בעניין זוחלין במקוה, ואשבורן במעין, ופרטי דיניהם למעשה
הקדמה
קיי"ל שמעין מטהר זוחלין, אבל מקוה אינו מטהר אלא באשבורן, דהיינו כאשר המים מכונסים ולא זוחלים[2]. כמעט מוסכם על כל השיטות שזה הוא פסול דאורייתא[3]. והוא נדרש בתורת כהנים ספרא שמיני פרשה ט סוף פרק י 'אי מה מעין מטהר בזוחלים אף מקוה מטהר בזוחלין ת"ל אך מעין המעין מטהר בזוחלים, והמקוה באשבורן'.ובדין מקוה באשבורן יתבאר שיש ב' סברות שנאמרו: א. שזה צורת כינוס המים, שיהיו מכונסים במקום אחד, ב. שכל שאין כינוס מים במקום אחד חסר בצירוף לשיעור מ' סאה. ויש בזה הרבה נפק"מ, כפי שיתבאר. בענין זחילה שאינה ניכרת, ובענין זחילה שעל ידי כוח אחר. ויתבאר מה ההגדרה של זוחלים שנצרכת לפסול האם צריך זרימה ממשית של מים או גם נקב בדופן נחשב זחילה. והאם הפסול הוא רק באופן שלא ישארו מ' סאה במקוה לאחר יציאת המים או גם כאשר ישארו. ואם ישארו מ' סאה, האם מותר לטבול גם בחלק מעל הנקב. וכמה נידונים למעשה: האם פילטר נחשב זחילה או לא, וזחילה ע"י נקב מתחת למ"ס, אך תמיד ישאר יותר ממ"ס ממקור אחר.
ועוד נידון, בדין מעין, שהפשטות היא כמ"ש התוס' (בכורות נ"ה עמוד ב') בשם ר"ת שמעין מטהר אף בזוחלין, ר"ל שמלבד שהוא מטהר באשבורן הוא מטהר גם בזוחלים. אך זוחלים אינו מעלה אלא קולא. לאידך גיסא, יתבאר הרבה שיטות שאדרבה מעין כשר רק בזוחלים, ובאשבורן יכול להיות מקוה, אבל לא מעין.
♦
פרק ראשון - שיטת הגר"א
א. דין מקוה בזוחלין
המקרה הפשוט של זוחלין הוא במים זורמים ממש, אבל כאשר יש מים מכונסים במקוה אלא שיש נזילה בדפנות, יש מחלוקת בראשונים אם דבר זה נחשב זחילה או לא.הרא"ש מאריך בזה בפירושו למשנה (מקוואות פרק ה' משנה ה'), וכפל דבריו בהלכות (הלכה י"א) וכן בתשובת הרא"ש (ל"א ד'). ומבואר בדבריו שם שיש ג' שיטות. שיטה א' פוסלת כאשר יש נקב בדופן, גם אם מתחת למקום הנקב יש מ"ס. שיטה ב' פוסלת אם אין מ"ס מתחת למקום הנקב. ושיטה ג' אינה פוסלת נקב בדופן כלל, שזחילה פוסלת רק כאשר כל המים זורמים כמי מעיין, ולא כאשר המים מכונסים ויש נקב בדופן. הרא"ש מביא שהר"ש פוסל בנקב, ומ"מ הרא"ש שולל פסול בנקב מעל מ"ס, ומאריך להכריע כשיטה השלישית, שנקב לא פוסל כלל.
והרא"ש הביא כמה ראיות לדבריו:
א. לשון התו"כ משמע שהדרשה רק בא למעט זוחלין דומיא דמעין, שהוא שכולו זוחל והולך, ולא מקוה עם נקב.
ב. מביא כמה משניות שאמת המים שעוברת בתוך מקוה אינה פוסלת את המקוה, אע"פ שהמים זוחלים מצד לצד. וכן את המשנה בסוף פ"ה שמים שיורדים מההר פסולים משום שהם זוחלים, ולכן צריך לגדור את הזרימה בכלים ואז כשר למקוה. וכתב הרא"ש: "ועוד הגודר בכלים אי אפשר להדק כל כך הכלים זה לזה שלא יצאו קצת מן המים שביניהן כי לא הוזכר במשנה שצריך לטוחן בסיד".
ולכאורה יש להביא עוד ראיה מהסוגיא של אבוה דשמואל שבת ס"ה, שאמר לבנותיו שלא לטבול בנהר שמא ירבו הנוטפין על הזוחלים. דהיינו, מי גשמים יתרבו על מי הנהר, שהם כמעיינות, וכיון שרבו מי הגשמים שוב הנהר פסול לטבילה בזוחלים. ולכן עבד להו מפצי, שהוא גדר קנים[4], ולשיטת הרמב"ם (מקואות פ"ט הלכה י"ג) וסיעתו זה כדי שיהיה אשבורן וכך פסק בשו"ע (ר"א ס"ב). ופשיטא שמים רבים נכנסים בחורי המחצלת ויוצאים בצד השני[5]. וע"כ שגם רמה כזאת של כינוס נחשב אשבורן ולא זוחלים. וראיתי שאכן הוכיח כן בשו"ת בעי חיי (יו"ד סימן קצ"ח) עיי"ש[6], והאריך למנות עוד ראשונים רבים שפירשו את הגמ' כרמב"ם, שהמחצלת מונעת פסול זוחלים, הגאונים הרמב"ן רבינו ירוחם אורחות חיים ועוד. וגם הר"ן, שחלק על פירושם בגמ' ופסל מקוה ע"י מחצלת, מפורש בדבריו שכל הבעיה היא רק משום שהוויתו בדבר המק"ט, ולא משום שחשיב זוחל. וכן הוכיח בצמח צדק (החדש יו"ד קס"ה). ובשערי ציון לר"ב מבילסק (סימן כ"ו). ובביאור הגר"א (ר"א ס"ק צ"א) כתב: "אבל ראיות הרא"ש אין להשיב".
♦
ב. שיטת הגר"א בפסול זוחלים
אלא שיש פליאה גדולה בדברי ביאור הגר"א, שכתב שכל ראיות הרא"ש הן רק הוכחה כנגד השיטה הראשונה, שפוסלת אפילו כאשר מתחת לנקב יש מ' סאה. אבל על השיטה השניה כתב שגם הרא"ש מודה שהוא נכון מסברא.על דברי השו"ע ר"א נ"ב שפסול נקב בדופן המקוה, אם הוא במקום שכאשר יצאו המים לא ישארו מ"ס, כתב הגר"א: "(צ) מקוה כו' ואם לאו כו'. כ"כ הטור בשם הרא"ש וערא"ש סי"א ואף שסתר שם פי' הר"ש וכתב ולישנא דנוטפין כו' ונ"ל לפרש כו' ראיתי להרמב"ם כו'. ס"ל להטור דמ"מ מסברא אית ליה דאם לא ישאר מ' סאה פסול" ואת ביאור הסברא כתב בס"ק צ"א: "וה"ה למקוה שלא ישאר כו' דאינה מצטרפת עם היוצאין דהן זוחלין וקטפרס משא"כ אם ישאר מ' סאה דא"צ לצירופו וכמו באמצעית הנ"ל וזהו הטעם דמעין מטהר בזוחלין ומקוה דוקא באשבורן דזוחלין אינן מצטרפין למ' סאה משא"כ מעין דמטהר בכ"ש[7] וכמ"ש הריב"ש וע"ש בסי' רצ"ב". דהיינו שהגר"א חידש שכל שהמים זוחלים אינם מצטרפים לשיעור מ' סאה, וזה הטעם שמעיין מטהר בזוחלים, שהרי הוא מטהר בכ"ש ואי"צ לשיעור מ' סאה. והדבר פלא, שהרי הרא"ש כתב באופן ברור שלא חשיב זוחלים כיון שאינו זוחל להדיא, והתו"כ בא למעט רק דומיא דמעין, ולא מקום מכונס עם חור. וא"כ מה נפק"מ יותר ממ' או מעל מ', מ"מ לא חשיב זוחל. וכן הראיות שהביא, אף אם את הראיות מאמת המים שעוברת י"ל שמ"מ נשאר מ' סאה, אבל גודר בכלים אם הגדר אינה אטומה, כמ"ש ברא"ש, אין טעם שיחשב נקב רק למעלה ממ' ולא למטה ממ'. וכן הראיה שהבאנו ממפצי, הזחילה היא בין מעל מ' ובין מתחת למ', ואין מקום מכונס של מ' סאה שממנו יהיה שיעור מקוה. וכן הרא"ש שם כתב שלפי פירושו אין בעיה בכותל מקוה שנסדק, וכן כתוב בפסקי הרא"ש שחיבר הטור וברבינו ירוחם והאריך בכ"ז בשו"ת צמח צדק יורה דעה סימן קסה עיי"ש ועוד.
ועיין בשו"ת עצי ברושים להג"ר שלמה מוילנא בסימן נ"א וסימן נ"ב שהאריך בדברים אלו, ובסוף סימן נ"ב כתב לישב את הגר"א. ויסוד דבריו הוא שיש ב' פסולים בזוחלים: א. הפסול של הגר"א, שחסר בצירוף לחשיבות שיעור מ' סאה. ב. פסול בצורת המים, שמקוה בעי מים מכונסים ולא מים זוחלים. דהיינו, שהגאון לא בא לפרש את הרא"ש אלא להוסיף פסול נוסף מלבד הפסול שהרא"ש דיבר עליו. וא"כ הרא"ש דיבר על הפסול השני של צורת המים, וע"ז קבע שכיון שהמים לא זורמים ממש אלא מכונסים ורק יש נקב בקיר ל"ח זוחלים. ועדיין יש פסול נוסף של חסרון בצירוף המים לענין שיעור מ' סאה. וטעם פסול זה הוא משום שכל הזמן מתמעטים המים ולכן חסר בחשיבות השיעור מ' סאה, אבל לזה די במה שיש מים אחרים שכל הזמן מגיעים ומשלימים את השיעור אפילו שהם מגיעים ממקום אחר, כי מ"מ תמיד יהיה כאן שיעור מ' סאה. ובנהר פשוט שכך המציאות ובגודר בכלים מהלך זה יותר מחודש, כי מדובר במי גשמים שיורדים מההר, ושמא מספיק זמן מסוים שהשיעור חוזר ומתמלא, וצ"ע[8].
ועיין בפירוש הראב"ד על עדויות (פ"ה מ"ב) על הדין של גודר בכלים: "ומודים שהוא גודר כלומר עושה גדר בכלים בפני המים, ואע"פ שהמים יורדים בין כלי לכלי אין בכך כלום אילו מקוה הנקוה במקומות הרבה אם ישארו בו ארבעים סאה מטבילין בו". ולכאורה צריך להגיה בסו"ד במקום "הנקוה" "הנקוב", ובשערי ציון פי' שהכונה היא שיש בו עכשיו מ"ס, ואין פסול זחילה ע"י נקב. ויתכן שיש לפרש להנ"ל שיש לכלים דין כמו מקוה שישארו בו מ"ס אע"פ שניקב, כמ"ד השני ברא"ש. ואז יהיה מבואר כגר"א, שגודר בכלים דומה למקוה שישארו בו מ"ס.
♦
ג. דברי הגר"א על זחילה שאינה ניכרת
בביאור הגר"א השיג על השו"ע ר"א נ"ב, שפסק בשם הרשב"א שזחילה שאינה ניכרת אינו פוסלת[9], וכתב ע"ז הגר"א: "(צו) ניקב כו'. דברי המחבר תמוהין דהרשב"א כתב לשיטתו דס"ל כפי' הר"ש אבל לפי מ"ש בסעיף הקודם דאין נפסל אא"כ לא ישאר מ' סאה ואז אף בכה"ג פסול[10]". והגר"א בזה לשיטתו, שמלבד הפסול של צורת המים, שהיה אשבורן ולא זוחלים, יש דין נוסף שחסר בצירוף מ"ס. וע"ז הגר"א טען שזחילה שאינה ניכרת הוא טעם רק לגבי צורת המים, אבל לא לעניין חסרון בשיעור מ"ס, שלזה כל שסו"ס מתמעטים המים, פסול. וא"כ כתב הגר"א שחילוק הרשב"א הוא רק על פסול נקב מעל מ"ס, אבל נקב שמתחת למ"ס פסול משום הדין השני. אבל עדיין תמוה מאוד, שהרי הרשב"א סיים: שאם לא כן כל מקוה בקרקע צריך לפסול שהרי הקרקע בולעת מים וכן מקוה של אבנים[11]. ועיין שער המים שער ב' שהוכיח זאת מהמשנה מקוה שנמדד ונמצא חסר, ולמה לא אומרים שיש בו נקב, ומשו"ה נחסר שהרי ספיקא דאורייתא לחומרא[12]. ובאחרונים תמהו על דברי הגר"א מאוד עיין בעצי ברושים הנ"ל שכמה מרבני וילנא תמהו כן, וכן בשערי ציון הנ"ל משו"ה כתב שדברים אלו אינם לגר"א אלא תלמיד הכניסו, או רוצה להגיה שם משמעות להפך ממש"כ כאן. וסו"ד הדברים צ"ע מאוד.ומ"מ למעשה עיין בעין יצחק לגריא"ס (יו"ד סימן כ"ב), שלא מלאו לבו להקל לכתחילה[13], וכן במרחשת (יורה דעה ל"ט) אע"פ שתמה על הגר"א, למעשה לא מעיז להתיר. וידוע שבבריסק החמירו בזה מאוד, כמבואר בתשובת שערי ציון (סימן כ"ו)[14], וכן בוילנא, כפי שהאריך העצי ברושים ואחיו ר"ב בזה בשם דייני וילנא. וכן באמרי יושר לר"מ אריק (סימן קכ"ד וק"ל), שמחמיר בזה בשם הד"ח ובית שלמה. ועיין יביע אומר (חלק ח' יו"ד סימן י"ח) שהביא הרבה מאוד מקורות בענין זה, בין החולקים על הגר"א שנגד הרשב"א ובין המחמירים בזה. ועיין בתשובות הגר"ש וואזנר בקובץ מבית לוי (חוברת י"ז עמ' קי"ב) שהחזו"א הקפיד על מי שרצה להחמיר בזחילה שאינה ניכרת. והרב וואזנר מוסיף שלא כל הזמנים שווים וד"ל, דהיינו אז היה צורך שלא להחמיר, משום שהיכולות שהיו להם אז לטפל בבעיה זו היו מועטות, ולא הייתה להם אפשרות כספית להשקיע בזה. ומ"מ הוא כותב שגם היום להקל בזה לשעה מועטת תלוי בדעת הרב.
♦
ד. זחילה בכל המים אך תמיד ישאר מ"ס
ויתבאר שיש נפק"מ גדולה לדינא בין פירוש הגר"א לפירוש שאר הפוסקים, בשאלה האם השו"ע שפסל בנקב מתחת למ"ס הוא מדין זחילה, או שהוא משום שחסר בחשיבות השיעור מ"ס. הנפק"מ היא מה הדין במקוה שיש זחילה בתחתית המקוה אבל תמיד ישארו בו מ"ס. שאם זה דין זחילה, החילוק בין מעל מ"ס למתחת למ"ס הוא האם יש שיעור מקוה כשר שאין בו זחילה. וא"כ בכה"ג יהיה פסול, שהרי אין מקום כשר שאין בו זחילה. משא"כ לדברי הגר"א, כל שתמיד יישאר שיעור מ"ס שפיר דמי, שכל הבעיה הוא שעתיד להתחסר בשיעור, ואז צריך צירוף חזקה.וזה היה דבר שכיח באירופה לפני השואה, והפוסקים הסתפקו בזה. הם היו רגילים לחפור מקוה סמוך לנהר, והייתה התחברות תת קרקעית בין המקוה לנהר, ולכן תמיד המקוה נשאר בגובה מפלס מי הנהר. והיו חופרים בור, שהיה רחב מספיק שגם בזמן היובש היה מ"ס בבור המקוה. אך היה קשה לטבול שם משום נמיכות המים. וא"כ רצו להוסיף מים שאובים להגביה את מפלס המקוה, כדי להקל על הטבילה. אך הם ראו שלאחר זמן, מפלס המים משתווה שוב לגובה הנהר. ודנו אם דבר זה נחשב זוחלים, ואם זה נחשב זוחלים, א"כ כיון שהוסיפו מים שאובין להגביה את גובה המים פסול לטבול שם. ועיין דברי מלכיאל (חלק ג סימן סד), שהאריך בזה. וכן בשערי יושר שער ג פרק כח אות תשע"ט שהסתפק בזה. וכן יש קונטרס שלם על ענין זה בשם מקוה טהרה, שחיבר הרב חיים משולם הכהן אב"ד פולטוסק. והיה להם עוד נידונים עיי"ש.
והדברי מלכיאל בהתחלה נקט שהוא נחשב לנקב מעל מ"ס, שהרי הנקב אינו גורם להתמעטות שיעור המקוה לפחות ממ"ס, ושוב חזר בו, שכיון שאין שיעור מ"ס שאינו זוחל אלא כל המקוה זוחלת, א"כ נחשב לנקב בפחות ממ"ס, שאין שיעור כשר שאינו זוחל. ובשערי יושר נשאר בספק. ולכאורה זה תלוי אם פירוש השו"ע הוא כגר"א או כשאר פוסקים. שאם הוא כשאר פוסקים, שקיי"ל שנקב נחשב זחילה, א"כ ברורה סברת הדברי מלכיאל, שצריך שיהיה שיעור מקוה שאין בו זחילה כלל. ויתכן שהתירו רק לטבול למטה, ואז פשוט שכן הוא, שרק אמרו שיש שיעור מקוה כשר ולא נפסל ע"י המים למעלה. וגם אם נאמר שמותר לטבול גם למעלה, זה משום שכבר יש שיעור מקוה כשר נאריך בזה לקמן. אך לגר"א, של"ל זוחלים וכל הפסול הוא משום שיחסר המ"ס ושוב צריך חיבור אלים להחשיבו מ"ס, וזוחלים אינו חיבור אלים. לזה כל שלא יתמעט משיעור מ"ס כשר, כי אין זה זוחלים, וכל הפסול מתחיל מזה שעומד להיחסר ממ"ס ופשוט.
ובדברי מלכיאל רצה לישב את טענת הגר"א על השו"ע בענין זחילה שאינה ניכרת. שהגר"א תמה שאם השו"ע פוסל נקב רק מתחת למ"ס, למה הביא את דין זחילה שאינה ניכרת ל"ח זוחלים. הרי כל שיתמעט ממ"ס בודאי פסול, גם באינה ניכרת. והדברי מלכיאל ר"ל שמ"מ צריך להביא את הדין לענין הנ"ל, שזחילה בכל המקוה שלא יתמעט ממ"ס. שביחס לדין של הגר"א שיתמעט ממ"ס - כשר, משא"כ כלפי הדין של זחילה - פסול, אא"כ היא אינה ניכרת. וזה נכון, כמ"ש, אך הגר"א הרי שלל את המושג זחילה בנקב, וס"ל שפוסקים לגמרי כרא"ש, שאין פסול זחילה בנקב, רק שיש דין חסרון בשיעור מ"ס, ולדבריו ע"כ כשר באופן זה, ונחשב כנקב מעל מ"ס וכמ"ש.
♦
פרק שני - שיטת הריב"ש והש"ך
א. שיטת הריב"ש והש"ך
הגר"א ציין לריב"ש סימן רצ"ב, ושם כתוב בריב"ש: "ועוד שעירוב מקואות צריך שהמים המערבין שני המקואות הם מערבין אותם בהשקט, בעומדם במקומם הטבעי שזה אשבורן, לא בהיותם זוחלין שזה נקרא קטפרס". הרי שהריב"ש כתב שהבעיה בקטפרס אינה רק באופן שהמים נשפכים מגובה, אלא כל שהמים לא עומדים "בהשקט" "בעומדים במקומם הטבעי", נחשב קטפרס ולא מצטרפים לשיעור מ"ס[15]. והגאון ציין שזה כדבריו, שזוחלים אינם חיבור וחסר בשיעור מ"ס.ונראה שבריב"ש עצמו מוכח כמש"כ, שיש ב' הלכות של זוחלים: א. צורה במים, שהם מכונסים ולא זוחלים. ב. הצירוף למ"ס הוא רק כאשר מכונסים. ונבאר הדברים.הריב"ש בסימן רצ"ב דן על מקוה שמחזיק מ' סאה בלא שגוף האדם נכנס למקוה, אבל כאשר האדם נכנס למקוה יוצאים מים כנגד שיעור גופו וחסר במקוה משיעור מ' סאה. והריב"ש השיב שאם הרצפה מסביב למקוה משופעת לכיוון המקוה, וא"כ כאשר האדם יצא, המים יחזרו למקוה, ועכשיו יש חיבור טופח ע"מ להטפיח שפיר דמי. ואפשר לטבול כלים גם במים שמחוץ למקוה.
ואז הריב"ש ממשיך וז"ל: "ואין נקרא זוחלין אף על פי שלא ישארו המים במקוה שמטביל בו[16] אלא הרי הוא נקרא אשבורן כיון שמן המקוה באו ואליו הם שבים אלא שנתפחו בהכרח מחמת אדם או דבר אחר שבתוך המקוה. והרי הוא כההיא דתנן פ"ז דמקואות מחט שהיא נתונה על מעלות המערה היה מוליך ומביא במים כיון שעבר עליה הגל טהורה. וכן נמי ע"כ לא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה בההיא דאם היו רגליו של ראשון נוגעות במים (מקואות פ"ז) אלא משום דס"ל דטופח להטפיח לא הוי חבור בערוב המקואות. הא אי הוי חבור היה השני טהור כי היו מים שעל הראשון מצטרפין כיון שעדיין הם מחוברים למקוה וסופן לירד שם ולא מיקרי זוחלין כיון שמשם יצאו ואליו הם שבים. ואם נאמר דטעמייהו דרבנן בהא לאו משום דטופח להטפיח לא הוי חבור אלא משום דלא אמרינן גוד אחית ואפי' כי האי גונא. אכתי שאני התם שהמים עדיין בגוף האדם אחר שעלה מלטבול. אבל המים הנתפחין חוץ לגומא מחמת טבילתו הרי הן בשעת טבילה כאלו הן במקוה שהרי ישובו אליו בסור המכריח".הרי שהריב"ש דן שמ"מ דבר זה יחשב זוחלים, וכתב כלל שכל שהמים היו במקוה ויצאו ממנו ע"י סיבה וכאשר תסור הסיבה הם יחזרו למקוה, אז הם לא נחשבים זוחלים. ועיין בש"ך (ר"א ס"ק ק"כ): "הוכשרו שלשתן. אף השאוב. ומיירי שהמים שיצאו חזרו למקומן דאל"כ הרי הן כזוחלין ולא עלתה להן טבילה כשהמקואות הם ממי גשמים. ומיירי בשלא חסר בשעת יציאת מים על שפתם כלום מהמים. כגון שכותלי המקוה גבוהים, דאל"כ ודאי דלא עלתה להם טבילה, והמקואות לא הוכשרו, אף אם הם מעיינות. שהרי הם חסרים. כל זה נתבאר מתשובת הריב"ש. מיהו נראה דוקא הכא שאין במקוה רק ך' סאה בעינן שיחזרו למקומם אבל אם הם יותר ממ' סאה לא בעינן שאף כשזוחלין לחוץ נשארו מ' סאה ולא מקרי זוחלין כיון שמחמת אדם הטובל בהם יוצאים לחוץ ואפי' למאן דפוסל לעיל סעיף נ' ביצאו דרך סדק אפי' נשארו מ' סאה מודה הכא דדוקא התם ביצאו מעצמן שלא בשעת טבילה פוסל אבל הכא שהוא מתוך הטבילה לא וכן משמע קצת מתשו' ריב"ש שם דלא כנראה מתשו' מהרי"ק ס"ס קנ"ו לפסול בכה"ג עיין שם[17]". ודיוקו מהריב"ש הוא שאף שהריב"ש דן על זוחלין, מ"מ כל השאלה שלו היא רק באופן שע"י הזחילה חסר בשיעור מ' סאה. משמע שכל שלא חסר בשיעור מ"ס לא חשוב זוחלים, על אף שהמים לא חוזרים ושבים למקוה. וצ"ב איך מתחלק הדין זוחלים לב' אופנים: א. כאשר חסר שיעור מ"ס בעינן שיחזרו המים למקוה, ב. כאשר לא חסר מ"ס די בזה שהוא כוח חיצוני.
ולכאורה מבואר היטב שהוא ממש כדברי עצי ברושים הנ"ל, שיש ב' אופני זוחלין: א. משום דומיא דמעין, שהוא מצב המים, ב. שחסר בצירוף מ"ס. ולכן ביחס לדין הראשון בעינן שהמים יזחלו מצד עצמם, ולא מכוח מעשה חיצוני של אדם. אבל אי"צ שהמים יחזרו, שזו רק סברא בצירוף המים א' לשני. וביחס לדין שחסר בצירוף של מ"ס כשהמים אינם מכונסים, מהני הסברא השניה, שהמים חוזרים למקומם.
ועיין שו"ת הרי בשמים (חלק ב [מהדורא תניינא] סימן קלב) על דברי הש"ך הנ"ל: "אכן גוף הענין שהעלה הש"ך דהיכי דהמים זוחלין רק מכח האדם הטובל ל"ה בכלל זוחלין הוא מילתא דמסתבר דהרי הר"ש במס' פרה כ' בהסברת הדבר דמעין מטהר בזוחלין וגשמים באשבורן משום דלענין טבילה אנו הולכין אחר טבע תהלוכת המים במה שהוא טבעו ודרכו אם בזחילה או באשבורן ומי גשמים דרכן להיות מכונסין ועומדין ומעין דרכו להיות זוחל ע"ש וא"כ אם המים באמת קוו וקיימי ואין זוחלין מאליהן רק נזחלין בסיבת האדם הטובל הלא בסור המכריח ינוחו מזחילה זו ובמקוה אינה פוסלת רק זחילה כזו שדרך להיות במעיןיז).יח)
♦
[18]ב. פילטר[19]
האריכו הפוסקים אם מותר להשתמש בפילטר בזמן הטבילה. האופן הראשון שדנו עליו הוא כאשר גוף הפילטר היה מחוץ למקוה לגמרי, והיה צינור ששאב מים מהמקוה לתוך הפילטר וצינור שהחזיר את המים המסוננים לתוך המקוה. ועכשיו יש פילטר שמונח בתוך המקוה ואינו מחובר לקרקע. והאריכו מאוד לדון בזה אם הדבר פוסל את המקוה או לא.ובפילטר בתוך המקוה יש עוד הרבה נידונים: אם נחשב כמקום בפנ"ע או שהוא חלק מהמקוה, ואם נחשב פתח כשפו"נ וכו'. ועיין בתשובה של הרב ישכר שרייבר שהודפס בספרו של חמיו (תשובות והנהגות, כרך ה סימן רעב) ועוד.
ודנו האם אפשר להתיר מטעם הריב"ש, שאף שהמים יוצאים מהמקוה לגמרי, מ"מ כתב הריב"ש שמכיוון שהמים היו במקוה והם חוזרים אליה, והם תמיד מחוברים ע"י השקה ל"ח זחילה, וה"נ כאן[20]. ואף אם ע"י השאיבה יחסר המקוה ממ"ס אם לא יחזרו המים למקוה, הרי הכא המים אינם יוצאים משום טבעם אלא ע"י מעשה משאבה, והוא דומה לש"ך ולפירושו בריב"ש. ובאגרות משה יר"ד ק"י התיר משום סברא זו, שפילטר דומה לנדון של הש"ך, ולא מתמעט מהשיעור[21]. ויש שחלקו עליו, עיין להורות נתן חלק ב' סימן ע"ד ובצל החכמה חלק ד' סימן צ"ח וכו'. וטענו ב' טענות שאינו דומה לנדון של הריב"ש. ראשית, דהתם כניסת המים בחזרה למקוה הם מאליו ע"י הסרת מעכב, וכלשונו שם. דהיינו המים היו במקוה ויצאו ע"י נפח גוף האדם, וכל שהאדם יוצא ממילא המים יחזרו למקומם. והאדם מוגדר כמעכב את כניסת המים למקוה, ויציאתו היא רק הסרת מעכב. משא"כ בפילטר צריך פעולת משאבה להחזיר המים לתוך המקוה. וא"כ החזרה אינה מאליו אלא דרושה עשיה ואינו דומה למקרה של הריב"ש[22]. ואי אפשר להגדיר את המים כתמיד מחוברים למקוה משום שסופם לחזור. ב' שבמקרה של הריב"ש גם למים שמחוץ למקוה יש דין מקוה שהרי אפשר לטבול בהם גם מחוץ למקוה כמ"ש הריב"ש, ומשו"ה נאמר שהמים לא נפרדים מהמקוה. משא"כ כאן, שהמים שיצאו לתוך הפילטר הם בתוך כלי ולא כשר לטבילה, ע"כ עכשיו אינו חלק מהמקוה ומוגדר שיצא מהמקוה. והטענה השניה לא מוכחת . אבל הטענה הראשונה חזקה.
אבל למשנ"ת הרי יש את סברת הריב"ש ויש את סברא הגר"א, ושתיהן על יסוד אחד נאמרו. שיש זוחלים שהוא שינוי בצורת המים, וכ"ז כאשר הוא זוחל מעצמו ולא ע"י עשיה של אחר. ויש דין נוסף של צירוף למ"ס, שצריך שיהיה קיבוץ מים, וכל שעומד להתמעט ממ"ס לא מהני חיבור על קטפרס. וע"ז אמר הריב"ש שאפילו כאשר התמעט, כל שהמים היו במקוה והם עתידים לחזור, מתחבר גם בקטפרס שנחשב שיש מ"ס. והעצי ברושים פירש בדברי הגר"א, שכל שעתידים להגיע מים חדשים ולמלאות את המ"ס מהני. וצ"ע, הרי בריב"ש מצריך מים שהיו ועתידים לחזור. ופשוט שהריב"ש מדבר כאשר אין מ"ס, וע"ז צריך לומר שעדיין דבר זה נחשב שיש מ"ס. משא"כ בנדון של הגר"א, שיש מ"ס אלא שעתיד להתמעט, לזה יש דין שעתיד ג"כ להגיע מים חדשים ולהשלים השיעור. ויסוד הדין הוא שכל שיש קיבוץ של מ"ס מהני חיבור גם בקטפרס. וע"ז הדיון מתחלק: היכן שהמים כבר יצאו וצריך לדון שעדיין נשאר הקיבוץ מ"ס, צריך להגיע לריב"ש, שהמים היו במקוה ועתידים לחזור אליו כדי שישאר הקיבוץ של מ"ס. משא"כ במקרה של הגר"א, שעכשיו יש מ"ס, וכל הבעיה שהשיעור עתיד להתמעט, ע"ז יש סברא שאין זה נחשב עתיד להתמעט, שהרי יגיעו מים אחרים להשלים את השיעור, והוא פשוט ומוכח מסברא.
וא"כ בנד"ד הרי עכשיו יש מ"ס, ויציאת המים היא ע"י משאבה ולא ע"י טבעו של המים. ורק טוענים שהחזרת המים היא ע"י מעשה ולא ע"י הסרת מכריח. כ"ז כאשר עכשיו אין מ"ס, אבל אם עכשיו יש מ"ס ורק עתיד להתמעט, ע"ז שפיר מהני עתיד להגיע ולא משנה איך ואם היה שייך למים קודם, ופשוט. ואף שדברי העצי ברושים מחודשים, ובאו כדי ליישב גר"א מחודש, מ"מ הסברא ברורה, שהריב"ש לא דיבר על עתיד להתמעט אלא על חסר ממש, וע"ז צריך לתנאים שלו, משא"כ בעתיד להתמעט אין שום מקור לד"ז, ואם נקבל מ"מ די בעתיד להגיע מים חדשים, ופשוט.
אך יש טענה נוספת שכתב הגר"נ גשטטנר שם, והיא שמשאבה כלל אינה מעשה אדם, שיסוד ענינה הוא לפנות את המים מהצינור ושוב יש חלל בתוך המים וטבע הוא למלאות את החלל. וא"כ הוא דומה ממש לעשות חור בקיר, והמים זורמים, של"ח אינו טבעו של מים. אלא שהאדם עושה את החלל שמהם המים יוצאים כטבעם. וה"נ המשאבה רק מפנה את החלל בצינור, שכל הזמן מתמלא מעצמו ע"י המים. ומביא נו"ב עיי"ש וצ"ע.
♦
ג. לפרש את התוס' ביומא ע"פ העצי ברושים
בתוספות מסכת יומא (דף לא עמוד ב ד"ה אמה): "וא"ת א"כ היה עין עיטם גבוה יותר מכ"ג שאם לא היה אלא כ"ג א"כ היו המים יוצאין לחוץ הא לא קשיא דודאי עין עיטם לא הוה אלא כ"ג אבל החקק של בית הטבילה היה גבוה יותר מג' אמות אף על פי שהמים עולים למעלה כשנכנס לתוכו לא היו יוצאין לחוץ אי נמי אפילו אם היו יוצאים היו מיד באים אחרים תחתיהן מעין עיטם".ודברי התוס' בתירוץ השני צ"ב, שאם התמעט ממ"ס, מה זה מועיל שהמים עתידים להתמלאות ממקום אחר. שהרי הם לא אמרו כריב"ש, שאותם מים עומדים לחזור, אלא מדובר במים אחרים, ולכאורה אין טעם לומר שמשו"ה הם מצורפים למקוה.
עיין בשו"ת מעיל צדקה סימן לט: "ועוד גדלה התמי' בתירוץ התוס' א"נ שכ' התוס' וז"ל אפילו אם יצאו לחוץ מ"מ היו מיד באים אחרים תחתיהם מע"ע דברים אלו אין להם העמדה כפי פשוטם בלימוד ההמון דהא הקושי' תוס' הן דאם הם מצומצמים ג"א גבוה באע"א א"כ יצאו מן המים ע"י טביל' האדם ולא ישאר בתוכן כשיעור א"כ איננו מבין תי' א"נ על זה כי לא מצאתי מקום להחזקת המים מע"ע למלאות חסרון המקוה שנתחסרה מ' ירידת האדם לתוכה כל זמן היותו במקוה עד אחר יציאתו והאיך יטהר האדם זה במקוה הזאת." ומשו"ה הוא מפרש את התוס' שהטהרה היא ע"י זה שמעין זורם לתוך המקוה, וכאשר גופו נכנס הבעיה היא לא משום שחסר במ"ס אלא משום שאז העמוד חוזר ולא נשפך המעין למקוה ואז אינו מחובר, עיי"ש אריכות דבריו והם מחודשים.
ומה שיש לדון בזה הוא שי"ל שכאשר האדם נכנס למקוה המים שיצאו עדיין מחוברים בקטפרס בזמן הטבילה, וא"כ י"ל למתבאר שכל שיש עכשיו שיעור מ"ס, ורק סופו להתמעט מהני הגעת מים ממקום אחר להשלים השיעור מ"ס, ושוב מועיל חיבור של קטפרס למ"ס. והריב"ש כתב שאם עכשיו התמעט ממ"ס ע"י טבילתו צריך שהמים היוצאים סופם לחזור. ואז נחשב שיש מ"ס לענין שמועיל חיבור קטפרס. ויתכן שתוס' חלקו על נקודה זו של הריב"ש. שצריך שאותם המים יחזרו. אלא כל שיהיה מים קודם ומיד אח"כ יהיה שוב, נחשב שיש שיעור של מ"ס לענין שיועיל חיבור קטפרס. וזה מחודש מאוד וצ"ע.
♦
פרק שלישי - עוד פירוש בטור ודעת החזו"א
א. פשטות כונת הטור
הטעם שהגר"א כתב חידוש זה הוא שהרא"ש מודה בנקב מתחת למ"ס, הוא משום שיש סתירה בדעת הרא"ש, שמצד אחד הרא"ש דחה את השיטות שנקב נחשב זוחלים, אלא מסיק שזוחלים הוא רק בזרימת כל המים כמעין. אבל מצד שני הטור כתב בשמו להפך מזה : "מקוה שנסדק אחד מכותליו והמים יוצאים דרך הסדק יש פוסלים אותם אפי' יש בו כמה סאין בענין שישארו בה מ' סאה אחר שיצאו דרך הסדק לפי שכיון שמים העליונים ננערין לצאת חשוב כולו כזוחלין וא"א הרא"ש ז"ל כתב ודאי אם ישארו בו מ' סאה אחר שיצאו קצתן דרך הסדק כשר אבל אם לא ישארו בו מ' סאין פסול". הרי שהביא שהרא"ש פסל גם בנקב אם הוא מתחת למ' סאה. ולכן חידש הגר"א שיש פסול נוסף מלבד הפסול זוחלים שעליו דיבר הרא"ש, והוא שחסר בשיעור מ"ס, ולזה גם הרא"ש מודה. וכעי"ז יש ברא"ש בתשובה (ל"א ד'), שאף שבתחלה שלל לגמרי את הדין שנקב עושה זוחלים, בכל זאת סיים: "ואף רבינו לא פירש אלא שנפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין ומשמע שנפרץ כל כך עד שכל מימיו זוחלין ומתנענעין לצאת ולא ישאר בו מ' סאה אם לא יסתום אותו". ונראה שגם הרא"ש מודה שמתחת למ"ס פסול, וכאילו שיטה זו אינה נדחית מכל הראיות שהביא. ומזה הוציא הגר"א שהרא"ש לא חלק בעניין נקב מתחת למ"ס, הבאנו לשונו בהערה כאן[23]. ואף שזו ראיה גדולה מ"מ הדברים מחודשים. ויתכן לפרש שאף שהרא"ש חלק על הר"ש מ"מ למעשה חשש לדבריו, ורק לענין נקב מעל מ"ס לא חשש כלל. ולכן סיים את התשובה בכך שאף שהר"ש שאסר רק בכה"ג ולא מעל מ"ס, וכן הטור הביא בשמו שחשש למעשה לדעת הר"ש, אבל אה"נ הרא"ש עצמו מצד ראיותיו ס"ל שמותר. ועיין בצמח צדק הנ"ל שמאריך טובא לומר שמעיקר הדין פוסקים כרא"ש שנקב בכותל ל"ח זחילה, ואינו אלא חשש לדעת הר"ש משום שרב גובריה בטהרות, אבל מ"מ לא חששו לגמרי לדבריו, ולכן הקילו באופנים מסוימים, אע"פ שלר"ש עצמו אין להקל בהם, עיי"ש היטב בכל הרחבת דבריו שם. ועיין גם בשו"ת בעי חיי יר"ד קצ"ח שהאריך בזה. ונפק"מ שזה רק חומרא וחשש ולא מעיקר הדין.♦
ב. פירוש החזו"א בטור ושו"ע ונפק"מ למעשה שמתיר גם זחילה ניכרת
החזו"א, מכוח קושית הגר"א איך הטור כתב בשם הרא"ש להחמיר כאשר ברא"ש בכמה מקומות דחה שיטה זו, הוציא את דברי הטור והשו"ע ממשמעותם לגמרי. שאה"נ קיי"ל כרא"ש שגם זחילה ניכרת אינה פוסלת את כל המקוה, כיון שהוא אינו זורם כמעין. ואת הטור ושו"ע שאסרו נקב, לכה"פ מתחת למ"ס, הוא מפרש שלא מדובר על מקום הנקב בכותל, אם הוא מעל מקום שמכיל מ"ס או מתחת למקום שמכיל מ"ס, שבזה הרא"ש התיר בכל גווני. אלא מדובר על כמות המים שיש במקוה, אם יש מ"ס רק בצירוף המים שסביב לנקב, אז זה פסול, ואם יש שיעור מים מלבד המים שסביב הנקב, זה כשר. וזה משום שהאריך שהרא"ש חלק רק על כך שלא נחשבים כל המים שבמקוה זוחלים משום נקב שיש בדופן, שהמים אינם זוחלים כמעין, אבל לגבי מקום הקרוב לנקב, שם באמת יש זרימה ממש, אכן חשיב זוחלים כמעין. וזה פלא עצום, להוציא את הדברים ממשמעותם באופן כזה. ועוד, הרי השו"ע לא הוליד את הנידון מעצמו, אלא העתיק מהרא"ש וסיעתו שהאריכו טובא לפרש שהוא מתכוין למקום הנקב בכותל. ואיך אפשר לומר שהטור ושו"ע, שנקטו את לשונו ובאו לפסוק את ההכרעה למעשה בדבריו מתכוונים לדבר אחר לגמרי. וכל הפוסקים, כולל הב"י, לא פירשו שהטור הוא מקרה חדש. והחזו"א מודה שהוא דחוק במשמעות לשונו, אבל זה מרפסי איגרא לומר כן.ועיין בחזו"א (בתשובה שהודפסה בקובץ עץ חיים באבוב חוברת י"ט[24] הובא בשו"ת פסקים קצ"ג): "ומה שיש חשש זוחלין בבור למש"כ בע"ה בסוף קונ' המוקצה יש לסמוך לדינא שאף זחילה ניכרת כשר כל שאין רובו זוחל בב"א רק דרך סדק ונקב והכא ודאי אין הזחילה ניכרת בבור, שבנין לבנים עדיף מבור בקרקע. וגם בור בקרקע אין הזחילה ניכרת וכמש"כ הרשב"א". דהיינו, שהוא סמך למעשה על הרא"ש של"ח זחילה ורק מקום הנקב. וצ"ב אם תרתי קאמר או דבר אחד. והדבר יותר נוטה שאלו ב' טענות: א' כרא"ש שצריך ככולו יוצא ולא סדק, ב' שבליעת קרקע נחשב אינה ניכרת, כמ"ש ברשב"א, והחזו"א לא חשש לדברי הגאון בזה. ומבואר כמו שמוכח מדבריו שחידשו בענין ניכר בחור, הוא קולא שלא לחשוש לדעת הר"ש אפילו בזחילה ניכרת, וכדעת הרא"ש, דלא כפסק השו"ע וכל ש"פ. ורק ליישב את השו"ע אמר שמדובר שצריך לצרפו מקום הנקב למ"ס, ואין זו תוספת חומרא בדין זחילה שאינה ניכרת. וכמובן, כמ"ש, זה חידוש גדול לחלוק על דין השו"ע כפי שהבינו כל הפוסקים, ולבארו בצורה מחודשת מאוד שלא נראה בלשון, ולפי"ז לא לחשוש למעשה לפסק השו"ע. ומ"מ, אחר שביארנו שדברי השו"ע עצמם הם חומרא וחשש, שהרי אין תשובות על ראיות הרא"ש, אינו כ"כ פלא להורות למעשה נגד טור ושו"ע ע"י פירוש מחודש שלא מתיישב בלשונם[25].[26]
ועיין בכתבי קהילות יעקב החדשים (סימן ל"ח) שהלך בעקבות החזו"א, והוציא למעשה דבר שקשה לקבל, שלא הזכיר כלל את שיטת הגר"א שכל גדולי הפוסקים חששו לו, כפי שהבאנו. וזה כנראה משום שהחזו"א למעשה הורה לא לחשוש לזה. ומ"מ כתב הקה"י שמקום הנקב עצמו פסול, ושוב אי אפשר להתיר לטבול במקוה כזה, שהרי מי יודע היכן מקום הנקב, ושמא היא עומדת על הנקב עצמו ולא מהני הטבילה. ואף שלא ידוע כלל שיש נקב, ומסתבר שהמים נספגים בקרקע בלא נקב, מ"מ מי יעיז להקל משום אומד בכריתות. וזה פלא עצום, אטו חשש זה התחדש בזמן האחרון. הרי האפשרות שבזחילה שאינה ניכרת יש נקב לא ידוע והיא תעמוד על מקום הנקב, היתה קיימת גם כאשר השו"ע כתב את דבריו. וכן בזמן הרשב"א שכתב שאין דין זחילה שאינה ניכרת. וע"כ או שאין דין כזה שמקום הנקב פסול, או שלא חיישינן שהיא תעמוד על המקום הזה. ולא יתכן כלל לחדש חשש שעדי"ז בטל כל הדין שנאמר בכל הראשונים והפוסקים. וברא"ש יתכן שאיירי רק בנקב ידוע, אבל בדין של הרשב"א והשו"ע על זחילה שאינה ניכרת א"א לומר כן.
♦
פרק רביעי - פירוש ב' הלשונות ברא"ש
א. החילוק בין ב' הלשונות הראשונים ברא"ש
בעצם ב' השיטות שהרא"ש והטור מביאים בשאלה אם נקב מעל מ"ס פסול את המקוה, יש ספק בכונת הרא"ש אם מדובר כאשר האדם טובל במים שמעל הנקב, או שהוא טובל במים שמתחת הנקב. דהיינו, יתכן לפרש שלכו"ע אם הוא טובל רק במים שמתחת לנקב, כשר. שאז הוא טובל במקוה של מ"ס שאין בו נקב. וכל המחלוקת היא אם הוא טובל במים שמעל הנקב, שלשיטה הראשונה לא מהני, כיון שמים אלו עומדים לצאת. ולשיטה שניה, כיון שיש שיעור מים של מ"ס המקוה לא עומד להפסל, ולא אכפת לנו הנקב. ויש לפרש שלכו"ע אי אפשר לטבול מעל הנקב שזה ודאי זוחלים, ורק נחלקו במים מתחת לנקב, שהשיטה הראשונה סוברים שכל המים מתערבבים, וכיון שיש כאן חצי מקוה של מים זוחלים אי אפשר לטבול כלל ולא אמרינן ברירה. והשיטה השניה מכשירה.ונביא את לשון הרא"ש בהלכות מקואות (סימן י"א): "פי' רבינו שמשון ז"ל נוטפין שעשאן זוחלין כגון מקוה שנפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין אסור לטבול בו דכיון שמי המקוה ננערו והתחילו לצאת הרי הוא טובל במקוה זוחל ואפילו ישאר במקוה ארבעים סאה אחר שיצאו הזוחלין מ"מ השתא מיהא הוא טובל גם במים העליונים שהן זוחלין. והנכון יותר לפרש דמיירי שלא ישאר במקוה מ' סאה אם לא שיסתום הזחילה והשתא ניחא דפוסל ר' יוסי משום דשיעור הכשר מקוה נעשה על ידי דבר המקבל טומאה אבל אם ישאר במקוה ארבעים סאה ואינו סותם אלא כדי להרבות מים לא מיקרי הויתו על ידי טומאה ולהך פירושא אם ישאר במקוה מ' סאה לכ"ע מותר לטבול בו אף כשהוא זוחל מלמעלה כיון דעיקר המקוה אינו זוחל". ולכאורה דבריו סובלים את ב' הפירושים. אפשר לפרש "השתא מיהא טובל גם במים העליונים", דהיינו שהוא עומד מעל הנקב, ואפשר לפרש משום שהכל מתערבב. וכן בסוף דבריו, שלפירוש השני מותר לטבול אף שהוא זוחל מלמעלה, אפשר לפרש למעלה מהנקב, והוא עומד שם, ואפשר לפרש "מלמעלה" הכוונה מעל מקום הטבילה שלו.
ונחלקו בזה הפוסקים. המהרי"ק שורש קנ"ו והב"ח, כפי שיתבאר, כתבו שללישנא קמא אי אפשר לטבול גם במים התחתונים. ועיין לשון הרשב"א שער המים שער ב', על נקב בדופן כאשר יש זחילה ניכרת "דעכשיו כל המים שבמקוה נידונים כזוחלים ואפילו יש בו מאה סאה"[27]. אבל בתשב"ץ (ח"א סימן י"ז) כתב: "וי"מ דנוטפין שעשאן זוחלין לא נפסלו אלא כשלא ישאר במקוה מ' סאה שפסק זחילתו כגון שהסדק או הנקב היא למטה אבל אם הנקב הוא למעל' וכשתפסק זחילתו ישארו במקוה מ' סאה אינו נפסל בכך אף על פי שיש צורך בריבוי המים להתפיחן כדי שיהי' הגוף מתכסה בהם דכיון שאין צורך בהם להכשיר מקוה אינו נפסל ע"י זחילה אפי' בנקב גדול שזחילתו ניכרת[28]" דהיינו, כוונתו היא שאע"פ שבפועל האדם משתמש במים יותר משיעור מ"ס לכסות גופו בהם, כגון שאינו שוחה מאוד או שהמקוה רחב. ובזה מכשיר לשיטות אלו, הרי להדיא דלא כמהרי"ק וב"ח[29]. ועיין בצמח צדק (סימן קס"ה אות ג') שמאריך טובא כשיטת התשב"ץ, שכל המחלוקת היא אם אפשר לטבול במים העליונים, אבל במים התחתונים ודאי שאפשר לטבול לכו"ע[30]. ואם משום שהמים מתערבים, הרי אדרבה רוב המים אינם שאובין. וכך להלכה ר"ל שהב"י, שמתיר, מתיר גם במים למעלה, והרמ"א, שהחמיר, אסר רק לטבול במים למטה. וכ"ז משום מעיקר הדין פוסקים כרא"ש והרשב"א ורבינו ירוחם והרמב"ם, שנקב אפילו בזחילה ניכרת לא חשיב זחילה, ורק חששו לר"ש. ועיין בשו"ת דברי מלכיאל (חלק ג סימן סד): "אכן אין נראה כן מפשטות דברי הרא"ש והשו"ע דמשמע להדיא שאף שגופו נטבל קצתו אף במים העליונים הנזחלים ג"כ כשר. מדלא ביארו להדיא שצריך שיכוף גופו למטה ממים הנזחלים[31]. והטעם בזה נראה לפי מה דמשמע מהריב"ש סי' רצ"ב שטעם דמקוה בעי דווקא אשבורן ומעין מטהר בזוחלין משום דקטפרס אינו חיבור. ולזה מעין דמטהר בכ"ש שפיר כשר אף בזוחלין כיון שא"צ שיעור אבל מקוה צריכה שיעור. ולזה בזוחלין שהוא קטפרס אינו חיבור והרי אין בה שיעור. והובא זה בשם הריב"ש בהגר"א סי' ר"א סק"ה. ואף שאין זה מפורש בריב"ש שם אבל מוכח כן ע"ש". דהיינו, כל דין הזוחלים לשיטה זו הוא משום צירוף השיעור, אבל כל שיש שיעור שפיר מהני לטבול גם בשאר המים. ומביא אח"כ את המהרי"ק הנ"ל, אבל תמה שלא הזהירו האחרונים בשו"ע הנ"ל לכופף את גופו מתחת לנקב, וא"כ לא נראה שסברו כן. ועיין דברי חיים (מקואות ט"ו) שפירש ברא"ש שלכו"ע כשר למטה ונחלקו רק על למעלה, ובטור הוסיף שהפוסל פוסל גם למטה, וכן בספר לחם ושמלה (שמלה אות פ"ז), ועיין בקונטרס מקוה טהרה לאב"ד פלוטוסק בדף ב' שהביא עוד מו"מ בענין זה[32].[33]
♦
ב. פירוש מחודש בחזו"א בהנ"ל
עיין חזו"א ליקוטים סימן ד' א'[34], שהאריך מאוד לפרש את הרא"ש ואת הנפק"מ בין הלשונות. והוא מיאן לפרש כפשוטו שיש נפק"מ בין הל"ק לל"ב לגבי אם המים העליונים כשרים לטבילה, באיזה אופן שנפרש. אלא לכו"ע אם טובל מתחת לנקב כשר, ואם טובל מעל הנקב פסול. ונחלקו רק לענין אם כאשר הוא סותם את הנקב ע"י דבר המק"ט אם נקרא הוויתו על-ידי מק"ט. ויסוד המחלוקת הוא, שכאשר המקוה סתום הכל מחובר והמים העליונים טפלים למ"ס שיש בתחתית המקוה. אך כאשר יש פרצה וזוחלים, המים העליונים אינם חיבור, ולכן הם לא נחשבים חלק מהמקוה למטה ולא טפלים לו. וע"ז נחלקו אם יצירת הסתימה נחשב הוויתו ע"י מק"ט, כיון שלפני הסתימה זה היה דבר בפנ"ע, או כיון שע"י הסתימה שוב טפל הוא לחלק התחתון ל"ח הוויתו ע"י מק"ט. ודבריו כמובן אינם מובנים בלשון הרא"ש, והרא"ש להדיא כתב שאליבא דל"ב אפשר לטבול, מבואר להדיא שזה החילוק בין הל"ק לל"ב, וחזו"א התקשה בזה וכתב פירוש דחוק מאוד בזה. וגם אינו כותב הכרח למה להוציא את הרא"ש ממשמעותו[35]. ועיין במהרי"ק (קנ"ו) שמפורש דלא כדבריו, אלא שאכן נחלקו אם אפשר לטבול מתחת למ"ס, והחזו"א עצמו הביאו בתנינא (ח' ג') לדחות את דעת האומרים שאפשר לטבול גם מעל למ"ס לדעת השניה, ואה"נ שזה נגד פירושו כאן. וכן בב"ח הביא את הרא"ש "וטעמם כיון שננערו להיות זוחלים א"כ טובל הוא במי גשמים בזוחלים דכל המים שבמקוה אפילו מה שהוא מן הסדק למטה חשיב כזוחלין". וכן לשון הרשב"א כמ"ש.♦
ג. שיטת המרדכי
הבית יוסף ציין על הי"א בטור שפסול גם נקב מעל מ"ס את דברי המרדכי הלכות מקוואות למרדכי (שבועות) רמז תשמה "והטובל במקוה אפילו יש בו אלף סאין יזהר שלא יצאו המים משפת המקוה בשעת טבילה דא"כ הוו להו זוחלין". והובא גם במהרי"ק קנ"ו, וכן בהגהות שערי דורא נדה ליקוטים להלכות מקואות "מקוה אינו נקרא כ"א באשבורן דכתיב יקוו המים דקוו וקיימו ולא זוחלין. הלכך כשאדם טובל יזהר שלא יזובו המים מעל שפת המקוה שאפילו יש בו אלף סאין לא עלתה לו טבילה דאין המקוה מטהר בזוחלין אבל מעיין מטהר בזוחלין או באשבורן".ובמרדכי מבואר דלא כש"ך, שיציאת מים ע"י אדם כשר אם אי"צ לצרפם לשיעור המקוה, וכבר העיר כן החזו"א. רק שלכאורה בריב"ש מפורש שגם כאשר המים לא חוזרים הבעיה היא רק משום שחסר בשיעור, ומש"כ זוחלים זה כדי שלא לצרף את המים שפנים לבחוץ, ולא משום שיש פסול בכל המים. וא"כ בריב"ש נראה כש"ך, וכפי שכתב הש"ך עצמו, והמרדכי דל"כ. ודברי המרדכי עצמו צ"ע, הרי כל שיש אלף סאה, והמים יוצאים בזמן הטבילה ע"כ זה משום נפח גופו. וא"כ אחר שהוא כבר נמצא במקוה ונחו המים, איזה טעם שיחשב זוחלים הרי אין שוב סיבה שהמים ימשיכו לצאת. ושו"מ לצמח צדק קס"ה ו' שמאריך סביב השאלה הזאת על המרדכי, ושם ר"ל שמ"מ בשפת המקוה תמיד המים מתנדנדים, ואם ראשו נמצא בגובה קרוב לשפה תמיד יש בעיה של מים יוצאים. ולא הבנתי אם ר"ל שאיירי במקוה כזה שראשו מגיע עד קרוב לדפנות, או שכיון שגם כאשר כולו במים יש חשש זוחלים, שוב אוסרים בכל גווני וצ"ע.
ועיין בחזו"א תנינא ד ב שהקשה על הריב"ש למה נחשב זוחלים, הרי עכשיו המים עומדים במקום, ותירץ או שקושטא קאמר, או שאם הוה זוחלים א"כ גוף האדם מעמיד שלא יחזרו למקומם ונחשב הויתו ע"י מק"ט. וזה מחודש להחשיב ד"ז כע"י מק"ט, שהרי במשניות מפורש שחיבור שנעשה עי"ז שגוף האדם מעלה את גובה המים וכך יש השקה, כשר, ואין בזה פסול משום ע"י מק"ט. ועיין בחזו"א בעצמו תנינא ח ג שכ"כ שהעלאת מפלס המים ע"י גופו ל"ח ע"י מק"ט. עיין תשובות ר"ד מקרלין (סימן ז' עמ' 26), שהעיר כן ודחה שי"ל שזה נחשב המשכה, אבל מהרמב"ם הביא שאינו נחשב ע"י מק"ט.
ומ"מ במרדכי לא נראה שהוא פוסל רק באופן שהמים חוזרים, להפך מהריב"ש, אלא גם באופן שיוצא לגמרי וצ"ע.
♦
ד. שיטת הדברי חיים על זחילה נכנסת
עיין דברי חיים (מקואות סעיף ה') שכתב: "אפילו היה זוחל לתוך בור או לתוך מערה ועומד מתוכו ואינו יוצא להחוץ מהמערה או הבור נקרא זוחל בשעת זחילתו לתוכן" והביא מקור מהריב"ש ושכן להדיא בש"ך ס"ק ל'. דהיינו, שבריב"ש כתב שיש בעיה של זוחלים במים שיוצאים ונכנסים. ואף שהש"ך כתב שהריב"ש דיבר רק כאשר צריך לצרף את המים למ"ס, זה רק משום שזה ע"י מעשה אדם ולא מעצמו. וא"כ בזחילה שנכנסת שלא מכוח אדם יש בעיה של זוחלים. וצ"ב אם מדובר רק כאשר צריך את המים הנכנסים כדי להצטרף לשיעור מקוה, או שגם בל"ז כל המקוה נפסלת ע"י זחילה הנכנסת, לפי השיטה הראשונה ברא"ש שנקב גם למעלה ממ"ס פוסל, והרמ"א כתב להחמיר לכתחילה היכן שיכול לתקן. ונחלקו בזה הפוסקים, עיין בהוצאה של ישיבת עץ חיים באבוב, שאספו הרבה מקורות בענין זה שנחלקו בזה[36]. לכאורה, הצד להחמיר שפוסל את כל המקוה תמוה מאוד, שהרי האוסרים באו רק משום שננערו המים לצאת, ולכן זה משפיע על כל המקוה, משא"כ במים נכנסים מה שייך לומר כן.♦
פרק חמישי - אשבורן במעין
א. דין מעין באשבורן
מבואר שמעין מטהר בזוחלין, ובפשטות זה קולא, שאע"פ שמקוה אינו מטהר בזוחלין, מעין מטהר בזוחלין. וכך נקטו רוב הראשונים. אבל יש שיטה חשובה בראשונים שלא סברו כן, אלא שמעין שנעשה אשבורן פקע ממנו דין מעין, שדין מעין הוא רק כאשר יש מים זורמים. וגם לשיטה זו מ"מ יכול להיות כשר אם יש לו תנאי מקוה, אך בתוס' ועוד הרבה ראשונים, דנו גם בדבר זה, ונראה שמעין אשבורן יכול להיות מופקע גם מדין מקוה. ובתוס' בבכורות (נ"ה עמוד ב') מבואר שאם המים התנתקו מהמקור שלהם זה פשיטא שמועיל, אך כאשר הם מחוברים זה נידון, וצ"ע טעם הדברים.♦
ב. מעין שאינו נובע
בין חכמי אשכנז היה פולמוס גדול על אופן ניקוי המקואות, שכאשר הוציאו את המים הישנים, ע"י שאיבה בכלי, חלק מהם חזרו ונשפכו לתוך המקוה, והיו שטענו שכיון שלא נשאר במקוה מ"ס בסוף הניקוי, הרי המקוה נפסל בג' לוגין מים שאובין, ואי אפשר להכשיר אלא ע"י יבוש כל המקוה. והאריכו בזה הרבה עיין בתוס' תמורה (דף י"ב ד"ה יוסף), ובראבי"ה (תתקפ"ט), ובאו"ז (של"ו), ובתשובות מהר"ח או"ז (סימן ר"ד), ובתשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת (קופפר) יש התכתבות ענפה בענין מסימן קנ"ט והלאה. שרבי משה ב"ר חיסדאי פסל ורבי אהרון מרישנבורג התיר, והרוקח הצריך שינקבו בכלי כמוציא רימון. והרבה דעות נאמרו בזה, ודנו אם נחשב שאובין כיון שאין כונת שאיבה, וכן אם נחשב מג' כלים וכו'[37]. ויש עוד מחלוקת עקרונית אם למקואות שלהם היה דין מעיינות או לא, שהם היו בורות שנחפרו בעומק האדמה, וא"כ המים היו נובעים אך לא זוחלים. ונבאר דבריהם.♦
ג. שיטת רבינו שמחה שבור עומד נחשב מעין
ובראבי"ה יש תשובה לרבינו נתן ב"ר שמעון ורבינו שמחה "אם דינך כמי המקוה שהוא מעין כמו מקואתינו לפי ענייותינו אין מים שאובין פוסלים בו אפילו אין בו מ"ס כיון שמעין מטהר בכ"ש יש בו לעולם שיעור שלם". וכן כתב באו"ז מקואות של"ו "וכבר הי' מעשה בריגונשבורק שהיו מנקין את המקוה וכשנחסר ממ' סאה נשפך מן הכלי למקוה ופסל אותו הרב ר' משה ב"ר חסדי' זצ"ל וצוה להוציא כל המים לחוץ ולסתום הנקבים מקום שהיו נובעין ולנקותן. ולא שמעתי ראי' שלו מנין. אך ע"ז אני תמי' כי המקוה שבריגונשבורק הי' מעיין ואין מים שאובין פוסלין בו כמש"כ מורי רבינו שמחה זצ"ל[38]". וכן במרדכי תשמ"ו.הרי שהם טענו שזה מעין וא"כ אין כלל בעיה של פסול שאובין כאשר חסר מ"ס. וכן בשו"ת הרא"ש (כלל ל סימן ד): "מי אני הצעיר לבא אחרי מלכים אשר כבר עשוהו, אך אשר קבלתי מפי רבנא מאיר ז"ל כאשר למדתי מסכת מקואות לפניו וסיימתי המסכתא לפניו. אמרתי למורי תמהני אשר שמעתי שכמה גדולים נצטערו לנקות מקוה שמימיו נובעים כי לי נראה שהשומעים מפי הגדולים טעו. כי הגדולים דקדקו איך יטהרו מקוה שמימיו מכונסין והשומעים טעו אף במקוה נובע ולא כן הוא, דמקוה שהוא נובע ואין בו כי אם רביעית ממלא בכתף לכתחלה וטובל בו ואינו נפסל בשביל השאיבה, והודה מורי".
♦
ד. שיטת ראבי"ה וסיעתו שאינו נחשב מעין
והשיב ע"ז הראבי"ה: "ומקוותינו אע"פ שנובעין דינם כמקוה ולא כמעין, כדאמרינן בחגיגה דהא ארעא חלוחלי מחלחלא ובעינן עד דאיכא מ"ס במקום אחד, ומעין דמטהר בכ"ש היינו דרך זחילה ומטהר צינורות ומחטין אם כל גופן עולה ביחד וכן פרש ר"ת, וממר אבי מקובלני דמקוותינו אינם כמעין מראיה דחגיגה". ושיטת רבינו יואל התפרשה בהרחבה בתשובה למהר"ם מרוטנברג (מהדורת עמנואל סימן תכ"ה)[39]: "רבינו יואל הלוי כתב דמעיין מטהר בכ"ש הנ"מ דרך זחילה אבל היכא דמקיימי כעין מקואות בענין מ"ס דוקא כמקוה. תדע דאמר בפרק חומר הקודש דהא ארעא חלחולי מחלחלא ובענן עד דאיכא מ"ס במקום אחד. אלמא מ' סאה בעינן". דהיינו שהוא הוכיח מזה ששם מדובר במי נהר שדינם כמעין ועדיין הצריכו מ"ס, וע"כ משום שהם עומדים אינם מטהרים בכ"ש, כיון שנפקע שם מעיין מניה. הרי שנחלקו הראשונים אם לבור נובע אך אשבורן יש דין מעין או שע"כ פקע ממנו דין מעין, משום שהוא עומד והוא מקוה[40].♦
ה. קושיה מב' משניות
אלא שקשה מב' משניות שמבואר בהן שיש מעין שאינו מטהר בזוחלין אלא באשבורן ומ"מ מטהר בכ"ש, ולראבי"ה וסיעתו כל שהוא אשבורן פקע ממנו שם מעין. והרא"ש בתשובה הנ"ל וכן ש"ר הביאו משם שגם מעין מטהר באשבורן.בפרק א' משנה ז': "למעלה מהן מקוה שיש בו ארבעים סאה שבו טובלין ומטבילין למעלה מהן מעין שמימיו מועטין ורבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכל שהוא" וכן בפרק ה' משנה ג' "מעין שהוא משוך כנדל ריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמו שהיה היה עומד וריבה עליו והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו כל שהוא".
ומהר"ם מרוטנברג שם כתב ע"ז: "וה"ה ההוא דפ"ק דמקואות למעלה מהם מקוה שמימיו מועטים שרובו עליהם מים שאובים שווה למקוה לטהר באשבורן ולמעין לטהר בכ"ש, יש לפרש אם הוא אשבורן דינו כמקוה ובעי נמי מ' סאה, ולמעין לטהר בכל שהוא אם הוא זוחל. ולפי זה הוה מצי למימר ולמעין לטהר בזוחלין, ושמא בכלל זה הוא, דכיון דקאמר ולמעין לטהר בכל שהוא, היינו נמי דמטהר בזוחלין, דכל מטהר כל שהוא אלא דרך זחילה כפרישנו. כן צריך לומד משום קושיא דההיא דמשמע. אומנם רבי' שמשון בפי' המשניות כתב כו'"[41]. וכן בשו"ת מהר"ח או"ז (סימן ר"ד) על המשנה השניה: "ורבינו משה ב"ר חסדאי פי' פירוש אחר. היה עומד שגדר בפניו וריבה עליו מים שאובין והמשיכו. שוה למקוה לטהר באשבורן במקום שיהא עומד בלא המשכה צריך מ' סאה ואשבורן. ולמעין להטביל בו כלים קטנים בכל שהוא. ודוקא במקום שדרכו לילך שם מטהר בתורת מעין ולא מן הצדדין. והכי קתני והמשיכו משום שהיה עומד שגדר בעדו. אי נמי עומד בבור שנובע מן המקור ולכך צריך המשכה בו. קודם המשכה היה דינו כמקוה חסר שהמים שאובין פוסלים אותו. ולפי פירוש זה אז מקואותינו אעפ"י שהן מעין שנובעין מן המקור כיון שהם בבור ואינם נמשכין מים שאובין פוסלין בהם. ורבינו שמחה כתב שבמקוותינו אין מים שאובין פוסלין בהם. דתנן פ"ק, למעלה מהן מי מעין שמימיו מועטין שירבו עליו מים שאובין משמע בתחלה. ותנן פ"ה מעין שהוא מושך כנדל ריבה עליו והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכל שהוא עכ"ל". הרי שפירשו שמילי מילי קתני, וכן איתא בר"ן נדרים דף מ"א לפרש את המשנה, שהרישא באשבורן באמת אינו מטהר בכ"ש, והסיפא בכ"ש היינו כאשר לא הוסיף מים ואז מטהר גם בזוחלין, אבל באמת ב' הדינים א"א ביחד. אך לא משום שאשבורן מפקיע שם המעין, אלא ממה נפשך אם דינו כמעין כו'. אלא שהר"ש והרמב"ם בב' המשניות לא פירשו כן, וכמ"ש המהר"ח או"ז שם.
הרי שרבינו יואל, הראבי"ה ומהר"ם מרוטנברג ורב משה ב"ר חיסדאי סברו שכל מעין שעומד ואינו זוחל ע"כ פקע שם מעין מינה, ואינו מטהר בכ"ש. דהיינו, שזוחלים אינו רק קולא שמועיל במעין אלא זה תנאי בדין מעין שיהא זוחל ובלא"ה פקע דינו.
ומצאנו עוד מקורות שהגדרת המעין תלויה בזרימה שלו, עיין מהרי"ק סימן קט"ו שהאריך שגם מים שהתנתקו מהמעין, כל עוד שהם זוחלים מכוח המעין יש להם דין מעין. משא"כ כאשר הם נחים מהזרימה פקע דין מעין מהם. ועיין בש"ך יו"ד ר"א ס"ק ל' שהביא דבריו ורצה להגביל אותם רק לגל שחיותו רב ונתלש מהים ודרך זחילתו נתלש עיי"ש.
♦
ו. התוס' בכורות דנו שמעין לא מטהר באשבורן
תוס' בכורות דף נ"ה ע"ב (ד"ה שמא ירבו) הביאו את דברי ר"ת לפרש את התו"כ שמקוה באשבורן ומעין בזוחלים. שחלוקים זה מזה, שמקוה דוקא באשבורן, אבל מעין אף בזוחלין אבל גם באשבורן[42]. אבל בתוס' מבואר שאין כונתם רק שיש מעלת מעין גם באשבורן[43], אלא כונתם לומר שמא מעין אינו מטהר באשבורן, גם כאשר יש לו את כל דיני מקוה, מ"מ כיון שהוא ממעין פסול בתורת מקוה[44]. ובתוס' מבואר שאם יש הפסק בין המים למקורם במעין זה פשוט שמהני כאשר הוא מקוה, אבל כאשר עדיין מחובר זה המו"מ של תוס', ובכל המקרים של תוס' יש מ"ס במים. ונביא דבריהם: "ויש להביא ראיה מים שעשה שלמה שהיו הכהנים טובלין בו, אף על פי שהמים מכונסים שם במקוה. ומיהו יש לדחות, דבירושלמי קאמר והיה לרחצה הכהנים בו, ולאו כלי הוא, ומפרש דרגלי השורים נקובים כמוציא. וא"כ אפשר שיהו זוחלין. וכן מקוה שעל הפרווה, בפ' אמר להם הממונה (יומא דף לא.) שהיה מעין עיטם, והיה כהן גדול טובל בו. אפשר שנכנסין מצד אחד ויוצאין מצד אחר. ומיהו זה דבר פשוט דמי מעיין שנפסקו מן המעיין שמטהרין באשבורן, ממה נפשך שהרי נעשו מקוה מאחר שנפסקו מן המעיין שמטהרין. ובהדיא תנן במסכת מקוואות (פ"ה מ"א) מעיין שהעבירו על גבי בריכה והפסיקו הרי הן כמקוה חזר והמשיכן כו'. ונראה להביא ראיה אפילו לא נפסקו, מההיא דתנן במסכת מקוואות (פ"ח מ"ח) ומייתי לה בפרק שמנה שרצים (שבת דף קט.), ר' יוסי אומר כל הימים מטהרין בזוחלין ופסולין לזבים כו'. ופליג את"ק דאמר כל הימים כמקוה שנאמר ולמקוה המים קרא ימים. ומשמע דאתא ר' יוסי למימר דאע"ג דקוו וקיימי כדאמר בריש מכות (דף ד.), מטהרין נמי בזוחלין. דלא בא הכתוב לבטל מהן תורת זחילה. ופליגי בהכי דלת"ק אין מטהרין בזוחלין ולר' יוסי מטהרין בזוחלין. אבל לכ"ע מטהרין באשבורן. וגם מדקאמר הכא, אין המים מטהרים בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד, משמע בזוחלין הוא דלא מטהרי, הא באשבורן אף על גב דליכא רובא זוחלין".הרי מפורש בכל דברי התוס' שמדובר במים מכונסים בשיעור מ"ס, והנידון שלהם הוא שמא כיון שזה מגיע ממעין ע"כ אינו כשר למקוה. ואע"פ שעכשיו הוא אשבורן ואם היה מי גשמים היה כשר לטבילה כיון שמגיע ממעין פסול. וחלקו בין אם התנתק מהמעין ודאי כשר אבל אם עדיין מחובר למעין פסול גם כאשר יש לו כל דיני מקוה, וזה חידוש גדול שמי מעין פסולים למקוה וצ"ע איזה טעם יש לזה.
והיה אפ"ל שבראשונים מבואר טעם החילוק שמעין מטהר בזוחלים ומקוה באשבורן, משום שכך דרכו של מעין להיות זוחל, ודרכו של מקוה להיות אשבורן. וא"כ י"ל שכשם שמקוה פסול בזוחלים משום שאין דרכו בכך, ה"נ מעין פוסל באשבורן משום שאין דרכו. והקמ"ל הוא שאה"נ בתורת מעין זה פסול, אך אפשר להגדירו עכשיו כמקוה, ושוב הוא כדרכו, שאין הגדרה מיוחדת למקוה מלבד שהוא כינוס מים. ומקור הדברים עיין רש"י מסכת שבת דף קט עמוד א, ד"ה כל הימים על מעין "ומטהר טמאים הטובלים במימיו כשהן זוחלין ומקלחים, שהרי זה דרכו של מעיין כל עצמן זוחלין הן, ומקוה שהן מים מכונסין, אם הטביל במימיו דרך זחילתן במקום קטפרס - אינה טבילה, עד שיהא במקום אשבורן שלו קווין ועומדין, והכי תניא בתורת כהנים כו'" ושם בד"ה ר' יוסי "ר' יוסי אומר כל הימים - וים הגדול תורת מעיין מים זוחלין עליהן, לענין שהם מטהרין בזוחלין, מפני שדרך להיות נחלים זוחלין עליהן, וזה דרכן, אבל פסולין הן לתורת מים חיים, דהכתוב קראן מקוה" וכן כתבו בתוס' שם בשם ריב"א. ועיין בפסקי הרי"ד שבת דף ס"ה עמוד ב': "הכי תניא בספרא אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין, ת"ל אך [ה]מעין מטהר בזוחלין והמקוה באשבורן. פי' המעיין שדרכו להיות זוחל ונמשך הוא מטהר אפילו בדרך זחילתו, וכל שכן אם היו המים נקוין באשבורן, כגון באר נובעת עמוקה שאין מימיה זוחלין. אבל המקוה שנעשה ממי גשמים אינו מטהר אלא באשבורן כדרך מנהגן, שאין מנהגן להיות זוחלין ונמשכין אלא נקוין למקום אחד, והילכך באשבורן מטהרין ולא בזוחלין".
אך הקשה הרב שלמה גודמן, מסוף דברי התוס' שהוכיחו מים לר"י שאע"פ שנחשב מעין, עדיין מטהר באשבורן, שהרי ים נחשב אשבורן[45]. הרי מפורש בתוס' שגם דבר שדרכו באשבורן, שכך טבעו של ים, כל שיש לו דין מעין צריך להיות פסול להו"א שלהם. וא"כ לא יתכן לפרש שהפסול משום שאין דרכו בכך וצ"ע.
♦
ז. שיטת בה"ג בענין סכר בנהר
יש בבה"ג ב' הלכות סתומות שהביאו הראשונים, וכנראה נחלקו בביאור דבריו. בהלכות גדולות נדה (הילדסהיימר ירושלים עמ' ו 345 ו – 360): "והיכא דאיכא מיא דדאלו בדוולא ומלו בחצבא לא סלקא להו טבילה, דתניא (תו"כ פר' שמיני פ"ט) אילו נאמר מקוה מים שומעני ימלא בכתף ויעשה מקוה, ת"ל מעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים. ונהרא דסכיר ואית ביה עקולא דהוי ארבעים סאה, כמקוה דמי ושפיר דמי לטבילה"[46]. הרי לשונו מפורש שנהר שיש בו סכר אינו מעין כדין נהר אלא יש לו דין מקוה. וצ"ע על איזה צד של הסכר מדבר, האם על הצד של הנהר או על הצד היבש. שאם על הצד של היבש קמ"ל שכל שניתק הקשר עם הזרימה של הנהר נעשה מקוה, ול"א שנשאר לו תורת מעין. ואם על הצד של הנהר קמ"ל שאע"פ שזה נהר, כל שפסק הזרימה שלו דינו כמקוה וצריך מ"ס.ובעמוד 358 שם במהדורה שניה: "מר רב אחא משיבחא הכי הוה אמר היכי דסכיר נהרא לא סלקא לה טבילה לאיתתא, ואמר מר שמואל הוה מעשה דסכרוה לנהרא דבי ברניתא[47] ושרא אבא למיטבל בה אמה, אמרו ליה קטן היית, אמר להו גדול הייתי, אמרו ליה דילמא הוה בזר ביה פורתא דשפכי מיא להדדי דלעולם ליפי מהדדי ולא פסיקי מהדדי". הרי כאן נאמר שאי אפשר לטבל בנהר שסכרו אותו, ולכאורה סותר דבריו הראשונים. אלא שגם כאן כתב שאם יש חור בסכר שפיר דמי. וא"כ יש להסתפק האם בקטע השני מדובר שאין מ"ס, ולכן פסול, אא"כ יש חיבור בין הנהר לחלק היבש, ואז מהני גם בלא מ"ס. או שבקטע השני מדובר כאשר יש מ"ס ועדיין פסול עד שיהיה חיבור לנהר. ואז נצטרך לומר שגם בקטע הראשון מדובר שיש נקב, וקמ"ל שנהר שנפסק הזרימה אינו כשר למקוה אף שיש מ"ס, משום שמעין שהוא באשבורן פסול להיות מקוה אע"פ שיש לו דיני מקוה. ולכן צריך חור שימשך הזרימה שלו באופן כ"ש. ואז דעתו דלא כהכרעת התוס' בבכורות הנ"ל. ואם מדובר בצד הנהר, וא"כ עדיין מחובר למעין, גם תוס' ראו בזה נידון שיש להסתפק בו.
ובראשונים לכאורה נחלקו בב' הצדדים הנ"ל. באו"ז סימן של"ז כתב: "ח] כתוב בה"ג מר אחא משבחא הוה הכי אמר, היכא דסכור נהרא לא סלקא טבילה לאתתא, וא"ל מר שמואל הוה מעשה דסכרוה לנהרא, ושרא אבא למטבל בה. א"ל קטן היית, א"ל גדול הייתי, א"ל דלמא הוה בי' בזעא פורתא, דשפכי מיא אהדדי, דלעולם לייפי הדדי ולא פסקי מהדדי. ותו כתוב בהן ונהרא דסכור דאית בי' עקולא דהוה מ' סאה כמקוה דמי ושפיר לטבילה. וכתב מורי רבינו שמחה זצ"ל בפירושיו מתור' כהנים. כמדומה דבעי למימר מעיין הנסכרים, וקוו וקיימו בטל מהן דין מעיין הואיל ואינו טובל בהן דרך זחילתו, ובעי מ' סאה, ובפחות מכאן לא סלקא בי' טבילה לאיתתא. אא"כ יש בהן נקב כל שהוא שמחוברין לנהר. וכמדומה דראייתו מהא דתנן בפ"ה מעיין שהעבירו ע"ג בריכה והפסיקה ה"ה כמקוה כ"ז שהוא בגומא ובעי מ' סאה חזר והמשיכו לאחר שנתמלא' הגומא חזר לזחילתו ונמשך פסול לזבין דנפסל מדין מים חיים מיהו תורת מעיין עליו לטהר בכל שהוא וחוזר ומושך עכ"ל". ולכאורה ביאר דבריו שמדובר על הצד היבש, וקמ"ל שאע"פ שזה מי מעין, מ"מ מכיוון שהם ניתקו מהנהר, וגם הם עומדים ולא זוחלים פקע ממנו שם מעין[48].
אבל בספר הישר (חלק התשובות, סימן מח) לא נראה שפירש כן. ר"ת מאריך שמה שמעין מטהר בכ"ש הוא רק לגבי טבילת כלים, אבל טבילת אדם בעינן מ"ס, שהרי טעמא הוא משום שכל גופו עולה בהם ובזה אין חילוק בין מעין למקוה. ומביא את הבה"ג הנ"ל, שמעין שנסכר מטהר מדין מקוה במ"ס, ומפרש: "והאי דתלייה במקוה, משום דכתב לעיל בה', דהיכא דסכיר נהרא לא מטבלינן ביה, אלא א"כ אית ביה ביזרא דלייפי למוצא מים, ואי לא לייפי, אפי' אית ביה מ' סאה לא מטבלינן. שיצא מתורת מעיין. והאי דשרי הכא בדלייפי, ומ"מ מ' סאה בעי בעיקול שיהא כל גופו עולה בהן ולא חצאין[49]". הרי מפורש בדבריו שהבה"ג שהתנה שיהיה לייפי, הוא גם כאשר יש מ"ס, ולדבריו זה מוכרח שהרי אי אפשר להכשיר גם מעין בפחות ממ"ס, וזה כל עיקר התשובה שם. וע"כ יש מ"ס, ועדיין אם יש לייפי כשר ואם לאו פסול. והטעם שפסול הוא משום "שיצא מתורת מעין", ולכאורה מוכרח שאיירי בצד הנהר, ופקע שם המעין ע"י הסכר, וכיון שהוא מחובר לנהר עדיין אינו יכול להיות כשר בתורת מקוה, כיון שהוא מעין פסול. וכפי הנידון של התוס' בבכורות הנ"ל[50]. הויכוח של השאילתות עם רבי שמואל הוא בדין זה גופא אם מעין שנסכר כשר במ"ס או לא.
אלא שצ"ב לשונו שכתב שהוא מדין מקוה, הרי אם הצריך שימשיך הזחילה, כדי שלא יפקע שם מעין, א"כ אינו כמקוה. אך ע"כ בר"ת מפורש שדינו כמעין, שהרי כל דבריו שם באו להוכיח שבעינן מ"ס במעין, ואם הכא משום הסכר יש לו דין מקוה אין ראיה. וע"כ שנשאר לו תורת מעין ע"י הלייפי, ואולי נדחוק שמ"מ נקרא מקוה כיון שאינו זורם ממש, ורק הביא שעצירת הזרימה מפקיעה שם מעין ולכן כל שנסכר אע"פ שלא לגמרי כבר נקרא מקוה וצ"ע.
ועיין בנצי"ב (העמק שאלה שאילתא צ"ו עמ' קע"ח) שלא פירש כדברינו אלא פירש שלר"ת איירי בצד היבש, והבעיה היא משום שחסר באשבורן, ולכן צריך חיבור לנהר שיהיה כשר בזוחלין. אלא שתמה א"כ מה נחלקו השאילתות עם רבי שמואל, והרי פשיטא שזוחלין אינו מטהר אם אינו מחובר לנהר.
♦
ח. מהרי"ק בשם אור זרוע
שו"ת מהרי"ק סימן נו: "יוכל לסבור מסבר' עצמו דאפילו לר"י דאמר דלאדם בעינן מ' סאה אפי' במעיין מ"מ אין נפסל בג' לוגין אפי' אין בו מ' סאה שהרי מצאתי בשם א"ז וז"ל גדולה מחזקת יותר ממ' סאה בתוך הקרקע והמשיכו לתוכו מים דרך חריץ הקרקע מן הנהר כשרים לטבול בהם ומי מעיין הנסכרים דקוו וקיימו בטל מינייהו דין מעיין ובעינן מ' סאה ובפחות מכאן לא סלקא בהו טבילה הואיל ואין טובל דרך זחילתן ומ"מ אין ג' לוגין מים שאובים פוסלים בו אחרי שבאים המים ממעיין הנובע עכ"ל מצאתי וכתוב תחתיו א"ז והנה דבר פשוט למבין הא דקאמר דאין ג' לוגין פוסל בו אפילו בפחות ממ' סאה קאמר דאי דווקא במ' סאה פשיטא דאין ג' לוגין פוסלים בו ואמאי תלי טעמא במשום שבאין ממעיין נובע אפי' במים ממי הגשמים נמי. ועוד מאי איריא ג' לוגין אפי' אלף סאין נמי כיון שהוא מקוה שלם כמו שהוכיחו הפוסקים מכמה משניות דמסכתא מקוואות אלא ודאי פשיטא דאפילו בפחות ממ' סאה קאמר דאין ג' לוגין פוסלים בו ואעפ"י שאין שם מקוה עליו לפי סברתו שכתב דבעינן מ' סאה ובפחות לא עלתה לו טבילה מאחר דאין טובל דרך זחילתן א"ה אין ג' לוגין פוסלין בו אחרי שבאים ממעיין נובע וכיון שבאנו לסברא זו נוכל לומר ר"י ורבינו תם ורבינו שמשון וכל הנמשכים אחריהם דס"ל דלאדם בעינן מ' סאה אפי' במעיין וא"כ י"ל דאין לפחות ממ' סאה דין מקוה לענין אדם. מ"מ יודו דאין ג' לוגין פוסלים בו אחרי שבאים ממעיין נובע מידי דהוה אמי מעיין נסכרים דקוו וקיימי דבעינן בהו מ' סאה לדברי א"ז ואפ"ה מסיק דאין ג' לוגין פוסלים בו ואפילו בפחות ממ' סאה וכדהוכחתי לעיל משום שבאי' ממעיין נובע ונשוב על עיקר הדין דמאחר שהוכחנו דר"י א"ז ס"ל דאע"ג דאין תורת מקוה על מעיין שמימיו נסכרים אפ"ה אין ג' לוגין פוסלים בו ואפילו בפחות ממ' סאה א"כ נוכל לומר גם לכל הפוסקים אפי' אותם שיסברו כרבינו יצחק ולא מצינו מי שיחוש לג' לוגין כמו מעיין אלא אותם דעת שדקדק עליו המרדכי דמדקאמר פוקקים את נבעי הנביעה דאפילו במעיין קאמר וכן הר"ם בר' חסדאי".♦ ♦ ♦