היתר המכירה תרנ״ו ומשמעותו לזמננו

הערות שוליים

1. ↑ . ראה לאחרונה: בועז הוטרר, "שאלה גדולה שאילנא קמאי" –פתח תקוה בשנת השמיטה תרמ"ב, אסיף, ה (תשע"ח), עמ' 503-530. ובספרו ובשנה השביעית, מכון הר ברכה, ישראל תשע"ח, שערים ה-ו. תודתי הרבה לידידי הרב ד"ר בועז הוטרר על סיועו הרב במאמר זה וכולי תקווה שנזכה לראות את חלק ב' מספרו, הדן בשמיטת תרנ"ו, יוצא לאור קודם בוא שנת השמיטה. כמו כן אביע תודה לרב הראל דביר על הערותיו למאמר ועל התיקונים שהוסיף.
2. ↑ . ראה מאמרי: 'שטר היתר המכירה תרמ"ט', חצי גבורים, י (ניסן תשע"ז), עמ' א' פ-א' קיא.
3. ↑ . הרה"ג נפתלי הירץ הלוי וידנבוים (י"ג חשוון תרי"ג - י"ד סיוון תרס"ב). בשנת תרמ"ד עלה מפולין לארץ ישראל, התיישב בשכונת מאה שערים בירושלים ועמד בראש ישיבה בעיר. בשנת תרמ"ו נוסדה קהילה אשכנזית ביפו, והג"ר נפתלי הירץ נשלח לכהן כרבה, על ידי רבני ירושלים, הגר"ש סלנט והמהרי"ל דיסקין. הוציא לאור את סידור הגר"א, ובו גם פירושיו שער נפתלי ואמרי שפר. כן כתב הערות לספרו של הגר"א שנות אליהו למסכת שבת, והדפיסן בסידורו. האדר"ת כותב על הגרנ"ה: "ובפה שותים גם היראים יין ראשון לציון וכל הקלניות על פי הכשירו של הרה"ג ר"נ שי', בידענו אותו כי לא יחתום שמו על דבר שקר, מה שלא נודע לו ביחוד, והוא הי' חשוב מאוד בעיני הגריל"ד זצ"ל" (אגרות האדר"ת בסוף אדר היקר, מכתב ו).
4. ↑ . למשל ראה מכתבו של אייזנשטט לרב ניסנבוים (הארכיון הציוני המרכזי (להלן: אצ"מ) A25/20 עמ' 375).
5. ↑ . הגאון ר' שניאור זלמן פרדקין מלובלין (ה'תק"צ (1830) - ה' בניסן ה'תרס"ב (1902)) מכונה גם הגאון מלובלין והתורת חסד על שם ספרו. עלה לירושלים בקיץ תרנ"ב (1892) ויסד בה את בית הדין של כוללות החסידים, בנפרד מבית הדין של עדת הפרושים בראשות הגר"ש סלנט.
6. ↑ . אביא כאן שלוש דוגמאות קיצוניות:א. בספר עמוד האש שכתב הרב יוסף שיינברגר על תולדות המהרי"ל דיסקין מוקדש פרק שלם (פרק שביעי) לתיאור המאבק על היתר המכירה בתרמ"ט (רובו ככולו אינו מדברי המהרי"ל דיסקין כלל) ואילו על שמיטת תרנ"ו, שבה מעורבתו של המהרי"ל דיסקין הייתה גדולה לאין שיעור, אין פרק כלל. כך פתר הכותב את ה"בעיה" בהתעלמות מוחלטת מדעת המהרי"ל דיסקין בשמיטת תרנ"ו. עם זאת, בסוף הפרק הדן בשמיטת תרמ"ט הוא כתב (עמ' ק): "בשנת השמיטה השניה שנת תרנ"ו המציא רבה של יפו הגאון רבי נפתלי הרץ היתר חדש למכור לגוי האילנות על מנת לקוץ בכדי להוציא פירות האילן מאיסור סחורה, אבל הוא עצמו כותב אחר כך: "וראיתי כי אלה אשר התחילו למשכוני נפשם על היתר השמיטה רובם ככולם לא יצאו נקיים, וכבר ראיתי כי גם אנכי קבלתי למטרפסי עבור זה בזה השמיטה שאני חולה בעון זה וירא אנכי מאד להשתקע בזה ולהקל עלי במקום חמור זה"".בזה נסתיים הפרק. כל הקורא יסבור שבגלל החשש הזה הגרנ"ה לא ביצע את ההיתר. אבל מה שהרב שיינברגר לא מספר הוא שהגרנ"ה ביצע גם ביצע את היתר תרנ"ו באישור ובהסכמת המהרי"ל דיסקין. המכתב הוא בכלל מערב שמיטת תרס"ג. והרב שיינברגר לא מספר מה ענה לו האדר"ת על מכתבו הנ"ל (המודפס באותו מקור) - "ויברך ד' חילו ופעל ידיו ירצה ובשביל הוראת היתר בשביעית בעד אחינו הרעבים ללחם ושומרי תורת ד' ופקודיו ארך ימים ישבעהו ולשנים ארוכות ורבות יחלמהו ויחזקהו". הרב שיינברגר ודאי לא מספר שמי שנפטר שנה לאחר שמיטת תרנ"ו, אחרי שהתיר, היה המהרי"ל דיסקין ולא הגרנ"ה –וכמובן חלילה וחלילה לחשוב שיש קשר בדבר.ב. בשיטה דומה פעל עורך הספר אדרת שמואל על הגר"ש סלנט. בחלק התולדות הקדיש פרק שלם למלחמתו של הגר"ש סלנט בהיתר המכירה, הכביר חומר בעניין השמיטות עד תרמ"ט ועד בכלל (עמ' תרל-תרלח), הביא שמועה על משפט שאמר ערב שמיטת תר"ע, והשנים שביניהן נעלמו. הוא לא כתב שהגר"ש סלנט התיר את המכירה שהיא ההערמה הגדולה ביותר מכל המכירות שאי פעם נעשו - מכירת העפר על מנת לפנות - בתרנ"ו (וההוראה הייתה ידועה לו), לא כתב כי בתרס"ג הורה הגר"ש סלנט בסופו של דבר לאדר"ת להנהיג מכירה כמו בתרנ"ו, ולא סיפר שהגר"ש סלנט הוא זה שהראה את שו"ת מהרי"ט לעניין היתר השכרת השדות לנכרי בהבלעה, וכך נותר הקורא עם התמונה חד-ממדית ומסולפת, של עמדת הגר"ש סלנט לגבי היתר המכירה בשביעית.ג. הגר"י טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר, דן בתשובותיו באריכות לדחות את היתר המכירה, ובדברי יואל (סי' צט אות יט) כתב: "ומה שהביא בספר פלוני שבשמיטה דשנת תרנ"ו היה הרב דיפו אצל הגאון ריל"ד והשפיע עליו שהסכים להתיר, כפי השמועה, השפיע עליו אז בשנה ההיא שהסכים לפרט א', ויען שלא נתברר אצלי באר היטב אופן הפרט לכן אינני כותבו בפרטיות, אבל זה ברור שלא הסכים על כל דבריו. גם על הפרט שהסכים לא היה בלב שלם, והעיקר שתיכף אח"כ בשמיטות האחרות חזר לגמרי מהשפעה זו שהשפיע עליו הרב דיפו ועמד על דעתו עד סוף ימיו להחמיר, כמ"ש בתחלה בשנת תרמ"ט". כאן יש שילוב של שתי דרכי התמודדות: א. עמעום –יש איזו שמועה שיש איזה פרט שהתיר המהרי"ל דיסקין אבל מאחר שזה לא ברור היא לא נכתבת. אפילו הספר שבו נכתבה שמועה זו אינו מוזכר בשמו, אלא רק 'ספר פלוני'. ב. וזה העיקר –טענה שמיד בשמיטות האחרות חזר לגמרי המהרי"ל דיסקין מהיתר זה ועמד על דעתו זו עד סוף ימיו. דא עקא, שהמהרי"ל דיסקין נפטר כשנה לאחר תום שמיטת תרנ"ו - בטבת תרנ"ח, וכמובן לא היה בחיים בשום שמיטה לאחר מכן, וממילא כמובן שלא חזר בו בשמיטות האחרות. יש לציין שהובאה גם שמועה בשם הג"ר פנחס עפשטיין שהמהרי"ל דיסקין חזר בו, ואולי זה מקור הטעות. ראה 'היתר מכירת הארץ לנכרי בשמיטה', נזר התורה, טז (תשס"ח), עמ' ל.לגופו של דבר, יש לציין, כי האדמו"ר מסאטמר מבאר במקום אחר בתשובה שדעתו היא שמכירה על מנת לקוץ אינה מועילה, בלי להזכיר כלל שזה הוא היתרו של המהרי"ל דיסקין והגרנ"ה, והוא מסיים שם: "ולא אוכל להאמין שיצא זה מפי איזה גדול, אלא הכותבים מחמת סמיות עיניים תלו עצמם באילן גדול ותלו בוקי סריקי בגדולים".
7. ↑ . וכפי שכתב הגראי"ה קוק לאחר מכן: "ובשום אופן לא הי' מועיל כלל להכריז ולהודיע שהוסכם ההיתר ע"פ הגרי"ל זצ"ל, מפני שהיו מוכנים להכחיש דבר זה בפומבי, וכאשר אין לנו שום כת"י מהחי"ק [כתב יד מהחתימת יד קדשו] בהסכמת ההיתר, קלה היא מאד ההכחשה וגם כמ"ח [כבוד מורי חמי] הג' זצ"ל [האדר"ת] סבל מהכחשה זו" (אגרות הראי"ה, חלק ב', אגרת שלה).
8. ↑ . במאמר אצטט בהרחבה מפנקסי העתקי מכתבים יוצאים של יהושע אייזנשטט-ברזילי, שהיה מנהל סניף חובבי ציון בארץ ישראל הממוקם ביפו. אייזנשטט, מכוח תפקידו, קיבל לידיו מידע רב מאוד, ומסר דיווחים מפורטים ורבי ערך לגורמים רבים המעורבים בעניין השמיטה. מכתביו מכילים מידע עשיר ומרתק על התקופה האמורה בכלל ועל היתר המכירה בפרט. בפנקסים הנוגעים רק לשנים תרנ"ה-תרנ"ו ישנם למעלה מ-1,500 עמודים, והמידע בהם לא יסולא בפז. המכתבים הועתקו לפנקסי נייר דק, שכעבור 120 שנה קשה מאוד לקריאה במקומות רבים. עקב מצבם, הפנקסים אף אינם עומדים לעיון הציבור, ונדרש אישור מיוחד לעיון בהם. אייזנשטט היה תומך נלהב של היתר המכירה ומתנגד חריף מאוד לכל הגבלה על עבודה בשמיטה. ממילא יש לשים את דבריו בקונטקסט זה ולבוחנם בזהירות הנדרשת. עם זאת, המדובר הוא בהתכתבויות פנימיות בין אנשי חובבי ציון, וברוב המקומות בין אחים לדעה בעניין ההיתר, שלא נועדו לפרסום ולתעמולה, והחלק העובדתי שבמכתבים אמין ביותר בהסתמך על השוואה למקורות אחרים שבידינו. תודתי לארכיון הציוני המרכזי על הסיוע בעיון בתיקים אלה, ובפרט לגב' סימון שליאכטר.
9. ↑ . ראה מכתבו של אייזנשטט לרב יצחק ניסנבוים בכ"ה בטבת תרנ"ה: 'בדבר השמיטה לא חפצנו להתערב עד כה, וכן נעשה [להבא], מפני שברור אצלנו כי כל התלאות באו רק עי"ז שהיתה שאלת השמיטה שאלת סופרים בעוד שכולה איננה אלא שאלת רבנים. לרגלי ענינינו העומדים על הפרק שאלתי ביום ו' את הרב מיפו אדות דעת הרבנים על העבודה בשמיטה ובקשתי לתת לי התשובה בכתב מפני שאני צריך לשלחה לשואלי. וע"ז השיב לי –במעמד הד"ר שפירא - רבני אה"ק מחמירים מאד בדבר ואנכי האחד המקיל והנני סומך על אילן גדול הגאון מבריסק הי"ו, ואנו רוצים להתיר העבודות הדרושות לקיומא אילנא וגם הסחורה בפירות שביעית ואף ההרכבות
10. ↑ הנחוצות. ובנוגע להזמירה מצאנו להתיר חלק מאתה לעשותה ע"י יהודים והיא הזמירה שמשאירים "עינים" אחדים מהענף לגדל הפירות והזמירה המחלטת תעשה ע"י נכרים. כל ההיתר נשען על יסוד מכירת האילנות לנכרי ע"מ להשרישם ממקורם והתנאי הזה נחוץ [מפני ש]מכירה בלתי רשמית אין לה שום כח ע"פ דינא דמלכותא. חרישה וכן כל הדברים המלאכות הנוגעות למקצוע המזרע אי אפשר להתיר וכן אין להתיר אף נטיעות אילני סרק. לתת הדברים בכתב אין בידו, כי הגאון מבריסק הי"ו החליט כי כל זמן שלא תבא תשובת הנדיב שהוא מסכים על כל מה שנאסר מצדנו וכי מצוה שלא יעשו את כל העבודות האלו לא יתן שום היתר ולא יחתום על שום דבר' (אצ"מ A25/20 עמ' 375).
11. ↑ . אצ"מ A25/21 עמ' 11.
12. ↑ . אצ"מ A25/21 עמ' 20, מי"א אדר תרנ"ה, ושם עמ' 12. שם מובא שבעקבות כך יפה שאלו הגרנ"ה: "וכי מפני יראת החטא הם מבקשים ההיתרים, הלוא כל מגמתם למכור היין ליהודים ואם זה אסור למה להם ההיתר?!" בעניין זה ראה ידיעה מעניינת שמביא הרב שלום ליב אייזנבך, מראשי הלוחמים בהיתר המכירה, תכלת מרדכי, ירושלים תרס"ד, דף קח ע"א: "ומר' חיים זאננפעלד שמעתי שהגאון מבריסק זצ"ל לא התיר אלא בכרמים דוקא ובתנאי שלא ישתו מהיין רק למכור לעכו"ם, ואף זה לא התיר רק לפי שעה ולא בפעם אחרת". דהיינו, בניגוד לאלו שניסו להכחיש שהמהרי"ל דיסקין התיר (ראה לעיל, הערות 7-6), הרב זוננפלד מאשר את הדבר אך מגביל אותו ככל המסופר במאמר (אלא שלעניין הסחורה בסופו של דבר אכן התיר המהרי"ל דיסקין. ראה להלן, הערה 21). שמועה זו מתאימה עם מה שמספר האדר"ת כי בדיון שהתקיים ערב שמיטת תרס"ג בעניין היתר המכירה, ובו תלמידי המהרי"ל דיסקין טענו שיש "טבלא גדולה" עליה חתום המהרי"ל דיסקין [בתרמ"ט] כנגד היתרים בשמיטה: "אח"ז בא הרה"ג ר"ח זוננפלד נ"י אשר גם הוא מהחתומים שמה, ואחרי העיון השיב שאין הסכמת הטבלא שייכת כלל להתרם של הגאונים הללו [הכוונה למבי"ט והמהרי"ט]" (הג"ר יוסף צבי הלוי, הוראות שעה, ירושלים תרס"ט, עמ' קכא). אציין כי לא ידוע לי על שום מודעה או מכתב שכתב הגרי"ח זוננפלד נגד היתר המכירה לאחר שנת תרמ"ט (להבדיל מקריאה לתמיכה בשובתי שביעית), וזאת למרות שהיה פעיל בירושלים במשך שש(!) שמיטות לאחר מכן. גם אם תימצא אמירה כלשהי, היא ודאי מפתיעה בצמצומה לנוכח העובדה שהגרי"ח זוננפלד היה מעורב במאבקים רבים בירושלים, ובוודאי נגד הגראי"ה קוק. נראה שסיבת הדבר היא ידיעתו שהמהרי"ל דיסקין התיר באופן מסוים בתרנ"ו.
13. ↑ . בעיתון מחזיקי הדת (יום שני, 27 מאי 1895) הופיעה הכתבה הבאה: "שאלת השמיטה עוד לא נפתרה". הרה"ג האב"ד מיפו בא לפעה"ק אחר חג הפסח לדרוש מאת חכמי ירושלים את דבר השמיטה וחזר ליפו, וכבר בא עוד הפעם ושוב חזר ליפו, והשאלה במקומה עומדת, ואודיע לקוראי המחז"ה, תוכן השאלה ומצבה היומי: הרה"ג המפור' הרנ"ה ני' הרב ביפו, המציא המצאות שימכור הנדיב שליט"א את הגפנים לעכו"ם למשך שנת השבע ובזה לא יהי' האיסור מאין מוכרין שדות לנכרי בא"י דהא אין מוכר השדה רק הגפנים, ובא הגרנ"ה נ"י לירושלים לשאול את פי רבני ירושלים, והלך לכבוד הגאון מוהרי"ל דיסקין נ"י הרב מבריסק ולכבוד הגאון מוהר"ש סלאנט נ"י הרב לעדת אשכנזים בפעה"ק ולכבוד הגאון מוהרש"ז נ"י הרב מלובלין, ושלשתם התירו את הדבר, וכבר הוציא הרב מיפו את הדבר אל הפועל, והבארון הנדיב נ"י מכר את הגפנים לשנת השבע לנכרי עשיר אחד במחיר חצי מיליון פראנק והנדיב שליט"א בעצמו חתם על שטר המכירה ובחתימה שני עדים כשרים כראוי, אולם כעת נפל סכסוך בין שלושה הגאונים, שאחד מהם אמר כי דעתו שיעשו היין בשנה הבע"ל דווקא ע"י פועלים נכרים, וכשישלחו היין לחו"ל ימכרו לעכו"ם, כדי להוציא משמץ חשש של אין מוציאין פירות שביעית לחו"ל, ויש להגאון ההוא הרחבת דברים בזה, ואיך יפול הדבר עוד לא נדע".תיאור נוסף מופיע באצ"מA25/21 עמ' 98. מכתב מד' ניסן תרנ"ה, שם כותב הגרנ"ה כי "הגר"ש סלאנט הוא בראש המקילים עתה". דהיינו, התהפכו היוצרות. בטבת, כאמור, דיווח הגרנ"ה כי המהרי"ל דיסקין הוא המקל היחידי ברבני ירושלים, ואילו עתה מדווח הגרנ"ה כי הגר"ש סלנט הוא ראש המקלים ואילו המהרי"ל דיסקין מחמיר. אין זה מן התימה, מאחר שמדובר בשני עניינים שונים: לעצם המכירה לנוכרי ולהיתר העבודות היה המהרי"ל דיסקין הראשון להקל, ולעומת זאת לעניין הנהגת קדושת שביעית בפירות נכרי היו הגר"ש סלנט והתורת חסד המקלים. אופן הפעולה הזה של הגרנ"ה תואר על ידי הגרנ"ה אף במכתבו לאדר"ת: "ידע מעכ"ת דרכי בהוראות אלה היה ששאלתי בכל את הגאון הריל"ד זצ"ל, ואם הסכים להיתר הסכים, ואם לא רצה לומר לא היתר ולא איסור אז התיישבתי ושאלתי את הגאון הרש"ס, ואם פסק להיתר אז הייתי מספיק בזה" (הוראות שעה, עמ' קכ).
14. ↑ . אצ"מ A25/21 עמ' 181. על הביקור ומטרתו מדווח גם הרב טיקוצינסקי בעיתון מחזיקי הדת (לעיל הערה 12): "וביום חמישי לחודש אייר העבר באו שלשה צירים מחדרה לירושלים, ה"ה הרב המובה"ק ר' יהודא ליב פראנק נ"י [אביו של הגרצ"פ פרנק] וה"ר שניאור שניאורסאהן נ"י והר' מענדיל נאחימאווסקי נ"י בשם כל המושבה חדרה לדרוש את אלקים בדבר השמיטה, ובידיהם שלשה מכתבים גדולים לשלושה עמודי העולם הגאונים הגדולים הנז' הרב מבריסק הרב ר"ש סלאנט הרב מלובלין ש"י, ושאלתם היא אחת שהן שתים: אדמת חדרה תכיל שלושים אלפים דונאם והרבה מהם עובדים כל שנה בזיעת אפם להוציא לחם צר בעדם –ואם לא בעדם, לכל הפחות בעד טפם - וארבעת אלפים דונאם מחכירין לערביים בשכר חמישית מהריווח להמושכר, והחומש ההוא לא יבא לידם, כי אם הוא בא לידי הממשלה עבור מס האדמה, ועתה הם שואלין היתר לעבוד את כל האדמה - ע"י נכרים - משום פיקוח נפש (כפי שמודיעים), ואם לא זאת, לכל הפחות יתירו חכירת ארבעת האלפים דונאם למס הממשלה (ולפי שמבארים במכתבם ענין ארבעת האלפים דונאם קרוב לודאי שיתירו זאת הרבנים). שם במכתביהם יודיעו בדמע מצבם הנורא המורה מאוד, שאין להם תמיכה לא מהבארון הנדיב ולא מחובבי ציון ולא מחברה אחרת, וכספם הרב שהי' להם כבר אזל מכיסם, ואין לתאר מצבם הרע, כל איש ישראל הקורא מכתביהם שכתבו לשלשה הרבנים, יכאב לבו מאוד על מעמד האנשים היראים הנכבדים האלו, שהי' כמעט כולם עשירים ודללו מאוד ממצוקות הזמן ומרוב הסיבות שעברו עליהם מיום התחילו לקנות אדמתם בא"י, נאמנים מאוד דברי חכז"ל שזה אחד מג' דברים הבאין ביסורין, ירחמם ה' בתוך כלל שאר עמו ישראל". מכתב המתיישבים למהרי"ל דיסקין ורשימת ההפסדים שייגרמו להם משמירת השמיטה נמצאים בארכיון מוזיאון החאן בחדרה (מיכל 42, ספר העתקי מכתבים יוצאים של ועד המושבה תרנ"ה-תרע"ח, עמ' 60-58).
15. ↑ . אצ"מ A25/21 עמ' 195. ובמחזיקי הדת (28.6.1895) מדווח: "כן הודעתי שם בהמחז"ה משאלת בני חדרה ע"ד השמיטה ששאלו שתי שאלות: א) לעבוד כל אדמתם מטעם פקוח נפשות. ב) ארבעת אלפים דונאם הנקראים כרב (לומר, שכבר עשו הפאלאחים חרישה בהשדות למען לא יוכלו הבעה"ב למנוע מהחכירם בשנה הבע"ל) שמחכירין אותם להפאלאחים בשכר חומש ריוח לשנה שמשלמים מזה מס אדמתם להממשלה יר"ה, והנה ארבעת האלפים דונאם אלו התירו הרבנים בלי מו"מ (כפי שכתב שם כותב הטורים האלה את השערתו), ואף גם זאת, גם על אדמת חדרה המציאו הרבנים היתר: שיחכירו שדותיהם לנכרים על משך שלש שנים ושנת השמיטה יהי' בהבלעה בחכירת שלשת השנים. - ואת ההיתר זה אמרו הרבנים לא לפרסם עד בוא שנת השבע, כדי שלא ירמו שאר הקאלאניות להתיר גם לעצמם, ואין מדמין מילתא למילתא, כי הרבה טעמים יש בהיתר אדמת חדרה שהתירו באופן זה, אכן למרות רצונם נתודע הדבר, ולכן אמרתי להודיע גם לקוראי המחז"ה תשובת השאלה".
16. ↑ . ההיתר הנ"ל גם דווח על ידו בנו של הגרנ"ה, הרב יוסף הלוי, במכתב לר' זאב יעבץ מסוף אב: "ועוד התיר דבר אחר והוא: מותר להשכיר לנכרי בהבלעה על שלש וארבע שנים אשר בתוכם יהי' נבלע גם שנת השמיטה, מפני שדרכן להוביר שנה אחת וא"כ אינו נוטל שכר רק בעד שנים או שלשה שנים ולא בעד שנת השמיטה." (המזרח - ירחון ציוני מזרחי לדת ולציון למדע וספרות, תרס"ג, עמ' 158).
17. ↑ . מקור ההיתר הוא בדברי המבי"ט והמהרי"ט, שהתירו להשכיר את השדה למספר שנים ובהבלעה את שנת השמיטה. ראו מה שדן בזה באריכות בהוראות שעה, עמ' קטו-קכה, ומה שדנו בשעתו הרב יהושע השל מרגליות, בשו"ת משיב דבר, סוף סי' נו - קונטרס 'דבר השמיטה', והרב אברהם אהרן הלוי פראג בקונטרס השביעית שפורסם בתוך הר המור –שביעית, ירושלים תשנ"ד, עמ' רלט ואילך. ועיין מעדני ארץ, סי' יג, וספר השמיטה, פרק יג. בעניין היתר זה ומה הייתה דעת המהרי"ל דיסקין היה דיון רב ערב שנת תרס"ג. להלן מספר ציטוטים בעניין:הגרנ"ה כותב לאדר"ת (הוראות שעה, עמ' קכ): 'ובענין הוראה הזאת של הבלעה אינני זוכר היטב, וכמדומה לי שגם הגאון ריל"ד זצ"ל אמר לי אם יעשו כמהרי"ט ז"ל אין לנו להרהר אך לא יוכל להעיד בודאי, אבל זאת ידוע לי בבירור שהצעתי לפניו ואיסור בודאי לא אמר בה'.והאדר"ת עונה לרנ"ה (שם, עמ' קכא): 'בדבר אשר נדברנו להתיר בהבלעה כהוראת המבי"ט והמהרי"ט ואחריהם הפאה"ש ז"ל, והנה היינו בצוותא חדא עם רבנים מובהקים וכמעט הסכימו על ידי, ושוב נתפרסם בעיר ומגרשי' והנה רעש גדול הרב דדובראוונא ועמו הרב ר' מענדיל מונעשטער נ"י ועוד אחדים וטבלא גדולה בידהם חתום מהגריל"ד ז"ל (ויבדל לחיים טו"א הגרש"ס נ"י) ועליהם צבא חתומים רבנים ובעב"ת שאין לעשות גם ע"י נכרי שום עבודה בשום הוראת היתר בעולם, והראתי להם מכתב כבודו אשר משמעו שהגריל"ד הסכים להיתר האב ובנו זצ"ל, אך נחיתנא לסיפה והנה באמת לא זכר שמו על ההוראה הזאת ובכן עמדו מנגד לאמר שלא היתיר כלל בשנת תרנ"ו ואח"ז בא גם הרה"ג ר"ח זאנענפעלד נ"י אשר גם הוא מהחתומים שמה ואחרי העיון השיב שאין הסכמת הטבלא שייכת כלל להתרם של הגאונים האלו'. ובמכתב אחר של האדר"ת, 'היתר מכירת הארץ לנכרי בשמיטה', נזר התורה, טז (תשס"ח), עמ' לג כתב: 'ובימי החנוכה העבר היו אצלי איזה נכבדים מהמושבות עם מכתב מהררנ"ה ז"ל הנזכר כי דן לפני הגריל"ד ז"ל להתיר למכור בהבלעת שנת השביעית וכמש"כ בשו"ת מבי"ט ומהרי"ט בנו ואחריהם הסכים גם הגאון פאת השולחן... וכמעט הסכים גם לזה, באופן שלא מחה ביד מי שיעשה כן'.ובמכתב לגראי"ה קוק כתב האדר"ת, אדר היקר, אגרת ח, עמ' פד: 'שקדם החנוכה היו פה המ"צ ממושב פתח תקוה ובעה"ב נכבד מקולוניא אחרת [יהודה ליב פרנק מחדרה. א.פ.] והפצירוני להקל להם ע"י הוראת המבי"ט והמהרי"ט בהבלעה, וכ"פ הפאת השולחן אם כי כבר השנה הששית אבל ההפסד לא יתואר... והגאבד"ק יפו נ"י כתב לי שכבר הורה הגריל"ד ז"ל בהשמיטה שלפני לסמוך עליהם ואמר שמי שיסמוך עליהם מי יוכל למחות בידו וכן נעשה'.ושם באגרת י כתב לו: 'אמנם ענין השביעית ימרר רוחי עד מאוד... וכבר בימי החנוכה נחר גרוני להתוכח אתם ע"ד פסק של המבי"ט ומהרי"ט ופאה"ש להתיר בהבלעה, אף כי הרה"ג דיפו זצ"ל והרב דפ"ת [הרב אהרן הכהן אורלנסקי] ועוד שיחיו מעידים מפורש שבשמיטה הקודמת הסכים הגריל"ד לזה והרש"ס נ"י הראה בעצמו את המהרי"ט'. לעניין הגר"ש סלנט ראה בחוברת תורה מציון, א (תרמ"ח), סי' כז–כח, שנשאל הגרש"ס בעניין היתר שביעית והרב אורנשטיין כתב תשובה לאסור ובסוף הדברים אסר גם שכירות לגויים. המו"ל כתב שהגרש"ס הורה להדפיס את התשובה, וצ"ע אם התכוון גם על השכירות.
18. ↑ . אצ"מ שם, עמ' 158, מכתב מד' באייר תרנ"ה למשה ליב לילינבלום [מל"ל].
19. ↑ . אצ"מA25/21, עמ' 174.
20. ↑ . ר"ק כהנא, 'שאלה של בני מושבות הדרום לשמיטה תרנ"ו', המעין, ב-ג (אייר תשט"ו), עמ' 98–05, ומאוחר יותר אצל רעי"מ לוין, 'אלו שאלות בקיום מצוות השמיטה הטרידו את איכרי המושבות ערב שמיטת תרנ"ו', אורייתא, יח (תשנ"ו), עמ' שיד–שכא. מעניין כי במכתב כותבים המתיישבים: "והנה לראשונה עלינו להודיע לכת"ר כי בדבר ההיתר לעשות סחורה בפירות שביעית כבר הורה לנו הרב הגאון החונה פה עיה"ק יפו ת"ו שנמכור האלנות לעכו"ם לעקירה וגם נתן בידינו הנוסחא וכמובן נזהר אי"ה למלאות אחר הדין". דהיינו בשלב זה כבר מסר להם הגרנ"ה כי יש היתר על הסחורה, והבעיה של האיכרים כעת הייתה באיסור העבודות (אלה שאסורות לישראלים ואלה שלגמרי אסורות על פי ההיתר). אמירה זו הטעתה את הרב קלמן כהנא (כמו רבים אחרים) לחשוב כי ההיתר מלכתחילה נועד רק לפתור את איסור הסחורה בפירות שביעית ו"העבודה לא הותרה וכן לא ניתן כל היתר על ידו לפרי האדמה, וכל ההיתר לא היה אלא להוריד איסור סחורה בפירות שביעית מפרי האילן" (כהנא, שם, עמ' 98 ובספרו שנת השבע). כאמור לעיל, האמת הפוכה, והמהריל"ד התיר רק את העבודות ולא את הסחורה, ורק לבסוף הסכים שגם הסחורה תהיה מותרת.
21. ↑ . ראה מכתבו של שייד אל הגרי"א ספקטור אצל ע' הדני, חדרה: ששים שנות קורותיה, חדרה תשי"א, עמ' 86. תודתי לרב הוטרר על ההפניה.
22. ↑ . אצ"מ A25/21 עמ' 181 ושם כותב: "רבני האשכנזים באה"ק התחבטו אם להתיר יין פירות שביעית או לא, אך עתה שב הרב מיפו והגיד כי הוא יתיר את היין בהסכם רבני ירושלים". ובכתביו של הגרנ"ה המובאים בספר הוראות שעה (עמ' קכז) כתב: "אמנם אחרי שהסכים [המהרי"ל דיסקין] לכל הנ"ל והוא ז"ל הוסיף אח"כ שכל העסק יהיה רק ביד הנכרי והיין לא ישגיחו עליו על הכשר נסך וימכרו לגויים, ואפשר שטעמו היה שחשש לחומרת השל"ה זצ"ל לאסור לקנות משל גוי וכן הסכים החרדים. אח"כ הרבינו עליו בדברים והראנו לדעת שהוא דבר שאין הצבור יכולים לעמוד בה והסכים להתיר אבל הבנתי כי לא הייתה דעתו נוחה כ"כ ולא התיר רק לזמן ההוא". יש לציין כי רבים הבינו את הביטוי המופיע בסוף הקטע המצוטט לעיל כי "לא הייתה דעתו נוחה כ"כ", כאילו דעתו של המהרי"ל דיסקין לא הייתה נוחה מהיתר המכירה על מנת לקוץ (ראה למשל מכתבו של החזון איש במוריה נב שנה ט, א-ב, עמ' ג), אבל הדברים הללו נאמרו אך ורק לעניין איסור הסחורה, שאיננו קשור לתוקף המכירה, שכן מקורו בדעתו להחמיר בקדושת שביעית בפירות נכרי, וממילא לא חייבת להיות לו השפעה על דעת המהרי"ל דיסקין לגבי עצם תוקף המכירה.
23. ↑ . וממילא כל הטענות איך הטעו אותו בתרמ"ט ואיך לא ידע מטענות אנשי ירושלים בשעתו, בטלות ומבוטלות בזה ששבע שנים לאחר מכן, ולאחר שקיבל פניות מרבני ירושלים, חזר וחידש את היתרו, וראו בפירוט אצל ר"א הנקין, 'עובדות ומיתוסים בפולמוס השמיטה', עלוני ממרא, 101 (תשס"ח), עמ' 55–1.
24. ↑ . על אף שבהיתר תרמ"ט לא נכתב שיהודים יוכלו לעבוד עבודות דרבנן, כך הורה גם אז הגרי"א ספקטור בפועל.
25. ↑ . הרב ניסנבוים כותב: "כ"ב סיון תרנ"ה, מצב השמיטה כעת הוא כן: הגאון מקאוונא אשר וקיים את היתרו העבר, היינו ע"י מכירה לנכרי וכי העבודות האסורות מדאורייתא יעבדו דווקא נכרים. הנה אין לנו לשמוח שמחה רבה על היתר כזה, כי לבד שמאות פועלים ואכרים עניים יגוועו ברעב, חלילה, הנה ממכתב האכרים הלא נראה, כי ישנן עבודות שהנן מדאורייתא, כמו זמירה ועוד, שהאכרים אינם יכולים בשו(ם) א(ו)פן לעבוד אותן. אם נוכל לפעול על הגריא"ס שיתיר אסורו זה, הוא ספק גדול וקרוב לודאי, כי לא יזוז מדעתו זאת ונשאר אצלנו, כי לבד היתרו של הגריא"ס אשר ישולח למר שייד ולהועד, ישלח מרן הגר"ש מוהליבר שליט"א להועד –ותו לו –היתר גמור, היינו כהיתרו של החכם באשי שכל העבודות מותרות ע"י ישראל, גם נמציא להועד מכתב מהגאון ר' יהושע מקוטנא זצ"ל, הנמצא ת(חת) י(די) מרן, כי להקולוניסטים לסמוך על דעת רבני ספרד, וכן נשתדל להשיג היתרים מעוד איזה רבנים ודי בזה. זאת היא דעת מרן, לע(ת) ע(תה). יוכל להיות כי עוד יחוללו מקרים לטובה. אך בכלל החלטנו לבלי פרסם את דברי ההיתרים בלתי אם נהי' מוכרחים לזה". אגרות הרב ניסנבוים, ירושלים תשט"ז, עמ' 32-33.
26. ↑ . ניסנבוים כותב לאוסישקין: "מכתבו הגלוי קיבלתי מהיתרו או אסורו של הגרי"א ספעקטאר כבר כתבנו לרום כבודו. היום כותב לו הגרש"מ עוד הפעם בענין זה. תמול היה פה הגר"י עלישבערג מוואלקאוויסק והחליט הגרש"מ וימלא ידי הגרי"ע לקרא הנה לאספת הרבנים, וכאשר יבאו חמישה או ארבעה רבנים ויוציאו היתר גמור אז יסכים גם הגריא"ס". אגרות הרב ניסנבוים, עמ' 34.
27. ↑ . וכך מדווח ניסנבוים בו' תמוז: "מצב הדבר הוא - הגרי"א אינו מסכים בשום אופן כי מלאכות דאורייתא יעבדו ישראלים, ועתה אין לנו עצה אחרת כי אם הגרש"מ ועד רבנים אחדים –עפ"י השתדלותם ישלחו היתר גמור ויסכימו להיתר חכמי ספרד והאכרים יעשו כחפצם כי יש להם על מי שיסמכו." אגרות הרב ניסנבוים, עמ' 35.
28. ↑ . מחזיקי הדת (יום שישי, 28 יוני 1895) מדווח: "שאלת השמיטה שבאה בהמחז"ה נו. 15 ש"ז: כי עפ"י עצת הרה"ג הרב מיפו מכר הבארון הנדיב שליט"א את גפני הקאלאני' רא"ל לעשיר א"י על משך שנת השבע שהי' בהסכם שלשה הגאונים שבירושלים וכי אח"כ נפל סכסוך שאחד הגאונים אמר שימכר היין לנכרים דוקא - נפתרה היום, אחרי ששני הגאונים האחרים לא הסכימו ע"ז למכור היין דוקא לנכרים ואחרי שגם הגאון המחמיר לא אמר זאת לעיכוב, אמר הרב מיפו להניח את ההיתר הראשון במקומו, וגם אחב"י יכולים לקנות את היין ואין כאן חשש אין מוציאין פירות שביעית לחו"ל, כי שטר מכר מהנדיב שי' נעשה כדת וכדין".
29. ↑ . בכ"ג תמוז כותב ר"י ניסנבוים לאוסישקין: "מצב דבר השמיטה וחדשה לא נהיתה ורבנים מתחבאים בחוריהם וחרדים מכל עלה נדף בירושלים". באותו מכתב הוא גם כותב: "בדרוסקעניק נמצא כעת הרב ר' חיים ברלין אב"ד בקוברין והרב דסמארגאן [הרב חיים יהודה ליב ליטווין, מחבר ספר שערי דעה]. הגרש"מ יבוא איתם בדברים ע"ד השמיטה... אבל כמדומה שאין כל תקוה כעת מרבנים". אגרות הרב ניסנבוים, עמ' 37. אכן לא ידוע לנו על כל תמיכה מצדם של רבנים אלו בהיתר.
30. ↑ . מאידך, יש לנו ידיעה מעניינת ולא מאושרת ממקורות אחרים, שלא פורסמה עד היום, לגבי פעילותו הנגדית של הגאון ר' חיים סולובייצ'יק מבריסק בתקופה זו. במכתב ששלח אברהם יעקב סלוצקי בה' בסיון, הוא מתאר בתוך הדברים: "פה בארצנו השקיע הרב מבריסק את ראשו באיסור זה וכבר מסר חוברת לדפוס אשר בה באו דעות האוסרים: ה"ה הנצי"ב ז"ל, אביו ר' יוסף בער, רמ"ג מראזינאו, רא"ח מלודז ודעתו. השריפה שהייתה בבריסק אפשר תפקח את עיניו על דרכו... בכל אופן טרוד יהיה למאד ולא יוכל לעסוק באיסור השמיטה בכל לב". בכ"ב באייר תרנ"ה ארעה שרפה גדולה בעיר בריסק אשר כילתה לפחות רבע מהעיר. הגר"ח היה מעורב מאוד בפעילות למען הניצולים, ואכן לא ידוע לנו על חוברת כנ"ל שיצאה לאור על ידו או כל מעורבות אחרת שלו בהיתר תרנ"ו. עם זאת, ידוע כי בשמיטות הקודמות היה הגר"ח מעורב בדיונים על השמיטה, וכבר בשמיטת תרל"ה (בהיותו כבן 21) בוויכוח על אתרוגי קורפו וא"י, כתב האדר"ת: "אז בשנה ההיא שנפרץ מסחרם ונאסרו פעם הראשון אתרוגי קרפו שאז היתה שנת השביעית בשנת תרל"ה ואיך מכרו אתרוגי א"י שהם מפירות שביעית והלא כתיב לאכלה ולא לסחורה, וא"ל שהראשון שהעיר בזה הי' הרב ר' חיים בהג"ר יוסף דובער שליט"א מוואלאזין, ואז שלחו מכתב להגר"ש סלאנט שליט"א בירושלים תוב"ב, והשיב להם באריכות בענין יש קנין לנכרי להפקיע מיד שביעית אבל סתרו אח"כ דבריו והוא הי' הכותב תשובות על דבריו בהיותו בשבת תחכמוני בוואלאזין אז..." ראה בדברי האדר"ת, 'בדין סחורה באתרוגים שגדלו בשביעית', מוריה, כג,י–יב (אדר תשס"א), עמ' סט.גם בשמיטת תרמ"ט מזכיר הרב יהושע העשל מרגליות, קול התור נשמע בארצנו, וילנה תרמ"ח, עמ' 7 כי הנצי"ב אמר לו - "כי נכדו הרב הגאון מ' חיים בן הגאון ר' יוסף דובער האבד"ק דבריסק הראה לו את קונטרסי אשר שלחתי אליו ושמה כתבתי דשביעית בזה"ז דרבנן".ובשמיטת תרמ"ט יש מכתב שכתב הרב יעקב ליפשיץ, אשר הוצע למכירה על ידי בית המכירות קדם, ובו הוא כתב בין היתר: "עליהם לדעת כי הרה"ג מבריסק ובנו הגר"ח נ"י וחותנו הרה"ג רנצה"ב נ"י מוואלאזין, ה"ג רמ"ג מראזינאי, הרה"ג מקארלין מנגדים לההיתר גלוי בזה, ובטח אתם הרבה והרבה".לעומת זאת, במכתב שכתב נכדו של הגר"ח, הגרי"ד סולוביצ'יק מארה"ב, לבנו חיים, ציין שדעת הגר"ח לא הייתה כדעת אביו לעניין קדושת שביעית בפירות הקרקע הנמכרת, ובהתאם למה שכתוב בספרו (חידושי רבי חיים הלוי הלכות תרומות פ"א ה"י). אולם מפאת כבודו של אביו, הבית הלוי, הוא לא כתב זאת במפורש (המכתב מוכר לרבים אבל טרם ניתנה רשות להפיצו; ועיין שו"ת בדי הארון, שביעית, הרב רא"ם הכהן, תשע"ה, עמ' 136 ועמ' 138, וספר קדושת שביעית - עיונים בקדושת הזמן והמקום, הרב אהרן ליכטנשטיין, ישראל 2017, עמ' 316).
31. ↑ . במכתב מרתק שכתב הג"ר יחיאל מיכל וולפסון ליש"א ברכה, מבקר הגרי"מ וולפסון את היתרו של היש"א ברכה ובסוף המכתב מבקש הגרי"מ וולפסון מהיש"א ברכה להעביר מכתב למהריל"ד ובו כותב בין היתר: 'הנני בהוספה על מכתבי מיום ועש"ק העבר כי הרב דביאלעסטאק אמר להרב ר' אלי' דוד [האדר"ת] שהיה בפאניוועז וכעת הוא במיר כי גם כבודו מן המתירין שביעית כעת, ואמר להרב הנ"ל כי אם גם הוא יסכים אז יצא בפסק גלוי להתיר. והנה בעו"ה משיב חכמים אחור, כי היה לו להשיב לו כי אם כבוד הגאון האמיתי רי"ל דיסקין מתיר מי יהרהר אחריו, מה צריכין עוד להסכמת רבני חו"ל רב דביאלעסטאק או רב דמיר. והוא לא השיב לו כן, רק הודיע זאת אלינו כי כן מכתב בידו מהקאלניות כי גם גאונו מתיר. לכן מטובו דמר להודיע דעתו בזה ע"י עצמו וע"י עושי רצונו אם א"א בשום אופן בעצמו. ואם אפשר בעצמו בכתיבת יד קדשו רק שורה אחת להודיע בשערים כי אינו מסכים להתיר שביעית רק בפרטים אשר יגידו להם פנים אל פנים. ובקול קורא הזה ימשכו כל רבני חו"ל ידיהם ויבוא ההוראה למקומה כאמור כי מציון תצא תורה' (נזר התורה, טז, עמ' לב).כלומר, האדר"ת עדכן את הגרי"מ וולפסון שהגר"ש מוהליבר אמר לו שהמהריל"ד מתיר. כמו כן היה לאדר"ת מכתב מהקולוניות שהמהריל"ד מתיר. כמובן שיש פה בלבול בין היתרו של המהריל"ד למכור על מנת לעקור ולהתיר עבודות מסוימות בגפנים, לבין היתרו של הגר"ש מוהליבר למכור לגמרי ולהתיר גם עבודות ליהודים גם בשדות מזרע. מאחר והגרי"מ וולפסון משוכנע שהמהריל"ד איננו מתיר בכלל (בגלל מכתב שקיבל ממנו בג' תמוז, ובגלל עמדתו בעבר) אין הוא מעלה על הדעת שיש כאן היתר של המהריל"ד אבל שונה מזה שמבקשים מהאדר"ת להצטרף אליו. יש לציין שמכתבו של המהריל"ד לגרי"מ וולפסון מוזכר גם בדבריו של הגאון ר' יוסף זכריה שטרן לאדר"ת ערב שמיטת תרס"ג (הוראות שעה, עמ' קכג) אך קשה מאוד לעמוד על כוונת הכתוב שם. המעניין הוא שהגרי"מ וולפסון בעצמו כתב את הרעיון (ששמע מאחר) למכור את האילנות על מנת לקוץ כבר בשמיטת תרמ"ט בספרו שפת הים (ח"ב, קונטרס זכר לשביעית עמ' כ).
32. ↑ . כך מדווח אייזנשטט למל"ל בי"ט אב ולרב ניסנבוים בכ"ג אב (אצ"מ A25/21 עמ' 473 עמ' 480). למעשה, כבר לפני כן החל הגרנ"ה לעבוד על סידור הנחיות מפורטות וכפי שכותב הגרנ"ה לרב צבי הירש קאהן כבר בכ"ד תמוז –"ואקוה, כי בקרוב אתן להם בפרט כל מלאכת העבודה איזה ע"י נכרים ואיזה ע"י ישראלים ולא ידאג מאומה" ("המזרח - ירחון ציוני מזרחי לדת ולציון למדע וספרות", תרס"ג, עמ' 156). תודתי לרב הוטרר על ההפניה.
33. ↑ . אצ"מ A25/22, עמ' 21 וכן שם A91/55. במכתב ששלח בנו של הגרנ"ה, הרב יוסף הלוי, לרב זאב יעבץ בסוף אב תרנ"ה, הוא מפרט את ההוראות "אשר יצא מלפני אא"מ הרה"ג הגדול ר' נפתלי הירץ הלוי נ"י אב"ד דעה"ק יפו ת"ו בהסכם גדולי ירושלים". הוראות אלו תואמות לחלוטין את הוראת אב שבידנו. פורסם בהמזרח, תרס"ג, עמ' 157–58.
34. ↑ . אני מקווה לפרסם בעתיד את ההוראות הללו מעצם כת"י של הגרנ"ה.
35. ↑ . בנוסף על העולה בעניין זה בגוף המאמר, בנו של הגרנ"ה, ששולח את עיקרי ההנחיות לר' זאב יעבץ, כותב לו, כאמור בהערה 32 לעיל, שההוראות הן "בהסכם רבני ירושלים". יצחק אייזיק בן -טובים, שהתנגד בתרמ"ט להיתר, כותב: "ואוכל להעיד כי כל מה שעשה [הגרנ"ה] לא עשה אלא אם נמלך קודם ברבותינו הגאון דיסקין והגרש"ס זצ"ל ואחרים, שעל פיהם והסכמתם קבע כל פרטי ההיתר" (החרות (ירושלים), 4.7.1910, עמ' 1). הרב אהרן יצחק זסלנסקי, ונצדק קודש, ירושלים תש"ה, עמ' כו מספר כי "גם רבה של ירושלם מרן הגאון מוהרצ"פ פראנק שליט"א ספר לי במפורש שדבר עם הרב הגה"צ ר' נ"ה זצ"ל בלכתו לכ"ק מרן הגריל"ד זצ"ל להתיעץ בדבר הוראת היתר השמיטה והגה"ק הגריל"ד זצוק"ל הסכים עמו וכל הוראותיו של הגרנ"ה ז"ל בענין זה הן הן הוראותיו של רבנו הקדוש והנשגב מרנא ורבנא רבי יהשע ליב דיסקין זצוקללה"ה". תודתי לרב הוטרר על ההפניה.
36. ↑ . אצ"מ A192\237, עמ' 485-484; וכך מדווח דוד יודילוביץ לבן יהודה: 'והנה פתאום, חזיז ורעם קולי קולות, שמועה פשטה בעיר כי יש היתר (שהוא איסור גמור) מאת הרב מיפו בשם רבני ירושלים. געש ורעש ופפירמיסטר בראש, התנפלו על חזן וירעישו עולם ומלואו, ויתאספו ויכתבו מכתב חזק וקשה נגד מחריבי הישוב לשיד ויחתמו כל הקולוניסתים... והנה צריך פרסום ומובן בהמליץ הצפירה המגיד וכו' - בהצבי חס מלהזכיר, בהצבי לא צריך לפי מעמד הפוליטיק פה - ובכן? אשאל ממך?' (שם, עמ' 477). ואף אייזנשטט מדווח על המהומה למל"ל (ראה אצ"מ A25/22 עמ' 27).
37. ↑ . אצ"מ A9155-6. גם במכתבו של אייזנשטט לגר"ש מוהליבר מיום א' באלול, מספר בתוך הדברים כי פגש מתיישב מגדרה: "ואותו הקולוניסת ספר לי: כי הוא וחבירו היו אצל הרב מיפו והגיד להם שיכולים לעבוד הכל", וכששאלוהו "הן בהיתרך אסורים דברים הרבה", השיב: "הכתב ענין אחר ולכם אני מתיר". אצ"מ A25/22 עמ' 17. ברור שהמדובר בהורביץ כאמור, ונקל לראות איך השמועה "התרחבה" ובאה לידי שמועה על היתר כללי.
38. ↑ . 'פסקים בדבר עבודות בשביעית', בתוך: הר המור - שביעית, ירושלים תשנ"ד, עמ' קיג. מברכת הרב הלוי לכתיבה וחתימה טובה, נראה שהמכתב נכתב בשלהי אלול, וככל הנראה לאחר מתן 'הוראות אלול'.
39. ↑ . חבצלת, יום שישי, 6 ספטמבר 1895. ראוי לציון כי חתימת הגרש"ס נעדרת מן המכתב ואומרת דרשני. אייזנשטט מעלה השערות על הרקע למכתב וכותב ללילנבלום: "דבר העבודה בשביעית עוד בלתי ברור. לפני שבועים דרש הרב מיפו דרשה גדולה –שבשבילה שבת בפתח תקוה - לפני קולנסתי פ"ת ויבאר לבני פתח תקוה חומר העבודה בשביעית וכי שוא יעמול העובד בשנה הזאת ונגד זה השובת יתברך בז' ברכות השובת בה וכו', ובין כה צותה הפקידות - בשני ימים אחר דרשתו - לשני קולנסתי מהכ"ח כי ירכיבו אילני תות, מלאכה האסורה גם בתוספת שביעית על דעת הרב הנ"ל, והפקודה היתה חזקה ומובן כי הקולנסתים מלאו אותה בדיוק והביאם הדבר הזה לערך מכתבים לה"ג מקאוונא ולהגרש"ם שבהם בארו נחיצות ההיתר על העבודה. ובשבת העבר דרש ה' פארב - המנהל החדש בפתח תקוה על דבר נחיצות העבודה בשביעית. כל הדברים האלה פעלו כי הרב הגדיל והאמיץ פעולתו ועל 'החבצלת' נראתה אזהרה מאיזה רבנים מהבד"צ האשכנזי כי לא יזידו בני המושבות לבקש יותר ממה שהתיר הרב מיפו ואם יזידו לבקש זאת יאסרו גם מה שהתיר הרב. אך האזהרה הזאת הועילה כעלוקות למת, והרב הנ"ל משתדל עתה להסביר לפני מר חזן כי לא הבינו היתרו והוא הולך ומרחיבו. התחרות הזאת טוב מאד" (אצ"מ A25/22 עמ' 77). לא ברור כי הנסיבות הללו אכן היו אלו שהביאו את רבני ירושלים לפרסם את המכתב ברבים. יותר נראה כי השמועות על היתר רחב וגורף, שהבאנו לעיל, הן הרקע למכתב רבני ירושלים. כנראה גם המכתב המובא לעיל לרב של פתח תקוה, נשלח בעקבות פרסום המכתב של רבני ירושלים לגרנ"ה.
40. ↑ . שם עמ' 15-16. יש לציין כי אייזנשטט כתב תיאורים דומים במכתבים אחרים באותה תקופה. על רקע מערכת היחסים הארוכה והמורכבת שבין הגרש"ס והמהריל"ד מעניינת במיוחד הערכת הגרש"ס על המהרי"ל דיסקין כ"ראש גאוני זמננו", ומאידך מפתיעה הסכמתו שיסתמכו על דעת הגרי"א ספקטור בניגוד לדעת המהריל"ד, שכן, כידוע, כבר ערב השמיטה הקודמת התכתבו הגרי"א ספקטור והגרש"ס בדבר ההיתר, והגרש"ס התנגד אז וגם לא ביטל דעתו בפני דעת הגרי"א ספקטור (אם כי מעולם לא הצהיר שהיתר הגרי"א ספקטור בטל, וכאשר הובנו דבריו כמזלזלים בהיתר, פרסם הגר"ש סלנט מודעה מיוחדת בעיתון החבצלת להבהיר שאיננו מתכוון חלילה להיתר הגרי"א ספקטור, למרות שמתנגד לו. המכתב הובא גם בתורת רבינו שמואל סלנט, ח"א, ירושלים תשנ"ח, עמ' רעט). אייזנשטט אכן השתדל בעקבות הדברים לקבל עותק מקורי של היתר הגרי"א ספקטור על מנת להביאו לגרש"ס לאישור, והוא אכן קיבל אותו וקיים אותו על ידי שני רבנים בירושלים, אבל לא ידוע לנו על שום תגובה של הגרש"ס על עניין זה. מכל מקום ברור כי אם לא היה ידוע לגרש"ס לפני כן, בודאי כעת נודע לו על היתרי הגרי"א ספקטור והגר"ש מוהליבר, ויתכן כי ההבנה שיש היתרים שונים המתמודדים על לב הפקידים והמתיישבים השפיעה על עמדתו להלן.
41. ↑ . לוין-אפשטיין בספרו, זכרונותי, עמ' 199, מתאר: "כאשר באתי ראשונה לבקר את שיד, הראה לי טופס ההתר וישאלני אם זה מספיק. הראיתי לו כי בטויים אחדים צריכים שינוי - משום שלפי ההיתר כמו שהוא יוכלו רק יהודים מועטים מאד לעבוד בנטיעות, כי לפי הדין מותר ליהודי לעשות בנטיעות רק אותה העבודה שבלעדיה אין העץ יכול להתקיים, כלומר שאם העבודה הזאת לא תעשה יצא מזה היזק לגידולו של העץ, אבל מה הן העבודות שבלעדיהן גדולו של העץ בסכנה? בזה באנו לידי מחלוקי דעות: הרב מסר כי מיני עבודה ידועים אינם נחוצים לקימו של האילן והאגרונימים שלנו סברו כי העבודות הללו נחוצות לקיום האילן בהחלט. ויהי כאשר שמע שיד את הדברים האלה וישלח להגיד לרב כי בהתר הזה לא יתכן, ועליו לשנותו לטובת העובדים היהודים. ויעל הרב ירושלימה להתייעץ עם האוטוריטטים שלו ופסק דברים אחדים לקולא. שיד הראה לי גם את הטופס השני ואני אמרתי לו כי גם זה אינו משביענו רצון. ויעל הרב שנית ירושלימה וישנה שנית את ההיתר לקולא. אבל אפילו לפי הנוסח האחרון עדיין נשארו כמה מיני עבודה שהיינו צריכים לעשותם על ידי נכרים, ועל כן היה עלינו לפטר אחדים מהפועלים היהודים מפני שלא היתה לנו עבדוה בעבורם".
42. ↑ . אייזנשטט מדווח על ההיתר של הגרנ"ה כדלקמן: "הרחיבו הרבה, ועל פי ההיתר הזה מותר [לזבל] ולמלאות גפנים במקום הגפנים שלא נקלטו בשנה העברה על ידי נכרים... קצרו של דבר היתרו קרוב להיתר הגאון [מקאוונא]. במילים אחרות הוא קנה היתרו של הג' מקאוונא בשני דברים, אולם הפקידות דורשת היתר על נטיעות חדשות, והרב מיפו הלך הלוך ושוב לירושלים לפעול גם ההיתר הזה... הקוריוז היותר גדול בכל ההיתר הוא זה: שבתחילה התנגד הרב הנ"ל לשום מכירת אדמה ועשה כל המכירות אך על הגפנים וע"מ לעקרן ואת השדות התיר להחכיר בהבלעה, אבל עתה כאשר נצטרך להתיר במקצת את הנטיעה (מלוא הגפנים המתות) "נפל" על מכירה לנכרי בעמק מיתר אחד לאמר: האדמה שייכת לנכרי אך בעמק מיטר משטחה העליון" (A25/22 עמ' 87).
43. ↑ . הוראות אלול פורסמו כבר לפני 80 שנה, בחוברת שערי ציון, חוברת ד-ז (תרצ"ח), סי' כז, עמ' עג–עד. שם נכתב כי ההוראות נעתקו מתוך כתב יד של הגרנ"ה שהיה מונח בעיזבון הרב אהרן הכהן אורלנסקי, רבה של פתח תקוה, ונמסר למערכת על ידי בנו הרב אברהם יעקב הכהן אורלנסקי הי"ד, רבה של זכרון יעקב. משם נעתק בספר בצאת השנה, ירושלים תש"ך, עמ' עז-עט, ונדפס שוב, עם תיקונים מתוך כתב היד (שתצלומו מובא שם) בספר הר המור –שביעית, ירושלים תשנ"ד, עמ' קט-קיא. יצוין שכתב יד זה איננו המקור של הגרנ"ה, אלא העתק של הרב אברהם יעקב אורלנסקי. כמו כן יצוין שסמוך לאחר פטירתו של הגרנ"ה, ערב שמיטת תרס"ג, נתן חתנו, הרב יוסף צבי הלוי, הנחיות לתושבי ראשון לציון, ובהן ציטט רבות מהנחיות אלול של הגרנ"ה. הנחיות הריצ"ה פורסמו אצל הרב מנחם ולדמן, 'הוראות לשנת השמיטה תרס"ג', תחומין, יג (תשנ"ב–תשנ"ג), עמ' 47-52.
44. ↑ . הוראות אלול, שאלות ד-ה.
45. ↑ . כך מכרו את קרקעות רחובות וגדרה. וכך מדווח אייזנשטט לר"י ניסנבוים בכ"ז תמוז, שאף פקידי הברון עשו מכירה כפולה, הן על פי הגרנ"ה לעקירה, הן מכירה גמורה: "ובין כה עלינו למכור את גדרה לנכרי, ואין אנו יודעים איך להתנהג ובאיזה ב"ד, הן ב"ד של אשכנזים לא ירצה לעסק בזה באם שלא יבטיחו לו לקבל חומרותיו, וצריך איפוא לעשות המכירה בב"ד של הספרדים, וזה צעד חדש אשר אמנם נעשה ע"י פקידי הנדיב (כי הפקידות עשתה שתי מכירות: אחת על הנטיעות אצל הרב מיפו והשניה (זו היתה אבל בסתר) אצל החכם באשי על כל הקרקע והבהמות כהוראת החכם באשי) אולם אנו אין יכולים לעשות זאת על דעת עצמנו וועד הפועל צריך לקבל החלטה רשמית שתאמר בשפה ברורה כך וכך תעשו" (אצ"מ A25/21, עמ' 442). ראוי לציין שבסופו של דבר, לא בשמיטת תרמ"ט, ולא בשמיטת תרנ"ו, בוצעה מכירה כלשהי על פי הנחיות ההגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור. דהיינו, למרות שהגרי"א ספקטור נחשב כסמכות ההלכתית החשובה ביותר בין נותני ההיתר, ותומכי ההיתר הדגישו את מעמדו ותמיכתו בכל הזדמנות, בפועל המכירות בוצעו בחייו על פי הנחיות רבנים אחרים ולא בהתאם להנחיות הגאון רבי יצחק אלחנן. רק בתר"ע החל הגראי"ה קוק להשתמש באופן ההיתר של הגרי"א ספקטור, וזאת בין היתר כי חשב שכך נעשה בתרמ"ט.
46. ↑ . ראה למשל דברי הגרש"ז אויערבך שהסתפק בדבר וכתב: "אך זאת למודעי, שהרבה דברים שכתבנו כאן שייך רק לענין ההיתר של מכירה לזמן, שעל היתר זה שפיר התנו המתירים לחלק בין מלאכות לאורייתא למלאכות דרבנן, משא"כ בנוגע לעצתו של הגאון ר' נפתלי הירץ ז"ל למכור לנכרי לצמיתות עלמין את השטח העליון של הקרקע מסופקני אם הגרנ"ה ז"ל נתכוין גם להתיר עבודות דרבנן לישראל, ויתבאר בע"ה בפרקים הבאים ואפשר שלא כיוון כלל בהיתרו זה כי אם להפקיע קדושה מהפירות שיהיו פטורים מביעור ומותרים בסחורה, משא"כ לענין עבודת הארץ יתכן שאף לאחר המכירה של שטח העליון עומדת שפיר הקרקע בקדושתה, כיון שעיקר הקרקע הוא עדיין של ישראל" (מעדני ארץ, ירושלים תש"ד, סי' יב, דף פא ע"א; וכעין זה במקומות נוספים בספרו). ועל פי הנמצא בידינו היום מתברר שלא זו ולא זו כוונת הגרנ"ה; אמנם הוא לא התיר עבודות ישראל מכוח המכירה אבל הוא כן התיר עבודות לנכרי לאחר מכירה על מנת לקוץ או עפר על מנת לפנות. רבים גם השתמשו בטענה זו בבואם לנמק מדוע היתר הגרנ"ה והמהרי"ל דיסקין אינו רלוונטי לימינו, כדוגמת הרב פנחס אליהו איזנטל, תורת השמיטה, ירושלים תשס"ז, עמ' רעג: "היתרו לא בא לעקור קדושת שביעית מהקרקע, וממילא לא הותרו בכך מלאכות כל שהם בשדה, ההיתר מועיל לסחורה בלבד... וכל איסורי שביעית בעינם עומדים". וראה הערה יט לעיל.
47. ↑ . לעיל הע' יא. אמנם במכתבו של הגרנ"ה לר' צבי הירש קאהן המובא לעיל הע' לא, תיאר הגרנ"ה את ההיתר כך: "חתרנו אחרי היתרים לעשות ע"פ הדת, ועשינו מכירת הנטיעות למען יוכל עשות מסחר בפירותיהן, וכן העבודות אשר לאוקמי אילנא בודאי נתיר להם ואפילו בדברים שמפורש לאיסור אם ידענו שמחמת שוממות האדמה שהיתה עד כה נשתנה טבעה, וישנם עבודות שבימים הקדמונים היו להרווחה אך מחמת שכעת ידענו שהם לאוקמי אילנא גם אלה התרנו בלי פקפוק כלל". אמנם, היתרים אלו "בלי פקפוק כלל" הם לעניין עבודות יהודים, אבל במקום שהתירו רק על ידי גוי היה זה במקרים רבים משום שהאילנות והקרקע –מקום היניקה –היו שייכים לגוי, וכפי שנכתב בהיתר במפורש.
48. ↑ . לדוגמא, הגרש"ז אויערבך כותב בהקדמת ספרו מעדני ארץ: 'כאשר קרבה שנת השמיטה השניה היא שנת תרנ"ו והישובים החקלאיים גדלו ורחבו ומעמד הישוב בכללו נשתנה במקצת, חזו גאוני אה"ק ברוח מבינתם וברוח קדשם שבין כה ובה יתפשט ההיתר, ולכן שינו את דעתם, והגאון ר' נפתלי הירץ ז"ל האב"ד דיפו והמושבות בעת ההיא השכיל ומצא תקנה אחרת למכור לנכרי את האילנות עם שיעור הקרקע הצריך ליניקתם ע"מ לקוץ את האילנות ולפנות את העפר ולהעבירם לקרקע הנכרי... הגרנ"ה הציע את היתרו זה לפני הגאון מוהרי"ל דיסקין ז"ל והשיב לו כי לא יוכל להכריע לא לאיסור ולא להיתר [בהערה כאן רשם הגרש"ז כמקור: "ממכתבו של הגרנ"ה מיום כ"ז אלול תרנ"ה נדפס בשערי ציון שנת תרחץ חוברת ד ז"]... אולם רבה של ירושלם הגאון מוהר"ש סאלאנט ז"ל הסכים לו והגר"י הלוי שליט"א הראב"ד דיפו ותל אביב חתנו של הגרנ"ה ז"ל מספר לנו בפרק ל"ב מספרו הוראות שעה כי הצעת היתר זו של חותנו הוטבה בעיני הגאונים שבירושלם ובראשם הגאון מאור הגולה ריל"ד זצ"ל והסכימו לזה'.דהיינו, הגרש"ז הבין כי כתוב בהוראות אלול שהמהרי"ל דיסקין לא יכול היה להכריע לא לאיסור ולא להיתר לעניין היתר עקירת האילנות. אולם, מנגד יש בידו את סיפור חתנו של הגרנ"ה –הגר"י הלוי, המספר כי ההצעה הוטבה בעיני המהרי"ל דיסקין.אף הגר"מ שטרנבוך, השמיטה כהלכתה, ירושלים תשס"ד, עמ' קיח, עירב בין היתר מכירת הנטיעות להיתר מכירת העפר וכתב: 'במכתב הגרנ"ה נדפס בשערי ציון תרצ"ח מביא שהגאון רבי שמואל סלנט הסכים להצעתו, ולדעת חתנו הגר"י הלוי בספרו הנ"ל פרק ל"ב הוטבה הצעת חותנו בעיני הגאונים שבירושלים ובראשם הגאון מאור הגולה ריל"ד זצ"ל והסכימו לזה'.דהיינו, על פי הוראות אלול המפורסמות בשערי ציון, רק הגרש"ס הסכים להצעת המכירה על מנת לעקור, ואילו הרב יוסף צבי הלוי טוען שאף המהרי"ל דיסקין הסכים. לאור תיאור זה כבר קצרה הדרך לגר"מ שטרנבוך לכתוב שם בהמשך: "בשמועה זאת שהגאונים הגריל"ד והגרש"ס זצ"ל התירו בשטר מכירה מלאכה על ידי נכרים כאמור ישנן סתירות, ובמכתב להגרנ"ה מביא הגאון האדר"ת זצ"ל שכל תלמידי הגה"ק הגרי"ל דיסקין מתנגדים בתוקף שאין לעשות גם על ידי נכרים שום עבודה בשום הוראת היתר בעולם, והראתי להם מכתב כבודו הגרנ"ה שהגריל"ד הסכים להיתר אך נחיתנא לסיפיה ובאמת לא נזכר שמו כלל וכנראה פקפק בספור שהגריל"ד התיר". דהיינו, מאחר והיתר המהרי"ל דיסקין הוא רק שמועה, יש שפקפקו בה. ולצורך ראיה הביא הגר"מ שטרנבוך מכתב מהאדר"ת שבו כתוב שבמכתב הגרנ"ה לא נזכר כלל שהמהרי"ל דיסקין התיר. אולם, למעשה אין מזה ראיה כלל, שכן דברי האדר"ת האמורים נסובים על היתר השכרת השדות לנכרים על פי פסקי המבי"ט והמהרי"ט, ועל היתר זה כתב הגרנ"ה כי לא זכר אם המהרי"ל דיסקין התיר או רק אמר שלא יוכל להתנגד, ואין להיתר זה דבר וחצי דבר עם היתר מכירת האילנות על מנת לקוץ, שאותו אישר המהרי"ל דיסקין בלי שום ספק כלל. הדברים הנ"ל נכונים אף כלפי תיאור ההיתר על ידי החזון איש (מוריה נב שנה ט א-ב עמ' ג).
49. ↑ . אמנם, המכירה על מנת לעקור מופיעה בשטרות המאוחרים יותר, אבל הם שולבו לתוך מכירה לזמן, כדעת הגרי"א ספקטור, ובאופן שאיננו ברור האם יש לו קיום עצמאי. ראה פסקים וכתבים להגריא"ה הרצוג, ירושלים תש"נ, ח"ג, סי' נג עמ' ריט-רכ, ואכמ"ל.
50. ↑ . חזו"א, שביעית, סי' כד סק"ד ד"ה ולפיכך.
51. ↑ . חזו"א, חו"מ ליקוטים סי' טז (במהדורת תרצ"ח נדפס בליקוטים למעשרות, סי' י).
52. ↑ . חזו"א, שביעית, סי' י סק"ו ד"ה ואתרוגין. ובקונטרס "בירור הלכה" שנדפס בסוף ספר "הלכות שמיטת קרקעות", לרב קלמן כהנא, ירושלים תש"ד, כתב החזון איש שהמכירה בלי שליח חלה, ומבלי שסייג את הדבר (שם עמ' נא).
53. ↑ . חזו"א בבא קמא סימן י' סק"ט ד"ה ולק'. ועיין בכתבי קהילות יעקב החדשים, שביעית סימן כה, ובדרך אמונה הלכות שמיטה ויובל פרק ד אות ריג.
54. ↑ . חזו"א שביעית סימן כז סק"ז ד"ה הנלקטים.
55. ↑ . כמובן גם אם המכירה חלה, והבעלות עברה לנכרי, יש לדון רבות בתוקף ההיתר מצד עצם המחלוקת אם יש קניין לנכרי להפקיע מקדושת ארץ ישראל ולבטל את דיני שביעית, ועוד נושאים אחרים, אבל בחלק הזה אני מתייחס רק לטענה המרכזית המושמעת כיום בדבר עצם חלות הקניין מצד גמירות דעת המוכרים.
56. ↑ . כרוז המתוארך למנחם אב תשס"ז: "העושים כן נותנים יד לעקור המצוה והמכירה הינה חוכא ואיטלולא ואין לה תוקף דאין מי שיש לו גמירות דעת למכירה זו... ומכמה וכמה טעמים אין לדמות מכירה זו למה שהיו מקצת גדולי ישראל שביקשו להתיר הדבר בעבר הרחוק" (הגרי"ש אלישיב, הגראי"ל שטיינמן, הגר"ח קניבסקי, הגר"ש ואזנר, הגרמ"י לפקוביץ והגר"נ קרליץ). מאלול תשס"ז: "גם המתירים לא נתכוונו להתיר לעת כזאת ואין שום גמירות דעת במכירה זו" (הגרי"ש אלישיב, הגראי"ל שטינמן, הגר"ח קניבסקי, הגר"נ קרליץ, הגרמ"י לפקוביץ, הגר"ש ואזנר, הגרח"פ שיינברג, הגרמ"צ ברגמן, הגר"י שפירא, הגרנ"צ פינקל, הגר"י שיינר, הגר"נ טולידנו, הגר"י עדס, והגר"ג אדלשטיין). ומתמוז תשס"ה: "אחרי הבירור בכל צדדי ההיתר מכירת קרקעות לגוי להפקיע דיני שביעית ואחרי הבירור בכל התשובות של כל הגדולים שהתירו את המכירה נתברר שבמצב של היום כולם מודים שמכירת קרקעות לגוי אינו מפקיע דיני שביעית ואינו מתיר כלום ואסור למכור קרקע בארץ ישראל לשום גוי ואסור לסדר שום היתר להפקיע מצות שמיטה... ומה שרוצים להציל את החקלאים... אין כאן שום הצלה... כיון שאין להם שום גמירות דעת להעביר הבעלות" (הגר"ש ואזנר, הגר"נ קרליץ, הגראי"ל שטינמן, הגרמ"י לפקוביץ, הגר"ח קניבסקי והגרח"פ שיינברג). וכסלו תשס"ח: "דעת מרן החזון איש שהמכירה הנהוגה הכללית היא חוכא ואיטלולא ואין בה ממש" (הגר"נ קרליץ, הגרמ"י לפקוביץ, הגר"י שפירא והגר"ח קניבסקי). הכרוזים הודפסו פעמים רבות –ולדוגמא בספר שיח השמיטה, עמ' רסט-רעג. מדוע בחרו הללו רק בטענת גמירות הדעת שהוספה רק ממש בסוף ימיו של החזון איש? ואילו טענת "אין שליח לדבר עבירה", שהייתה הטענה המרכזית בספריו, איננה מופיעה? יתכן ומאחר והשאלה האם במקום של שליח לדבר עבירה השליחות בטילה היא מחלוקת גדולה באחרונים הרבה קודם לזמן החזון איש ונוגעת לכל התורה כולה ולא רק לשמיטה, ובשאלת הטאבו ישנן סתירות וחזרות בדברי החזון איש עצמו, העדיפו המפרסמים את הטעם שבעיניהם אין בו חולק וספק, והוא עניין האומדנא דמוכח שבליבו ובלב כל אדם שלא מתכוון למכור. יתכן שהם רצו שביטול המכירה יהיה גם לדעת הרבנים המתירים, שודאי לא חשבו שיש כאן איסור לא תחנם ולא חששו לבעיית הרישום בטאבו, והעדיפו לטעון שכעת אין גמירות דעת, בניגוד למכירות בעבר. יצויין שאף היו פעמים שהרבנות הראשית ביצעה את המכירה ללא שליח והחוק שונה כך שמכירה לשמיטה איננה דורשת רישום בטאבו, אבל פחות נראה שזה הסיבה להשמטה במודעות.
57. ↑ . כמובן יש שיקולים רבים לצד האיסור, ויש אפשרויות רבות לטיעון מדוע היתר המכירה היום גרוע מתרמ"ט ותרנ"ו: בראש ובראשונה שאלת הצורך הכלכלי בהיתר או חומרת הנזק שיגרם למדינה משמירת שמיטה כהלכתה. בנוסף, עצם בעלות המדינה על הקרקעות (להבדיל מבעלות הסולטן), ועצם היות רוב הקרקעות בארץ ישראל בידי יהודים, יכולות להשפיע רבות על הרלוונטיות של דעות המתירים דאז לימינו. כמו כן, יכולת הפיקוח על ביצוע העבודה בשדות לפי ההנחיות יתכן שהיא פחותה היום. בנוסף לכל הנ"ל ברור כי דעתו של החזון איש שהתפרסמה מאוחר יותר, נתפסת לרבים כמכריעה בעניין זה. עם זאת, בחלק זה של המאמר אני מתייחס רק לטענה המרכזית שמושמעת היום בדבר עצם תוקפו ההלכתי של מעשה המכירה בדיני חו"מ מצד גמירות דעת המוכרים, ועל השינויים שיכול להיות שאירעו בנושא זה בין תרנ"ו להיום.
58. ↑ . צריך עיון על כוונתו של מי דנים כאן. האם כוונתם למוכר הפרטי, שעצם זה שהוא כלול יחד עם אחרים, ממילא אין לו כוונה למכור, או שהכוונה היא לשליח הרבנות, שמוכר מטעם כולם ב"מכירה כללית".
59. ↑ . ראה שמיטה כמצוותה, חש"מ, בית שמש תשס"ז, עמ' ו: "אלא שמהרי"ל דיסקין זצ"ל שהיה בין האוסרים למכור את הקרקעות, ולא רצה בשום ענין להתיר הספיחין, מ"מ באילנות התיר בדוחק למכור אילנות ע"מ לקוץ, שאין דינו כקרקע וליכא לא תחנם וגם יותר שייך בזה גמירות דעת וזה יתכן גם בזמנינו, אמנם הגאב"ד דקוממיות העיד שהגרש"ז אויערבאך זצ"ל אמר לו שבזמנינו שיש כ"כ הרבה פרדסים וזה עולה הון רב לקוץ את כל האילנות, וברור דאף אחד אין בדעתו לקוץ כ"כ הרבה עצים וליכא גמירות דעת (ובאמת בזמן מהרי"ל דיסקין זצ"ל כשמכרו את האילנות כתבו בדיוק מספר העצים ומשמע מטעם הנ"ל)". יש לשים לב שכאן הטענה היא על גמירות הדעת של הקונה ולא של המוכר, ולגבי הבעייתיות בכוונת הנכרי, יש עוד עניינים לדון בהם, ויש שדנו שאולי לא צריך את כוונתו או אין בו דין בלבו ובלב כל אדם ואכמ"ל.
60. ↑ . למשל, הגאון ר' יהודה צדקה כותב: "לענ"ד אין כאן מכירה כלל וזה הערמה ניכרת שאין לה כל תוקף בדורינו, גם הראשונים שהתירו זה היה בזמן שהמוכרים היו דתיים ובכל לבם הסכימו למכירה כדי להנצל מאיסור משא"כ עתה שכל זה נעשה רק כדי שייקנו מהם פירות וכל בר בי רב יודע שמכר כזה לא חשיב מכר". ראה הרב עמנואל טולידאנו, עטה אור - שביעית, שביעית בזמן הזה, ירושלים תשס"א, עמ' עו.
61. ↑ . וייתכן שהחזו"א כתב כך רק בסוף ימיו, לאחר הקמת מדינת ישראל, ולא בספריו הקודמים, שיצאו בזמן המנדט.
62. ↑ . ראה לדוגמה דברי הג"ר בן ציון אבא שאול, אור לציון - שביעית, מבוא, ירושלים תשנ"ד, עמ' יג: "במכירה הזו חסרון של סמיכות דעת דהא אנן סהדי שאין כלל בכוונת המוכרים למכור באמת את אדמות ארץ ישראל בכל הון שבעולם ואיכא אומדנא דמוכח שאין כאן סמיכות דעת כלל ולא חלה המכירה... במכירת הקרקעות אנן סהדי שאפילו יבוא הנכרי ויתן כל ממון שבעולם עבור קרקעות ארץ ישראל לא יסכימו לכך בעלי הקרקעות ואין כוונתם באמת למכירה ונראה הדבר כחוכא ואטלולא ואין כאן מכירה כלל".
63. ↑ . בארכיון רחובות נמצאים מסמכים נוספים המעידים על הדקדוק הרב שעשו במכירה זו, הן בכך שערכו טבלאות מדויקות לברר בדיוק כמה עצים מוכר כל אחד מהתושבים, והן בכך שדאגו לקבל הרשאה למכירה מכל אחד מהמוכרים, הן בארץ והן מחו"ל. הם החתימו גם את הקונה הערבי, דבר שלא תמיד נעשה במכירות האחרות, וכן נמצא בארכיון שטר החוב על כל יתרת דמי המכר הכתוב בערבית וחתום על ידי הקונה.
64. ↑ . אצ"מ J15/4367. על השטר חתומים מתיישבי חדרה. בין היתר מופיעה גם חתימת הרב יהודה ליב פראנק (אביו של הגרצ"פ פרנק) בשם "אגודת קובנא".
65. ↑ . ספר היובל למלאת חמשים שנה ליסוד פתח תקוה: תרל"ח-תרפ"ח, תל אביב תרפ"ט, עמ' תלא, ומשם גם הובא על ידי הגרש"ז אויערבך, מעדני ארץ –שביעית, עמ' ד. מכירה זאת נעשתה ונחתמה בפריז.
66. ↑ . ראה למשל מכתבו של הגרש"ז אויערבך לגאון ר' זליג ראובן בנגיס, בו השיג על מודעה של הבד"ץ בעניין שמיטה בה השתמשו בביטוי: "או שנסמכו על ערמות המזויפות", וכך הוא מגיב: "לא אוכל להאמין שכוונתם בכך על ההיתר הידוע הנהוג, כי אע"פ שנכון הדבר שאין לך הערמה גדולה מזו [וכ"ש במכירה ע"מ לקוץ ולפנות הקרקע כשיעור יניקה שחידש הגרנ"ה ז"ל בהסכמתו של הגר"ש סאלאנט ז"ל] מ"מ הרי סומכין שפיר בדרבנן גם על מכירה בהערמה, ומה גם שהכרעת גדולי המחברים היא דלא כהתבו"ש, ורבים הקילו לסמוך בשעת הדחק על הערמה גם בדאורייתא וכ"ש בשביעית בזה"ז שלפי הסכמת הפוסקים אינה נוהגת עכשיו אלא מדבריהם... וברור הדבר אצלי ללא שום ספק שלא היתה כלל כוונתם בבטוי זה של ערמות מזויפות על ההיתר הידוע הנהוג עפ"י הוראת רבנן קשישאי גאוני וגדולי דור הקודם שהזכרנו קודם, אבל א"כ הדברים סתומים יותר מדי ובקל אפשר לטעות". הובא בין היתר - 'בענין תיקוני שביעית', ישורון, יב (תשס"ג), עמ' רמו.אף המתיישבים מחפשי ההיתר ראו במכירה (של עפר בעומק מטר שהתיר הגר"ש סלנט) דבר מוזר ביותר, וכך כותב ליבאוויץ מגדרה לרי"מ פינס: "בין כה וכה ות"ל גם מעז יצא מתוק כי מהרב מבריסק יצא הרעיון היותר גדול להתקדמותינו הינו בדבר נטיעות חדשות כי הוא תיקן אופן מכירה חדשה למכור מכירה לא"י את כל פני האדמה בעוביו של מעטער אחד אכן ראוי הוא להכתב בספר דברי הימים של ביסמארק ומאלטקא כי הגדיל לעשות מהם". אצ"מ 109/90A. אמנם כאמור, הכותב לא דק, והמהרי"ל דיסקין איננו זה שהמציא את ההיתר הנ"ל, ואף לא אישרו, אלא היו אלה רבני ירושלים האחרים, ובראשם הגרש"ס, שהתירו באופן זה.
67. ↑ . עניין זה מפליא ביותר ודורש מאמר בפני עצמו, שכן כל הוראת האדר"ת והגרש"ס לבצע מכירה בתרס"ג הייתה בהסתמך על דעת המהרי"ל דיסקין בתרנ"ו, והם הורו לרנ"ה לעשות את המכירה כפי שעשה בהוראת המהרי"ל דיסקין, אם כן מדוע בסופו של דבר שינה הגרנ"ה את גוף המכירה לאופן אחר, וצ"ע רב. גם גוף ההיתר ומה שחשב לפתור בכך קשה ביותר מבחינה הלכתית, וראה במעדני ארץ שביעית, עמ' ז, מה שכתב בזה, ואכמ"ל. ועיין ספר השמיטה לרב טוקצ'ינסקי עמ' סא, שנתחלף לו בין היתר המהרי"ל דיסקין בתרנ"ו למכירה שנעשתה בתרס"ג.
68. ↑ . בדבר הטענה שיש אומדנא שהמוכרים לא מתכוונים למכור יש לדון: האם הטענה היא שהמוכרים חוששים מהבעלות הפורמלית של הנכרי או שהם חוששים ממימוש הבעלות בפועל? לכאורה מסתבר שהבעיה מצד המוכרים איננה בזה שחוקית ופורמלית הבעלות על כל הארץ תעבור לנכרי למשך שנה, אלא הבעיה היא בחוסר כוונתם לכך שהנכרי יממש את בעלותו בשליטה בפועל בקרקעות. ואם הסיכון לכך נמוך מאוד, אזי יתכן שהמוכרים מסכימים להעברת בעלות "אמיתית" לקונה לזמן קצוב, כל עוד סכנת המימוש בפועל נמוכה, וכל זאת על מנת להתיר לעצמם את העבודות בשביעית או לכל הפחות אין כאן אומדנא דמוכח שאינם מוכנים. וראה כעי"ז לענין מכירת חמץ אצל הגאון ר' אשר וייס, שו"ת מנחת אשר, ח"ב, ירושלים תשע"ד, סי' מה, עמ' קסב. אמנם, יתכן כי כוונת האוסרים היא שאמנם בחשש ממימוש בפועל אין הבדל באומדנא אז והיום, אבל בעצם הבעלות המשפטית יש הבדל. דהיינו היום לא יסכימו שערבי יהיה הבעלים הרשום של קרקעות ישראל לזמן קצוב אף אם אין חשש שיממש את הבעלות באופן כלשהו, ולעומת זאת לא היה אכפת לברון, חובבי ציון והמתיישבים שנכרי יהיה הבעלים של כל העצים והעפר כל עוד לא היה חשש מפני מימוש בפועל של הבעלות והקניין. אם כך, יש ספק אם אכן ישנה אומדנא כזאת, ובודאי בדרגת "בליבו ובלב כל אדם", הנדרש לביטול מעשה מכירה ואמירה בפה, וצ"ע.