ר"מ שיעור ב' בישיבת תורת החיים
אפי תלתא[2]
מקור הדין בסוגיא בערכין
פשטות לשון הגמרא והקושי בה
הנה, איתא קמן בגמרא בערכין (טו ע"ב-טז ע"א) בזה"ל: "אמר רבה כל מילתא דמיתאמרא באפי מרה לית בה משום לישנא בישא אמר ליה כל שכן חוצפא ולישנא בישא אמר ליה אנא כרבי יוסי סבירא לי דאמר רבי יוסי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי אמר רבה בר רב הונא כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא מ"ט חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה" ע"כ. בדין הראשון עסקנו בעזרת ה' לעיל, וכעת נבוא לדון ב'היתר' השני המובא הכא בגמרא.בפשטות משמע ש"כל דבר" שנאמר בפני שלשה אנשים כבר אין בו משום לשון הרע, כיוון שחברך חברא אית ליה והוא כבר יעביר את הקול. אולם אנא דניאל ואשתומם כשעה חדא, על פניו בסברא זהו לשון הרע חמור יותר, שכן הוא נאמר בפני ג' והם יוליכו את הקול ברבים. ולא רק סברא יש בזה אלא גם גמרא מפורשה, בסוגיין, והכי איתא (טז ע"ב): "לשון הרע אלשון הרע ל"ק הא בצינעא הא בפרהסיא" ע"כ. ומבואר שם שלשון הרע הנאמר בפרהסיא בעי כפרה יותר גדולה וחמורה, מאשר לשון הרע הנאמר בצנעא, ואם כן היאך נפרנס את ההיתר של 'אפי תלתא'?
♦
הצעה לשונית לפתירת הקושי
ואולי היה אפשר להציע בפשטות, שיש לדקדק בתיבת 'מתאמרה' מהו פירושה, בכדי שנוכל לדקדק בזה העניין ולבנות הבניין בס"ד. בלשון ארמית ידוע לכל יודע לשון מירדן עד קישון, מעמי עבר דישן ודישון, שפירוש המילה 'מתאמרה' הינה 'נאמרת' בהווה, ולא 'נאמרה' בעבר[3]. וגם את המילה נאמרת אפשר לפרש בשתי אפשרויות, האחת, נאמרת בפועל בפני אנשים. והשניה 'ראויה להיאמר' בפני אנשים. ואם נפרש כפי האפשרות השניה, יצא שדי שמהות הדבר היא דבר שראוי להיאמר בפני ג', וכבר אין בו איסור. אולם, מדברי הראשונים שנראה לקמן יוצא שמדובר בדבר שנאמר בפועל בפני ג', ואמטול הכי הדבר מותר. ואם כן אין להתיר רק מחמת שהדבר 'ראוי' להיאמר בפני ג'.♦
דברי רש"י ורבנו גרשום בערכין בזה
והנה רש"י בערכין (טז ע"א) כתב: "דמיתאמרא באפי תלתא - שהבעלים אמרוה בפני ג', המגלה אותה אינו לשון הרע, שזה גילה תחלה דעתו שאם מגלה אותו אינו חושש, דמידע ידע דסופה להגלות, דחברך חברא אית ליה וזה מגלה לחבירו וזה לחבירו עד שיודע”. ע"כ. ולכאורה כד נדקדק במיליו הקדושות, נגלה שכוונתו היא שהבעלים של הדבר אמרו דבר מסויים 'על עצמם' בפני ג'. ועל כן, המגלה את אותו דבר אינו חושש ללשון הרע, שכיוון שהבעלים הראשון גילה דעתו שלא אכפת לו שהדבר יפורסם (שכן אמרו בפני ג'), ולכן כשאחד מהשלושה מספר זאת, אין בזה משום לשון הרע על האומר הראשון. שכן אם היה רוצה שישמר הדבר בסוד לא היה אומרו בפני ג'. ואם כן יוצא שההיתר הזה, אין הכוונה בו שיותר לומר גנאי על אדם אחר בפני שלושה והם יוליכו את הקול עד סוף העולם. ועל זה נאמרה החומרא של לשון הרע בפרהסיא. וכל מה שהותר זה שהאדם עצמו, אשר דובר בו זה הדבר, כאשר הוא גילה את הדברים לשלושה, להם מותר להעביר את הדברים הלאה.וככל החיזיון הזה מתבאר מדברי (הפירוש המיוחס ל)רבנו גרשם על אתר: "כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא. שהאחד הראשון אומרה בפני ג' אם חזר וסיפרה אחד מהם אין בו משום לשון הרע שלדעת כן אומרו בפני ג' שאינו חושש אם יתפרסם הדבר דחברך וכו'” ע"כ.
♦
המקור לדין זה בסוגיית מחאה בבבא בתרא
והנה, פש גבן דין זה גם במסכת בב"ב (דף טל ע"א-ב) גבי דין מחאה, שהאחד מוחה בחברו על (שלטענתו) מחזיק בקרקע השייכת לו, שלא כדין. בפני כמה צריכה להיות המחאה, בפני שנים או שלושה. והנה, רבו בביאור סוגיא זו הדעות וכן הדעות מתחלקות לפי הגירסאות. ואנחנו ננסה לבאר הדבר לפי דרכנו ולפי הדין המתבאר בענייני לשון הרע.והכי איתא התם: "אשכחינהו ר' יוסי בר' חנינא לתלמידיו דר' יוחנן, אמר להו - מי אמר ר' יוחנן מחאה בכמה? ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן מחאה בפני שנים. ר' אבהו אמר ר' יוחנן - מחאה בפני שלשה. לימא בדרבה בר רב הונא קא מיפלגי, דאמר רבה בר רב הונא - כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא, מ"ד בפני שנים לית ליה דרבה בר רב הונא, ומ"ד בפני ג' אית ליה דרבה בר רב הונא? לא, דכולי עלמא אית להו דרבה בר רב הונא, והכא בהא קא מיפלגי מ"ד בפני שנים קסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה. ומ"ד בפני ג' קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה[4]. אי בעית אימא דכ"ע מחאה שלא בפניו הויא מחאה והכא בהא קמיפלגי מ"ד בפני ב' סבר סהדותא בעינן ומאן דאמר בפני ג' קסבר גלויי מילתא בעינן" ע"כ.
ומבואר בריש אמי'ר שרצתה הגמרא לתלות האם מחאה בפני שנים או שלושה, בשאלה האם סבירא לן את שיטת רבה בר רב הונא בעניין פרסום לשון הרע, שכל שהוא בשלושה כבר אין בו משום לשון הרע, או שמא כבר דבר שדובר בפני שנים כבר אין בו משום לשון הרע. ודחתה הגמרא שלכו"ע אית להו דרבה בר רב הונא. ונחלקו בשאלה אחרת, האם מחאה שלא בפניו הויא מחאה או לא, שלפי מי שאומר 'מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה' ובכדי שיהיה דין מחאה בעינן שימחה המערער בפניו המחזיק ממש, די בשנים שיעידו שהמערער מיחה במחזיק. אך לפי מי שאומר שמחאה שלא בפניו הויא מחאה, בעינן דווקא שלשה שיעידו על המחאה, שכן בפחות מכך לא מתגלה העניין לרבים. ובעניין לשון הרע כולם מסכימים שבכדי שדבר מסויים יתגלה לרבים ולא יהיה בו חשש לשון הרע בעינן דווקא ג'.
ויש לדון האם הדמיון בין הלכות לשון הרע לבין דיני מחאה, הוא דמיון גמור, דהיינו שהמחאה עצמה לשון הרע היא, או שמא הדמיון הוא רק בעניין הפרסום. שבכדי לפרסם דבר (בין בלשון הרע ובין במחאה) בעינן ג', אך המחאה גופה אין בה דרך לשון הרע.
♦
רבנו גרשם
והנה אינה ה' לידנו את דברי (הפירוש המיוחס ל)רבנו גרשם בסוגיין. וז"ל: "בכמה. בני אדם. כל מלתא של גנאי דמתאמרא באפי תלתא ואזלי הני תלתא ומשתעי לה לאחריני לית בה משום לישנא בישא והא נמי דבר גנאי הוה דקאמר להו פלוני גזלנא הוא מתאמרא באפי תרי והני תרי אמרי לה לאחרינא אית ביה משום לישנא בישא” ע"כ. והכא משמע בפשטות, שכל לשון הרע שנאמר בפני שלשה, אין בו משום לשון הרע. והדוגמא שלו היא ממש מדין מחאה, שגם מחאה היא דבר גנאי, שמגנים אותו בתור גזלן, ואעפ"כ מותר להעביר זאת הלאה, אף שהם מעבירים את הקול הלאה. אם נאמר בפני שנים אית ביה משום לישנא בישא, אך אם נאמר בפני ג' לית ביה משום לישנא בישא, ומותר להעביר את הגנאי הזה גם לאנשים אחרים. ולכאורה קשיא דידיה אדידיה, שכן בערכין מפורש שהלשון הרע הוא על 'האומר הראשון' ואילו הכא משמע שמותר להוליך דבר גנאי על אדם אחר, גם הלאה, כל שנאמר בפני שלושה.אולם, מהמשך דבריו שוב יש להסתפק שכתב וז"ל: "מאן דאמר בפני שנים הויא מחאה לית ליה דרבה בר רב הונא, דודאי אם מספרין הני שנים למחזיק דמיחה המערער אין לשון הרע בכך. ומאן דאמר בפני ג' אית ליה דרבה, דודאי ג' אין בהם משום לשון הרע, אבל שנים אם מיחה בפניהם אין מספרים בשמו משום דלשון הרע הן מספרין” ע"כ. והכא יש מקום לדקדק שכוונתו היא מעין מ"ש בערכין. שכן כתב 'דודאי אם מספרין הני שנים למחזיק דמיחה המערער אין לשון הרע בכך'. ולכאורה הכוונה היא שמכיוון שהם מספרים ישירות למחזיק, ממילא כלפי המחזיק אין לשון הרע כיוון שמספרים לו ישירות. אולם, לגבי המערער נראה שאין בזה לשון הרע מכיוון שהוא סיפר את הדברים בפני שנים, וכבר בפני שנים איכא גילוי מילתא דלא אכפת ליה שהדבר יתגלה, למא"ד בתרי הוי מחאה.
וכן יש לדקדק מהמשך דבריו שכתב וז"ל: "אבל שנים אם מיחה בפניהם אין מספרים בשמו משום דלשון הרע הם מספרים” ע"כ. ולכאורה מה הדיוק מהמילה 'בשמו', אם כל הלשון הרע הוא על המחזיק (שעליו אמר המערער שהוא גזלן), מאי אכפת לי אם מספרים בשמו או שלא בשמו. ולכאורה משמע שאם מדובר בג' כבר אין בעיה שיספרו בשמו, כיוון שאין בזה לשון הרע.
ומקום יש בראש לצדד ולומר, דהא כל שאומר ומוחה יש בכך תועלת לאותו אחד שמוחים בו, כיוון שהדבר עתיד להגיע עדיו, מצד חברך חברא אית ליה וכו'. ואם כן, אין סברא כל כך לומר שהלשון הרע המדובר כאן הוא על המחזיק. ולכאורה נראה שיש להכריח שהלשון הרע הוא על האומר הראשון, כמ"ש בערכין.
אולם, עדיין יד הדוחה נטויה לומר שהחידוש בדברי רבנו גרשם הוא כך, שעל האומר הראשון שסיפר לשון הרע על אדם אחר בפני שלושה, בודאי שחייל עלוהי איסורייתא של לשון הרע. ורק הני תלתא דאזלי ומשתעי לאחריני, בהו לית בהא משום לישנא בישא כיוון שנתגלה הדבר ונודע.
וגם את הדקדוק מתיבת 'בשמו' שכתבתי לעיל, יש לדחות לענ"ד. שכן הסיבה שנקט ר"ג 'בשמו' הוא מכיוון שאנו עוסקים בדין של מחאה, ואותם אלו שהוא מחה בפניהם צריכים לומר 'פלוני אמר לנו שאלמוני מחזיק בקרקעו שלא כדין', ועל כך אומר רבנו גרשם – שכל שמחה בפני שניים אין מספרים זאת בשמו, כיוון שלא מחה בפני ג', אך אם הוא מחה בפני שלשה הרי הם עתידים לספר זאת בשמו. אך לא נתכוון לומר בתיבת 'בשמו' היינו דווקא בשמו, אלא כך הוא דין מחאה, שצריכים השומעים לומר זאת בשמו.
ועל כן, כיוון נראה לומר שדברי רבנו גרשם אינם ברורים די הצורך, ומידי ספק לא יצאנו. והעיקר נראה לומר שבערכין משמע כפירוש רש"י, אך בבבא בתרא משמע כפירוש אחר, ועי' בהערה[5], וצ"ב.
♦
שיטת הרשב"ם
והנה מעוז ומגדול, מי כמוהו גדול, בפירושיו נעסוק לא בדול ולא חדול, הלא הוא רבנו הרשב"ם זצ"ל, אשר כתב, בקולו ובמכתב, לאמר לאשר שב, ולתורה תאב (בתרא לט ע"א-ב) בזה"ל: "כל מילתא - של גנאי. דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא - אם יחזרו ויאמרו לזה כך אמר פלוני עליך וטעמא כדמפרש בערכין ביש בערכין מ"ט חברך חברא אית ליה ואמר אביי התם דכל מילתא דעבידא לאיגלויי, לית בה משום לישנא בישא. והלכך גבי מחאה נמי, מילתא דעבידא לאיגלויי בעינן, כדי שיזהר המחזיק בשטרו. ולהכי פליגי מ"ד בפני שנים לית ליה דרבה בר רב הונא דבעי תלתא, דהא אפי' בתרי עבידא לאיגלויי והויא מחאה בפני שנים. ולענין לשון הרע לית בה משום לישנא בישא היכא דמתאמרא קמי תרי”. ע"כ. ולכאורה כוונתו היא כדברי מו"ז רש"י, ורבי סבו הנ"ל, שכן מדוקדק מלישנא דידיה שכתב 'כך אמר פלוני עליך' על זה אין לשון הרע אם נאמר בפני שלושה, שכיוון שנאמר בפני שלושה נעשה הדבר להתגלות. והלשון הרע בפשיטות הוא על האומר הראשון ולא על מי שנאמר עליו, שכן משמע משטחות לשון הרשב"ם, שאותם השומעים הולכים ומספרים לאותו אחד שנאמרו הדברים עליו, ובזה בודאי אין לשון הרע. אלא נראה שכוונת הרשב"ם היא כדכתבינן. ואף שיש מקום לדקדק בדבריו, שהרי הוא תלה זאת בסופו של דבר בשאלה האם האי מילתא עבידא לאיגלויי, וכל שעביד לאיגלויי אין בו משום לשום הרע, לכאורה לפי זה אין לחלק על מי זה נאמר, בין אם על הראשון או על האחרון. נראה לענ"ד לדחות בפשיטות, שכן כל שהאדם מוסר דברו לשלושה שיאמרו 'בשמו' שאמר כך על פלוני, הרי הדבר הזה נעשה ועביד לאיגלויי. אך אם אדם "מלכלך" סתם על חבירו, ומבזה אותו בפני שלושה, הרי בפשטא דמילתא ברור שאין הוא רוצה שחברו ידע שהוא ביזהו בכי האי גוונא, ואם כן האי מילתא לא עבידא לאיגלויי אף שנאמרה בפני ג'. וכל שנאמר בפני שלושה היינו באופן שסיים הרשב"ם 'אם יחזרו ויאמרו לזה כך אמר פלוני עליך', דהיינו במקרה שראובן אמר לאברהם יצחק ויעקב דבר גנאי על שמעון, יכולים הם לילך לשמעון (משמע שישירות דווקא) ולומר לו כך אמר עליך ראובן. והכי פשטא דמילתא.♦
ראשונים נוספים העומדים בשיטה זו
ראש וראשון, לאומה ולשון, הוא רב רבאיי מרא דארעאי רב אחאי בשאילתות (שאילתא כח) שאחר שהביא את הדין שאסור לומר מילתא לאחריני עד שלא יאמר לו 'לא אמור', כתב בזה"ל: "ברם צריך אילו היכא דאמרה למילתא קמי בי תלתא מהו למיזל למימרא ליה למריה או לאחריני? כיון דאמר מר עד שיאמר לו לך ואמור בי תלתא נמי כיון דלא אמר להו לך ואמור לא, או דילמא הני מילי כי צריך למימר ליה לך ואמור היכא דלא אמ' קמי ביה תלתא ואמרה בצינעא, אבל היכא דקא אמ' קמי ביה תלתא הויא כי פרהסיא וכמן דאמר ליה לך ואמור דמי? ת"ש, דאמ' רבה בר רב הונא כל מילתא דמתאמרה באפי בי תלתא אין בו משום לישנא בישא כי אזיל ואמ' ליה למריה דהוה ליה כי פרהסיא” ע"כ. ומבואר שהחשש הוא כלפי האומר הראשון, שכל עוד הוא לא אמר בפני שלשה, אם יספרו יש לחוש שהדברים הם לשון הרע כלפיו. ולמסקנא מכריע השאילתות שכל שנאמר בפני שלושה הוי כאילו אמר 'לך ואמור', ואין בזה כלפיו לשון הרע. ומה שכתב 'למריה', מסייע לזה, שבעצם האמירה למריה (היינו למי שהדברים נאמרו עליו. כ"כ הנצי"ב בהעמק שאלה), אין לשון הרע, כן הוא לגבי האחריני, וכל השאלה היא כלפי האומר הראשון.אשר על ידו השני, מאיר כשני, ריח טוב כריח גני, המעיין בו אינו עני, הוא רבנו שמעון בצרויא בספרו הלכות גדולות בסוף הלכות נחלות שכתב: "אמר רבה בר רב הונא (ב"ב לט א) כל מילתא דמיתאמרה בתלתא ליה בה משום עינא בישא, כי אזיל אמר לה למרה דהויא לה בפרהסיא” ע"כ (ומ"ש 'עינא בישא' נראה ברור שיש בזה טעות סופר וצ"ל לישנא בישא[6]).
וכן מצאנו בכמה מדברי הראשונים, ויש מפזר ונוסף עוד הלא הוא רבנו יוסף ן' מיגאס (שיטה מקובצת ב"ב לט ע"א) שכתב: "מאן דאמר בפני שלשה אית ליה דרבה בר רב הונא. ומשום הכי קאמר בפני שלשה כי היכי דלימרו ליה ולא חיישו ליה משום לישנא בישא ומאן דאמר בפני שנים אית ליה רשותא לאפוקה כיון דאמרה לה בפני שנים לית ליה דרבה אלא קסבר מילתא דמתאמרה בפני שנים אית ליה רשותא לאפוקי דכיון דאמר ליה בפני שנים גלי דעתיה דמינח ניחא ליה לגלויי לעלמא ולא קפיד עליה. לא, דכולי עלמא אית להו דרבה בר רב הונא דכי אמריה בפני שנים אית בה משום לישנא בישא ומאן דאמר סגי ליה בפני שנים, קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה הילכך כיון שהמחאה בפני שנים היא, אין אנו צריכים עוד לגלויי לעלמא כדי שנצריכהו שלשה ואין כאן דרך ללישנא בישא, ולפיכך בפני שנים סגיא כי היכי דליהוי סהדי דמיחה בפניהם. ומאן דאמר בפני שלשה קסבר מחאה שלא בפניו לא הוי מחאה ובעינן עד דממחי באפי תלתא דלא חיישי ללישנא בישא, כי היכי דנימרו ליה לאחריני ואחריני לאחריני עד דשמע לה למילתא” ע"כ. ומבואר ממ"ש שבפני שנים 'גלי דעתיה דמינח ניחא ליה לגלויי ולא קפיד, שאם הוא אמר בפני שנים למ"ד דמהני, או בפני ג' למ"ד דמהני אין בזה חשש של לשון הרע, כיוון שגילה דעתו שאין לו בעיה שיתגלה העניין.
וכן נראית דעת המנהיג (שער הרחקת לשון הרע) שכתב: "ואע"ג דאמרינן כל מילתא דאיתאמרא באנפי תלתא לית בה משום לישנא בישא, ה"מ במילתא דידע דלא חייש עלה מאן דאמר לה, אבל במידי דידע דקפיד עליה אסיר, כדתנייא מניין לאומר דבר לחבירו שאסור לאומרה עד שיאמר לו לך אמור שנאמר וידבר ה' אל משה לאמר, מהו לאמר? לא אמור להם לישראל” עכ"ל. ומבואר יוצא ממש כדברי השאילתות.
וכ"כ בפירוש קדמון לאחד הראשונים (קובץ שיטות קמאי ערכין עמ' תלו) וז"ל: "שאם הלך אחד מאותן ג' וסיפר דבר לאחר מאומר לו איש פלוני אמר עליך דבר זה בפני שלשתנו, לית בה משום לישנא בישא, דודאי אדעתא דהכי אמרה באפי בי תלתא, כי היכי דלימרו למילתא, דידע כיוון דשלושה הן דחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה. ע"כ.
וכן דעת המאירי (בתרא לט ע"א) שכתב: זה שביארנו במחאה שהיא בפני שנים ואין מצריכין בה שלש אף על פי שבשלש הדבר מפורסם לשעתו, וכמו שאמרו לענין לשון הרע שאדם אומר על חברו, שאם אמרו בפני שלשה אין לשון הרע למי שיאמר לחברו פלני אמר דבר זה עליך, שמכיון שבעל הלשון אמרו בפני שלשה הרי הוא כמי שאמרו לכל העולם" ע"כ. ועי' בשבת לג ע"א וגם שם יש לפרש כן.
ואני בטרם אכלה לדבר אומר שגם כך נראה בדעת הרשב"א (בבא בתרא טל ע"א): "לימא בדרבה בר רב הונא קא מיפלגי, דמאן דאמר בפני שנים לית ליה דרבה בר רב הונא, כלומר דכל מאן דאמר בפני שנים, לא ללישנא בישא קאמר ואינו רוצה שיאמרו לו, אלא על דעת שיאמרו לו קאמר ומאן דאמר ליה משמיה נמי לית בה משום לישנא בישא, ומ"ד בפני שלשה אית ליה דרבה בר רב הונא וכל שלא מיחה בפני שלשה אינו אלא משום הוצאת לעז לבזותו בפניהם ואינו רוצה שיודיעוהו שאילו רצה בכך בפני ג' היה מוחה” ע"כ. ומבואר שגם הרשב"א סובר שהכל תלוי בדעת האדם, ואם הוא מגלה דעתו שהוא רוצה שהדבר יעבור הלאה, אין בזה משום לשון הרע. ובפשטות מדובר שהלשון הרע הולך על אותו שגילה דעתו, ואם לא היה מגלה דעתו להיתרא היה אסור לומר כן. וכן צדיק עת'ק את דברי רש"י הר"ן (דף יד ע"א בדפי הרי"ף ד"ה דמתאמרא).
♦
שיטת הר"י מלוניל ודעימיה
ונראה לומר שגם רבנו יהונתן מלוניל (שבת יד ע"א בדףי הרי"ף) סובר מעין שיטה זו, שכתב וז"ל: "כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא, כלומר, אין בו משום גילוי סוד שכיון שאמרה בפני שלשה לא היתה כוונתו שלא יודע לכל. אבל לא קאמ' מחרופין וגדופין שאם אמרן בפני שלשה על אחד מבני העיר או של שאר מקום שמותר לו להגיד לו ולהוליך רכילות, דחס ושלום שלא יצא זה מפי בר דעת” ע"כ. ומשמע שאחד גלה סודו אל חבריו, וכיוון שגלה את סודו כבר אין בכך איסור אם הם מספרים הלאה שפלוני אמר כן. ושוב זה הולך כלפי האומר הראשון, שכלפיו אין איסור אם ימשיכו ויגלו דבריו.וכן יש לדקדק מדברי הריטב"א (בבא בתרא לט ע"ב ד"ה לית בה) שכתב: "לית בה משום לישנא בישא. פי' משום גילוי סוד כדמוכח עניינא הכא”, ע"כ. ולכאורה יש לשאול מה 'מוכח עניינא הכא'? הלא עסקינן בסוגיין בדיני מחאה ולא בגילוי סוד! ולכאורה על כרחין להבין שכוונתו היא שכיוון שהוא גילה בפני שלשה ש'פלוני גזלנא הוא ואכיל לארעאי בגזלנותא', הרי שאין לו בעיה שהשומעים, ישמעו ויאמרו אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת וכל ישראל ישמעו ויראו. וגם רבינו יונה בעליותיו (ב"ב לט ע"א) אחר שהביא שתי אפשרויות לפרש את הדין הזה של אפי תלתא, כתב באפשרות השלישית: "על ענין רכילות, דכיון שאומר בפרהסיא בפני ג', מותר לספרה בפני מי שאמרו עליו, או על ענין גילוי הסוד היא אמורה” ע"כ.
♦
נראה שראשונים רבים עומדים בשיטה זו לסוגיה
נמצא אם כן ששיטה זו, הנוקטת שההיתר של 'אפי תלתא' מתייחס לאומר הראשון שכיוון שהוא אמר בפני ג', הרי גילה דעתו שאין מניעה מבחינתו שיאמרו דבר זה, נפתחה בגדולים ועומדים בה עצומים. כן דעת השאלתות, בה"ג, רש"י[7], ר"י מגאש, רשב"ם, ר"י מלוניל, הרשב"א, ריטב"א, ר"ן המאירי וחד מן קמאי, ואף רבינו יונה הסביר לה פנים. ועולה לפי דבריהם שאין כלל היתר לומר דבר גנאי על חבירו בפני ג' ושהם יוליכו את הקול, דהא חברו לא גילה דעתו דניחא ליה בהכי. והוי לשון הרע בפרהסיא דחמיר טפי[8].♦
שיטת הראב"ד ודעימיה
אולם לא אכחד שנראה שיש מרבותינו רבנן קמאי דלא כך סברו. הנה הראב"ד (בשיטה מקובצת בב"ב לט ע"א) כתב כך: "לימא בדרבה בר רב הונא פליגי, דאמר כל מילתא דמתאמרה באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא, הא באפי תרי אית בה משום לישנא בישא, הילכך מאן דאמר בפני שנים לית ליה דרבה, דהא איכא למיחש הכא ללישנא בישא דקאמר פלניא גזלנא הוא ואכיל לארעאי בגזלנותא ואם כן מאן מודע ליה[9]? אלא לאו, דאפילו בתרי נמי לית בה משום לישנא בישא. ומאן דאמר בשלשה אית ליה דרבה. לא, דכולי עלמא אית להו דרבה, ובפני שנים ודאי לא מפרסם כולה מילתא מיהו מאן דאמר בפני שנים קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה ואפילו לא מתידע ליה כלל ומאן דאמר בשלשה בעי דלתידע ליה. דכולי עלמא מחאה שלא בפניו היכא דלא מתידע ליה לא הויא מחאה, והכא בהאי קמיפלגי מאן דאמר בפני שנים קסבר סהדותא בעינן וכיון דאיכא סהדותא אי אפשר דלא מגליא ליה על ידי הדחק או על ידי אנשים קלים או על ידי קרובים שיודיעוהו כדי שיזהר בשטרו וחברך חברא אית ליה, ואלו העדים אף על פי שאינם מגידים לעצמו יאמרו לאחרים ואחרים לאחרים ומגידים לו שאין מדקדקים בדבר. וכן אנו אומרים בעלמא בענין המוכר שדהו בעדים גובה מן הלקוחות מאי טעמא קלא אית ליה, ומאן דאמר דתלתא קסבר גלויי מילתא בפרהסיא בעינן שהעדים עצמם יבאו ויגידו לו ולא יהא שם חשש איסור”. עד כאן לשונו.ומבואר דסבירא ליה שהלשון הרע נאמר על אותו המחזיק, שכ"כ 'איכא למיחש הכא ללישנא בישא דקאמר פלניא גזלנא הוא וכו'' ובפשטות איירי שהלשון הרע הינו על אותו פלוני. וכן בסו"ד, אחר שכתב אליבא דמאן דאמר בתרי הויא מחאה, משום שאנשים קלים יאמרו לו או על ידי קרובים. כתב, דמאן דסבר בתלתא הויא מחאה, זהו מפני דבעינן גילוי מילתא בפרהסיא 'ולא יהיה שם חשש איסור', ומשמע שפיר שבתרי יהיה בזה חשש איסור. ועל פניו אם הלשון הרע היה כלפי האומר הראשון, מה נשתנה בין אם נאמר בפני שנים לשלושה, הרי בכל מקרה מסופר על האומר הראשון דבר גנות. אולם אי אמרינן שמדובר על המחזיק, אותו אחד שנאמר עליו שהוא גזלנא. אם כן, ברור שבתרי, שהם מעבירים קול (לפי הראב"ד), יש כאן חשש איסור, שהם מעבירים עליו קול בציבור שהוא גזלן[10]. משא"כ בתלתא, שהם הולכים ואומרים זאת למחזיק עצמו (לפי הראב"ד), שבזה אין חשש של לשון הרע כלפי המחזיק, דהם אומרים לו זאת ישירות. וכן משמע בתוספות (בבא בתרא לט ע"ב ד"ה לית בה בתרא)[11], ולכאורה כן כוונת רבנו פרחיה תלמיד הרמב"ם (שבת לג ע"א) שכתב: "כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית ביה משום לישנא בישא. כלומר אין השונה באמירתה ומשמיעה לאחרים עובר על לשון הרע. דכיון ששמעו אותו שלשה בני אדם נתמלא העולם ממנו, דהא חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה” ע"כ. ומשמע שפיר שעל האומר הראשון יש איסור לשון הרע גמור, כיוון שהוא דיבר בלשון הרע כלפי חברו בפני שלשה, וחמיר טפי. אך על אותם השלושה כבר אין איסור לשון הרע. וכמו שאפשר לדקדק מדברי רבנו גרשם בבבא בתרא.
♦
אפשרות להבין את דברי הראב"ד אחרת
אולם יש מקום לומר בדעת הראב"ד דס"ל כדעת רש"י וסיעת מרחמוהי. ומ"ש 'דקאמר פלוני גזלנא הוא וכו' היינו שהאומרים אומרים שפלוני גזלנא הוא, וזה לשון הרע על האומר הראשון. וגם מ"ש בסו"ד שלא יהיה שם חשש איסור היינו שכיוון שהמוחים הם אותם ג' שמחה בפניהם, הרי שודאי אין בזה לשון הרע כלפיו, דהרי הוא שלחם לומר למחזיק כן. ורק כשאומר בפני שנים והם מעבירים את הקול בציבור, בכי האי גוונא יש כלפי האומר הראשון לשון הרע. וגם ההבדל בין אפי תלתא לאפי תרי לפי הראב"ד היא לא שכל שנאמר בפני ג' מותר כבר להעביר זאת ברבים. אלא שהג' יבואו למחזיק עצמו ויעידו בפניו, ואפשר שאם אותם ג' היו פועלים כמו אותם שניים ומעבירים את הקול, גם בהם היה חשש איסור. ועל כן בדעת הראב"ד ליכא מופת חותך לומר כאחת מן הדעות.ועוד אפשר לומר בדעת הראב"ד שכל כוונתו היא שאין לשון הרע על האדם שדובר בו, כשיש תועלת בזה הדיבור, כעין דין מחאה שבו עסק. הא לאו הכי אין היתר בזה.
♦
שיטת רבנו יונה
והנה, רבנו יונה בעליות (לט ע"א) האריך הרחיב בזה, וכתב ג' פירושין לעניין אפי תלתא (וכולם להלכתא). הא' שמדובר בכגון שלא אומר לשון הרע גמור, אלא אומר דבר שאפשר לשמוע אותו בשני אופנים, וכאשר הוא אומר זאת בפני ג', מסתמא לא התכוון לגנותו, דאין אדם מגנה חברו בפרהסיא. אך אם ברור מתוך דבריו שהוא התכוון לגנותו, כל שכן חוצפה ולישנא בישא. וכיו"ב כתבו התוספות (ערכין טו ע"ב ד"ה כל מילתא) בדין זה.ואשר על ידו השני, מדובר על דברים שמן הדין מותר לאמרם, כגון באדם רשע לשמים או לבריות, באדם כזה שמצווה לגנותו, מותר (לאחר שמחה בו בינו לבין עצמו) לפרסם דבריו באפי תלתא (או יותר), בכדי שישמע בני אדם מרננים אחריו, וישוב מדרכו הרעה וממחשבתו אשר לא טובה. והאריך בטעם זה רבינו יונה (ומשמע שהוא טעם עיקרי יותר לדעתו).
ועוד בה שלישיה, שמדובר על עניין רכילות. שכן, כאשר אני מספר לפלוני שאלמוני דיבר עליו רעה, הרי בזה אני גורם סכסוך ביניהם. ולכאורה אותו אחד שאמר זאת, והעביר את הקול לפלוני, עבר על איסור רכילות שבכך הוא סכסך ביניהם. ועל כך מחדשת הגמרא שכיוון שהאומר הראשון אמר זאת בפני ג' אף שיש בכך סכסוך, אין בזה איסור רכילות. שכן הא מילתא כבר איתגליא לה.
אולם בודאי שאין מקום לפי רבינו יונה לגנות אדם בפני ג', ואין בכך כל היתר[12]. וכתב רבינו יונה שה"ה לגילוי סוד שהתגלה בפני ג', שמותר לומר לאותו אחד שגילו את סודו שפלוני גילה את סודך.
♦
שיטת הרמב"ם
ועתה הבוא נבוא אל דעת רב חכימיא, בתורה שלטוניא, דבריו ביקרייא וזהבייא, ושליט על רבנייא, הלא הוא ראש מדברים בכל מקום, רבנו הרמב"ם ז"ל, שהגדיר את דין לשון הרע (הלכות דעות פ"ז ה"ב) בתור מי שאמר דבר גנאי על חברו. זהו לשון הרע. אולם כשהביא את דין אפי תלתא כתב מרן הרמב"ם (ה"ה) וז"ל: "והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו ואפילו להצר לו או להפחידו הרי זה לשון הרע, ואם נאמרו דברים אלו בפני שלשה כבר נשמע הדבר ונודע, ואם סיפר הדבר אחד מן השלשה פעם אחרת אין בו משום לשון הרע, והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר” ע"כ.והחפץ חיים כתב (כלל ב' ס"ק ג') בדעת הרמב"ם שהלשון הרע הוא אותו לשון הרע של הלכה ב', ויוצא לדעת הרמב"ם שכל דבר שנאמר בפני שלושה, אפילו דבר של גנאי, מותר לדעת הרמב"ם להעביר זאת הלאה [וכדעת הראב”ד ורבינו פרחיה]. ולפי זה הקשה הח"ח על הרמב"ם כמה קושיות וכתב דעתו הנ"ל ביש אומרים, ולא החליט לפסוק כן.
אולם, הרב עבודת המלך כתב (דעות פ"ז ה"ה) כתב וז"ל: "אשר על כן לולא דמסתפינא הוי אמינא דרבנו השמיענו בזה דין חדש שלא עמדו עליו, דהנה רבנו כתב תחלה וז"ל והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק לחבירו בגופו או בממונו ואפילו להצר לו או להפחידו הרי זה לה"ר. ור"ל דלשון הרע לא מקרי דוקא שהוא אומר דבר של גנאי על חבירו אלא אם אומר דברים שיוכלו לגרום לו היזק ואפילו רק להפחידו הרי זה לה"ר, ומקור הדברים הלא הוא כמו שציין הכ"מ מעובדא דיהודה בן גרים בשבת, וכו' וע"ז סיים רבנו וכתב ואם נאמרו דברים אלו בפני שלשה כבר נשמע הדבר ונודע. ולפי"ז אם סיפר הדבר אחד מן השלשה פעם אחרת אין בו משום לה"ר, שהרי אין זה גורם לו היזק עוד שהרי כבר נודע הדבר ומקור הדברים מאותה עובדא הנזכרת, וכו' ולפי"ז דוקא בענינים כאלה שכל איסורם הוא משום שהם גורמים היזק לחבירו ואין בהם משום גנות, דברים כאלה אם כבר נאמרו בפני שלשה וכבר נודעו אין בהם משום לה"ר עוד שהרי כל איסורם משום שגורמים הם היזק וכשכבר נודעו הרי אינם גורמים היזק עוד יותר אם לא כמו שכתב רבנו שמתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר, אבל בספור הדברים באקראי בעלמא אין בו משום לישנא בישא משא"כ במספר דברים של גנאי בודאי יש בהם משום לה"ר אם נאמרו ברבים מק"ו”. ע"כ לשונו.
ומבואר מדבריו שהקולא של אפי תלתא קיימת רק בלשון הרע היכול לגרום נזק או היצר לאדם, אך לא בדבר של גנאי. שכן בדבר של גנאי כל אדם נוסף היודע על גנותו, הרי בזה מתגנה האדם יותר. אך בנזק אין שיעור הנזק משתנה אם אדם אחד יודעו, שלושה אנשים יודעים אותו, או מאה אנשים יודעים אותו. והמשל בזה, כגון מקום אחד שעוברים על חק מחוקי הבנייה ובונים יחידת דיור נוספת בתוך אותו בית. ואם יאמרו באותו מקום שפלוני עשה כן אין בזה לשון הרע, כיוון שכולם עושים זאת ואין בזה גנאי לאותו אדם. ודבר זה אם נאמר בפני שלשה (או שהוא דבר מפורסם וידוע מעצמו), אין בזה לישנא בישא. אלא אם כן הוא מתכווין להעביר את הקול יותר ולגלותו (נראה להסביר את החילוק של 'להעביר את הקול יותר' בשני אופנים, או שלמד כן הרמב"ם מכמה מעשים שהוזכרו במקרא של בעלי קעילה והזיפים. או שזה נוגע בעצם הנקודה של הגנאי, הרי כל הסיבה שמותר לומר דבר שנאמר באפי תלתא, היא מכיוון שהאדם לא ניזוק יותר, אך ברגע שהאדם מתכווין להעביר את הקול יותר ועל ידי כך להזיק לחברו, הרי הוא הגדיל בכך את רמת הנזק העתידה לבוא עליו, ועל כן הדר דינא דאית ביה איסורייתא דלשינא בישא).
ונראה להסביר זאת גם בהמשך דברי הרמב"ם, שכתב שה"ה לגבי פחד או הצרה (נפשית). לדוגמא אם אנשים רבים יודעים שילד פלוני אזיל ופלח מבית הספר, הנזק אשר יגיע עדי אותו תלמיד הינו אותו דבר אם יודעים על כך תלמידים מעטים. אמת שכאשר יותר אנשים יודעים זאת, יש יותר סיכוי שהדבר יגיע יותר מהר אל הוריו או מוריו. אולם כיוון שכבר נשמע הדבר ונודע, אין הכרח שדווקא דבריו שלו יגרמו לנזק, אלא אם כן הוא מכווין שיתגלה יותר, שבכך הוא עושה מעשה של היזק.
♦
סיכום דעות הראשונים
וזאת תורת העול'ה, ראינו כארבע אפשרויות להסביר את המימרא של רבה בר רב הונא 'כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא':דעת רש"י ודעימיה (רוב הראשונים) – כל שהאדם מספר דבר בפני ג', הרי הוא בזה מגלה דעתו שאין לו בעיה שיספרו עליו שהוא עצמו אמר דבר זה (כמובן שאם יש בדבריו לשון הרע גם על אדם אחר, פשיטא דיש בזה לשיטתם איסור לשון הרע[13]). ולא הותר לגנות אדם אחר (ללא תועלת כבדין מחאה) משום שנאמר הדבר בפני ג'. וכן האומר לפלוני שאלמוני רָכַל עליו בפני ג', אין בזה איסור (ר"י מלוניל וריטב"א).
שיטת התוספות – משמע מדברי התוספות בבב"ב, שכל שאומר בפני ג' אנשים מותר לאדם להעביר זאת הלאה, והיתר זה הוא אפילו לאומר הראשון. ונראה להעיר שזהו חידוש מופלג שיאמרו כן התוספות. בפרט ששנינו בהדיא בגמרא שלשון הרע בפרהסיא חמיר טפי[14].
התוספות בערכין כתבו שמדובר בכגון שהדבר הנאמר הוא מילתא דמשתמעא לתרי אפי. אולם יש בכך דחקים.
שיטת רבנו יונה – רבינו יונה כתב ג' פירושים, והאחד כמו התוספות בערכין. אולם רבנו יונה דידיה אמר דאיירי באדם רשע שמותר לגנותו בפרהסיא, ואחר שמחו בו, מותר לדבר עליו בפני ג' בכדי שישמע רבים מרננים אחריו ויחזור בתשובה. והנה, גם לדעתו אין היתר לגנות אדם בפני שלושה, כשאינו ראוי לזה.
שיטת אפשרית בדעת הראב"ד וכמה ראשונים נוספים – משמע קצת מדברי הראב"ד (הובא בשיטמ"ק בב"ב לט ע"ב) ורבנו פרחיה תלמיד הרמב"ם, שכל שנאמר בפני ג' כבר אין בו איסור לשון הרע, דנתמלא העולם ממנו. אף שהראשון שדיבר, אכן עבר על איסור לשון הרע, אך 'השונה באמירתה' כבר אין עליו איסור של לשון הרע. אולם שיטה זו קשה בסברא, דהא וכי מפני שאדם דיבר לשון הרע ועבר על עבירה חמורה, כבר ניתן לבזות יותא את מי שהוא דיבר עליו? ובגמרא איתא שיש איסור לשון הרע בפרהסיא. אולם ניתן לומר בדוחק שכל שאף שהאומר הראשון עבר על איסור, בפועל כבר אין על המעביר איסור לשון הרע.
שיטת הרמב"ם – בדעת הרמב"ם מצאנו מחלוקת. דעת החפץ חיים בדעת הרמב"ם היא כעין מה שכתבתי לעיל בסמוך בדעת הראב"ד, שכל שנאמר בפני ג' כבר מותר להעבירו הלאה. אולם הרב עבודת המלך כתב שיש לחלק בין לשון הרע המוזכר בהלכה ב', לבין לשון הרע המוזכר בהלכה ה'. שבהלכה ב' מדובר על דבר גנאי, וזה אסור אפילו בפני ג'. אולם בהלכה ה' מדובר על דיבורים שיכולים לגרום למדובר לנזק ממוני או גופני וכד', אך לא גנאי בעצם. ובכי האי גוונא נאמר ההיתר של אפי תלתא, שכן אין הבדל ברמת הנזק, בין אם ג' אנשים יודעים או יותר וכד'.
ולמסקנא נראה לומר בס"ד, שדעת רוב ככל הראשונים למעט התוספות בחדא דוכתא, שעל הראשון האומר בודאי שיש איסור לשון הרע. וכן לדעת רובא דרבוותא יש איסור לשון הרע באמירת דברי גנאי על חבירו בפני ג', וכל מה שהותר זה באופנים שונים – שאין בהם גנאי על חבירו. אך אמירת דבר גנאי על חבירו לא הותרה לא באחד ולא באלף. וגם דעת הראב"ד, שבהשקפה ראשונה התיר, אפשר לפרשו באופן אחר, וכן בדעת התוספות כמו שכתבתי לעיל בהערה.
♦
שיטת החפץ חיים בזה
והנה כתב הרב ישראל מאיר הכהן זצ"ל (חפץ חיים הלכות לשון הרע כלל ב' אות ב') וז"ל: "ומה שנמצא היתר בדברי חז"ל לומר בפני שלשה, היינו בדבר שאיננו גנאי גמור והדיבור שלו יש לו שני פנים. ועניין כזה ידוע שתלוי לפי הדיבור שאומר אותו המספר בעת ספורו. בזה התירוהו חז"ל לומר בפני שלושה. ותלוהו, כיון שאומר הדברים בפני שלושה יודע בודאי שיבוא הדברים לאזניו, דחברך חברא אית ליה. ועל כן הוא שומר את עצמו בעת אמירה, לומר באופן שלא יהיה מנכר מלשונו לשון גנאי”. ע"כ. ועי' שם בבאר מים חיים (אות ב') שאסף איש טהור את דעות הראשונים והאריך הרחיב בזה.♦
קושיא על פסק החפץ חיים
אולם נראה שיש מקום להעיר על דברי קדשו של החפץ חיים במה שפסק כהתוספות. דהא יש מקום להקשות על התוספות ולחלק בין הדין של אפי מרא לדין של אפי תלתא. שכן באפי מרא מילתא דמסתברא היא שאדם לא יעיז פניו בפני אדם אחר ויבזהו ויגנהו. ואם אדם עושה כן עליו יאות להאמר 'כל שכן חוצפה ולישנא בישא'. אולם באפי תלתא מחד לית ביה 'חוצפה ולישנא בישא', ומאידך אדם גם מוכן להעיז פניו ביתר שאת כשהוא אינו עומד בפני חברו. ואף אם יאמר מילתא דמשתמעא לתרי אפי על צד השלילה, תמיד יוכל לתלות את הקולר בצוואר השומעים ולומר שהם שינו את דבריו ושבשום. ואם כן אין לנו הכרח לומר שאדם שיאמר דבר שמשתמע לתרי אפי באפי תלתא, לא יאמר זאת בצורה שמתפרשת לגנאי.♦
העולה למעשה
זאת תורת העול'ה בס"ד. כיוון שראינו שדעת רוב הראשונים בסוגיין היא כדעת רש"י, שכל ההיתר באפי תלתא הוא כאשר הדיבור נאמר על האומר הראשון, ולא באמירת גנאי על אדם אחר. וכל שיוצא מזה גנאי על אדם אחר, הרי זה אסור. וממילא אסור אין היתר לקחת ג' בנ"א ולגנות בפניהם אדם אחר, ולא על כך נאמר ההיתר של אפי תלתא.מלבד זאת, ראינו שדעת ראשונים נוספים היא שאין היתר לגנות אדם בפני שלשה, ופירשו את המימרא של אפי תלתא באופנים שונים – מילתא שנשמעת בשני אפנים (תוספות), דין תוכחה לרשע (רבינו יונה), דווקא בדבר שיכול לגרום נזק אך לא בגנאי (רמב"ם). וכמעט אף אחד מהראשונים לא פירש באופן שמתיר לומר על אחרים רק מפני שדבר זה כבר נאמר בפני ג'. וגם אותם ראשונים שאפשר לפרש בדעתם כן, אפשר לפרשם באופן אחר, שלא בדוחק כל כך רב.
וכיוון שבסברא לשון הרע בפרהסיא הינו יותר חמור מאשר לשון הרע בצינעא, ודעת רוב הראשונים היא שאין היתר לומר גנאי עד אדם אחר, בפני ג'. על כן נראה בס"ד להחמיר בזה. וגם לפי אפשרות מקילה זו, לפי דעת רוב הראשונים על האומר הראשון בודאי יש איסור לשון הרע, ורק על האחרים ששמעו כבר אין איסור בהעברת הדבר.
ובהא סליקנא ובהא נחיתנא, שכל דבר שאדם אומר בפני ג' על עצמו, או שאמר אמירה מסויימת בפני שלושה, מותר לומר לרבים 'פלוני אמר כך וכך'. וגם על אותם אנשים מוטלת החובה להיות זהירים בלשונם ולא לקבל את מה שפלוני אמר כאמת גמורה, אלא רק למיחש מבעיא לכל היותר. וזה כשיטת רש"י ורוב הראשונים.
כמו כן, אין שום היתר לומר בפני שלשה גנאי על חבירו, והעושה כן בעל לשון הרע מיקרי.
לפי הרמב"ם יש מקום להקל לומר, שכל דיבור שיכול לגרום לנזק לאדם שנאמר בפני שלשה, מותר לאמרו, ובלבד שלא יתכוון להעביר הקול יותר, שכן בכך תתכן גרימת הנזק בצורה יותר קרובה, וזה אסור. אולם נראה שרוב הראשונים לא יסכימו לקולא זו, דהם לא הסכימו אלא שהאדם יפרסם דבר על עצמו, אך לא על אחרים. ומ"מ גם לפי הרמב"ם אין היתר לפרסם גנאי על חבירו, כמו שמדוייק מלשונו הטהור (ולא כמו שהבין הרב חפץ חיים זצ"ל).
♦
הלכות מעשיות היוצאות מן הסוגיא הזו
א. אסור לומר לשון הרע על חבירו, בין בפניו ובין שלא בפניו. בין ביחיד ובין ברבים.ב. מה שנמצא היתר בדברי רבותינו בגמרא בבבא בתרא (טל ע"א) ובערכין (טו ע"ב), נחלקו בזה הראשונים. להלכה, מדובר במקרה שאדם סיפר דברים על עצמו או על אחרים בפני שלשה. מותר לאותם שלושה לומר לאחרים פלוני אמר כך וכך.
ג. במקרה שאדם דיבר לשון הרע באפי תלתא על אדם אחר, האומר הראשון בודאי עבר על איסור לשון הרע. ולעניין האם מותר לומר לאחרים 'פלוני אמר כך וכך על אלמוני', הדבר תלוי אם יש בזה תועלת (לפי גדרי תועלת שיבוארו להלן), אזי הדבר מותר. אך אם אין בזה תועלת, יש לאסור מצד לשון הרע. ואף שכלפי האומר הראשון אין איסור לשון הרע, מ"מ כלפי אותו אחד שנאמר עליו יש לשון הרע.
ד. ואם הוא אומר זאת ישירות לאותו אחד שנאמר עליו, הרי זה מותר.
ה. יש לשים לב שגם בעניין לשון הרע וגם בעניין מחאה כשאדם מוסר באפי תלתא דבר על אדם אחר, אסור לאותם השלושה להאמין בדבר, אלא עליהם לחוש, אך לא לקבל. ואם קבלו עברו על איסור קבלת לשון הרע, אף שלאומר הראשון מותר לומר זאת להם בתנאים מסויימים. וכן כשמוסרים זאת הלאה באופנים המותרים, צריכים למסור זאת בדרך מסתייגת.
ו. אם השומע קיבל את הדברים בתור אמת מוחלטת, יש לאסור להעביר זאת הלאה שכן הרי הוא בזה מעביר לשון הרע.
ז. יש שכתבו להקל לומר דבר הנשמע לשני פנים באפי תלתא. ויש שכתבו להקל אף יותר, ושכל דבר שנאמר בפני שלושה כבר אין בו איסור לשון הרע. אולם אלו דעות יחידאיות, וגם בהן אין הכרח שאמרו את הדברים גם כשאין תועלת, ועל כן יש להחמיר מן הדין כפי שכתבתי לעיל.
ח. פרסומים בתקשורת – על כן להלכה ולמעשה, נראה שיש לאסור לפרסם בתקשורת גנאי על אדם אחר. ואדם המפרסם בתקשורת דברי גנאי על אדם אחר, אף שהדבר מתפרסם לשעתו (באופן מיידי), מ"מ בודאי שהוא עבר על איסור דאורייתא של סיפור לשון הרע לפי דעת רוב ככל הראשונים. ואין בזה היתר של אפי תלתא, לפי מה שביררנו בס"ד. ואם הוא פרסם דברים אלו כלפי תלמיד חכמים, בלא לברר את העניין בבית דין, אין רפואה למכתו. וכל עוד לא הוכח בבית דין שאדם מסויים הוא אפיקורס או רשע, אין שום היתר לדבר עליו או לפרסם עליו לשון הרע.
וכשם שאסור לפרסם בתקשורת, כן פשיטא שאסור לחלוטין להאמין לפרסומים בתקשורת הנוגעים לאישים שונים. וכל טענה ומענה כלפי אדם כל שהוא (ובפרט אם הוא תלמיד חכמים) צריכה להתברר בבית דין[15]. ואדם הנוהג בחוסר אחריות ושופך דמם של אנשים בתקשורת[16], בודאי שעבר על איסור תורה של לשון הרע. ואם הוא אדם המוחזק כאדם נאמן, עבר גם על לפני עיוור, שהכשיל את הרבים בלשון הרע.
♦ ♦ ♦