכריכות של אצבע מעומד אבל תש"י מיושב דכהנחתן כך חליצתן. ואח"כ כתב: "וא"כ למנהגנו שמניחין של יד ג"כ מעומד צריך ג"כ לחלצן מעומד". ודבריו נפלאו ממני, דהלא לפי מה שנתבאר גם השו"ע מודה שההנחה מעומד, שהרי לא הביא כלל דברי האגור בשם הזוהר, אבל בחליצה אין קפידא אלא רק בתפילין של ראש, גם למנהג זה. וצ"ל שכוונת המג"א דאה"נ, לדעת השו"ע אפשר לחלוץ שלא כדרך ההנחה, אבל לפי מה שהקפיד האריז"ל דכהנחתן כך חליצתן ה"נ יש להקפיד לנוהגים להניח הכל מעומד, שיש לחלוץ מעומד גם של יד. ואכתי לא נתברר טעמו של דבר, דבשלמא לדעת האריז"ל, שמעלתן של תש"י ותש"ר חלוקה, לכן יש לחלוץ תש"י מיושב כשם שמניח מיושב, שהרי הן בדרגה פחותה. אבל לנוהגים ע"פ הפשט, הרי טעם ההנחה מעומד היא מחמת כבוד הברכה, וא"כ מפני מה חליצתן כהנחתן? וצ"ע. ואחר זמן מצאתי להאדר"ת (בקונטרס ואלה יעמדו הנ"ל אות יט, קובץ ישורון שם עמ' קסו), שהביא ד' המג"א, וכתב: "וטעמא לא ידענא למה הוא כן". ואולי כיוון לקושיא זו].
ואיך שיהיה, מבואר מדברי הפוסקים המחזיקים בשיטת מהרש"ל, שגדר דין עמידה בקיום המצוות אינו חיוב עצמי, אלא מצד כבוד הברכה. ואפילו במצוות שנאמר בהן "לכם" וילפינן להו מספיה"ע, כבר הבאנו את דברי הגאון ממונקאטש שאין זו אלא חומרא בעלמא, דילפותא זו אינה מדברי חז"ל. וגם אם בשש מצוות אלו לא נקבל דבריו ונחליט שצריך לעמוד בהן מדינא, עם כל זה הרי ברור שאינו לעיכובא, וכמבואר בכל הפוסקים. ובשאר מצוות ודאי שכל דין עמידה הוא לחיבוב מצוה בעלמא, לא מיבעיא לסברת הרב דרכי נועם הנ"ל, שכוונת הירושלמי המובא בפוסקים שכל הברכות מעומד היינו דווקא בשש מצוות הללו, אלא גם בלאו הכי נראה ברור שבשאר מצוות אין דין עמידה ממש אלא לכבוד וחיבוב המצוה [וע"ע באחרונים ר"ס ח]. ומאידך לפ"ד הזוה"ק והאוחזים בשיטתו צריך לישב דווקא. ועי' בשו"ת שואל ומשיב להגר"ש מאזוז (סי' א) שכתב, דמאחר ועל פי הסוד איכא קפידא בדבר, ועל פי הפשט אין בזה כל כך קפידא, נראה דעדיף טפי לברך מיושב.
♦

ה. ו.

מעתה ומעכשיו נצא לדון בדבר חדש, דשמא עדיפא טפי להניח תפילין של יד לא בישיבה ולא בעמידה אלא בסמיכה, כלומר לכתחילה ואליבא דכו"ע, ולא רק בשעת הדחק כשאין לו מקום לישב. ונקדים לבאר סמיכה זו מה טיבה, ובשאלה זו אפשר ללכת באחת מחמש דרכים: א. סמיכה כישיבה. ב. סמיכה כעמידה. ג. כישיבה וכעמידה גם יחד. ד. או כישיבה או כעמידה. ה. אינה כישיבה ואינה כעמידה [ועל ריבוי האפשרויות יש להמליץ כדברי רב יוסף בתמורה טז רע"א: "דופי של סמיכה קתני", ע"ש בפירש"י]. ועתה תראה שלכל אחד מהצדדים הללו יש בית אב בדברי רבותינו.
בגמ' בזבחים (יט ע"ב) איתא: "ת"ר: כיצד מצות קידוש [ידיים ורגליים]? מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ומקדש. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מניח שתי ידיו זו על גב זו ועל גבי שתי רגליו זו על גבי זו ומקדש. אמרו לו: הפלגתה, אי אפשר לעשות כן. שפיר קאמרי ליה! אמר רב יוסף: וחבירו מסייעו. מאי בינייהו? אמר אביי: עמידה מן הצד איכא בינייהו [רש"י: כגון זו שאינו בלא סיוע - לרבנן לא הויא עמידה, ואנן עמידה בעינן כדמפרש לקמן]. א"ל רב סמא בריה דרב אשי לרבינא: וליתיב מיתב ולקדש. אמר קרא 'לשרת', ושירות מעומד הוא". ומבואר שלדעת רבנן עמידה ע"י סמיכה היא כישיבה, וע"ש בתוס' (ד"ה עמידה מן הצד) דמכאן יש ללמוד דאין לסמוך בקריאת התורה, דבעינן עמידה באימה, וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' קמא סעיף א).
ובמסכת מגילה (כא ע"ב) רמי התם קראי אהדדי: כתיב "ואשב בהר", וכתיב "ואנכי עמדתי בהר", ומשני ר' חנינא, לא עומד ולא יושב אלא שוחה. ע"כ. וביאר בשו"ת הריב"ש (סי' רסו) דשׁחיה היא גם כישיבה, כיון דאינו עומד ממש, וגם כעמידה כיון שאינו יושב ממש. וכתב דכל שכן בעמידה בסמיכה דהוי כישיבה וכעמידה גם יחד. ומזה דן לנידון דידיה, האם אפשר לבטל קידושין במקרה מסוים, ודן בזה מכמה צדדים, ואחד מהם שקבלת עדות הקידושין היתה בפני דיינים עומדים, ואמרינן בפרק שבועת העדות (שבועות ל ע"ב) דבשעת גמר דין דברי הכל דיינים בישיבה, ואמרינן התם דקבלת עדות כגמר דין דמי. וע"ז כתב הריב"ש דאין זו טענה, שהרי הסכימו האחרונים דאם קבלו עדות מעומד מה שעשו עשוי, ולכתחלה דוקא קאמר ולא לפסול בדיעבד וכו', ועוד דמאי דאמרינן דדיין בישיבה, אינו אלא מדרבנן ואסמכתא בעלמא. ועוד ששם מיירי שנסמכו על העמוד, ואם כן בעמידה ע"י סמיכה אפילו לכתחלה נמי וכנ"ל. עכת"ד.
ובשו"ע שם סי' כח (סעיף כו) כתב ע"פ זה: "אם קבלו [הדיינים] עדים מעומד, מה שעשו עשוי. ואם היו נסמכים על העמוד, אפילו לכתחלה מותר, דסמיכה כישיבה". והנה, הרמ"א לעיל (סי' יז סעיף א) כתב על הדין המבואר שם בשו"ע שלכתחילה יעמדו העדים: "ועמידה ע"י סמיכה מקרי שפיר עמידה לענין זה", וגם לזה נרשם המקור משו"ת הריב"ש הנ"ל. ומבואר מזה דסמיכה היא גם כישיבה וגם כעמידה. וביאר הסמ"ע (סי' יז סק"ו) דבדיני דרבנן אזלינן הכא והכא לקולא. אמנם, כתב שאסור לדיינים ולעדים לסמוך באותו דין, דממה נפשך חד מהם לא עביד כדינא. עכ"ד. ומבואר שלדעת הסמ"ע ספק הוא אם סמיכה כישיבה או כעמידה, ולכן בדרבנן יש להקל לשני הצדדים, דסמיכה היא או כישיבה או כעמידה. אבל ודאי שאינה נחשבת כשניהם יחד, ולכן א"א לעשות תרי דסתרי, אלא בכל מקום בדיני דרבנן ניתן להחשיבה כמצב אחד בלבד (וכן דעת התומים שם סק"ב ע"ש בדבריו, וכן כתב הנתיבות בחידושים סק"ה).
אבל הב"ח (סי' יז אות ב) כתב שם דלא כהסמ"ע: "מכאן יש ללמוד כיון דקרינא ביה תרווייהו עמידה וישיבה א"כ בעמידה בסמיכה נמי היכא שהדיין נסמך על העמוד וגם העדים נסמכים על העמוד קרינן ליה לגבי דיין ישיבה ולגבי עדים עמידה ושפיר דמי". והוכחת הב"ח מהא דגרסינן בריש פרק שבועת העדות (שם) דיתיב כמאן דשרי מסאניה, ופירש רש"י כלומר לא עומד ולא יושב וכו'. מהא שמעינן דשחייה חשובה באדם אחד עמידה וישיבה, דלגבי דין קימה מפני תלמיד חכם חשובה עמידה, ולגבי דיין עצמו שצריך שיהא דן בישיבה, חשיבא ישיבה ויוצא בה ידי שניהם. ונראה שכן דעת הש"ך (סי' יז סק"ה)^[24].
ועי' במג"א (סי' קמא סק"ב) שתמה ע"ד הרמ"א בחו"מ, שהרי באו"ח שם מבואר דאין לסמוך בקריה"ת דהוי כישיבה, ואיך כתב הרמ"א לענין עדים דסמיכה כעמידה. וכתב דנראה דהרמ"א לקח כן מהמבואר בב"י סו"ס כח מדברי הריב"ש (כמובא לעיל), וגרס שם דסמיכה אינה כישיבה, ולכן כתב דכשר גבי עדות. אבל באמת צ"ל דסמיכה כישיבה וכ"ה בשו"ע שם [ולפנינו מתוקן כן גם בב"י] ולכן דווקא לדיינים שצריכים לישב אפשר בסמיכה, אבל עדים שצריכים לעמוד לא יסמכו (ועי' בתומים סי' יז סק"ב שהאריך ליישב דברי הרמ"א, וע"ע במרומי שדה זבחים שם, ואכמ"ל).
אמנם, ציין המג"א שבדברי דברי התוס' בזבחים שם (ד"ה וליתב) ובסוטה (מ ע"ב ד"ה והאמר) מבואר, דבכל מקום דבעי ישיבה, סמיכה אינה בכלל ישיבה, ודוקא בעזרה דאסור לישב מ"מ מותר לסמוך, כיון דלא כתיב בהם עמידה [ומאידך, לענין קריה"ת כתבו שסמיכה אינה בכלל עמידה]. נמצא דסמיכה אינה עמידה ואינה ישיבה, וזו שיטה שלישית. וכן דעת הגר"א להלכה (חו"מ סי' יז אות ו) דסמיכה אינה לא ישיבה ולא עמידה, וכדיוקו של המג"א (בסי' קמא) מדברי התוס'. וגם כתב שהריב"ש עצמו לא סמך על הגמ' במגילה, אלא כתב דכיון דדיעבד כשר לכן יש להכשיר בסמיכה אפי' לכתחילה, אבל אין כוונתו דהוי כתרוויהו.
והמג"א בסו"ד שם כתב: "ועיין בשבועות דף ל' ע"ב דיתיב כמאן דשרי מסאניה דגבי ת"ח סגי בקימה בעלמא". ונראה שבזה בא לדחות ראיית הב"ח הנ"ל, דאין משם ראיה דסמיכה הוי גם כעמידה וגם כישיבה, אלא היא רק כישיבה, ולכן יכול לדון כך (וכפי שפסק השו"ע בסי' כח), רק כיון דגבי ת"ח בקימה בעלמא וא"צ עמידה ממש, א"כ ניחא בהא דיתיב כמאן דשרי מסאניה. ודו"ק^[25].
ונראה מזה דדעת המג"א עצמו שסמיכה כישיבה דווקא, דסליק במאי דפתח בביאור דעת הריב"ש והשו"ע דסמיכה כישיבה, ורק בתוך דבריו הזכיר דמשמע מהתוס' דאינה עמידה ואינה ישיבה, וליה לא סבירא ליה. וכן מוכח לענ"ד בדברי המג"א להלן (סי' תכב סקי"א), שכתב ככל דבריו דלעיל על הרמ"א וכו' וביאר דברי הגמ' בשבועות. וברור דס"ל דסמיכה כישיבה דווקא כיעו"ש. ושם בסו"ד כתב דאע"פ שמהתוס' הנ"ל (ד"ה וליתב) משמע דסמיכה אינה כישיבה, י"ל דשאני התם דאין אסור אלא ישיבה ממש מפני הכבוד, אבל בישיבת הדיינים מקרי סמיכה ישיבה. ע"ש. וא"כ גם בכוונת התוס' ביאר דלעולם סמיכה כישיבה.
ובגמ' סנהדרין (מב ע"א) איתא לענין ברכת הלבנה שצריך לאומרה מעומד: "מרימר ומר זוטרא מכתפי ומברכי". ופירש הרמ"ה דזקנים היו וכבדים ולא היו יכולין לעמוד, והיו עבדיהן סומכין אותן על כתפיהן ומברכין מעומד. ומשמע דבזה מתקיים דין עמידה. וא"כ עלתה בידינו שיטה רביעית דסמיכה כעמידה. אכן, בסוגיית הגמ' יש פירושים אחרים (עי' מאירי ועוד), אבל עכ"פ לכאורה כך דעת הרמ"ה. אולם, בתורת חיים שם פירש כרמ"ה, וכתב ע"ז: "ואשמעינן דאע"ג דקיימא לן דסמיכה כישיבה דמי מכל מקום כה"ג שרי, ולפי זה היה נראה דלכתחילה יש ליזהר שלא יהא אדם נשען על מקלו ויברך דעמידה מעליא בלא סמיכה בעינן". וא"כ גם בדעת הרמ"ה י"ל שאין כוונתו דסמיכה כעמידה, אלא שכיון שלא היה בכוחם לעמוד התירו להם לברך כך.
ובאמת גם לענין קריאת התורה אמרינן הכי, ונפסק בשו"ע בהלכות קריאת התורה שם, דאם הוא בעל בשר יכול לסמוך. וע"ש באחרונים דה"ה לחולה או זקן הרבה שקשה לו עמידה בלי סמיכה. ואף שכתבו שיסמוך קצת ולא יסמוך עד שאם ינטל אותו דבר יפול, מ"מ באדם שא"א לו בלאו הכי יכול לסמוך ממש (עי' מ"ב שם סק"ד ושעה"צ אות ד) [ושו"ר שכ"כ הנצי"ב במרומי שדה (זבחים שם ד"ה עמידה מן הצד) דאפילו אם סמיכה אינה כעמידה, מ"מ בעל בשר שאינו יכול לעמוד סמיכתו היינו עמידתו. וכדאיתא לענין חליצה ביבמות (קו ע"א) דישיבה דידה היינו עמידתה].
וראיתי בספר ברכת אברהם (ארלנגר; סנהדרין שם) שהקשה ע"ד הרמ"ה דאי סמיכה כישיבה מה הועילו שסמכו, היה להם לישב במנוחה, ואם כעמידה, א"כ כל אדם יוכל לסמוך. וביאר דמוכרחים לפרש בדעת הרמ"ה דסמיכה כעמידה רק כאשר א"א לו בענין אחר. והדברים מתפרשים ע"פ שיטת הגר"א הנ"ל, דסמיכה אינה לא ישיבה ולא עמידה, ולפ"ז כיון שלא יכלו לקיים עמידה בברכת הלבנה, עכ"פ רצו לברך שלא בישיבה, דמש"כ דצריך למימרא מעומד הוא מצד כבוד השכינה, וא"כ ע"י סמיכה תרתי אית ביה. עכת"ד.
ונלע"ד דאין הכרח לפרש שיטת הרמ"ה כהגר"א דווקא, אלא אפשר לפרשו גם לפי שיטת שאר אחרונים: או דסובר כהב"ח, ואכן לכתחילה יש לעמוד דווקא, אבל כשא"א ודאי יוכל לסמוך דחשיבא כעמידה וכישיבה. או דסובר כהסמ"ע, ובמקום שא"א ניתן לסמוך, דאזלינן הכא והכא לקולא במידי דרבנן כל שאין בזה תרתי דסתרן, וסמיכה חשיבא גם כעמידה.
♦

ז.

ועתה נלכה נא בדרך המלך העולה לכאן ולכאן, ועל ידה נוכל לקיים דברי שניהם בענין הנחת תפילין, דלפי מה שנתבאר נראה לכאורה דראוי ונכון להניח תש"י ע"י סמיכה דווקא, שהרי לשיטת מהרש"ל וסיעתו דין עמידה בהנחת תפילין אינו אלא מחמת כבוד המצוה והברכה, כפי שמבואר לעיל באורך, וא"כ גם ע"י סמיכה שנראה כעומד מקיים ענין זה. וליתר ביאור, הרי בדברי מהרש"ל מבוארות שתי טענות: א. אין לפסוק ע''פ הבנה בזוהר [אבל עדיין אין הכרח לעמוד דווקא, דאכתי י"ל שיעשה מה שירצה]. ב. יש לעמוד דווקא ולא לשבת, מחמת קדושת המצוה והברכה. ע''ש בלשונו. וא"כ נראה דע"י סמיכה גם הוא מודה דאפשר, שסו"ס יש בזה כבוד הברכה,^[26] וממילא שוב אין מניעה שנחשב כיושב.
והגע בעצמך, דאפילו בברכת הלבנה וקריאת התורה, שדין עמידה בהן הוא מדינא [שבקריה"ת יש דין עצמי בעמידה, שצריך להיות באימה כמובא שם בתוס'. וברכת הלבנה כתיב "לכם" והיא אחת המצוות הנלמדות בגז"ש מספיה"ע], מ"מ מי שאין באפשרותו יכול לסמוך. וא"כ, בנ"ד שלדעת המקובלים וכמה פוסקים יש קפידא לשבת דווקא, ודאי יוכל לסמוך סמיכה בכל כוחו כדי לקיים דעת הזוה"ק ע"פ האריז"ל וכל קדושים עמו, דסמיכה כישיבה, אלא שנראה כעומד ודי בזה עבור קדושת המצוה וכבוד הברכה לכל הדעות, לא מיבעיא להב"ח שסמיכה כישיבה וכעמידה יחד, אלא אף להסמ"ע וסיעתו דא"א לומר תרי דסתרי, מ"מ הכא סמיכה כישיבה בלבד, ולענין הברכה א"צ עמידה ממש [בדומה לביאור המג"א והחת"ס גבי קימה דת"ח, דאינו סותר לכך שנחשב יושב, דלא בעינן שם עמידה ממש]. וגם להגר"א דאינה לא ישיבה ולא עמידה, הרי איהו ס"ל לעמוד בהנחת תפילין, וא"כ כשיסמוך נראה כעומד ודי בזה לענין כבוד הברכה, אע"פ שאין זו עמידה ממש^[27].
ובעת חליצת התפילין, משמע בשו"ע (סי' כח סעיף ב) דאפשר לחלוץ של יד מיושב לכו"ע [וראה מש"כ בזה לעיל אות ה' במוסגר ע"ד המג"א]. ונראה שכן הוא בהנחת תפילין של ר"ת שאין מברכין עליהם, וא"כ אפשר להניח של יד מיושב לכל הדעות.
ולענין הלכה כמובן יש לכל אדם לנהוג כמנהג אבותיו, וכל זה אינו אלא לעורר לב המעיין.
♦ ♦ ♦

הערות שוליים

↑ . צפורן שמיר ב, ז; קשר גודל ד, ה. סימן זה הובא גם לענין כריעות וזקיפות שבתפילת העמידה (שער הכוונות דרוש ב' דעמידה, ונדפס בחלק מן הסידורים).
↑ . לשון הרמ"א בד"מ בשמו "יברך מיושב", אבל באגור כתב "שילבש" וכפי שהביא הרמ"א בהגה "להניח". וע"ע להלן.
↑ . הלבוש (שם סעיף יא) כתב: "הנוהגין להניח של יד מיושב ושל ראש מעומד, אינו מנהג". ועי' א"ר (סקי"ח).
↑ . ונראה שלזה כיוון הרב בא"ח שם שכתב: "רוב הפוסקים הפשטנים ס"ל יברך על תש"י מעומד, ומעוטא דס"ל מיושב, והמקובלים ז"ל ס"ל לברך מיושב. ובספרי רבינו האר"י ז"ל לא נמצא גילוי לדבר זה" - כלומר לענין הברכה.
↑ . אמנם, גם אצל פוסקי הספרדים נחלקו בזה, כמו בספר פתח הדביר (סי' כה שם) שכתב דהעיקר להניח מעומד. וכל היד המרבה לבדוק תמצא דעות לכאן ולכאן. ועי' בשו"ת מים חיים (משאש, ח"ב סוף סי' צג) שהביא בשם דודו, רבי דוד משאש, רמז לזה מהפסוק "עצת ה' לעֹלם תעמֹד", נוטריקון: עמידה, ציצית, תפילין, לולב, עומר, לבנה, מילה, תקיעה, עירוב, מקדש [קידוש], דברות [עשרת הדברות] - תעמוד בהם. [ובהגהות רבינו פרץ לסמ"ק מצוה צב אות ה כתב סימן עצ"ת ה' לעולם תעמוד לרמוז רק לג' מצוות: עומר, ציצית תקיעה. ע"ש. והובא בביאור הגר"א או"ח ר"ס ח. וכאן הרחיב הרמז למצוות נוספות, דאע"פ שלא נאמר בהם "לכם" נהגו לעמוד בהן. ושוב מצאתי בעטרת זקנים שם שרמז שבע מצוות במילה 'עצת לעלם', וביניהן תפילין. ע"ש. וע"ע להלן בדברי רד"א ובהערה יא]. וכתב עוד שם שהמנהג פשוט במזרח ובמערב להניח שתיהן מעומד וכו', ורק אחדים ונער יכתבם הם שנהגו לשבת בהנחת תש"י, שלמדו כן מאיזה שרידים מתחסדים. "ואני מכד הוינא טליא שלמדתי בש"ע ובש"ס ענין זה, עומד במנהגי ככל המון ישראל להניח שתיהן מעומד" וכו'. ע"ש. אכן, כהיום הזה פוק חזי שגם יוצאי מרוקו נוהגים להניח מיושב כמ"ש המקובלים [וכ"כ הג"ר יהושע מאמאן בשו"ת עמק יהושע ח"א (סי' לד, עד סי' לח), וח"ג (סי' לא) וחלק ו' (סי' ל) ע"ש שהאריך].
↑ . ובערוה"ש כתב דף קב ע"ב, ובילקו"י כתב דף כ - והם ט"ס.
↑ . ידוע שלא נמצא מקור לדרשה זו בדברי חז"ל בתלמודים ובמדרשות המפורסמים, אלא הובא בתשובות הגאונים (כמובא למעלה, ועוד) ורבים מן הראשונים (למשל רא"ש פסחים פ"י סי' מא; שבלי הלקט סי' רלד ועוד), ע"פ קבלה מרבותינו ואסמכוה אקרא [והרא"ש שם כתב כן בשם "תנו רבנן", ועי' הגהות הגרי"ב שם. והחיד"א בס' יעיר אזן בכללים (מערכת א אות נז) ובשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' א), כתב שזו תוספת בדברי הרא"ש שכתב בגליון איזה למדן ואינו מפסקי הרא"ש, ע"ש שהוכיח כן]. ועי' בספר הרוקח (סי' שיט) שכתב כן בשם "קונטרס צרפתי מנהגים" וכו'. ובברכ"י (או"ח סי' ח אות ב) הביא שבספר יראים סוף סי' קיד (בדפו"ח סי' תסד) כתב: "דרשה זו שמעתי ולא ידעתי מקומה" [לפנינו שם ביראים ליתא, ובהוצאת הרב אביטן העיר, שכנראה היא הוספה מבעל שיבולי הלקט]. והחיד"א שם גילה מקור לדין עמידה בספיה"ע ובשאר מצוות דכתיב בהו 'לכם', מהפסיקתא זוטרתא הנקרא גם מדרש לקח טוב, בשני מקומות (בראשית יג, יג; ויקרא כג, טז). ברם אין זה מדרש תנאים, אלא לרבי טוביהו ב"ר אליעזר, מרבותינו הראשונים. וגם החיד"א עצמו שם כתב: "וידוע דסתם הפסיקתא הוא מרבותינו ז"ל וכו'. והמחבר הפסיקתא רבינו טוביהו היה קרוב לזמן הגאונים [א"ה: להשערת החוקרים חי בסוף המאה הי"א למניינם, לפני כתשע מאות שנה, ואכן זה קרוב לסוף ימי הגאונים]. והרי מצינו שרש ענין זה בס"ד". סוף דבר, לא מצאנו לכך מקור בדברי חז"ל התנאים או האמוראים, אלא רק מכתבי הגאונים ואילך [ועי' תורה תמימה דברים טז, הערה מב שסיים: "ואיך שהוא, אין ברייתא כזו בשום מקום". וראה אריכות בזה להגאון ממונקאטש בשו"ת מנחת אלעזר ח"א סי' מח]. ושמא לשון "אל תקרי", "מה תלמוד לומר" וכיו"ב שנקטו בה הגאונים, גרמה לחשוב כאילו יש לכך מקור בדברי חז"ל [ועי' ב"ח סי' ח אות ב מה שתמה על הסמ"ק. ולהנ"ל לק"מ]. ושוב מצאתי דרשת "אל תקרי בקמה" במדרש תנאים (מהדורת רד"צ הופמן, דברים טז, ט), וכידוע זהו ליקוט הכולל גם מדרשים מאוחרים ואין להביא ראיה שזוהי דרשת חז"ל. וע"ע בזוה"ק פ' תצוה קפג ריש ע"א, וברעיא מהימנא פ' אמור דף צז ע"ב, בענין עמידה במצוות. וכנראה מכל אלו הוחזקה דרשה זו כברייתא מדברי חז"ל.וכן מה שמובא בשם הירושלמי ד"כל הברכות מעומד", לפנינו ליתא בירושלמי [רק זאת איתא בירושלמי ברכות (פ"ו ה"א) "כל המצוות טעונות ברכה", ולא הוזכר "מעומד"], אלא נכתב כן בתשובת הגאונים שהובאה למעלה. אמנם, אפשר שמקורו בירושלמי על קדשים שנעלם מאתנו, וכן משמע מדברי החיד"א שם בשיו"ב (אות א) שכתב: "והרב מהר"ם די לונזאנו, הביאו בספר בית דוד סי' י"א, השיג דדבר זה בל ימצא בירושלמי, יע"ש. ואיני יודע מה מקום להשיג ולהקשות בזה, אטו ארחות חיים וכלבו בדו מלבם ותלו בירושלמי ח"ו. ולא מסתייה דלא ידעיה לירושלמי אלא דניקום ונותיב עלה?", ואע"פ שהוא עצמו בדבריו בברכ"י חיפש ולא מצא מקור קדום לזה מלפני תקופת הגאונים, ברירא ליה שיש לזה מקור בירושלמי. [ומש"כ "אטו ארחות חיים וכלבו בדו מלבם" וכו', הנה בברכ"י שם כתב "אין לדקדק מהכלבו, דעיקרו מארחות חיים". וכנראה סבר שהם לשני מחברים, אלא שהכלבו לרוב מעתיק מא"ח. וכ"כ בשה"ג בערך כלבו. אמנם ההשערה הרווחת היא דשניהם לאותו מחבר, וכלבו הוא מהדו"ק של ארחות חיים]. ועי' בספרו שם הגדולים מערכת ספרים ערך ירושלמי, דמשמע שהיה לקדמונים ירושלמי על קדשים [כגון לענין תפילין דר"ת ועוד]. וכן מפורש בהקדמת הרמב"ם למשנה [וראה אריכות דברים בזה בהקדמת ספר עלי תמר על הירושלמי] והדברים עתיקים. [או שהוא מספר ירושלמי או ממדרש, שדרך ראשונים רבים לקרוא למדרש ירושלמי, ואפילו למדרשים מאוחרים כברייתא דנדה - הערת עורך].
↑ . ונראה שהרי"ץ גיאת עצמו חולק ע"ז, שבהמשך כתב: "אנו כך קבלנו מרבותינו האסמכתא דספירת העומר בעמידה מדכתיב מהחל חרמש בקמה תחל לספור, שאין ת"ל בקמה, ומה ת"ל בקמה ללמדך שבקימה ובעמידה תספור". ולכאורה גם ר"ש הכהן יוכל להסכים לילפותא זו, דתרי קראי צריכי - חדא לכל הברכות וחדא למצוות ספירת העומר עצמה שצריכה להיות בעמידה (ולא רק הברכה). אך מלשונו של רי"ץ גיאת משמע שיש כאן מחלוקת, היינו שלדעת ר"ש הכהן איכא אסמכתא לכל הברכות ולא לספירת העומר (כלומר למצוה עצמה), ואילו לרי"ץ גיאת האסמכתא היא להיפך - שיש לעמוד בשעת הספירה אבל לא בברכות, ולכן השיג עליו "אנו כך קבלנו מרבותינו" וכו'. והנה, בתשובת הגאונים שהוזכרה למעלה הובאו שני הדברים גם יחד, וז"ל: "וששאלתם אם מצינו אסמכתא לכל הברכות שהן מעומד, ודאי כך הוא דכתיב 'ויעמוד ויברך את כל קהל ישראל', וכך הוא מקדמונינו ז"ל דאסמכתא לכל הברכות שיהיו מעומד דכתיב ויעמוד ויברך. וספירת העומר כמו כן בעמידה דכתיב מהחל חרמש בקמה מה ת"ל בקמה ללמדך שבקימה ובעמידה תספור, ותקיעת שופר מעומד ומברך לשמוע קול שופר והלכה רווחת היא בכל ישראל ואין לזוז מינה וכו'. ואי קשיא לכו מה דאמור אסמכתא לכל הברכות מעומד דכתיב ויעמוד ויברך את כל קהל ישראל ודילמא תימרון הני מילי לישראל כתיב? הכי גמרינן: 'ויעמוד המלך' בעמידה, 'ויברך' - למלך שהברכות שלו, 'את' - לרבות שכינה של מקום, 'כל קהל ישראל' כמשמעו, 'וכל קהל ישראל עומד' למאי אתא? מלמד שכולם בעמידה לכבודו של מלך" [ותשובה זו היא מתשובותיו של רב האי גאון, כדמשמע שם ריש סי' עה וסוף סי' פב, וכידוע רב האי גאון הוא חתנו של רב שמואל בן חפני הכהן [וחלק עליו פעמים רבות, כידוע, בהרבה מאוד סוגיות], וכאן משמע שמסכים לשתי האסמכתאות, ודלא כמו שהבין הר"י גיאת. וצ"ע]. וכל זה לפמ"ש בכסף משנה פ"ז מהל' תמידין ומוספין הכ"ג, ולפי פשט לשון ר"י גיאת שהביא קבלת רבותיו כדי לחלוק על דברי ר"ש הכהן. אבל זאת ראיתי בשיורי ברכה (או"ח סי' ח) שכתב בתוך דבריו: "ושוב מצאתי בשו"ת הגאונים כ"י תשובה לרבינו מר רב שמואל כהן צדק גאון וז"ל, אסמכתא לכל הברכות מעומד דכתיב ויעמוד ויברך לכל קהל ישראל ואנו כך קבלנו מרבותנו אסמכתא זו וספירת העומר בעמידה דכתיב בקמה ותקיעת שופר מעומד עכ"ל הגאון". ומלשון תשובה זו (שאינה נמצאת בידינו) מוכח דמש"כ רי"ץ גיאת "ואנו כך קבלנו מרבותינו" הוא המשך דברי רב שמואל הכהן, ונמצא לפ"ז שר"י גיאת לא בא לחלוק כלל אלא אה"נ דשתי האסמכתאות נכונות הן, וכדמוכח מתשובת רב האי הנ"ל [ולפ"ז צריך לתקן את הגירסא שלפנינו בדברי ריא"ג, ובמקום "אנו כך קבלנו מרבותינו האסמכתא דספירת העומר בעמידה" צ"ל "אנו כך קבלנו מרבותינו, וכן האסמכתא דספירת העומר בעמידה"].
↑ . מקור הדברים בשער הכוונות (דרוש הקדיש דף טז ע"ד) שכתב דאין זו לשון הירושלמי אלא הגהת איזה חכם וכו'. ועכ"פ לפנינו לא מופיע כן בירושלמי. וראה לעיל הערה ז מש"כ בזה, וזכרון אחד עולה לכאן ולכאן.
↑ . ולכאורה היה אפשר ליישב כמו שכתב בשו"ת יביע אומר ח"ד (או"ח סי' כד אות ה) בשם הגאון בעל חקרי לב בחלק א' (יו"ד סי' טז), דעד כאן לא אמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו אלא במצוות שהן חובת הגוף, כגון שופר ולולב וכיו"ב, אבל במצות שחיטה שאינה חובה וכו', ולזה לא יקרא מצוה להתיר בה איסור הנאה, דלא ליכול ולא לשחוט. ע"כ. וה"נ גבי ציצית לא אמרינן להאי כללא דמצוות לאו ליהנות ניתנו. אך באמת תירוץ זה קשה, דכפי שכתב שם הגרע"י מצינו סתירה לזה בכסף משנה (פ"א מהל' ציצית הי"א), דמשמע שם דאמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו גם לגבי מצוות ציצית, שאינה מצוה חיובית. וכן כתבו כמה אחרונים, ע"ש. וא"כ ראוי לחתור וליישב דברי הב"ח גם לפי שיטה זו.
↑ . וסימן זה ידוע והובא בדברי הרבה פוסקים. ואפשר לרמוז עוד: עצֵל שֶׁקַם [כלומר שהעצל צריך לקום במצווות אלו]: עומר, ציצית, לולב, שופר, קידוש לבנה, מילה. וכמדומה לי ששמעתי רמז זה, וכעת איני מוצא מקורו. ועי' בפירוש רבינו בחיי (דברים טז, ט) שכתב ארבעה דברים שמצוותן מעומד והסימן בהם עצמ"ל - עומר, ציצית, מילה, לולב. וראה עוד לעיל הערה ה.
↑ . ולענין מה שהקשה הב"ח על דין עמידה במצוות מילה, לולב ותקיעה [דתיפוק מדברי הירושלמי ד"כל הברכות מעומד" ולמה לי גזירה שווה] כתב האדר"ת שם, דאכתי צריך להשמיענו על עצם המצוה שצריכה להיות מעומד, דאי לאו גז"ש הו"א שרק הברכה מעומד. ואפשר דטעמו של הירושלמי שכל ברכות המצוות מעומד הוא מפני שעיקרי המצוות צ"ל מעומד, וא"כ יטרד כשישב בעת הברכה ויעמוד אח"כ, וע"כ גם הברכה צ"ל מעומד. אלא שלפ"ז אין כוונת הירושלמי לכל ברכות המצוות אלא רק לאותן מצוות שיש לנו רמז על עשייתן בעמידה. וסיים שלא זכינו לראות עצם דברי הירושלמי, ואולי אה"נ שכן כתוב שם. עכ"ד. ולפי שיטת הרב דרכי נועם (יובא להלן אות ד), יש ליישב בנקל את קושיית הב"ח.
↑ . כעין זה הביא בשו"ת הריב"ש סי' קנז (בענין ה'ספירות') וז"ל: "וגם הודעתיך כי מורי הרב רבי פרץ הכהן ז"ל לא היה כלל מדבר ולא מחשיב באותן הספירות. גם שמעתי מפיו שהרב רבי שמשון מקינון ז"ל שהיה רב גדול מכל בני דורו וגם אני זכור ממנו ואם לא ראיתיו בעיני והוא היה אומר אני מתפלל לְדעת זה התינוק, כלומר להוציא מלב המקובלים שהם מתפללים פעם לספירה אחת ופעם לספירה אחת כפי ענין התפלה". והובא גם בספר קב הישר (סוף פרק ק) והאריך בעניין זה. אמנם הדברים אינם מוסכמים, כפי שכתב הרמ"ק בספר אור הנערב (ח"ד פ"ב דף טז ע"א): "המתפלל כתינוק בן יומו כדעת קצת מן האחרונים שדחו עסק חכמה זו, ולא אכנה [כלומר, לא אכתוב מי הם אותם אחרונים], אין ספק שלא יתנו לו אלא כתינוק בן יומו וכו'. ומי שמתכוין בדעתו כזקן, יעלוהו כפי שכלו ויתנו לו כפי השגת שכלו" וכו'. וכן הביא הגרי"ח סופר שליט"א במאמרו בענין 'המרבה בתפילה', נדפס בקובץ ישורון כרך ג, תשנ"ז, עמ' שצה-תה ע"ש.ודרך אגב, בענין דברי רש"ל שם בתוך דבריו "ואם היה רשב"י עומד לפנינו וצוח לשנות המנהג שנהגו הקדמונים לא אשגחינן ביה כי ברוב דבריו אין הלכה כמותו", זכורני שבהקדמת שו"ת רב פעלים לרבינו יוסף חיים, תמה עד מאוד על לשון חריפה זו שנקט בה מהרש"ל כנגד אור העולם התנא הקדוש רשב"י. והאריך שם שיש למחברי ספרים לכתוב בלשון של זהורית ובדרך של כבוד כלפי זולתם, וכ"ש על דברי הקדמונים. לא הסגנון החריף ישכנע
↑ את הקורא, אלא האמת עצמה. וכעי"ז ביחס לסגנונו של הראב"ד על הרמב"ם ועוד דוגמאות, ע"ש. ודבריו כקילורין לעיניים [ובשו"ת רמ"ע מפאנו (סי' קח) מדד למהרש"ל באותה מידה: "גם הר"ש דילוריאה עשיר היה בדעת שכן יפוצו מעינותיו. אבל בתשובותיו סי' צ"ח שפתותיו דוברות עתק בדרושים הללו [בדברי הזוה"ק] בגאוה ובוז ודאי עני היה באותה שעה, וכל דבריו שם המה מהבל יחד כי עברו תורת העיון הפרו חק המוסר לא יאות לחכם ומבין להשיב עליהם או אפי' לשית אליהם לב"]הערת עורך: אמנם, רבינו המהרש"ל לשיטתו שמנהג אשכנז עדיף מכל, וע"פ דברי הרא"ש בתשובה שהתורה ירושה להם לאשכנזים מימות החורבן.
↑ . וכן משמע בשו"ת הרמ"ע מפאנו סי' קב, ולהלן הבאנו לשונו, עיין עליו. וכ"כ בסידור בית עובד (דיני הנחת תפילין אות כז) ולא הזכיר שכ"כ המג"א [ועי' פתח הדביר שהעיר בזה]. ובמחצה"ש כתב דרק בצנעא יעשה כמג"א, ועי' במאסף לכל המחנות (סוף ס"ק צו) שביאר שיטתו.
↑ . מלשון זו בסוף דבריו משמע דס"ל להניח מיושב אבל לברך מעומד, וכהמג"א.
↑ . הרמ"ע מפאנו תולה דינים אלו זה בזה, וכדבריו "לדידן וכו' מאי חזית". ועיקר כוונתו להקשות על הסוברים שיש לברך ברכה אחת ומברכים מיושב [כמנהג הספרדים בימינו] - הרי ברכה זו פוטרת גם את תפילין של ראש שהנחתם מעומד, וא"כ מהיכי תיתי לברך מיושב. ואדרבא, למנהג הרמ"א שמברכים שתי ברכות, היה יותר מקום לשבת בשל יד ולעמוד בשל ראש. ואכן נראה דהגר"א ס"ל כסברת רמ"ע מפאנו, שפוסק כהשו"ע לברך רק ברכה אחת, ונוהגים לברך מעומד, שהכל אחר הברכה.
↑ . ושו"ר במנח"א שם שרמז לזה בהמשך וז"ל: "אף שיש ליישב לכאורה בלא זה כיון דבתפילין לא נאמר לכם ע"כ לא ילפינן מג"ש מעומר, על כן לא כתב הרמ"א זה מדינא להניח מעומד, מ"מ כבר ביארנו שבאמת אינו ג"ש כלל".
↑ . ולפלא שלא העירו בזה. וטעות זו נובעת משום שבאמת יש עשרות פסוקים ובהם הצירוף "על האדמה אשר" (שמות כ, יב; במדבר יא, יב; דברים ד, מ ועוד רבים), וביניהם פעמיים בפרק זה (דברים יא, ט; ושם שם, כא).
↑ . וכן מצאתי בהגהות לספר מנהגי ר"י טירנא (חג הפסח אות טז שכתב: "עצת ה' לעולם תעמוד - עצ"ת נוטריקון: עומר ציצית תפילין" [ודלא כמ"ש בהגהות הסמ"ק (הובא לעיל הערה ה) תקיעה במקום תפילין]. ולא חילק בין תש"י לתש"ר. ואם גרסא זו נכונה, יתכן שדעת כותב הגהה זו [שלא נודע מנו, שכן כותבי ההגהות היו לפחות שלושה מחברים שונים] כמהר"י וייל.
↑ . מקור דברי רש"י בספרי (עקב, סוף אות מג), ושם נאמר "אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינים במצות", ולא מוזכר ההמשך. אך רש"י הבין דקאי על "וקשרתם" וכו', שהן המצוות האמורות כאן.
↑ . ראה לעיל הערה יג בדברי הריב"ש בשם רבו זה [ובשו"ת וישב הים ח"ג ר"ס ג כתב: "ספר מערכת האלהות לרבינו פרץ מבעלי התוספות", והוא ט"ס].
↑ . עי' לרבינו ירוחם (מישרים נ"א ח"א) שכתב לפרש דעת רשב"ם דאין עד נעשה דיין מדכתיב "ועמדו שני האנשים וכו' לפני ה'", שכוונתו דהעדים [שני האנשים] צריכים לעמוד והדיינים [לפני ה'] לישב, וא"א לעמידה וישיבה כאחת. ע"כ. ומפורש דס"ל דלא כהב"ח, שהרי לדעת הב"ח יכול לסמוך ולהיות עד ודיין כאחד. ואין לדחות דהב''ח מיירי בשני גופים ורי''ו איירי באדם אחד שהוא העד והוא הדיין, ובזה מודה לו הב"ח, שהרי כל ראייתו של הב"ח היא מסוגיא דשבועות ושם מיירי באדם אחד. וע''כ דלא כרי''ו [ועי' בחידושי הרי"ם (חו"מ סי' ז אות ב) שדחה מטעם אחר את פירוש רי"ו, דהרי ת"ח יכול להעיד בישיבה, דעשה דכבוד תורה עדיף (עי' שבועות שם) ולטעמו של רי"ו א"כ יוכל להיות דיין. ולכן פירש שכוונת רשב"ם דמהאי קרא מוכח שהדיינים והעדים הם נפרדים. ע"ש].
↑ . ובתומים (סי' יז סוף סק"ב) כתב על ראיית הב"ח בזה"ל: "ומה שהקשה ב"ח וכו' מגמרא דשבועות דישב כמאן דשרי מסאני, דהוי עמידה לגבי קימה בפני ת"ח, וישיבה לענין דיינים שצריך להיות בישיבה, לק"מ דשם שני ענינים הם, דמה טיבו ישיבת הדיינים לענין קימה בפני ת"ח, אבל כאן מחד קרא נפקי ועמדו שני אנשים וכו', משמע עדים ובעל דין בשעת גמר דין יעמדו, ודיינים ישבו, הרי דהקפיד הכתוב שהדיינים והעדים או בע"ד לא יהיו באופן ובתכונה אחת, רק זה קם וזה יושב, וא"כ איך יתכן ששניהם יסמכו והרי הם על אופן אחד, והכתוב הקפיד להבדיל ביניהם בטיב ישיבתם ופשוט. אבל ישיבת הדיינים וקימה בפני ת"ח ענין נפרד הוא". ונראה שהמג"א והתומים לדבר אחד נתכוונו, אלא שהמג"א קיצר כדרכו וכתב "דגבי ת"ח סגי בקימה בעלמא" [ובסי' תכב סקי"א כתב "דלא בעי אלא הידור"], וזו גופא כוונת התומים במש"כ "ענין נפרד הוא", כלומר שקימה בפני ת"ח א"צ בדרך עמידה ממש אלא קימה בעלמא, ולא דמי לישיבת הדיינים שצריך ישיבה ממש, ולכן במאי דסמך הוי יושב ומאידך שפיר איכא קימה [דאם צריך עמידה ממש גם לענין קימה בפני ת"ח, מאי אכפת לן ש"ענין נפרד הוא", הרי סו"ס הוי תרי דסתרי וכהוכחת הב"ח]. ודו"ק. ועי' בחידושי חת"ס שבועות שם שתירץ כתירוץ המג"א מדנפשיה [ונסתייע ממ"ש המג"א סי' נ"ח סק"ז גבי ובקומך דגבי ק"ש, ע"ש]. ולפלא דאיתשמיטתיה לד' המג"א בסי' קמא ובסי' תכב שקדמו בתירוץ זה. וראה עוד בהגהת הט"ז סי' ר"ס יז.
↑ . מאחר שגם לפי הפשט לא ברור שצריך לעמוד, שהרי כל עניין עמידה בברכות המצוות אין לו מקור ברור, כפי שהארכנו לעיל [וע''ז כתב הרב דרכי נועם שכנראה כוונת ה'ירושלמי' העלום שצוטט בראשונים הוא רק לאותן שש מצוות שנאמר בהן 'לכם'. והלא גם דרשא זו גופא אין לה מקור בחז''ל], לכן נראה שסמיכה תועיל בזה. ונראה שאין כאן ענין של עמידה כעומד לפני מלך וכו', כדאשכחן גבי דברים שבקדושה, אלא היכר בעלמא מצד כבוד הברכה.
↑ . ועי' בהגהות מהרש"ם (סי' כה בארחות חיים) שנכון לברך בעמידה ולהניח בסמיכה דהוי כישיבה וגם כעמידה. והביא דברי המג"א בסי' קמא וסי' תכב [וכבר הבאנו שדעת מג"א גופיה בסי' כה לישב ממש בהנחה]. אמנם, לפי המתבאר אפשר לסמוך גם בשעת הברכה, דגם בזה ניכר כבוד הברכה, ובפרט שבזה מקיים דברי הזוה"ק [ועי' בכתב עת מקבציאל (כרך ט עמ' יז) במנהגי סאסוב-אלעסק בתפילין]. ואחר כתבי כל זאת מצאתי ראיתי בשו"ת מימר חיים (או"ח סי' יב) שהכריע בין הדעות להניח בסמיכה. וז"ל שם: "וגם זכורני שעשיתי הכרעה ביניהם לברך ע"י סמיכה, שכן לענין עדות יכולין הדיינים והעדים להיות כולן נסמכין [א"ה: ונקט בזה כשיטת הב"ח והש"ך, ודלא כהסמ"ע] וכו', והסמ"ע הביא ראיה מסוגיא מגילה גבי רומיא דקראי וכו'. וגם אז אמרתי הנח לישראל בני נביאים הם כי עינינו הרואות לרבים מבני עמנו כי כשבאין לברך מניחין ידן על מצחן וקמין בשחיה ומברכין, וזו ודאי הכרעה גדולה, כי השחיה היא עמידה וישיבה כמ"ש בגמ' הנזכרת לא עומד ולא יושב אלא שוחה" וכו'. בהא נחית ובהא סליק גם בסוף תשובתו הרמתה שם, כיעו"ש. וששתי על אמרתו כמוצא שלל רב. [ושו"ר גם בפתה"ד בסוף דבריו משמו. ומש"כ הגר"ד יוסף בספר הלכה ברורה (סי' כה בירור הלכה אות כ) שכ"כ הגר"ח מודעי בשו"ת חיים לעולם, הוא ט"ס, שתשובה זו היא לבן אחיו, רבי ניסים חיים משה מודעי, שהדפיס שו"ת חיים לעולם של מר דודו יחד עם תשובותיו מימר חיים. וכן מש"כ שם הגר"ד יוסף בשער הציון אות קמד שכ"כ גם בשו"ת מימר חיים וכו', היינו הך. אלא שכנראה לא ראה דבריו בפנים אלא בס' מאסף לכל המחנות, וכפי שציין שם]. וכ"כ באשל אברהם מבוטשאטש (סי' כה), שבפרהסיא הוא נוהג להניח תש"י בסמיכה, וז"ל: "באופן שאני סומך את עצמי כל כך שאם ינטל אותו דבר אינה עמידה אשר קיימא לן בזה לגבי כמה מילי שאין זה בגדר עמידה רק בגדר ישיבה". אמנם גם הרב מימר חיים וגם הא"א קיצרו בזה ולא נחתי לכל מה שנתבאר לעיל. [וכתב שם הא"א, שבהנחת תפילין בצנעא הוא יושב, דבצנעא לא הקפיד מהרש"ל כלל, כי כוונתו רק בין רואים במדינות אלו שנוהגים להניחם מעומד, ומי שמניח מיושב הוי רמות רוחא לבריות ולשמים ח"ו, ורבים סוברים שהוא בגדר מיעוט עול מלכות שמים על עצמו, מה שאין כן בצינעה מי שמסלות בלבבו שאינו עושה זה רק לקיים דברי חז"ל בזה לא הקפיד על כזה מוהרש"ל ז"ל וכל דעמיה. עכ"ד. ולדידי קצ"ע בזה, דמדברי רש"ל משמע שהקפיד לעמוד מצד קדושת המצוה והברכה כדמשמע מלשונו, ולא מצד יוהרא בעלמא, וא"כ אין חילוק בין צנעא לפרהסיא בזה. ועכ"פ בסמיכה הוא טוב לכל הדעות וכמשנ"ת].