תקרה עבה לאוצר ההשקה
רק מים כשרים לטבילה
בספרא (שמיני ט' ט') מבואר שרק מים כשרים לטבילה ולא שאר משקין "מקוה מים, לא מקוה כל משקים כולם", וכן הוא בגמרא (חולין פ"ד.): "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור - הני אין מידי אחרינא לא, ואימא הני מילי למעוטי שאר משקין דלא איקרו מים... אימא אידי ואידי למעוטי שאר משקין... תלתא מיעוטי כתיבי מעין מים ובור מים מקוה מים".♦
נתן סאה ונטל סאה במי פירות
אף שמי פירות שנפלו למקוה אינם יכולים להשלים למ' סאה, אולם שנינו (מקואות ז' ב') שסאה של מי פירות שנפלה למקוה שיש בה מ' סאה ולאחר מכן הוציאו סאה מהתערובת - המקוה כשרה, אף שנמצא שמי הפירות השלימו לשיעור מ' סאה 'אבל שאר המשקין... מקוה שיש בו מ' סאה חסר אחת: נפל לתוכו סאה מהם - לא העלהו, היו בו מ' סאה: נתן סאה ונטל סאה - הרי זה כשר'. וביאר רבי יוחנן (זבחים כ"ב.) שהיתר זה אמור רק כאשר נשארים במקוה רוב המים הכשרים 'אמר רב יהודה בר שילא אמר רב אסי א"ר יוחנן עד רובו'.ביבמות (פ"ב:) מוכח שדין נתן ונטל דכשר רק עד רובו - הוא מדרבנן, והסתפקו שם אם כוונת רבי יוחנן היא להצריך רוב כשרים או שדי במחצה על מחצה, ותירצו בתירוץ ראשון שבנדון דרבנן די במחצה, ובתירוץ שני שדי במחצה רק היכן שיש תליה שיש רוב בהיתר 'ואיבעית אימא שֲאני הכא דאיכא למימר שֶאני אומר'.
♦
נתן סאה ונטל סאה במים שאובין
כמעט כל הראשונים (תוס' זבחים כ"ב. ד"ה נתן, רא"ש ריש הל' מקואות, ועוד רבים) הבינו שרק בנתן מי פירות למקוה ונטל מהתערובת הצריכו רוב מים כשרים, אולם בנפילת מים שאובין למ' סאה מים כשרים מותר לכתחילה לתת וליטול עד עולם כי מים שאובין מתבטלים למקוה, והוכיחו זאת מהכשר זריעה (מקואות ו' ח') שממלאים מקוה חסרה ע"י זה שהאדם נותן שאובין רבים למקוה שיש בה מ' סאה כשרים, והעודף יורד למקוה הריקה, ושתיהן כשרות, וכ"פ השו"ע (ר"א כ"ד).♦
שיטת הרמב"ם לאסור מפני מראית העין
אמנם, הרמב"ם (מקואות ד' ז') הצריך שישארו רוב מים כשרים גם כשנתן מים שאובין ונטל מהתערובת.מאחר והרמב"ם התיר להכשיר מקוה דרך זריעה הוכיח הכס"מ שהרמב"ם סובר כיסוד הרמב"ן (ב"ב ס"ה:) והר"ן (ב"ב ס"ו:) שהפסול של נתן סאה ונטל סאה ביותר מרובו הוא מפני מראית העין - שנראה כאילו נטל מהמקוה מים כשרים ומילא אותה בשאובין, ואם אינו נותן ונוטל אלא רק נותן והעודף יורד מאיליו - אין חשש.
♦
שיטת הראב"ד
לראב"ד שיטת יחיד בביאור הסוגיא: במהדורה א' (לספר בעלי הנפש) - פסל אפילו מקוה שיש בה מ' סאה מים כשרים כשנפלו לה רוב שאובין (כדעת הרשב"ם), במהדורה ב' - פסל ברוב שאובין רק אם שיעור המים הכשרים פחות ממ' סאה, במהדורה ג' - פסל רק אם שיעור המים הכשרים פחות מרוב שיעור הכשר מקוה, כלומר שדי שישארו כ"א סאין מים כשרים.בפרק א' (בעלי הנפש שער המים סי' א') הורה הראב"ד כלישנא הראשונה ביבמות שהצריכו רוב מים כשרים, אלא שכתב זאת רק לגבי מקרה שנתן שאובין ונטל מהתערובת, וכן כאשר נתן שאובין ומי המקוה התמעטו 'היכא דחסרו מיא וקמו להו על שיעור מקוה - ודאי אהנו בהו פסולין למפסליה למקוה משום דהוו להו כנתן סאה ונטל סאה דאמרינן עד רובו כשר, טפי לא, והכא אם נפלו ארבעים סאה מים שאובים למקוה שלם וחסרו מיא וקמו על ארבעים סאה - אשתכח דליכא במקוה אלא מחצה דכשרים', ולא התייחס לזריעה [כלומר, נתן מים שאובין למים כשרים, והעודף מהתערובת ירד מאיליו למקוה הריקה].
והסביר החזו"א (מקואות ליקוטים ג' ג') שמה שהראב"ד הצריך שישארו רוב כשרים כשנתן ונטל וכשנתן ונחסרו - הוא כי באופנים אלו נראה שנטל את הכשרים מהמקוה, ובע"כ שהראב"ד יפרש שהמשנה התירה להכשיר מקוה בזריעה למרות שלא נותרים בה רוב כשרים - כי כאשר העודף יורד מאיליו אין זה נראה כנטילת הכשרים אלא כיציאת השאובין, והאוצר נשאר בהכשרו, ויוכל להכשיר גם עוד שאובין שיתווספו לו ויֵצאו ממנו למקוה.
אמנם בפרק ג' הראב"ד נקט כלישנא שדי במחצה כשרים, ואת ההיתר להכשיר מקוה בזריעה פירש דוקא באופן ששופך מ' סאה שאובין למ' סאה כשרים, ותולים שהמים היוצאים מהעליונה לתחתונה מורכבים ממחצה כשרים ומחצה שאובין, כי ניתן לתלות 'מפני שהמים היורדים לבור באחרונה קרובים לצאת יותר מן הראשונים שהיו בבור' [בנוסף לנטיה הטבעית של המים שהיו בבור להדחק ולצאת מחמת המים הנכנסים].
מאחר והראב"ד לא חילק בין שפיכת המים השאובין לכשרים בנחת או בזעף או שאר חילוקים מציאותיים [ראה חזו"א (מקואות תנינא ב' ח') שעוצמת השפיכה משפיעה על יחס הנשארים והיוצאים] - לכן לענ"ד יש להניח שכוונת הראב"ד שהקביעה שהמים השאובין והכשרים יוצאים ונשארים מחצה במחצה - אינה קביעה של המציאות שבודאי נשארים במקוה מחצה כשרים, אלא קביעה הלכתית המבוססת על ההיתר לתלות בנידון דרבנן, ובפרט שכך לשון הגמ' שהובאה לעיל.
♦
האם צריך לחוש לשיטת הראב"ד
התשב"ץ (א' י"ז, ג' י"ב) דן במקוה שמימיה מתמעטים ומוסיפים לה שאובין, וחשש לכתחילה להצריך שתמיד ישאר במקוה בסיס של כ"א סאין מים כשרים כדעת הראב"ד: 'ואף על פי שהאחרונים ז"ל הסכימו דאפילו בכה"ג כשר שהרי המים השאובין הם נזרעין במקוה... מקום שאפשר לתקן ולצאת ידי כל הספקות אין ראוי להכניס ראשינו במחלוקתן', וכן חשש הש"ך (ר"א ס"ג).בעקבות חומרא זו, נוצרו במשך הדורות תבניות מקואות שונים שמטרתן לשמר בשיטות שונות את מי הגשם לאורך זמן, כמבואר בחוברת שלי 'מקוה טהרה', אך כתב החזו"א (מקואות ליקוטים ג' ד') שמבחינה מציאותית אין אפשרות לשמר את מי הגשם באוצר ההשקה, מחמת עליית וירידת מפלס המים במקוה בעת ריקונה ומילויה ובעת הטבילות [כדי לסבר את האוזן, יש לדעת שבעת כל טבילה מפלס המים עולה בכשני סנטימטרים, ולאחר שהייה קצרה - מי המקוה חודרים לאוצר ההשקה ומגביהים בו את המפלס, ואם שטח האוצר הוא מ"ר אחד - הרי שלאוצר המכיל כאלפיים ליטר נכנסו כעשרים ליטרים ממי המקוה, ויָצאו ממנו בתום הטבילה, ונמצא שלאחר כעשרים טבילות - כארבע מאות ליטרים נעו הלוך וחזור בין המקוה לאוצר. בעת שמרוקנים את המקוה והמים יוצאים גם מהאוצר - הרי שמפלס המים באוצר פחת בכשמונה ס"מ (חמשה ס"מ רוחב הנקב, וכשלשה ס"מ מחמת שמפלס המים בד"כ מעל הנקב), וממילא כשמונים ליטרים יצאו מהאוצר, ויכנסו אליו כשמונים ליטר מים מהמקוה. אך התבאר לעיל שלענ"ד הראב"ד עצמו לא חשש למציאות התחלפות המים, אלא רק לתליה שהתחלפו, ולכן מובן מדוע חכמי ירושלים בזמן הרב שמואל סלנט הסתמכו על ההשקה גם לשיטת הראב"ד, כפי שהעיד הגר"ח נאה בשמם. יש מקום לחדש שהם למדו זאת מדעת ר"ש (מקוואות ב'): 'מקוה שיש בו שלש גומות של מים שאובין של לוג לוג: אם ידוע שנפל לתוכו ארבעים סאין מים כשרין עד שלא הגיעו לגומא השלישית - כשר, ואם לאו - פסול, ורבי שמעון מכשיר מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה', שסובר ר"ש שכשהמים בגומא נפרדת הם נחשבים כמופרדים מהמקוה אף שבפועל המים מתערבבים, ומה שפסקו דלא כר"ש הוא רק שם, שאין כותל מפריד, אך בנידון של אוצר השקה גם רבנן מודים לסברא שהמים נחשבים כעומדים לעצמם ולא מתערבבים במקוה].
♦
הכרעת החזו"א לסמוך על הזריעה ללא השקה
עוד כתב החזו"א (יו"ד מקואות ליקוטים ג' ג') שיש להחמיר כראב"ד רק בנתן ונטל ובהתמעט ונתן - שהזכירו התשב"ץ והש"ך, אבל בזריעה שהשאובין לא נחו אין צורך להחמיר - כי רוב הראשונים כלל לא החמירו במים שאובין בנתן סאה ונטל סאה, ונראה שגם הרמב"ם, הפוסל ברוב מים שאובין - לא החמיר אלא רק בנטל ולא בממלא בכתף ויורד לתחתון, וגם דעת הראב"ד אינה מוחלטת להחמיר בזריעה, כי בריש שער המים פסל מחצה על מחצה דוקא בנתן ונטל ובנתן והתמעט, ולא החמיר בזריעה, ורק בפרק ג' החמיר גם בזריעה להצריך מחצה כשרים. הוסיף החזו"א (יו"ד מקואות ליקוטים ג' ד'-ה') שאין טעם להוסיף אוצר השקה, שאף שבכח אוצר השקה להכשיר מים שאובין, אך במציאות מאחר ומעט ממי האוצר יוצאים בעת ריקון המקוה ונכנסים במקומם מים שאובים [טריים] דרך הנקב הפתוח - הרי שתוך זמן קצר כבר לא יהיו באוצר ההשקה רוב מים כשרים, ויפסֵל לשיטת הראב"ד, ונמצא שלא הרויחו הרבה מאוצר ההשקה. ואף לא יועיל שיפקוק את הנקב בעת ריקון המקוה מאחר וגם בעת הטבילה עצמה מי המקוה מתגבהים ונכנסים לאוצר, ומעט מעט מחליפים את מימיו הכשרים בשאובין.עוד כתב החזו"א שלא רק שבמציאות אין תועלת באוצר ההשקה בנוסף לזריעה - הוא עוד עלול לקלקל, מכמה טעמים: א. מאחר ומי האוצר לא מוחלפים תדיר הם מזדהמים [מאחר והשערות השומן וההפרשות עוברים לאוצר בעת הטבילה, ומלכלכות את מימיו] וחוזרים לזהם את מי המקוה, והרי משתדלים על הנקיון וההידור, ב. לעתים הבלן שופך חומרי חיטוי לאוצר לבטל את סרחון המים - ובהמשך הזמן חומרים אלו הם רוב ביחס למים, ג. פעם קרה שבלן החליף את מי האוצר הכשרים במים שאובין, ד. אם אוצר ההשקה ישמש לשתי מקוואות עלול להיות ששני נקבי ההשקה יהיו פתוחים בו זמנית - וטבילה באחד תגרום לזחילת המים למקוה הריקה השניה דרך האוצר, ונמצא שטבלו בזוחלין [ועוד שמעתי שלחזו"א היה גם טעם נסתר, שחשש שמא משרד הבריאות יסגור מקוואות לאחר שימצא לכלוך באוצר ההשקה].
אמנם, כל טעמים אלו אינם מצויים במבנה המקוואות שלנו ובחומרי החיטוי שלנו, ולכן פשטה ההנהגה לבנות מקוואות עם אוצר זריעה וגם אוצר השקה, ואכן יש לדאוג לרענון מי האוצר במי גשם טריים מדי פעם.
♦
זריעה משולבת בהשקה
מאחר והגדרת החזו"א לסיבה שזריעה קלה יותר מנתן ונטל היא 'אבל בממלא בכתף ונותן בעליון וירד בתחתון שלא נחו השאובין כלל - לא מצינו שהחמירו' - לכן סביר יותר שלדבריו התועלת שבאוצר זריעה היא דוקא כאשר המים יוצאים ממנו מיד לאחר שנכנסים אליו, ולכן מצינו שבוני המקואות משאירים את הנקב שדרכו המים מוזרמים למקוה - מעל מפלס המים, כי אם הנקב היה מתחת למפלס המים הרי שבעת ריקון ומילוי המקוה - מפלס המים באוצר היה עולה ויורד בהתאמה, והיה זה נראה כנטל ונתן מחמת הזמן הרב שבין שתי הפעולות (מהרב יששכר שרייבר שליט"א).♦
לסיכום
להלכה - הוספת מים שאובין למקוה ונטילת מים מהתערובת - אינה פוסלת את האוצר, כי רק בנפילת מי פירות למקוה הצריכו שישארו רוב מים כשרים, ובנפילת מים שאובין - לא הצריכו שישארו במקוה רוב מים כשרים. אמנם, לרמב"ם גם בנפילת מים שאובין למקוה הצריכו שישארו בו רוב מים כשרים מפני מראית העין, כלומר שמא יחשבו שהחליף את מי המקוה בשאובין, אך מסתבר שהרמב"ם מיקל במים שנכנסו בדרך המשכה או כשיוצאים מחמת זריעה - כי אינו נראה כהחלפת המים. הראב"ד מחמיר להצריך רוב כשרים גם בנתן שאובין למקוה ונטל מהתערובת, וכן בנתן שאובין והתמעט מאיליו, ולגבי הכשר בדרך זריעה [כלומר - שהעודף יורד מאיליו] - בפרק א' לא כתב לאיסור, ובפרק ג' החמיר. החזו"א (מקואות ליקוטים ג' ג') הכריע שניתן לסמוך למעשה על הכשר הזריעה דלא כראב"ד בפרק ג'. אמנם ההתבוננות במבני המקואות שנהגו בהם במאות השנים האחרונות - מראה שנוסו דרכים רבות כדי לשמר את המים הכשרים בפועל לאורך זמן [שימוש במי תהום, הוספה תמידית של מי גשם ושלג, השקת אוצר ההשקה בחלקו העליון, השקה לרגע אחד, השקה מעל הכותל, אוצר מתחת למקוה, חלוקת האוצר].במקואות שבהן יש אוצר השקה - מי הגשם מתחלפים במי המקוה כתוצאה מעליית וירידת המפלס מחמת הטבילות ומחמת ריקון ומילוי המקוה המושקת לאוצר. באוצר ששטחו כמ"ר אחד - עליית וירידת המפלס בשיעור שני ס"מ מחמת הטבילה - גוררת כניסה ויציאה של כעשרים ליטרים, וממילא עשרים טבילות בלילה גורמות להתחלפות של כ- 400 ליטרים. גם ריקון ומילוי המקוה גורמים לשינוי המפלס בכשמונה ס"מ, וממילא להתחלפות של כשמונים ליטרים - ונמצא שתוך זמן קצר מי הגשם המקוריים יעלמו, כדכתב החזו"א (מקואות ליקוטים ג' ד') שאין תועלת באוצר ההשקה: "והעושין הנקב נמוך בשביל שתהא השקה מי המקוה עם מי אוצר המים בשעת טבילה כדי לצאת דעת הראב״ד - עושין שטר מזויף מתוכו, שאם באנו לחוש לדברי הראב״ד בנוסח אחר דאף בממלא בעליון צריך רוב כשרים - כבר נפסל אוצר המים בימים אחדים, ומה תוסיף ההשקה. ויש עושין שלשה בורות: אחד מהן מקוה טהרה ושנים אוצרות של מי גשמים ואחד מהן משמש למלא את מקוה טהרה שמקלחין לתוכו מי העיר עד שממלא את מקוה טהרה, ואוצר השני אין מקלחין לתוכו מים לעולם רק הוא משמש השקה למקוה טהרה בשעת טבילה - וגם בזה אין יוצאין דעת הראב״ד דבשעה שמוציאין את המים מהמקוה על הרוב נקב ההשקה פתוח ויוצאין המים מהאוצר שלמעלה מן הנקב ונשארו המים באוצר רק עד הנקב, וכשחוזרין למלא המקוה ממלאין עד למעלה מן הנקב כדי לעשות השקה כשפוה"נ... כבר ניתנו מים שאובין לאוצר כמלואו וכבר נפסל האוצר לדעת הראב״ד, ולא עוד אלא שהמים שבמקוה מוגבהין בשעת טבילה וטבע המים שבאוצר ושבמקוה להשתוות ע״י הנקב שביניהם, וא״כ נכנסין השאובין לאוצר - ובצירוף השאובין הקודמין ממהר האוצר להיות רובו שאובין בפחות מכ״ד טבילות".
♦
המקוה בשכונת פאג"י
בשנת תש"י נבנתה בשכונת פאג"י [סנהדריה] מקוה שחלקו העליון של אוצר ההשקה שלה עשוי בצורת ארובה בגודל ששים על ששים ס"מ - כדי שהתחלפות המים באוצר תהיה מזערית, וממילא מי הגשם ישארו זמן רב יותר. סביר שאי אפשר להתייחס לשיפור זה כלשינוי במבנה המקואות, אלא רק כאמצעי טכני להקשות על תחלופת המים באוצר. ובדומה לזה כתב בשו"ת משנה הלכות (ט' קצ"ב), שלאחר שהציע לבנות גג נמוך ודק, ולאוטמו בגומי כדי שלחץ המים לא יפרוץ את הגג, כתב: "וליכא גם חשש של שינוי המנהג אבותינו שהרי יעשו שני בורות כמלפנים ולא ישנו שום דבר בעשיית המקוה ממה שעשו אבותינו אלא שיעשו מכסה מלמעלה על בור של מי גשמים, ובאמת כי גם עכשיו מכסים הבור רק שיכסוהו באופן שלא יצאו ממנו המים ויהיה מכסה חתומה שם", והוסיף: "כשקבל אדמו"ר מרן שליט"א [האדמו"ר מצאנז זצ"ל] המכתב... שהוא מסכים להמצאה זו, ושכן ראוי לעשות בכל המקוואות".♦
מדף בטון
בהתאם לזה מוצע כאן לשפר את מניעת התחלפות המים באוצר ההשקה במקואות המודרניות על ידי חסימת האויר שמעל פני המים באוצר - כגון באמצעות קלקר או יציקת בטון, ובכך מים כמעט ולא יוכלו להכנס ולצאת מהאוצר.במדף הבטון חייבים להשאיר פתח המאפשר את ההשקה למקוה; עוד יש להשאיר בו פתח לצורך כניסה ויציאה - ואת פתח זה יש לסתום בקלקר עבה. עוד יש להשאיר צינור אנכי דרך עובי הבטון כדי שמים שיצליחו לעלות אל מעל התקרה - יֵחָשבו שהם במקום המושק לאוצר; דרך פתח זה יוכלו גם להזרים מי גשם טריים לרענון מי הגשם הלכודים באוצר.
מאחר ורק כמות מזערית נכנסת לאוצר בשעת הטבילה - לכן גם הנקיון שבו אמור להשמר לאורך זמן, כי עיקר הלכלוך שבאוצר נובע מחמת המים שנכנסים אליו בכח בעת הטבילה.
כשעיבוי הגג מבוצע באוצר השקה שכבר קיים - שהוא מושק ישירות למקוה, נוסף יתרון שנמנעת גם זחילת מים ממקוה למקוה - שיש המחמירים בזה אפילו כשהן מושקות כשפוה"נ, שהרי כל כניסת המים לאוצר היא רק כ-150 סמ"ק בכל טבילה - וכמות זו נכנסת מיידית, כך שאין עוד זחילה מהמקוה לאוצר.
בהתקנת תקרה עבה זו - שהמקוה מושקת לחלל שהושאר בתוך הבטון, ותחתית החלל פתוחה במלואה למים שבאוצר - אין לחוש שחיבור אנכי זה נחשב קטפרס, כי גם הדברי חיים, שהחמיר שאינו נחשב כמְחַבֵּר - לא החמיר אלא כאשר המים העליונים והתחתונים מופרדים זה מזה באמצעות תקרה עבה שיש בה פתח, משא"כ כאן אין כלל הפרדה בין המים המושקים למקוה בהשקה צדדית רגילה לבין האוצר שתחתיהם.
♦
הפקפוקים על הצעה זו
היה מן הרבנים שכתב לי מכתב שהוא חושש שמא חדירת מים מהאוצר לסדקים שבין הכתלים ליציקת המדף נחשבת כזחילה למקום שאינו מעורב עם המקוה כשפוה"נ. אולם, נראה לענ"ד שאין מקום לחוש: א. גם אם יווצר סידוק בין המדף לכתלי האוצר וגם אם האיטום יפסיק לאטום - הרי שמקום זה בטל לחלוטין לאוצר ודינו כחורי המערה שנחשבים כמעורבים בכלשהו, ב. ניתן להשתמש בסדקים אלו רק מתוך האוצר וממילא הם ייחשבו כחלק ממנו, ג. אין זה ברור שיש מקום להחמיר בזחילה שאינה ניכרת מעל מ' סאה, ד. אין זה ברור שיש פסול בזחילה ממקוה למקוה.עוד עורר על עליית המים מהאוצר למרווח שבין כתלי המדף לבין הקלקר שבפתח, וגם בזה נראה לענ"ד שאין מקום לחוש: א. דוגמאות הפוסקים לזחילה ממקוה למקוה עוסקות בזחילה למקום הנמצא באשבורן אחר, אולם כאן המים רק עולים ויורדים באותו מקום ונתחבו למרווח צר, ב. נראה שאין חשש במעבר המים מהמקוה לעוקה שאין בפתחה כשפוה"נ, ג. מציאות זו גם דומה לדחיקת המים לבין הנסרים שבין האוצר למקוה [שאפילו הדברי חיים היקל בזה], ד. נוהגים שלא לחוש למעבר המים מהמקוה למרווח שבין הרדיאטור וצינור התרמוסטט לבין כתלי המקוה.
♦
עצות מעשיות
בעת התקנת תקרה עבה באוצר ישן - יש להזהר לאטום היטב את נקבי הקדיחה בכתלי האוצר כדי למנוע חשש זחילה עתידית דרך הבטון לכותל האוצר, ורצוי לאטום מקום זה בסִיקָה - שהוא חומר איטום חזק עמיד וגמיש. מכל מקום - גם אם נוצרת זחילה מזערית דרך שם הרי היא זחילה שאינה ניכרת מעל מ' סאה - שלא מצאנו מי שמחמיר בשילוב שתי החומרות יחד. החוששים מקידוח בכתלי האוצר - יכולים לעבות את הגג על ידי קלקר עבה שיוצמד לתקרת האוצר, ויגיע עד כסנטימטר מתחת לחלקו התחתון של נקב ההשקה, ויחתכו בקלקר פתח המאפשר למקוה להיות מושקת עם המים שתחת הקלקר.בעת יציקת מקוה חדשה - אפשר פשוט לצקת תקרה עבה, שההשקה תושק לתוך חלל הפתח שמשאירים כדי שיוכלו להכנס ולנקות, ואת הפתח הנ"ל לסתום בקלקר, תוך השארת מקום להשקה.
הנסיון הרב שנתי במקוה זו מוכיח שהאוצר הרבה יותר נקי מאשר ללא מדף הבטון.
♦ ♦ ♦