יעקב מוטרפרל

חיוב מדין חינוך בקטן המגדיל

ברמב"ם (מאכ"א י"ז, כ"ח) כתב שלגבי איסורא ילפינן דין חינוך מהפסוק "חנוך לנער ע"פ דרכו" (משלי כ"ב ו'). ולגבי מצוות עשה כתב המשך חכמה (פר' וירא) שילפינן דין חינוך מהפסוק "למען אשר יצוה את בניו אחריו" (בראשית י"ח י"ט).
♦

א. ב.

ויש לדון בחיוב עשיית מצוות מדין חינוך - האם הוא פוקע כשהקטן מגדיל ומתחייב מדאורייתא, או שחיוב זה שייך גם כאשר הקטן מגדיל, עד שהוא יקיים את אשר כבר התחייב בקטנותו. ונביא כמה חילוקי דינים העולים מנדון זה.
א. קטן שהחסיר תפילה בשוגג והגדיל. אם נאמר שקטן ששכח להתפלל שחייב בתשלומין[2], אז כאן שהגדיל – אי נימא שפוקעים חיובי החינוך שחלו עליו בקטנותו, הרי ל"ש לחייבו בתשלומין, אך אם נאמר שהחיובים לא פוקעים, הוא צריך להתפלל ערבית שתיים אף שהגדיל בינתיים.
ב. קטן שמצא מציאה באופן שחייב להכריז, כגון שיש בה סימן מובהק ולאחר כמה שנים הגדיל, ובינתיים ודאי שהתייאשו הבעלים. בגדול בכה"ג אמרינן לשיטת התוס' ב"ק[3] (סו. ד"ה הכא) שהוא חייב בהשבה, כיון שבאיסורא אתא לידיה, ולא פוקע חיוב ההשבה ע"י יאוש, ולכן הוא חייב להחזיר – ובקטן שהגדיל בינתיים - אם נאמר שפוקעים חיובי החינוך בזמן שהוא מגדיל, א"כ חיוב ההשבה שהוא התחייב בו בזמן שמצא פוקע, וכעת כבר יש יאוש והוא יכול לזכות. אולם, אם נאמר שלא פוקע החיוב מדין חינוך, אזי גם בכה"ג לא יוכל לזכות כשהוא מגדיל, כיון שעדיין הוא נחשב באיסורא אתא לידיה, בגלל חיוב ההשבה שיש לו מקטנותו מדין חינוך [ועיין בזה באמרי משה (ל"ז ד') ובמנח"ח (מתקל"ט)].
ג. ויש לדון לפי הנ"ל בקטן שנעשה גדול בימי החנוכה, ומבעוד יום חיובו הוא מדין חינוך ולערב הוא מעיקר הדין. התינח בכל ימי החנוכה, הוא יכול לאחר ולהדליק אחר צה"כ[4]. אך בקטן שמגדיל בשבת חנוכה, צ"ע לדינא. דהנה אם נימא שחיובו מדין חינוך ממשיך. גם בזמן שנעשה גדול, א"כ גם הכא לא גרע מכל קטן, ויכול להדליק מבעו"י ולברך עכ"פ מדין חינוך. אך אם נימא שכאשר הוא מגדיל פוקע חיובו מדין חינוך. א"כ איך ידליק בברכה, הרי אכתי אינו חייב מעיקר הדין, ומה שחייב כעת מדין חינוך פוקע בזמן חיובו, ואיך ידליק בברכה[5].
♦
והנה, הגרעק"א כתב (גליון או"ח קפ"ו סעיף ב') להסתפק בקטן שאכל ובירך והגדיל תוך כדי שעור שביעה, אם יש עליו שוב חיוב ברכהמ"ז דאורייתא על השביעה יעו"ש. ומתוך דבריו למדנו שאם לא בירך ודאי שחייב לברך לאחר שהגדיל, גם אם נימא שאין חיוב בפני עצמו לברך על השביעה, ולכאו' החיוב על האכילה שייך לזמן הקטנות שהוא חייב בו רק מדין חינוך, ואי נימא שפוקע חיובו שמדין חינוך בשעה שמגדיל, א"כ ל"ש כעת חיוב ברכהמ"ז, כיון שהגדיל. הרי שמוכח מדברי הגרעק"א שחיוב החינוך שהתחייב בקטנותו ממשיך גם כאשר מגדיל.

ג. ד.

עוד יש לבאר, שהנה הנצי"ב (העמק שאלה קס"ז-ו') כתב דלשיטת השאילתות (ס"פ בחוקותי), שקטן נעשה גדול רק בשעה שבה הוא נולד, דבעינן י"ג שנים מעל"ע, קטן המגדיל ביוהכ"פ חייב כבר מתחילת היום במצוות העינוי מדאורייתא וזאת כדי שיוכל לקיים "מערב עד ערב" לכשיגדיל אמנם צ"ב בהבנת חידושו זה של הנצי"ב ואכ"מ (ויעויין בזה עוד בדרשת בר המצוה לאחי נחמיה יוסף נ"י ערב יום הכיפורים תשע"ט, נדפס בירחון האוצר גיליון כ').
עכ"פ, לענייננו מתבאר מדברי הנצי"ב הנ"ל, שכיוון שא"א לקיים את עיקר הדין בלי לתת חיוב כבר מקטנות, אז שייך כעין "מצוות חינוך מדאורייתא". ומעתה שפיר י"ל דכיון שאם הוא לא ידליק נר חנוכה בקטנות מבעוד יום, אז הוא לא יקיים את חיובו מעיקר הדין לכשיגדיל בשבת, ממילא חל עליו חיוב הדלקה כדי לקיים דין זה, אף שכעת הוא בקטנות, כדי לקיים את חיובו שיחול עליו כאשר הוא יגדיל ושפיר מברך ע"ז.
♦ ♦ ♦