רמות - ירושלים
נרות המערכה - מאמר לחנוכה עפ"י דברי הנצי"ב בהעמ"ד
ידוע שכל חג לא נקבע לדורות אלא משום הארה שיש באותו הזמן, שחוזרת מידי שנה בשנה (ויובא בהמשך מקור לזה בחנוכה). ונבוא לבאר בס"ד מה היא ההארה בימי החנוכה, שעל זה ראוי לומר, בימים ההם, ובזמן הזה.בפרשת פקודי מצאנו את פרשת הבאת כלי המשכן, לאחר עשייתם, למשה רבינו. וידוע מחז"ל (פסיקתא פ"ו) שההבאה היתה בחנוכה, אלא שהמתין הקב"ה עד ניסן, ושילם לכסלו בחנוכת בית חשמונאי. וביאר הנצי"ב שם (שמות ל"ט ל"ז) את לשון הפסוק הנאמר בהבאת המנורה 'נרות המערכה', שמזה למדו חז"ל דבר זה שההבאה היתה בחנוכה. וכוונת הפסוק היא שהבאת המשכן היתה בזמן "שמערכת השמים והשגחה העליונה היתה תלויה על כח המנורה". עוד כתב שם: "והיו אותן הימים מסוגלים לזה מכבר והגיע בפועל לאחר כמה שנים בימי בית שני". מבואר כדברינו למעלה, שכל שנה באותו הזמן יש הארה [כח] החוזרת על עצמה [ואף מבואר שגם בשנים לפני כן היתה הארה זו]. ומבואר שבחנוכה יש את "כח המנורה".
וכן מבואר בחז"ל, כפי שהביא וביאר הרמב"ן (ריש פרשת בהעלותך), במה שניחם הקב"ה את אהרן הכהן, שנתעצב בחנוכת הנשיאים. ואמר לו הקב"ה שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות. וביאר הרמב"ן, שהנחמה היא שכח המנורה הוא לדורות בחנוכה [וביאר הנצי"ב שם יותר מזה, שכח הקרבנות לא שייך בזמן שישראל מנודים לפני המקום], שנעשה הנס ע"י "כהניך" הקדושים. שוב רואים בפירוש שכח ימים אלו הוא 'כח המנורה', ומזכות זו נעשה הנס ע"י כהנים צאצאי אהרן.
ועתה יש לנו לבאר מהו 'כח המנורה' המתחזק ומתגלה בחנוכה.
בפרשת תצווה אמר הקב"ה למשה רבינו, ואתה תצווה ויקחו אליך שמן זית וכו' (שמות כ"ז כ'). ובפרשה אח"כ נאמר "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך" והביא הנצי"ב מחז"ל: "הה"ד לולי תורתך שעשועי בשעה שאמר הקב"ה למשה ואתה הקרב אליך הרע לו אמר לו תורה נתתי לך כו'". וביאר הנצי"ב מהו תורה נתתי לך, ומה נחמה בכך הרי כהונה היא לאהרן ולזרעו בלבד. דבאמת איתא בגמ' (נדרים ל"ח א'): "לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, ומשה נהג בה טובת עין ומסרה לישראל" ומסקנת הגמ' היא "ההוא לפילפולא בעלמא" דהיינו כח התלמוד [הוויות דאביי ורבא] שיהא אדם יכול לחדש דבר הלכה [כשם שמצינו 'מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש'], שכח זה לא ניתן אלא למשה ולזרעו.
ומבאר הנצי"ב שלזה מועיל כח המנורה, שהארון בא לתורה שבכתב, ולדברות לצורך שעה. והמנורה באה לכח זה של תורה שבע"פ. וע"ז מרמזים ז' קנים שהם ז' חכמות [הנדרשות לכך], וכל כחות הנדרשים לזה, כלולים בכפתור ופרח שעל המנורה. ובאמת, באותו הדור הועיל כח המנורה רק למשה רבינו. ולכך אמר לו הקב"ה 'ואתה תצווה' 'ויקחו אליך'. ובזה ניחמו, שכחו גדול מאהרן הכהן, תורה נתתי לך [ולשון שעשעים הוא כמהפך ומסלסל].
וא"כ, זהו 'כח המנורה' שמתחזק בחנוכה, כח תורה שבע"פ, התלמוד. שבזכותו נעשה הנס. וכתב שם הנצי"ב "ועל כן בבית שני שרבו ישיבות והעמידו תלמידים הרבה להויות דאביי ורבא שהוא התלמוד, מש"ה נתחזק כח המנורה ע"י נס דחנוכה, וע"ע להלן ל"ט ל"ז שהראיתי לדעת שמרומז גם זה בתורה"
וכן הביא רבינו (הר"ד סו"פ בא) שהזהיר הנביא מלאכי לעם ישראל בתחילת ימי בית שני "זכרו תורת משה עבדי". וביאר כנ"ל שהתורה שניתנה ביחוד למשה רבינו, זהו כח הפלפול, התלמוד. ובכח זה נעשה הנס בימי מלכות יון.
והנה נעשה הנס ע"י זרע אהרן הכהן, בזמן שמיוחד לזה הכח. כפי שהבינו חז"ל מלשון "נרות המערכה". בזכות תורה שבע"פ. ולאידך גיסא מצאנו "הזהיר בנר הווין ליה בנים תלמידי חכמים" שסגולת ימים אלו, וזכות ההדלקה, היא זכות לתורה.
וניתן להוסיף שבלשון רש"י (בהעלותך) ניחם הקב"ה לאהרן שאתה מדליק ומטיב את הנרות. ויש להעיר בסדר שקודם מטיבים בהכנה להדלקה ואח"כ בא מעשה ההדלקה. ולדרכנו, שנתבאר שכח המנורה הוא כח התורה, יש לפרש, שבא לרמז על לומדי תורה, ועל מחזיקי תורה. שמכח שניהם זכו לניצחון. וכפי שביאר הנצי"ב בהר"ד שמות ל"ט ל"ז במראה שראה זכריה בנבואה זכות מחזיקי תורה.
ועוד יש להוסיף, ש'שילם' הקב"ה לכסלו בחנוכת בית חשמונאי שיש קשר מיוחד בחנוכת בית חשמונאי שבא מכח תורה שבע"פ לזמן זה. ויש בזה תשלום.
במדרש רבה בראשית (פרשה ב'). חושך זה מלכות יון שהחשיכו עיניהם של ישראל ואמרו להם כתבו על קרן השור אין לנו חלק באלוקי ישראל. והביא רבינו הנצי"ב את פירוש רש"י על המדרש שם, שבאו להזכיר בזה את חטא העגל. ויש להבין את השייכות. ונראה הביאור, שלפי שכח תורה שבע"פ-של התלמוד, ניתן בלוחות שניות. כמש"כ הנצי"ב (שמות ל"ד א'): "דבלוחות הראשונות לא ניתן כח החידוש אלא מה שקיבל משה דיוקי המקראות והלכות היוצאות מזה, אבל לא לחדש דבר הלכה ע"י י"ג מידות וכדומה הויות התלמוד. ולא היתה תורה שבע"פ אלא דברים המקובלים מפי משה, ומה שלא היה מקובל היו מדמים מילתא למילתא. אבל בלוחות השניות ניתן כח לכל תלמיד ותיק לחדש הלכה ע"פ המדות והתלמוד". ומוסיף ומבאר הנצי"ב שבתחילה באמת לא נצרך כח זה, לכלל ישראל. וכמו שלא ניתן בלוחות הראשונים. ורק לזמן הגלות נצרכו לזה: "אלא שמתחילה לא עסקו בזה אלא משה וזרעו, ובערבות מואב הוכיח משה לישראל שיקבלו זה הדרך, והיה העגל סיבה לכל זה שנגזר וביום פקדי ופקדתי וגו', ומשום הכי הגיע בגזרת המרגלים גלות ופזור בארצות והיא סיבה מכרחת לפלפולה של תורה מצד שני טעמים, היינו מצד שמירת האומה ומצד שמירת ההוראה בישראל, כמו שביארנו לעיל סוף פרשת בא ובריש ספר דברים". ועל פי זה מובן מפני מה נתחזק כח זה בימי בית שני ע"י חכמי ישראל, כיון שדרך לימוד זו מוכרחת בימי הגלות, וימי בית שני היו הכנה לגלות.
ובזה מתבארים דברי המדרש. שכשהתחילה תקופת לימוד תורה שבע"פ, באו היוונים להזכיר את חטא העגל. לפי שבאמת לולי הסליחה לאחר חטא העגל באמת אין זכות קיום לישראל, אלא רק במצב של לוחות ראשונות, שהיא מעלתם הראשונה של ישראל, כפי שראוי היה להיות, וכפי שבאמת היו עד תקופה זו. ורק מכח הסליחה והפיוס של לוחות השניות, יש קיום לישראל.
ועוד נראה לבאר מה ש'חכמת' יון מתנגדת לכח תורה שבע"פ לפי שכשהתחילה תקופה זו שיש יותר שייכות ללומדי התורה ב'עצם' התורה. וכדברי הנצי"ב עוד שם: "ומזה הטעם צוה הקב"ה שיהיו הלוחות השניים בפיסול ידי משה, לא משום שלא זכו למעשה אלהים, אלא להורות דהלכה המתחדשת בכח לוחות הללו היא השתתפות עמל האדם בסייעתא דשמיא, כמו עצם הלוחות שהיו מעשה משה וכתיבת הקב"ה", ובזה באו הם והתנגדו עם כח הגוף של האדם, ועם כח החכמה בענייני העוה"ז. להציע תחליף כביכול, לחכמה הבאה מכחו של האדם.
ובאמת חלק עיקרי הנצרך בלימוד תורה שבע"פ ביאר רבינו (שמות ל"ז י"ט ובכ"מ) הוא ז' חכמות המשמשות לתורה, ומרומזות בז' קני המנורה. וזו היא תשובה לטענת מלכות יון. ויבואר, הנה הציווי שנצטווה אהרון הכהן בפרשת בהעלותך ובו ניחמו הקב"ה, וביאר הרמב"ן שניחמו בחנוכת בית חשמונאי, הוא 'אל מול פני המנורה יאירו'. וביאר הנצי"ב מה נצטוה בפרשה זו, שלא נתפרש עד כאן בציווי בניית המשכן והדלקת המנורה. "בא אזהרה שיהיו נטוים באלכסון היינו לפנים שבגוף המנורה הוא הנר האמצעי" והמרומז בזה "שהזהיר הקב"ה שיהיו מאירים כח כל החכמות לפני המנורה שהוא נגד עיקר התורה" וא"כ הנחמה היא בדבר זה, שהוא התשובה לטענת יון. כי חכמות אלו אין להם מקום אלא בשביל התורה[2].
♦ ♦ ♦