גניזה לספר קודש בכתב ברייל [תגובה] - הרב משה שמואל דיין
בס"ד. יום ראשון כ' טבת. 'פקד פקדתי אתכם' לפ"ק.כהן שדעתו יפה, יקר רוח איש תבונה, רב הפעלים לתורה ולתעודה, עמו עוז ותושיה, להגדיל תורה ולהאדירה, ה"ה ידידי הדגול הרב הגאון רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א. מח"ס גם אני אודך ושאר ספרים.
אחדשה"ט באה"ר. הנני בזה על דבר שאלתו בדין ספר קודש שנכתב בכתב ברייל (לעוורים), האם הוא טעון גניזה, או שיכול לזרקו לאשפה. ואכתוב בקצירת האומר, ויאמר לקוצרים ה' עמכם.
בשבת דף קטו: "תנן כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה, בין שקורין בהן ובין שאין קורין בהן, אע"פ שכתובים בכל לשון טעונים גניזה, ומפני מה אין קורין בהם מפני ביטול בית המדרש". ע"כ. ומבואר שגם כתבי הקדש שכתובים בכל לשון, טעונים גניזה. וא"כ לכאורה גם כתב ברייל טעון גניזה, שהרי הוא כתב של העוורים.
אמנם, הפוסקים כתבו דקלטת שהקליטו בה חידושי תורה, אינה טעונה גניזה. ועיין בתשובות חלקת יעקב (ח"ג סי' צח) ובתשובות באר משה (ח"ז קונטרס עלעקטריק סי' קסח) ובתשובות יביע אומר (ח"ד יו"ד סי' כ). אולם אין מזה ראיה לנידון דידן, דשאני התם דהכתב נמצא בתוך הקלטת, ואינו ניכר כלל, ואין שום אדם בעולם שיודע לקרוא מתוך כתב זה, אלא המכשיר לבדו, ולכן אין עליו קדושה ואינו טעון גניזה. ומשא"כ בנ"ד, שיש הרבה עוורים שלמדו לקרוא מתוך כתב זה, י"ל דשפיר נוהגת בו קדושה, וטעון גניזה.
אמנם, לכאורה יש לעיין, מה הטעם שכתבי הקדש הכתובים בכל לשון, טעונים גניזה, אם הטעם הוא משום שהמילים בלשון לועזית רומזות למילים בלשון הקדש, ולכן חייבו לגנזם. או שהטעם הוא משום שיש בזה תוכן של דברי תורה, ולכן הם חייבים בגניזה. ומעתה נראה, דאם הטעם הוא משום שהם רומזים למילים בלשון הקדש, והיינו שאות מסוימת בשפה לועזית רומזת לאות א' בלשון הקדש, ולכן הם טעונים גניזה, א"כ י"ל שגם ספרי קדש בכתב ברייל, טעונים גניזה, שהרי סימנים אלו רומזים למילים בלשון הקדש. ואע"פ שאין כל האנשים יכולים להבין כתב זה, מ"מ הרי גם לשון לועזית לא כולם יכולים להבין, ואעפ"כ טעון גניזה, וא"כ י"ל שגם כתב ברייל טעון גניזה. אבל אם הטעם הוא משום שיש בהם תוכן של דברי תורה ופסוקים, א"כ י"ל דהיינו דוקא בספר שכתוב בלשון לועזית, שהוא כתב ממש, אלא שאינו בלשון הקדש, ולכן הוא טעון גניזה, כיון שיש בזה דברי תורה. משא"כ בספרי קדש בכתב ברייל, הרי אין בזה תוכן של דברי תורה, אלא יש בו סימנים שרומזים לפסוקים ודברי תורה, וא"כ י"ל שאינם טעונים גניזה.
אולם לכאורה נראה פשוט, דהטעם הוא משום שיש בזה תוכן של דברי תורה, ולכן אע"פ שהם כתובים בלשון לועזית טעונים גניזה. וא"כ נראה, שכתב ברייל אינו טעון גניזה, שהרי אין בזה תוכן של דברי תורה אלא רק סימנים למילים בעלמא. תדע שהרי נראה פשוט שאם אדם כתב פסוקים בגימטריא, והיינו שכתב מספרים בעלמא, אינו טעון גניזה, והיינו משום שאין בזה תוכן של דברי תורה, אע"פ שמספרים אלו רומזים לפסוקים. וא"כ כ"ש בנ"ד, שאינו טעון גניזה, שהרי כתב זה אינו אלא סימנים בעלמא שקבעו להם, ואינו נקרא אלא למתי מעט מן העוורים. ולכן נראה שאע"פ שיש אנשים שלמדו להבין סימנים אלו, מ"מ אין זה סיבה לחייבו גניזה, כיון שאינו בכלל כתבי הקדש כלל. ועוד נראה, שאינו דומה לכתבי הקדש הכתובים בלשון לועזית, דשאני התם דהוי כתב ממש, אלא שאינו בלשון הקודש, ולכן כיון דס"ס יש בו תוכן של דברי תורה, חייב בגניזה. ומשא"כ בנ"ד, שאינו כתב אלא סימנים המורים על אותיות, ולכן י"ל שאינו טעון גניזה. וכן יש להוכיח קצת מהא דתנן בשבת דף קד ע"ב כתב אות אחת נוטריקון רבי יהושע בן בתירה מחייב וחכמים פוטרים. ומבואר דאע"פ שכתב נוטריקון הוא רמז וסימן למילה, מ"מ ס"ל לחכמים דלא חשיב כותב, ולכן פטור. ואפילו לריב"ב י"ל דשאני התם, שהאדם כתב ממש אות אחת, ולכן כיון שהוא עשה עליה סימן שרומז לתיבה שלימה, חשיב ככותב, כיון שחשב על תיבה שלימה. ומשא"כ בנ"ד, שכל הספר אינו אלא סימנים בעלמא ואינו נחשב כתב. ויש עוד לפלפל בזה. וע' בתשו' יביע אומר (ח"ד יו"ד סי' כ אות ג).
ובר מן דין יש לומר, דכתב היינו מה שדרך אנשים מסוימים לכתוב בכתב זה, ומשא"כ כתב ברייל, הרי העוורים אינם כותבים בכתב זה, אלא שהמציאו בשבילם איזה שיטה כדי שהם יוכלו לקרוא, אבל הם עצמם אינם כותבים בכתב זה, וא"כ י"ל דלא חשיב כתב כלל.
ולכאורה יש מקום בראש לומר עוד, דכיון שכתב זה אינו נקרא באמצעות העיניים אלא באמצעות המישוש, אינו נחשב כתב כלל, ולכן אינו טעון גניזה. וכן שמעתי מהגאון רבי פנחס שוב שליט"א. וכ"כ בס' מאיר עוז (ח"ב עמ' תשצב). ע"ש. אולם לפע"ד א"ז מוכרח, כי אע"פ שהעוורים קוראים בכתב זה בדרך מישוש, מ"מ הרי כתב זה ניתן לקריאה גם בראיה, אלא שהעוורים קוראים בו בדרך מישוש, ולכן י"ל דשפיר חשיב כתב, כיון שאדם רגיל שילמד לקרוא כתב זה, יוכל לקרוא גם בראיה ולא דוקא במישוש. ומ"מ נראה דלא חשיב כתב מהטעמים שכתבנו. וע' בתשו' חלקת יעקב (ח"ג סי' צח) ובתשו' באר משה (ח"ז קונטרס עלעקטריק סי' קסח, עמ' קסו). ולפי דבריהם יש להחמיר גם בנ"ד. אולם אין דבריהם מוכרחים. ואכמ"ל. וע' בתשו' מנחת אלעזר (ח"ד סי' ד). ויש לחלק כמו שיראה המעיין.
ואמנם נראה, דכיון דס"ס לומדים ומתפללים מתוך כתב זה, כיון שהוא סימן לדברי תורה ותפילה, לכן אין לנהוג בו מנהג בזיון, מ"מ אינו טעון גניזה. והן אמת כי בס' הסומא (רודריגז עמ' 267) הביא בשם ספר פסקי הלכות לעוורים (עמ' קיא) בשם הגאון רבי משה שטרן (בעל באר משה), שיש להחמיר לגנזו. וכ"כ בס' גנזי הקדש (פי"א ס"ו בהערה) בשם הגרי"ש אלישיב. וכ"כ הגר"י זילברשטיין שליט"א בס' חשוקי חמד בסנהדרין דף כא ע"ב (עמ' קכב). [וי"ל ע"ד]. וכ"כ בס' צדקה ומשפט (בלויא פט"ז הערה פג). וכן הסכים בתשו' מעשה אפוד (שניאור ח"א יו"ד סי' קכב). ע"ש. וע"ע בס' וישמע משה (עמ' שסד) ובס' פסקי תשובות (סי' קנד הערה 111) ובקונטרס ביכורי יוסף חיים (עמ' 45). אולם מסברא נראה יותר כמו שכתבנו. וכ"כ בס' מאיר עוז (ח"ב עמ' תשצג) בשם מו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א, שאינו נחשב לכתב, אלא דמ"מ יש ליזהר בכבודו, כיון שהוא סימן לד"ת. ע"ש. וכן שמעתי מהגאון רבי פנחס שוב שליט"א, שכתב ברייל אינו טעון גניזה. וע' בתשו' חות יאיר (סי' קט) ובתשו' מנחת יצחק (ח"א סי' יז אות יד והלאה). ודו"ק.
ותצא דינא שכתבי הקדש הכתובים בכתב ברייל, אינם טעונים גניזה, אלא שלא ינהג בהם מנהג בזיון. והמחמיר לגנזם תבא עליו ברכה. הנלענ"ד כתבתי והיעב"א.
משה שמואל דיין
♦