אופן תקיעת שברים תרועה בנשימה אחת
ידוע בשערים המצוינים בהלכה דיש מחלוקת ראשונים האם יש לתקוע שברים תרועה בנשימה אחת או להפריד ביניהם בנשימה. ראה בטור (או"ח סימן תק"צ) ובב"י שם את דעות הראשונים בזה. ולמעשה פסק מרן בש"ע (שם סעיף ד) שבתקיעה הראשונה יתקע בנשימה אחת ובתקיעות שמעומד יתקע בשתי נשימות. בתשובה זו הבוא נבוא לבחון כיצד יש לתקוע בנשימה אחת - האם הוא כפשוטו, או שמא יש להפסיק במעט אך מבלי לנשום בינתיים.♦
הרמב"ן בחידושיו על מסכת ראש השנה (דף לד סוף ע"א) כתב: "ומסתברא שאין להפסיק כלל בתשר"ת בין שברים לתרועות דכיון דמשום דילמא גנח וייליל הוא א"כ הכל תרועה אחת ואין להפסיק בין התרועה עצמה, ואם הפסיק נפסקה וליתיה לשיעוריה ואינה עולה, וק"ו הדבר דהא לרבי יהודה דאמר תקיעה ותרועה אחת היא כלומר מצוה אחת אמרינן אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום, כ"ש דשברים ותרועה בסימן תשר"ת שהכל תרועה אחת ממש שאין בין שברים לתרועה ולא כלום". ע"כ. ובהמשך הביא שדעת ר"ת שאף שג' שברים יש לעשותם בנשימה אחת, אבל ג' שברים ותרועה של תשר"ת לא מסתבר שיש לעשותם בנשימה אחת, כי אין דרך האדם לגנוחי ויילולי בנשימה אחת אלא מפסיקים ביניהם. וה"ה לשברים תרועה. אך הרמב"ן חלק עליו וכתב בזה"ל: "ואין דבריו נכונים דהא תרועה היא ואי אפשר להיות בה הפסק בשום פנים, ולא מיחלקי גנוחי ויילולי מפשוטה וילולי או גנוחי דר' יהודה ואעפ"כ צריך לעשותן בנשימה אחת". עכ"ל. הרי להדיא דכתב שאין להפסיק ביניהם בשום פנים, דהרי שברים תרועה לא נכתבו בתורה, אלא רק תרועה. ומכיון דמספקא לן אם הכוונה לשברים או לתרועה או לשניהם יחד, אין להפסיק ביניהם כלל.
וכן הר"ן (ר"ה שם) כתב ש"יש להזהר שיעשה השברים כולן והיבבות כולן בנשימה אחת דשברים ויבבות לדידן ודאי מצוה אחת נינהו כתקיעה ותרועה לר' יהודה וכי היכי דלר' יהודה צריך שיעשה תקיעה ותרועה בנשימה אחת ה"נ בשברים ויבבות לדידן דמצוה אחת נינהו. ואם הוסיף שבר אחד ועשאו בנשימה אחת לדעת הרמב"ן ז"ל פסל כל הסימן דכיון שהפרידו לעצמו אינו מן השברים והפסיק בין שברים לתרועה. ור"ת ז"ל כתב בתשובה דשלשה שברים בנשימה אחת עבדינן להו ובמקום תרועה קיימי אבל שלשה שברים תרועה דתשר"ת לא מסתבר דגנוחי וילולי בחדא נשימה לא עבדי אינשי. והרמב"ן ז"ל חלק עליו דהא תרועה אחת היא ואין ראוי להפסיק בהו ואעפ"י שהן קולות מוחלקין הרי אינן מוחלקין מפשוטה ושברים או תרועה אליבא דר' יהודא שהוא מצריך לעשותן בנשימה אחת משום דס"ל דמצוה אחת הן והוא הדין בשברים ותרועה לדידן". עכ"ל. כלומר, מכך שר' יהודה בגמ' מצריך לעשות ג' שברים בנשימה אחת, וכן כל התקיעה וכל התרועה בנשימה אחת, ה"נ בשברים תרועה אין להפסיק ביניהם.
לפי הנ"ל הדבר ברור כביעתא בכותחא, שלדעה הזו אין להפסיק בין השברים תרועה אפילו כמלא נימא, אלא לעשותם בנשימה אחת ממש ללא שום שיהוי כל שהוא, אלא תכופים אחד לשני.
וכן יש להוכיח מדברי הרא"ש (ראש השנה פרק ד סימן י הובא בטור ס' תק"צ) שכתב: "שברים ותרועה יש לעשות בנשימה אחת משום דלמא גנוחי גנח וילולי יליל והכל תרועה אחת הן. ואף על פי שאין דרך האדם לגנוח ויליל בנשימה אחת מ"מ תרועה היא גנוחי ויליל בעינן שתהא התרועה כאחת בלא הפסק" עכ"ל. וראיתי בילקו"י (ימים נוראים עמ' תכג) שכתב בשם הרה"ג ר' אליהו עזריאל שיש להוכיח עוד מדברי הרא"ש בהמשך: "ואם עשה תקיעה תרועה ותקיעה בנשימה אחת לא יצא מפני שאין כאן לא סוף ולא ראש". ואם נאמר שנשימה אחת היינו שיפסיק מעט בלי נשימה (כש"כ התרומת הדשן שיבוא להלן) אמאי קאמר שאין כאן לא ראש ולא סוף, הא מינכרא מילתא באותה שהייה המועטת. אלא ודאי שנשימה אחת היא כפשוטה ללא שום הפסק. ע"כ. וראיה זו טובה היא עד למאוד. ואע"פ שהרא"ש הביא בהמשך שבירושלמי משמע שיצא, אינו עניין לכאן, שסו"ס מהטענה שכתב בתחילה ברור שפירוש המושג 'בנשימה אחת' הוא ללא הפסק כלל.
גם מהאגודה (מסכת ערכין דף י) מוכחא האי מילתא, וז"ל: "רבי יהודה סבר תר"ת חדא היא, ורבנן סברי תקיעה לחוד ותרועה לחוד. פר"י דה"ה לרבנן התם אסור להפסיק בתקיעה אחת או בתרועה אחת. ומכאן היה אומר רבינו אלחנן דאסור להפסיק בין שברים ותרועה דקשר"ק וצריכין להיות בנשימה אחת דמספקי לן גנוחי גנח וילולי יליל בהדי הדדי ואין להפסיק ביניהם". עכ"ל.
גם רבינו ירוחם (חלק אדם נ"ו ח"ב מט ע"ב) כתב: "לכתחלה אין לעשותן בנשימה אחת כל הג' קולות [תש"ת] אבל אם עשאן בנשימה אחת יצא. פי' בשלשה שברים אין להפסיק ביניהם וכמו כן כשעושין תשר"ת מאחר שהשלשה שברים והתרועה הכל אחד, אין להפסיק בין הג' שברים והתרועה ואם הפסיק חוזר לראש הסימן".
וכ"כ האורחות חיים (ח"א דין תקיעת שופר אות יא), שאחר שהביא את דעת ר"ת כתב: "ולא נהיר דהא תרועה א' היא כשם שאין להפסיק בין שבר לשבר כי לכולי עלמא ג' שברים א' הן, כך אין להפסיק בין ג' שברים ליבבות". וכ"ה בכל בו (ס' סד, והוסיף: "והוי יודע, שאין פירוש שברים שישבור הקול ויפסוק, אלא שבר כאדם הגונח משבר ומכאב לב, והן יבבות ארוכות. וטועין התוקעין המפסיקין לגמרי").
ובספר המחכים כתב: "יש שעושין תרועה מתוך שברים, כלומר בנשימה אחת, מפני שהכל נקרא תרועה, ויש שעושין בב' נשימות ואומרים שאין דרך לעשות גניחה וילילה בנשימה אחת". עכ"ל. ואע"פ שנראה שלא הכריע, מ"מ מכך שכתב שנשימה אחת היינו תרועה מתוך השבר משמע שהם סמוכים ודחופים זה לזה ללא שום הפסק.
וכן דעת האבודרהם (תפילת ר"ה) והריטב"א (סוכה נד), ובראש השנה (לג:) כתב הריטב"א שאם פסק בין שברים לתרועה כלל פסל כל אותו סימן. וכן כתבו ר' יצחק קרקושה (תלמיד הרמב"ן ר"ה לד). ספר הנייר (ס' יא). הריב"ש (ס' לט).
בשו"ת התשב"ץ (ח"ג ס' רט) נראה שדעתו שיש להפסיק בין שברים לתרועה. אך כתב למסקנה: "מ"מ לצאת ידי כל הספיקות אם אפשר לעשות הקול פשוט בתקיעה כמנהג הספרדיים. ושלא להפסיק בין שברים ליבבות אפילו כדי נשימה כדעת הרמב"ן ז"ל זהו הטוב והישר".
♦
דברי התרומת הדשן
הנה בשו"ת תרומת הדשן (סימן קמב), אחר שהאריך בביאור שתי השיטות וכתב שראוי לצאת יד"ח שתיהן ע"י שפעם יתקעו בנשימה אחת ופעם השניה בשתי נשימות, הוסיף: "ועוד נראה דבכל זמן שיתקע ש"ת בנשימה אחת, יזהר שלא יתקע כמו שרגילים תוקעים לתקוע ש"ת בכח אחד בלתי שום הפסק, דבכה"ג לא מיקרי בנשימה אחת. אלא יפסיק מעט, רק שלא יעשה נשימה בנתים, כך מפרש רש"י שלהי פ"ק דחולין". עכ"ל. וכן הוא בלקט יושר לתלמיד התרומת הדשן (ח"א עמוד קכו ענין ב): "מי שרוצה לעשות שברים ותרועה בנשימה אחת, מ"מ צריך להפסיק בין שברים לתרועה שלא יהא נראה כמריע מתוך השבר". ע"כ.ומש"כ התרומת הדשן בשם רש"י כוונתו להא דאיתא בחולין (כו ע"ב ד"ה בנשימה) לגבי תקיעה בערב שבת וערב יו"ט, שדעת ר' אסי תוקע ומריע בנשימה אחת. ופירש רש"י: "ומכל מקום מפסיק הוא בינתיים". ויותר מפורש הדבר במסכת סוכה (נג:) דשם אמר רב כהנא אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום. פירש רש"י: "לא היה מפסיק בינתיים אלא כדי נשימה". וכתב בשו"ת תשב"ץ הנ"ל שהזקיקו לרש"י לפרש כן לפי שלא אמר תוקע ומריע מתוך תקיעה ואמר אין בין תקיעה לתרועה כלום משמע דמפסיק הוא בנשימה אחת. דבפ"ק דחולין משמע דתקע ומריע בנשימה אחת הוי בהפסק מועט, דמ"ד הכי פליג אמאן דאמר תוקע ומריע מתוך תקיעה כלומר קודם שיסיים התקיעה ומ"ד תוקע ומריע בנשימה א' מפסיק בנתיים וכ"כ שם רש"י ז"ל. משמע דשיעור נשימה אחת אף על פי שנראה בה הפסק מועט קול אחד הוא ואין לפסלו כאלו הפסיק בו יותר מנשימה אחת. עכ"ל. אמנם בשו"ת הריב"ש הנ"ל אחר שהביא את ביאור רש"י כתב: "ומ"מ אין נראה כן, והדעת נותנת והסברא מכרעת דכיון דתרועה אחת היא צריך לעשותן בנשימה אחת ואם לא עשה כן מחזירין אותו. וכן דעת הר"י בן גיאת ז"ל והרא"ש והרשב"א ז"ל וכן האחרונים ז"ל והר"ן ז"ל. וכן נוהגין בכל המקומות. וכן תקנתי במליאנ"ה. וכן ראוי לעשות להוציא מידי ספק". עכ"ל. אך לא כתב מדוע לא נראה לו פירוש רש"י.
♦
דעת מרן הבית יוסף
הנה בב"י ס' תק"צ בתחילה הביא את שתי הדעות אם לעשותם בנשימה אחת אי לאו. והוסיף: "ונראה דלדעת האומרים לעשותם בנשימה אחת מכל מקום צריך להפסיק ביניהם מעט דבסוף פרק קמא דחולין (כו:) גבי תקיעה ביום טוב שחל להיות בערב שבת דקאמר רב אסי תוקע ומריע בנשימה אחת פירש רש"י בנשימה אחת ומכל מקום מפסיק הוא בנתים וכתבו בעל תרומת הדשן". ע"כ. ועל פניו נראה שהב"י כך פסק הלכה למעשה, שאף לדעת האומרים לעשותם בנשימה אחת מ"מ יש לו להפסיק מעט בלא נשימה. וכן פסקו הפרי מגדים (א"א סק"ד). ש"ע הגר"ז (סעיף ט). מטה אפרים ס' תק"צ (סעיף טו). משנ"ב (ס"ק חי). כה"ח (ס"ק לב).אמנם אין דבר זה מוסכם לכ"ע. הב"י, אחר שהביא את דברי המגיד משנה שביאר דלדעת הרמב"ם יכול לעשות שברים תרועה בשתי נשימות, כתב שלפי דבריו יוצא שאף להאומרים לעשותם בשתי נשימות אם רצה לעשות בנשימה אחת הרשות בידו (כנראה דייק כן מהמגיד משנה שכתב 'שיכול' להפסיק ביניהם. משמע יכול ולא חייב. עיין מאמ"ר סק"ה). והמשיך הב"י: "ומכל מקום מדברי הרא"ש משמע דבעינן שלא יפסיק ביניהם כלל ולכן היה ראוי להנהיג לתקוע תשר"ת שש פעמים הג' פעמים שברים ותרועה בנשימה אחת והג' פעמים בהפסק ביניהם. וכו' ונראה להנהיג לעשותם בנשימה אחת כדי לצאת ידי חובה לדברי הכל. דמאן דסבר דצריך להפסיק ביניהם היינו לכתחלה אבל בדיעבד ודאי יצא אם עשאן בנשימה אחת דהא אמרינן בירושלמי (פ"ד ה"י) תקע והריע ותקע בנפיחה אחת יצא. ולא עדיף הפסק דבין שברים לתרועה מהפסק דבין תקיעה לתרועה ובין תרועה לתקיעה. ואף על גב דאמר דגנוחי וילולי בחדא נשימה לא עבדי אינשי הכי נמי לא עבדי אינשי תקיעה ותרועה בחדא נשימה. וכל שכן הוא, דהא תקיעה שהוא קול פשוט הוי סימן שמחה ותרועה הוי סימן בכי ויללה ואפילו הכי קאמר בירושלמי שאם עשאן בנפיחה אחת יצא, וכל שכן שברים ותרועה דדמו טפי אהדדי שאם עשאן בנפיחה אחת שיצא. אבל מאן דסבר שצריך לעשותן בנשימה אחת משום דסבר דתרועה אחת הן אם הפסיק ביניהם משמע דלא יצא דהוי כאלו הפסיק בשברים או בתרועה דלא יצא ודאי כיון שקודם שגמר השיעור הראוי להם הפסיק בטלה לה תרועה שהרי אין בה שיעור ומה שחזר לעשות מילתא באפי נפשה היא. וכיון דאין בה לבדה שיעור לאו כלום היא והוא הדין להפסיק בין שברים לתרועה דלא יצא הילכך לעשותן בנשימה אחת עדיף טפי". עכ"ל.
ויש לדייק מכמה מקומות בדבריו שאין להפסיק בנשימה כלל. בתחילה כתב שלדעת הרא"ש בעינן שלא יפסיק ביניהם כלל. וכן מכך שקרא לנשימה אחת נפיחה אחת, דהיא משמע יותר שזו נשימה אחת בלי שום הפסק. וזכר לדבר, הא דמובא כמה פעמים בש"ע יו"ד ס' לו נפיחה בריאה, ושם ודאי מדובר בניפוח הריאה ע"י אוויר. וה"ה בשופר שנופח בו אוויר ומוציא שברים, ומיד אחריו תרועה, וכל זה בהוצאת אותו אוויר.
וכן מכך שכתב לדעת המצריכים לעשותם בנשימה אחת, שאם הפסיק ביניהם הוי כמו שהפסיק בשברים או כמו שהספיק בתרועה. כיון שקודם שגמר השיעור הראוי להם הפסיק בטלה לה תרועה שהרי אין בה שיעור. וזה ברור. ובפרט שדברי התשב"ץ מסייעים לנו שלדעת הרמב"ן אין להפסיק אפילו כדי נשימה, משמע דפירוש הפסק כדי נשימה הוא בלי נשימה. שהרי זו כתבה רש"י, שממנה הוכיח התרומת הדשן שיש להפסיק מעט בלי נשימה.
♦
כמה אחרונים שכתבו לא לעשות הפסק
מהר"י מולכו בספר שלחן גבוה (סימן תקצ סק"י) כתב שיש לשאול מדוע לא הביא מרן הב"י סברא זו שכתב בב"י בשם התרומת הדשן, שיש להפסיק מעט בין שברים לתרועה. שהרי יש הפרש בין י"א קמא לי"א בתרא, שלי"א קמא צריך להפסיק כדי נשימה. ולי"א בתרא צריך להפסיק מעט. ותרץ, שי"ל דכל הני רבוותא (הרא"ש הר"ן, מגיד משנה בשם הרמב"ן) דס"ל דצריך לעשות בנשימה אחת חולקים על רש"י וסוברים שאין להפסיק כלל. ע"כ. הרי להדיא שהבין בדברי הראשונים האלו שאין להפסיק בין שברים לתרועה ולא כלום, ולדעתו זו דעת מרן השלחן ערוך.בשו"ת אבני נזר (או"ח סימן תמד אות יח-כ) הוכיח מלשונות הראשונים שיש לתקוע בלי שום הפסק כלל, אף פחות מכדי נשימה, דלא כהתרומת הדשן.
כן נראה דעת החזון איש (סימן קלו סק"א) ע"ש. ובשונה הלכות (ס' תק"צ ס"ו) כתב שדעת החזו"א שתקיעות שמיושב יעשה בכח אחד בלי הפסק כלל אפילו פחות מכדי נשימה. ושל מעומד בשתי כוחות בהפסק פחות מכדי נשימה. וכן נהג מרן החזו"א שבתקיעות דמיושב "מריע מתוך השבר ממש" ובמעומד מפסיק פחות מכדי נשימה. ע"ש (בארחות רבינו ח"ב עמ' קפז, ובמהדורה החדשה עמ' רלא, כתב שמרן הקהילות יעקב אמר לבעל תוקע שיעשה שלש שברים שלמים ועוד שבר אחד רביעי יריע מתוך השבר. ע"ש). הרי שדעת החזו"א שאף לדעת האומרים שיש להפסיק ביניהם אין הכוונה להפסיק ממש בנשימה, אלא פחות מכדי נשימה. ודעת האומרים שלא להפסיק כלל הכוונה שתוך כדי שתוקע שבר מתחיל את התרועה. [והוא חידוש, ראה לשון הראשונים שהבאנו לעיל שכתבו את דעת ר"ת והזכירו שבין שברים לתרועה יש להפסיק ביניהם, שלא מסתבר, דגנוחי וילולי בחדא נשימה לא עבדי אינשי. וכן המאירי במגן אבות (ס' ב סד"ה נמתי להם השני) שרבינו יעקב שבין שברים ותרועה צריך "הפסק נשימה". הרי להדיא שיש להפסיק ממש בנשימה לדעת ר"ת].
אמנם בחוט שני (ר"ה עמ' עב) כתב שפירוש מריע מתוך השבר היינו בלי הפסק של זמן. אבל צריך שיהיה ניכר שהפסיק הפסק כל דהו. וניכר שהוא סיים את השברים ומתחיל את התרועה. והיינו שיקפיד שסוף השברים לא יהיה ההתחלה של התרועה. "וכן עשו אצל החזו"א". אמנם זה קשה לעשות, אבל אם מתרגלים אפשר לעשות[2]. עכ"ל. ודבריו יותר מתקבלים לפי דברי הראשונים כנ"ל.
ובילקוט יוסף (ימים נוראים עמ' תכד) כתב שראוי לעשות פשרה, בתקיעות הראשונות, דמיושב, לא ישהה בין שברים לתרועה כלל כי כן נראה יותר לדינא ענין בנשימה אחת. ובתקיעות בלחש, ישהה מעט בין שברים לתרועה כדעת התרומת הדשן והמשנ"ב והכה"ח. ובתקיעות שבחזרת הש"ץ יעשה ב' נשימות כפסק השלחן ערוך. ע"ש וכך נראה שיש לעשות לדינא וזו דרך ממוצעת שיוצאים בה ידי חובת כל השיטות.
♦ ♦ ♦