אב"ד בוסטון, בעל בריכת המלך ועוד
בעניין פדיון הבן[2]
מה שנתחדש לי ביום ד' ויחי באור ליום ה' ט"ז טבת תשל"גבמנחות ל"ז אתא ההוא גברא א"ל איתיליד לי ינוקא דאית לי' תרי רישי כמה בענין למיתב לכהן אתא ההוא סבא תנא לי' חייב ליתן לו י' סלעים, איני והתני רמי בר חמא מתוך שנאמר פדה תפדה את בכור האדם שומע אני אפילו נטרף בתוך ל', ת"ל אך. ובתוס' שם (ד"ה שומע אני – שמתחיל בע"א) פירש ר"ת דכיון שיש לו שני ראשים היינו טריפה, דכל יתר כנטול דמי ותירצו בג' שאני הכא דבגולגלת תלא רחמנא. ותירוץ הג' תמוה שהרי טריפה הוא ומ"ש משאר טריפה דאין צריך לפדות. ועי' בח"ס סימן רצ"ד (יו"ד, ד"ה גרסי' התם), ובצ"פ הל' כלאים, ומתנ"ע דף ס', ובספר בית יצחק יו"ד (ח"א) (ח"ב סי' צט) ובדובב מישרים חלק ג' (סי' ל"א), ובאבני נזר סימן שצ"ט, ובספר נר אהרן, ובהגהות עמודי ירושלים בירושל' קדושין פ"א ה"ד, ובכלי חמדה פר' במדבר (סי' ב' אות ה'). והנה רש"י פירש בב"ק י"א ע"ב (ד"ה בכור שנטרף) ובמנחות שם (ד"ה שומע אני) נטרף - נהרג, ואף על גב דכתיב ופדויו מבן חודש תפדה אפ"ה איכא למימר אם לא נהרג הוי חי ל' ובכור מעליא הוא (עכ"ל). ודברי רש"י תמוהים, דמה לי שאם לא נהרג הוי חי ל' יום, מ"מ עכשיו שנהרג בתוך ל', לא הגיע זמנו לפדותו. וזהו בעצם קושית התוס' על רש"י דופדוי' מבן חודש גזירת הכתוב הוא, ולא לאפוקי מתורת נפל.
והנה, בבכורות מ"ט מבואר מת לאחר שלשים אע"פ שלא נתן יתן, ובדף נ"א ע"ב הקשו בגמ' מנלן. ולכאורה צריך להבין כיון שמת לאחר שלשים הרי חלה עליו המצוה ביום ל' לפדות, ומה הוא השאלה מנלן. והנה, בספרי בית מרדכי בהדרן למסכת קדושין (ענף י"ב - דף ס"ט ע"ב) בארתי בראיות דמצות פדיון הבן הוא על הבן עצמו, רק שהתורה עשתה את האב שליח עבור הבן לפדות כיון שאין יכול לפדות את עצמו. והבאתי הח"ס בתשובה רצ"ה שהביא זה בשם שואל אחד והוא דחהו. אבל באמת מבואר כן בריב"ש, ועי' בספר בית דוד להג"ר דוד ביסטריץ בסימן ש"ה. וכיון שמת הבן א"כ פקע חיובי' וכמבואר בספר אור זרוע - הבאתי שם - אם קטן שמת אם צריך לחתוך בשר ערלתו, שאחד מהטעמים שם דכי יהיב קוב"ה מצות לחיי הוא דיהיב ולא למיתי, דכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. וה"נ אף במת הבן לאחר שלשים מ"מ פקע חיוב הבן, דבשלמא אם היינו אומרים דפדיון הבן הוא מצות האב א"כ אף שמת הבן אחר שלשים, מאחר שנתחייב לפדותו וחלה עליו המצוה ביום שלשים לפדותו, לא פקעה אף שמת. אבל כיון שהאב בפדיונו עושה המצוה עבור הקטן, שהתורה עשאתו לשליח, וכיון שמת במתים חפשי ונפטר הקטן ממצות פדיונו. ושפיר הקשו בג' מנלן דחייב לפדותו אף אם מת אחר ל', כיון שפקעה במיתתו מצות פדיונו. וע"ז תירצו בג' א"ר שמעון בן לקיש אתיא ערך ערך מערכין. וברש"י שם אמר ערכי עלי ומת יתנו היורשין וכו' וה"נ כי מת לאחר ל' נתחייב האב בפדיונו. ולכאורה איזה דמיון הוא לערכין, שם היורשין משלמין חובת אביהם שנתחייב באמירתו ערכי עלי, אבל בפדיון זה מצות האב.
אבל לפי מה שבארנו, דאף מצות פדיון הבן הוא מצות הבן, והאב פודהו מתורת שליחות שעשאתו התורה, מובן שפיר דאף בפדיון - האב הוא בגדר יורש, ומגז"ש דערך ערך ילפינן תורת חיוב חדש שנתחייב האב לאחר מיתת הבן אחר ל' מצד עצמו, ולא בשליחות הבן.
ומסיק שם בג' ר' דימי א"ר יונתן וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם מה להלן יורשין חייבין אף כאן יורשין חייבין ובפירש"י שם לאחר מיתת האב והבן. ותמוה, דהלא לא דיינינן הכא במת האב והבן, רק במת הבן. ונראה דאף ר' דימי א"ר יונתן מודה לר"ל דבמת הבן נתחייב האב לפדותו, לא מצד חוב אלא מצד חיוב חדש דילפינן מערך ערך. והנה רש"י כתב בד"ה ערך דאמר בערכין ערכי עלי ומת יתנו היורשין, אמר ערך פלוני עלי ומת על הנודר ליתן, ומקרא יליף במסכת ערכין ובתו"כ יכול אם אמר ערך פלוני עלי ומת יהא פטור ת"ל יעריכנו אפילו מת. וה"נ כי מת לאחר ל' נתחייב האב בפדיונו.
והנה, באמת בערכין מבואר דחייבין היורשין משום דהוי מלוה בשטר כשעמד בדין, והלימוד בתו"כ בא לאפוקי דשאני ממעריך מת דאין בו דין ערך, אבל לא על מה שהיורשין חייבין, רק דסד"א דבעינן שיהא בר העמדה, ומת לאו בר העמדה. ועל זה בא הלמוד דיערכנו, דכיון שהי' בשעת אמירה בר העמדה סגי, ואין זה שייך לפדיון הבן למילף שהאב חייב לפדות אחר שמת, דחיוב ערכין הוא מתורת מלוה ואם פדיון הבן הוא ג"כ מלוה, לא בעינן למילף בגז"ש. ומדברי רש"י מוכח דעיקר החיוב ילפינן מקרא. והלימוד הוא דהוא חיוב חדש של היורשין. וה"נ בפדיון הבן, כוון רש"י במ"ש וה"נ כי מת לאחר ל' נתחייב האב בפדיונו, ר"ל שהוא נתחייב במיתתו של בן חיוב עצמו, ולא שפודה עבור הבן. וזה אליבא דכו"ע. אלא דר' דימי א"ר יונתן דילפינן מראי' דיורשין חייבין מדין שעבוד כשמת האב, אבל חיוב האב כשמת הבן הוא חיוב עצמו לכו"ע.
ואשר על כן נראה דחיוב האב דילפינן מערכין אין תלוי בשלשים יום, דאף אם נהרג בתוך שלשים הו"א דאחר שעברו שלשים יום חל חיוב על האב לפדותו הואיל ואפשר לומר דאם לא נהרג הי' חי, ודוקא אם מת בתוך שלשים פטור, משום דלא חשיב ולד, אבל נהרג הו"א דחייב. וכמו שבמת לאחר שלשים אין מקום לפדותו מצד חיוב הבן רק הוא חיוב חדש על האב, ה"נ בנהרג בתוך ל' חייב האב לפדותו מצד חיוב עצמו דילפינן מערכין. וע"ז הביאו המיעוט דאך שפטור.
ומה שנאמר מבן חודש לפי ההו"א הוא דוקא מצות הבן שעל האב אבל חיוב האב הו"א דחייב אף בנהרג בתוך ל' אי לאו מיעוטא דאך. וזהו הקושיא על הינוקא דב' גולגלות דלא יחי' וליכא אף חיובא דאב ותירוץ הג' דבגולגולת תלא רחמנא. ובפירש"י ואי משום אך חלק השתא מיהא לא מת, ולשון רש"י נראה החילוק בין נהרג בתוך ל' לבין לאחר ל' דבתוך ל' אם נהרג אין חיוב על האב אבל אם חי ל' יום נפדה ע"י האב, אבל אין זה מתורת מצות פדיון הבן שחלה על הבן והאב פודה את הבן בשליחות התורה, רק הוא חיוב עצמי של האב, שנלמד מערך ערך, דאף אם מת הבן לאחר שלשים ופקעה מצותו מ"מ האב פודהו. ולזה הביאו הפרשה של במדבר ששם לא נאמר מצות פדיון הבן לשלשים רק חיוב פדיון שאמר ה' למשה שיקח מהם ויתן ללוים, ובפרשה זו חייבין אף הטריפות להפדות.
וקרוב בעיני לומר שרש"י פירש נטרף נהרג משום דאזיל לשיטתו בזבחים ס"ט ע"ב, דאם טריפה אינה חי' מטמאה מחיים כנבלה, ובתוס' הקשו ע"ז ובפרשה זו נאמר חמשת חמשת שקלים לגולגלת כפל הכתוב חמשת לומר דשתי גולגלות חייבין בעשר שקלים. ולר"ת דפירש דמשום טריפה דיתר כנטול דמי הקשו בג' ג"כ תירוץ הג' דבגולגלת תלא רחמנא ר"ל שבפרשה זו חייב טריפה ג"כ, אבל מתורת חיוב על האב שנלמד מערכין, ולא מתורת מצות פדיון הבן שהוא על הבן - והאב פודהו בשליחות התורה.
♦ ♦ ♦