מחבר הסידור המפורש "כוונת הלב"
כוונת השם 'אלוקינו' בברכות ובק"ש
חשיבות ידיעת שמות ה'
נאמר במדרש (שוח"ט צ"א, וכן מובא בפסק"ר כב) "מפני מה ישראל מתפללים ואינם נענים, מפני שאינם יודעים להתפלל (י"ג: סוד) בשם. אבל לעתיד לבוא הקב"ה מודיעם שמו, שנאמר: לכן ידע עמי שמי, באותה שעה הם מתפללים ונענים, שנאמר: יקראני ואענהו". ומבואר שהאופן לזכות לקבלת התפילה תלוי במידה שהאדם יודע את שם ה' והוא מאמין כראוי במציאות ה'. והזמן שבו יהיה ניתן לזכות לכך בשלמות הוא לעתיד לבוא. כלומר, ידיעת משמעות ופרוש שמות השם חשובה לא רק לצורך הכוונה בתפילה, אלא היא מפתח לקבלת התפילה. וצריך להבין מהו גדר הידיעה של שמות השם, שהרי לכאורה כל אחד יודע לומר את הברכות והתפילות בשם. ועוד יש להבין מדוע קבלת התפלה תלויה בידיעה זו דוקא[2].ובספר דרך ה' כתב בעניין זה: "שהנה גזר וחקק שבהזכיר ברואיו את שמו, ימשך להם ממנו הארה והשפעה, כעניין שנאמר, בכל מקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך. שאזכיר הכוונה תזכירו". ע"כ. כלומר עצם הזכרת שם השם גורמת לעת רצון מיוחדת ומושכת השפעה מלמעלה[3].
ובספר שערי אורה (חלק ג' פרק ב') האריך לבאר כיצד מועילה ידיעת שם ה' לקבלת התפילה, וז"ל: "שצריך לדעת שכל אחד מהשמות הוא בדמיון מפתח לכל דבר ודבר שאדם צריך לכל צד ועניין בעולם, וכשיתבונן באלו השמות ימצא כל התורה והמצוות תלוי בהם, וכשידע כוונת כל שם ושם מאלו השמות, יכיר וידע גדולת מי שאמר והיה העולם, ויפחד וירא מלפניו, וישתוקק ויכסוף ויתאוה להדבק בו מתוך ידיעת שמותיו ית', ואז יהיה קרוב לה' ותהיה תפילתו מקובלת. ועל זה יאמר אשגבהו כי ידע שמי יקראני ואענהו".
♦
פירוש שם אלוהים לטור ולשו"ע
בעניין כוונת שמות השם, כתב הטור (ס' ה'): "יכוון בברכותיו פירוש המלות שמוציא מפיו, ובהזכירו השם יכוין פירוש קריאתו באל"ף דל"ת לשון אדנות שהוא אדון הכל, ויכוין עוד פירוש כתיבתו ביו"ד ה"א לשון הויה, שהוא היה והוה ויהיה. ובהזכירו 'אלוקים' יכוין שהוא תקיף אמיץ, אשר לו היכולת בעליונים ובתחתונים, כי 'אל' לשון כח וחוזק הוא, כמו ואת אילי הארץ לקח[4] (יחזקאל יז, יג)".ובביאור הגר"א על השו"ע כתב כי מקור דברי הטור לשם 'הויה' הוא בדברי ספר היראה בפירוש פסוק שמע ישראל, וז"ל ספר היראה: "ובכל אחד ואחד משלשה שמות האמורים בפסוק ראשון יאריך עד שיחשוב היה הוה ויהיה וכו', ובכל פעם בהזכירו שם המיוחד יחשוב בו פירוש קריאתו שהוא אדון כל וכו'", ע"כ. אך יותר נראה שמקורו הוא בספר המנהיג (דיני תפילה עמ' פה) שמדבר בהדיא על הכוונה בברכות ולא על הכוונה בשמע ישראל, ושם כתב: "ומצאתי בספרים הפנימים שהמברך את ה' צריך שיכוון את לבו בהווה והיה ויהיה, כעניין שנא' ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד". ומ"מ אין במקורות אלו פירוש לשם 'אלוקים'.
הגדרת השם 'אל' שהוא מלשון כח וחוזק, נמצא גם במד"ר (פ' בשלח פר' יב) על הפסוק אשמעה מה ידבר האל ה': "ואין 'האל' אלא לשון חוזק, כמו שאתה אומר: אילי הארץ". ואמנם במדרש זה לא מבואר האם זו גם משמעות השם 'אלוקים', אולם במדרש לקח טוב (לר' טוביה ב"ר אליעזר הנקרא פסיקתא זוטרא) מפרש זאת בהדיא גם על שם זה, שכך כתב על הפסוק 'בראשית ברא אלהים' (בראשית א א): "אלהים לשון אל, הוא כח וגבורה, כמו 'צדקתך כהררי אל' (תהלים לו ז), וכמו 'אילותי' (שם כב כ) וכמו אילי הארץ (יחזקאל יז יג)"[5].
אך בשו"ע שינה מלשון הטור, והוסיף כוונה נוספת: "ובהזכירו 'אלוהים' יכוין שהוא תקיף בעל היכולות ובעל הכוחות כולם". ולכאורה זו תוספת להגדרת השם, ומכך שהשו"ע טרח לכתוב אותה בהלכה של כוונת המילה, משמע שזו תוספת חשובה למשמעות, ואם כך יש להבין מדוע הטור לא הביא אותה, והאם יש כאן מחלוקת.
ונראה כי מקור התוספת בדברי השו"ע הוא בדברי הרמב"ן על הפסוק "ויאמר אלוהים" (בראשית א, ב), שם פירש כי השם אלוקים הוא מלשון 'אל', וז"ל: "בעל הכוחות כולם, כי המלה עיקרה 'אל', שהוא כח, והיא מלה מורכבת אל הם, כאלו אל סמוך, והם ירמוז לכל שאר הכוחות, כלומר כח הכוחות כולם". וכן כתב רבינו בחיי על דרך הפשט.
על כן נראה דבאמת השו"ע אינו חולק בזה על הטור, אלא הוא בא לבאר את הביטוי בעל היכולת, שמשמעותו שהוא בעל הכוחות כולם, ולא פליגי בזה כלל[6]. ואכן מצאתי כי כך הבין גם הרב העורך סדור תפלת 'בית אברהם' (הודפס בשנת תרצ"ב לפ"ק נדפס בירושלם עיה"ק עם הסכמת הגרי"ח זאנענפעלד זצ"ל) שם הדפיס את השמות עם הכוונות, וליד שם 'אלוקינו' כתב 'תקיף ובעל היכולת בעליונים ובתחתונים' [ללא בעל הכוחות כולם].
ומזה נבין מה שפסקו כמה מפוסקי זמננו להלכה למעשה שמי שקשה לו ומכוין רק 'תקיף' או 'בעל כל הכוחות' שפיר דמי (כך כתב גם בס' פניני תפילה בשם הרב אלישיב, ועיין מה שכתב הרב דוד יצחקי שליט"א בהוספות ללוח ארש ליעב"ץ עמ' תקט"ו).
♦
בירור דעת הטור והשו"ע בפירוש השם אלוקינו שבברכה
הנה, הטור והשו"ע פסקו להלכה שיש לכוין במלה 'אלוהים' שהוא תקיף ובעל היכולת. אולם, ידוע כי בברכות לא מברכים בשם 'אלוהים' אלא בשם 'אלוקינו', ויש לעיין האם הכוונה בשמות אלו היא זהה, או שהיות ששם 'אלוקינו' בא עם כינוי שייכות, אז שייכות זו בהכרח צריכה לבוא לידי ביטוי במשמעות.ומפשט דברי הטור משמע דבין בשם 'אלוקים' בין בשם 'אלוקינו' צריך לכוין תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם[7], שהרי כתב "ויכוין בברכותיו", ולכאורה כוונתו לפרש כאן את פירוש השמות הנזכרים בנוסח הברכות והם "ברוך אתה ה' אלוקינו"[8]. וא"כ מה שאמרו: ובהזכירו 'אלוקים', קאי על שם 'אלוקינו' שנזכר בברכה, רק שתפס את השורש 'אלוקים', ולא את השם עם הטיית השייכות - 'אלקינו'.
אך לענ"ד יש להוכיח כי דעת הטור והשו"ע, שאין הכוונה בשני שמות אלו זהה, היות וכך מוכח הן מסברה והן מדברי חז"ל ודברי רבותינו הראשונים ז"ל. ונציג להלן כמה ראיות:
א. מצאנו מקומות ששתי השמות הללו נאמרים זה אחר זה, כגון: "יברכנו אלוקים אלוקינו" (תה' סז), וכן "כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד" (תה' מח). וברור שאין כאן כפילות גרידא, שהרי בפסוקים אלו מוזכרים שתי שמות אלו כסומך ונסמך, ואם שניהם הוראתם שווה, אז לא היו צריכים להיכתב בסמיכות.
ב. עוד י"ל מסברה שהיות ו'אלקינו' הוא שם 'אלקים' בצרוף כנוי שייכות, לכן שם זה מבטא את השייכות ויחסו המיוחד אלינו, שהוא אלוה שלנו המשגיח עלינו בהשגחה פרטית (כמו שכתבו בהדיא כל הראשונים דלקמן). אך אם נפרש שם 'אלקים' במובן של תקיף ובעל היכולת, ונייחס משמעות זו במיוחד אלינו, אז יהיה מובן לכאורה שהוא תקיף ובעל הכוחות שלנו, אבל לא של אחרים, וזה ודאי לא יתכן לומר[9].
ג. במדרש (שמו"ר פכ"ט ג) איתא בהדיא ששם 'אלוהינו' שונה מהשם 'אלוהים', כיון שהוא מבטא את ההבדל בין עם ישראל לאומות העולם, בכך שייחד שמו עלינו ולא עליהם, דאיתא שם: "אנכי ה' אלהיך - ר' אחא בר' חנינא פתח בו, "שִמְעָה עַמִי וַאֲדַבֵּרָה, יִשְרָאֵל וְאָעִידָה בָּך, אֱלֹהִים אֱלָֹהֶיך אָנֹכִי" (תה' נז), אמר רשב"י אמר להם הקב"ה לישראל אלוה אני על כל באי עולם, אבל לא יחדתי שמי אלא עליכם, איני נקרא אלהי גויים אלא אלהי ישראל"[10]. ע"כ. והמושג 'יחדתי שמי' אין כוונתו רק לכינוי גרידא אלא על השגחה מיוחדת על עם ישראל, וכמ"ש בפי' הרא"ה (מובא בשיטת קדמונים ברכות בלוי): "להודיע שהשגחתו ומלכותו והנהגתו דבקה בנו יותר משאר אומות, ולכן אנו אומרים 'אלקינו', וכן אמרו בספרי (ואתחנן פי' לא) "מה תלמוד לומר 'אלוקינו'? עלינו הוחל שמו ביותר", ע"כ[11].
ד. באמירת פרשת שמע ישראל אנו מצווים לקבל עול מלכות שמים, כמו שאומרת הגמ' (ברכות יג.): "למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע, כדי שיקבל עליו עומ"ש תחילה". ובספרי (בשלח פי' קט"ו) איתא: "איזוהי פרשה שיש בה קיבול מלכות שמים ומיעט בה עבודה זרה, אין אתה מוצא אלא פרשת שמע". היינו שהמלים ה' אלוקינו הן קבלת עול מלכות שמים והמלים ה' אחד הם מיעוט עבודה זרה (עיי"ש במפרשי הספרי). וכן מבואר שם בהמשך, שבפרשת ציצית יש קבלת עול מלכות שמים, וכתבו שם המפרשים דהיינו במילים אני ה' אלקיכם. ומוסכם על רוב הראשונים כי קבלת עול מלכות שמים בק"ש היא במלים ה' אלוקינו[12] (ראה לקמן דברי מהר"ם מרוטנבורק, ריב"א, ראבי"ה, אורחות חיים, יו"ט ליפמן מוילהויזן, רלב"ג). והנה כתב רבינו יונה (דרשות פר' יתרו) בעניין קבלת עומ"ש, שלכן נאמר בעשרת הדברות "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא 'אשר בראתי שמים וארץ', כי הרי בזה שיש בורא בעל הכח שברא שמים וארץ אף רוב אומות העולם מאמינים (כמאמר הכתוב גדול שמי בגויים וקראוהו אלקי האלקים), ולכן אין סיבה זו מחייבת לקבל אלהותו ועול מלכותו יותר משאר האומות. אלא קבלת עומ"ש צריכה להגיע מתוך יחסו המיוחד אלינו, שהוא אלוהינו, ולכן גם הוציאנו ממצרים להיות לנו לאלוהים, כמ"ש "המוציא אתכם מארץ מצרים וגו' להיות לכם לאלהים" (ויק' כב, לג), וזו הסיבה המחייבת אותנו לקבל אלהותו ומלכותו[13].
ה. אם נאמר שבכל מקום תמיד משמעות השם 'אלוקים' הוא כינוי לבעל הכוחות כולם, אם כך משמעותו תואר עצמי שאינו משתנה ואינו תלוי בשום גורם אחר. ואם כך, יקשה שמצאנו פסוקים שבהם השם 'אלוקים' מבטא מציאות של הנהגה מותנית ותלויה. כגון הפסוק "והוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים", כל' הוצאתי אתכם על מנת שאהיה אלוהיכם, שהלמ"ד משמשת כתכלית שיש עמה תנאי[14], כמו בפסוק 'לשכני בתוכם' (שמ' כט מו) שפירש רש"י שם: "על מנת לשכון בתוכם".
ו. נאמר בנביא (מלכים א' פרק ח פסוק נט-ס): "וְיִהְיוּ דְבָרַי אֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתִּי לִפְנֵי יְהוָה קְרֹבִים אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יוֹמָם וָלָיְלָה לַעֲשׂוֹת מִשְפַט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוּ לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵי הָאָרֶץ כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד". והנה, כל המפרשים פירשו שם שעמי הארץ יכירו וידעו עניינו השגחת ה' על עמו, וכמו שפירש הרד"ק על פסוק זה: "יומם ולילה - להיות שמירתו תמיד לעשות משפטינו ופירוש משפט במקום הזה, כמו כמשפט הבנות יעשה לה והדומה לו, כלומר לתת לנו דבר יום ביומו מה שאנו צריכים, להשפיע לנו הטובה ולשמרנו מרעה, ובזה ידעו כל עמי הארץ כי ה' הוא האלהים, כי הדבקים בו שבעי טובה ונשמרים מרעה". וכן פירש הרלב"ג: "לעשות משפט עבדו - שיתן לכל אחד מהם לפי הראוי לו" (וכן הוא במלבי"ם שם).
ז. הוזכר לעיל מה שהוסיף השו"ע על דברי הטור "בעל הכוחות כולם", וכנ"ל ניכר שמקורו מדברי הרמב"ן עה"ת, שכתב (ריש פרשת בראשית) וז"ל: "ואמר 'אלהים', בעל הכחות כולם, כי המלה עיקרה 'אל', שהוא כח, והיא מלה מורכבת 'אל הם', כאלו 'אל' סמוך, 'והם' ירמוז לכל שאר הכוחות. כלומר כח הכוחות כולם". עכ"ל. והנה כשנתבונן נראה כי בעוד שכוונה זו ניתנת להאמר על המילה 'אלוהים', אי אפשר לומר כן על שם 'אלוהינו', שחסרה אותיות "הם"[15].
ח. כל הראשונים אשר התייחסו לפירוש שם 'אלוקינו' בקריאת שמע, ושם 'אלוקיך' בדברה הראשונה (ויובאו דבריהם לקמן), כתבו ששם זה מבטא הנהגה והשגחה, כלומר קשר ויחס מיוחד של הקב"ה לעם ישראל, כמו אב המשגיח על בנו והבן דבק באביו. ולא מצאנו אף אחד מהראשונים המפרש שם 'אלקינו' בהקשר של כח ותקיפות או בעל היכולת. והסיבה היא כי אין הנהגה זו קשורה בהכרח לכוח או יכולת (כמו שאיננה קשורה בהכרח לרחמים או קדושה, למרות שהקב"ה משתמש גם בהנהגות אלו בהשגחתו עלינו) שהרי ניתן להיות מנהיג ושליט ולהטיל מרות גם בלי כוח, אלא די ברצון של העם לקבל עליהם את ההנהגה המנהיג.
♦
בירור דברי רבינו יונה אשר הם מקור דברי הטור
מלבד כל זאת, הנה בביאור הגר"א על השו"ע כתב כי מקור דברי הטור לפירוש שם 'הויה' הוא בדברי ספר היראה לפרשה ראשונה שבק"ש, אשר כתב: "ובכל אחד ואחד משלשה שמות האמורים בפסוק ראשון יאריך עד שיחשוב היה הוה ויהיה וכו', ובכל פעם בהזכירו שם המיוחד יחשוב בו פירוש קריאתו שהוא אדון כל וכו'", ע"כ. וחזינן שלא הזכיר את כוונת הטור לשם 'אלוקינו', ולא הוזכר שם עניין תקיף ובעל היכולת וכו', אלא נאמר שכאשר מזכירים את שלשת שמות הקודש, ב' פעמים הויה ופעם אחת 'אלוקינו', אין צריך לכוין בהם רק כוונת היה הוה ויהיה, ולכאורה אפילו בשם 'אלוקינו' צריך לכוין כוונה זו[16]. וצ"ע מדוע הגר"א לא העיר מזה כלום.אך בדרשות רבינו יונה על התורה פרשת יתרו על הפסוק "אנכי ה' אלוהיך", חילק ר"י בהדיא במשמעות של שם הויה למשמעות של שם אלוקים, וז"ל: "ואמר שם בן ד' אותיות ללמד על הויתו שהוא היה ויהיה והווה ומהוה הכל, ואמר 'אלהיך' לשון שופט ומשגיח בפרטים (השגחה פרטית), וכמו שאמר שמע ישראל ה' אלוקינו, שהשגחתו עלינו תמידית יותר מכל האומות, שהם נמשכים אחר כח המזלות והמשרתים שהעולם מתנהג בהם, כמו שאמר אשר חלק ה' אלהיך וגו', וישראל הבוטחים בשם ושומרים מצותיו הם למעלה מן המזל ונמשכים אחר השם, שהמזל הוא גוף ואין לו ממשלה על השכל שאינו גוף, ועל זה באו ההבטחות והיעדים המורים כי אין ענין ישראל לפי חיוב גזרת המזל אלא לפי מעשיהם תשתנה הגזרה ההיא". ע"כ.
וכן נאמר בספר 'שערי העבודה' (אות כ"ה) המיוחס לר"י, גבי אלוהינו שבק"ש וז"ל: "ויכוין באומרו 'אלוהינו' כלומר מי ששמו ה' הוא אלוהינו, ואנחנו מקבלים עלינו אלהותו ומלכותו ועול תרי"ג מצוות וכו', מי ששמו ה' וכו' וקבלנו אותו למלך שופט עלינו וכו'" עי"ש.
ומפורש בדברי רבינו יונה, ששם 'אלוקינו' הוא משגיח בהשגחה פרטית [וכדעת הרשב"א (שו"ת ח"ה ס' נ"ה), והרד"ק (בר' א) ועוד הרבה ראשונים, ראה לקמן]. ולא ניתן לומר שזו גם כוונת הטור בביאור שם 'אלוקים', שהרי אלו שתי הגדרות שונות לחלוטין. וכיון שהטור פירש שם 'הויה' כמו רבינו יונה, מסתבר שיפרש כדבריו גם את השם 'אלוקינו'.
על כן לא מסתבר לומר שהטור והשו"ע לא ידעו דברי המדרשים ששם 'אלוקים' ושם 'אלוקינו' שונים בהגדרתם זה מזה, וכן לא מסתבר שחלקו על כל הראשונים דלעיל שפרשו 'אלוקינו' מלשון הנהגה והשגחה מיוחדת על עם ישראל, שהרי לא מצאנו בזה שום חולק[17].
♦
ישוב דברי הטור והשו"ע עם כל דברי הראשונים
ולכן כדי ליישב דברי הטור עם דברי ר"י ועם כל שאר הראשונים, יש לומר שמה שאמר הטור "ויכוין בברכותיו" לא קאי אלא על תחילת דבריו, שבשם הויה ית"ש שמזכירים בכל ברכה וברכה, יש לכוין שהוא היה הוה ויהיה, ומה שכתב אח"כ "ובהזכירו אלוהים" אינו קאי על שם 'אלוהינו' שבברכה, רק איידי דתני ומפרש כוונת שם 'הויה', מפרש גם הוראת השם 'אלהים' הנזכר בכל מקום, שעניינו הנהגה והשגחה כללית, ולא בא כלל לפרש שם 'אלוקינו' שבברכות או בקריאת שמע שהוא כינוי שייכות של השם הבסיסי, המורה על הנהגה בהשגחה פרטית. ואמנם גם לדעת הטור שם 'אלוקים' משמעותו מושל מנהיג ומשגיח, ולא ראה צורך לכתוב זאת מחמת פשטות הדבר[18], אלא רק הסביר שהאופן שהוא מושל בעולם הוא בכך שהוא תקיף היכולת, כל' בעל הכוחות כולם, ובאמצעות אותם כוחות הוא שולט ומנהיג את העולם, וזו ההנהגה בהשגחה כללית.ולכן ביחס לאומות העולם שלטונו מתבטא בזה שהוא מושל על שריהם, שהם בעלי הכוח שמשפיעים את השפע לאומות, והוא ית' המושל עליהם, וכמו שמבאר הנפה"ח (שער ג' פ"י): "לכל פרטי הכוחות והמינים כולם, לכל אחד יש שורש, ושורש לשורש, הכוכבים והמזלות הם פנימיות נפשם של כל הברואים, ושורש נפש הכוכבים והמזלות הוא מעולם המלאכים, ומעל עולם המלאכים ארבע חיות שבמרכבה, והוא ית' שמו 'אלקים' בעל הכוחות כולם, שהוא נשמת וחיות ושורש השורשים של הכוחות כולם".
אך כאשר בא שם זה בהקשר לעם ישראל, מבטא שם זה את הקשר והשייכות של הקב"ה לעמו, בהיותו משגיח ומושל עליהם ישירות בלי כל מתווך, בהשגחה פרטית, ולכן לא ניתן לפרשו מלשון בעל הכוחות, כי ביחס לעם ישראל אין כוחות מתווכים, אלא הוא בעצמו מושל עליהם, כמו שכתב הרשב"א (שו"ת ח"ה ס' נ"ה): "שהוא מנהיגנו ולא כוכב ולא מזל ולא שר משרי מעלה רק הוא ית', ושהוא הבדילנו לשמו ולקחנו לחלקו".
אמנם, חילוק זה בדעת הטור והשו"ע נשמע קצת דחוק, שלכאורה העיקר חסר מן הספר, אך על כרחך גם ללא חילוק זה, נצטרך לומר שדברי הטור והשו"ע חסרים, שהרי הם באו לבאר לשון הברכות, ולא התייחסו כלל לשם 'אלוקינו' שבברכות, והרי הוכחנו לעיל כי לפי דברי חז"ל וגם לפי סברה שם אלוקינו מורה על קשר יחודי והחביבות שיש לקב"ה לעם ישראל, ואין לנקודה עיקרית זו שום ביטוי בדברי הטור והשו"ע.
♦
ישוב דברי הטור והשו"ע על פי שיטת המבי"ט
לאחר כתבי כל זאת, מצאתי כי חילוק זה שחילקנו בדעת השו"ע, מפורש הוא בדברי המבי"ט בבית אלקים (שער היסודות פרק שישי), בבואו להסביר עניין שמו של הקב"ה שמצאנו שלעיתים יכונה הוא בשם 'אל' ולעיתים 'אלוהים' ולעיתים 'אלוה'. ותחילת דבריו הינם ממש כדברי הטור, שכתב ששורש המילה 'אלהים' נגזר מהמילה 'אל' המורה על תוקף וחוזק, ולבסוף כותב שכאשר מילה זו באה בכינוי, כמו אלוהינו או אלהי, כוונתה שונה, ובאה להורות על ההשגחה. וז"ל:"שם 'אל' הוא לשון חוזק ותוקף, כמו (יחזקאל י"ז) ואת אילי הארץ לקח, ומי כמוך באלים (שמ' טו יא) - שאין במציאות שום חזק ותקיף כמוהו. ושם זה הוא שרש ועיקר כל שם אלהות. ומפני שנשתתף שם זה למי שמחזיקים אותו שהוא תקיף והוא אל, ובעצם איננו כזה [כל' ע"ז], כמו שנאמר (שם לד יד): כי לא תשתחוה לאל אחר, נתוסף על שם זה ב' אותיות אחרונות של שם ההוי"ה [וא"ו ה"א] ונקרא 'אלוה', להורות כי מה שאנו קורין אותו 'אל' ומחזיקים אותו באלהות הוא לפי האמת שאין תקיף וחזק כמוהו, כמו שמורים קצת האותיות של שם ההוי"ה שהוא שם מהותו ית' שהוא מהוה ההויות ואין סוף וקץ ליכולתו. וכן נתוסף על שם 'אל' שתי אותיות ראשונות של שם [יו"ד ה"א] ונקרא שם 'אלהים', להורות על שהוא באמת תקיף וחזק מאין כמוהו, וכמו שאמרו פלשתים (שמ"א ד ח): מי יצילני מיד האלהים האדירים האלה וגו'. וכן נתווסף עליו אות מ"ם להורות כי האל בכח שתי אותיות ראשונות של שם ההויה ברא העולם, אשר תכלית וכוונת בריאתו הוא בשביל האדם שהוא נוצר לאחר מ' יום, ובשביל התורה שניתנה לארבעים יום.
ומפני כי בזה השם שהוא שם 'אלהים' נברא העולם כנזכר לשיקבלו אלהותו, נזכר בכל מקום שמיחס אלהותו על העולם או על קצתו, כמו: אלהי עולם ה' (ישעיה מ כח); אלהי אברהם אלהי יצחק וגו' (שמות ג ו); אלהיכם; אלהינו; אלהי אתה (מל"א ג ז), כי כלם נגזרים מ'אלהים' ולא מ'אלוה', כיון שהוא כתוב ביו"ד ולא בוא"ו, ולא מ'אֵל', שהיה לו לכתוב 'אֵלְכֶם', ולא נמצא שום כינוי ב'אל', אלא במדבר על עצמו – "אלי וצור ישועתי[19]" (תה' פט כז), כי אלו השמות מורים על גדולת ה' יותר מאלהים, וכמ"ש (איוב כב יב-יג): הלא אלוה גובה שמים וגו' ואמרת מה ידע אל וגו', כי מצד גדולת שמותיו אלו, היה חושב איוב שלא היה משגיח בזה העולם השפל, ולכך הוזכרו אלו השני שמות על הרוב בספר זה[20]. ולא נמצאם כינוי על אלהות כנזכר, כי כינוי האלהות מורה על ההשגחה שמשגיח על מי שהוא אלוה עליהם, וכן שם אלהים שבו נברא העולם, כדכתיב "בראשית ברא אלהים" - מורה על השגחתו על ברואיו שברא, ולכן יתיחס אליהם בשם אלהות, ונמצא בכתוב: אלהי, אלהיכם, אלהינו, אלהיך, אלהיו, קרוב לאלפים פעמים זולת מה שנזכר בשם 'אלהים' לבד". עכ"ל המביט.
מדברי המבי"ט למדנו שהשם 'אלוהים' הוא בעל שתי משמעויות שונות: א. כאשר הכתוב בא להורות על עצמותו [בעיקר כאשר הוא ית' מדבר על עצמו], הוא נקרא בשם 'אלוה' ו'אלהים', שהם שם 'אל' בתוספת שם 'הויה' שמבטא את שם העצם, להורות שאין באמת תקיף וחזק בלתו. ב. כשמזכיר הכתוב שם 'אלהים' כשהוא מתייחס לאלהותו על העולם בכלל או על עמו בפרט, הוא מורה על ההשגחה, שה' משגיח על מי שהוא אלוה עליהם. ולכן אין שם זה נגזר מ'אלוה' או 'אל' שמשמעותם חוזק ותוקף.
עוד למדנו מדברי המבי"ט כי שם 'אל' ושם 'אלוה' מורים על גדולת ה' יותר משם 'אלהים', הבא בבחינת השגחה, כיון ש'אלוה' היא בחינה של עצמותו ית', שהוא נבדל ואין תקיף וחזק כמוהו, אבל שם 'אלהים' מורה על הנהגתו עם ברואיו והשגחתו עליהם ולא על תוקפו וחוזקו. כמ"ש בפסוק (תה' יח לב) כִּי מִי אֱלוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי ה' וּמִי צוּר זוּלָתִי אֱלֹהֵֽינוּ, שהשם 'אלוה' בא לבטא את תוקפו וחוזקו של ה' לעומת האלוהים האחרים, ואילו שם 'אלוהינו' בא בהקשר של השגחה, ש'צור' משמעותו משען ומבטח.
ועל פי זה יובן מדוע העדיף הטור בבואו לפרש שם 'אלוקים', לבאר אותו במשמעות הראשונה של שררה וחוזק ולא במשמעות השניה שהיא בחינת ההשגחה, וזאת מכיון שהבחינה הראשונה מורה יותר על גדולת ה', והיא ההגדרה הבסיסית הראשונית. ולכן גם המבי"ט ראה לנכון לבאר תחילה בחינה זאת.
♦
ישוב דברי הטור והשו"ע על פי פירוש הגר"א
היסוד הנ"ל, ששם 'אלוקים' מבטא שתי משמעויות שונות התלויות בהקשר שבו הוא נאמר, נמצא גם בדברי רבנו הגר"א בביאורו על התורה בס' אדרת אליהו (בראשית א'), אך במעט שינוי מהמבי"ט, ומסתבר מאד שלמד שזו גם דעת השו"ע, וז"ל: "'אלקים' הוא מורה על כח המנהיג כל העולם ומלואו ומביט אל כל מעשיהם. ושם הזה הוא מושאל אל כל מנהיג ומשגיח. כמו, עד האלהים יבוא דבר שניהם. ולכן תמצא אצל זה השם 'אלהי אלהים', מפני שכל כוכב במסילתו הוא משפיע אל כל העולם, וז"ש רז"ל (פסחים צד) שכל הישוב כולו תחת כוכב אחד יושב. אפס, ההשפעות מתחלפות בהשתנות הכוכבים, הא' משפיע חיים, הב' עושר, הג' גבורה, הד' בנים, וכן כולם. ושיעור ההשפעות כמספר הכוכבים. והש"י הוא אחד באחדות, הוא המשפיע לכל כוכב וכוכב כפי הכשר קבלתו, לכן נקרא 'אלהי אלהים'. וזהו שאמר המשורר: מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא גדול אדונינו ורב כח וכו', כי הש"י ב"ה השגתו לא יגיע לנו כי אם בהבטת מעשה ידיו ופעלו, כמ"ש (תהלים ח ד), כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת וכו'. וכאשר נוכל להשיג כח והנהגת כל כוכב וכוכב אז נשכיל מה רב כח המשפיע לכל אחד ואחד. וז"ש (תהלים קמז, ד), מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא, פי' לכל אחד יקרא בשם אחר כפי השתנות פעולתם בעולם השפל, כמו שאדם קרא שמות לחיות הארץ כפי כחם ותכונתם. ואמר דוד ע"ה: הבט נא וראה גדול אדונינו ורב כח, הנותן לכל כוכב כח מיוחד, וכח נקרא 'אל', לכן נקרא 'אלהים' בלשון רבים כי הוא סובל הכל ומשפיע לכל אחד ואחד. ונקרא 'אלהי ישראל' וכן 'אלהי אבותינו אברהם יצחק ויעקב', לפי שהיו מושגחים מאתו השגחה פרטית, וכן, ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלהים. לפי שהיו מודים בבורא העולם, אבל אמרו עזב ה' את הארץ ונטשו ביד המזלות, וכשראו שינוי הטבע נפלו על פניהם, מפני הכלימה על דעתם המשובשת, והודו שה' הוא האלהים המשגיח בפרטיות ושומע בקול עבדו. וזה שאנחנו אומרים (בברכות), ה' אלהינו מלך העולם, שעלינו משגיח בפרטות, כמו 'וידע אלהים', ידיעה פרטית ושל חיבה, ועל כל האומות הוא 'מלך העולם', כמ"ש ומלכותו בכל משלה, לכן נקרא 'מלך הגוים', כמ"ש: מי לא יראך מלך הגוים". עכ"ל.וכשנעיין בדברי הגר"א, נראה כי בבואו לבאר את שם 'אלוקים', הוא מסביר כי שם זה בא להורות על היותו בעל כח המנהיג ומשגיח על כל העולם, שכל הכוחות נמשכים ממנו ית'. אך בבואו להסביר שם 'אלוקינו' או 'אלוקי ישראל' אינו נוקט כלל לשון כח, אלא מבאר כי עיקר ענינו הוא הנהגה בהשגחה פרטית, בשונה משאר האומות שמונהגות בהנהגה כללית על ידי כוכבים ומזלות. וזה ממש כדברנו לעיל, שזהו בעצם ההבדל בין שתי שמות אלו[21].
ולפי זה נוכל לתרץ מה שהקשנו לעיל, שהיות שדעת הרבה ראשונים וכן דעת הגר"א עצמו, ששם 'אלוקינו' משמעותו השגחה פרטית, מדוע לא העיר זאת הגר"א בביאורו על השו"ע (בסימן ה'), בביאור השם 'אלוקינו' שבברכות, אלא רק ציין שמקור הדברים ברבינו יונה, ומשמע שהוא מסכים עם דעת השו"ע, והרי השו"ע לא הזכיר כלל את עניין השגחה פרטית, שזה עיקר ההגדרה לדעת הגר"א. אלא ע"כ הבין הגר"א שאין דעת הטור והשו"ע לבאר את השם 'אלוקינו' שבברכות שעניינו השגחה פרטית, אלא רק את השם 'אלוקים' כפי שהוא מופיע במעשה בראשית, שעניינו השגחה כללית, ולכן אין בזה שום סתירה.
אמנם, לא הזכיר הגר"א כאן בהדיא שהשם 'אלוקים' עניינו בעל הכוחות כולם, אך בס' אמרי נועם לתלמיד הגר"א (ברכות נח:) כתב זאת בשם הגר"א ביתר הרחבה, וז"ל: "נאמר, מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא גדול אדונינו ורב כח (תהלים קמז, ד), וקשה מה ענין סמיכת הפסוקים, דמשום שהוא 'מונה מספר' לכן 'גדול אדונינו ורב כח'? ויש לומר דידוע דהכוכבים מנהיגים את העולם בהשגחת הקב"ה, כגון 'חכמה' נמשך מכוכב אחד ו'עושר' מכוכב אחר, וכן כל הדברים שבעולם מתנהגים ע"י הכוכבים, ולכך היו האו"ה עובדים לכוכבים ומזלות, שהם סוברים שהכוכבים בעצמם מנהיגים את העולם שלא בהשגחת הש"י. והנה מענין הכוכבים נוכל לידע על ריבוי הדברים שישנם בעולם, וכשאנו רואים שיש כל כך אלפי רבבות כוכבים לאין מספר, מסתמא יש כל כך דברים בעולם מה שאין אנו יודעים מהם אפי' אחת. לז"ש מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא, ר"ל שקורא לכל אחד שם הראוי לו לפי ענין הכח הניתן לו להנהגת הדבר שנתמנה עליו, וכל הכוחות שלהם נמשכות מהקב"ה ומזה נוכל לידע כי גדול אדונינו ורב כח שנמצאים בו כל ריבוי הכוחות הללו". עכ"ל.
וכאשר נצרף את דברי הגר"א הללו עם מה שכתב באדרת אליהו, נקבל כי דעת הגר"א שמשמעות השם 'אלוהים' עניינה הנהגה והשגחה, ולכן גם הכוכבים קרויים 'אלוהים'. רק שיש הנהגה בהשגחה כללית על כל העולם ויש הנהגה בהשגחה פרטית על עם ישראל, ואופן ההנהגה בהשגחה כללית היא שבהיותו הבעלים של כל הכוחות שבעולם, הוא מנהיג את עולמו על ידי הכוכבים, אשר כוחם נמשך ממנו. וזוהי בעצם כוונת הטור והשו"ע בפירוש השם 'אלוקים'[22]. ואופן ההנהגה בהשגחה פרטית היא שהוא בעצמו משגיח על עמו, ללא כוחות אחרים. ולכן לא העיר הגר"א בהגהותיו על השו"ע שפירוש השם 'אלוקינו' איננו תקיף ובעל הכוחות כולם, אלא הנהגה של השגחה פרטית, היות וברור כי השו"ע בא להסביר אופן ההנהגה הכללית, ולא את אופן ההנהגה הפרטית.
♦
ההבדל בין שם אלוקים לשם אלוקינו
וכן מצאנו חילוק זה במפורש בספר מלחמת מצוה (לר' מאיר בר"ש המעילי, נדפס בראש ס' המאורות לברכות מהד' בלוי) שכתב כי משמעות השם 'אלוהינו' להורות כי עיקר השגחתו היא בעם ישראל, וזהו עיקר ההבדל בין שם 'אלוקים' לשם 'אלוקינו', וז"ל: "שמע ישראל - כל' שישמע ויקבל כל עם ישראל ויאמין, כי השם בן ד' אותיות - שמורה על הויתו ומציאותו והַמציאו כל הנמצאים וההויה - הוא אלקינו, כל' שהוא משגיח בנו להנהיגנו כפי הראוי לנו לפי מעשינו, וכפי גזרת משפטי חכמתו ורצונו, כי לשון 'אלקים' מורה ע"ז, כל' שהוא שופט ומנהיג וכו'. ואמר 'אלקינו' ולא אמר 'אלקים' להורות כי עיקר השגחתו היא בעם הדבוקים בו, והם ישראל עמו וצאן מרעיתו".ואין להתפלא על כי משמעות השם שונה כל כך ממשמעותו כאשר הוא בא בהטית שייכות, כי מצאנו כדוגמת זה בתוארי השם, שכאשר התואר מתייחס לעצמותו משמעותו שונה מאשר כינוי התואר המבטא קשר בינו ובין בריותיו. כגון שם התואר 'קדוש', אשר בדרך כלל בא לציין את עצמותו ומהותו ית', ומשמעותו נבדל ומופרש ורחוק מהשגה, אך כאשר מתואר הקב"ה בכינוי שייכות לעם ישראל, אינו בא לציין את עצמותו ומהותו, אלא את הנהגתו עם בריותיו בכלל ועם עמו בפרט. כגון: "ותשא מרום עיניך אל קדוש ישראל" (מל"ב יט, כב), וכן "וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ" (ישע' ה כד) "וקראו לך עיר ציון קדוש ישראל", ובברכת המזון "קדושנו, קדוש יעקב", אין הכוונה נבדל מהשגתנו אלא משמעותו שהוא מקור הקדושה שלנו, כמו שכתב הכוזרי שזהו כינוי לעניין האלוקי הדבוק בעם ישראל (מאמר ד, ג).
♦
הוראת השם 'אלוהים' כמנהיג משגיח
לעיל כתבנו שמסתבר שדעת הטור והשו"ע היא כדעת רבינו יונה, ששם 'אלוקינו' כוונתו משגיח ומושל על עמו. וכעת נבוא להראות כי רבים מהראשונים סוברים כדעה זו:בתרגום הרס"ג על הפסוקים "וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי... והיה ה' לי לאלוקים" (בראשית כח כ-כא), מצאנו כי את השם 'אלוקים' הראשון תירגם 'אללה', כדרכו בכל מקום, אולם השם השני תרגם משגיח וגואל, היות שבא עם יחוס 'לי', ולכן כביכול אמר 'והיה ה' לאלהי', ועל כן בא לבטא השגחה. וכן בכל מקום שנאמר 'אלוקינו' או 'אלוקיך', הוסיף הרס"ג לתרגום הבסיסי 'אללא' גם 'רבנא' או רַבַּכּ (رَبَّك) שמשמעותו אדונך או ריבונך.
הרשב"א במענה לשאלה על ביאורה של ק"ש (שו"ת חלק ה סימן נה) מבאר בין היתר את משמעות השם 'אלוקים' וז"ל: "שמע ישראל, כולל ג' ענינים, שנצטוינו לשמוע וללמוד וחיקור היטב אם יש ראיה סותרת ח"ו. ואחר שנבא מתוך השמיעה אל החקירה באמת תביאנו החקירה ותכריחנו הכרח אמתי לקבל ולהאמין כי הוא ית' נמצא וכן הוא משגיח על פרטי מעשינו. והוא אומרו 'אלהינו' שלטון אלהות מנהיג ודיין. כמו נתתיך אלהים לפרעה, תרגם אנקלוס 'רבה'. אלהים לא תקלל, תרגום 'דיינא'. ולפי שהמתפלספים משתבשין וגוזרין שהוא ית' אינו משגיח בפרטים התחתונים ואפי' במין האנושי, והוא כדעת האומרים: עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך. על כן אמר אלהינו כי הוא משגיח בנו. ומצטרף לזה שהוא מנהיגנו ולא כוכב ולא מזל ולא שר משרי מעלה רק הוא ית'. ושהוא הבדילנו לשמו ולקחנו לחלקו. כאומרו בהנחל עליון גוים וכו' כי חלק ה' עמו".
ועוד כתב הרשב"א כי משמעות שם 'אלהינו' היא שהוא משגיח עלינו בפרטות, וז"ל: "שני שמות אלו (ה' אלהינו) הם כלל כל התורה כולה וכל השמות כי הקב"ה הוא נסתר מצד עצמותו ונגלה מצד מעשיו. לכן אנו אומרים בכל ברכה לשון נגלה ונסתר שם הוי"ה ברוך הוא הוא מורה על צד עצמותו יתברך. ואלהים הוא מורה על השגחתו על בריותיו. ולכן כתיב בכל פרשת בראשית שם אלהים לבדו. ובהשגחה יש ב' ענינים השגחה כללית דהיינו על כל בריותיו ועל כל העולם בכללות, והשגחה פרטית שמשגיח על ישראל לבד. וכנגדו הוא שם אלהים. ולכן אומרים בכל ברכה, ה' אלהינו מלך העולם, דהיינו ה' מצד הנעלם, ואלהינו שהוא משגיח עלינו בפרטות, ומלך העולם שאע"פ שמשגיח עלינו בפרטות משגיח ג"כ על כל העולם כולו בכללות ומושל עליהם", עכ"ל.
וברש"י על הפסוק שמע ישראל ה' אלוקינו (דברים ו ד) מבואר שכונת 'אלהינו' שייך ביחוד אלינו, שאנו מאמינים באלהותו, ולא אלוהי האומות[23]. ועוד כתב רש"י (בר' ב, ה) על פירוש השם ה' אלוקים: "ה' הוא שמו [כל' שם העצם המורה על עצמותו ית'], 'אלהים' שהוא שליט ושופט[24] על כל העולם [כל' שם תואר (מנח"י ע"פ הרא"ם)]. וכן פירוש זה "בכל מקום לפי פשוטו ה' שהוא אלהים". וכן פירש עוד 'בני האלהים' (בראשית ו ב) – "בני השרים והשופטים, כל אלהים שבמקרא לשון מרות, וזה יוכיח ואתה תהיה לו לאלהים, ראה נתתיך אלהים לפרעה". כל' לדעת רש"י עיקר משמעות השם 'אלוקים' מורה על הנהגה ושלטון.
ונביא להלן עוד ראשונים שדעתם ששם 'אלוקים' מורה על היותו מנהיג ומשגיח:
הכוזרי כתב (מאמר א' קט) וז"ל: "...אבל הוא אומר ואתם תהיו לי לעם ואני אהיה לכם לאלהים - מנהיג אתכם וגו'".
הרד"ק עה"ת (בראשית שם) כתב: "שהוא שם שופט ומושל ומנהיג, ולפי שהוא לרבים נקרא בלשון רבים, כי מצאנוהו שם לגדולי העם ושופטיו ומנהיגיו ושם למלאכים ולכוכבים וכו'", עי"ש [וכן כתב רבנו בחיי בריש בראשית על דרך הדרש, עי"ש].
בעל המאורות בספרו מלחמת מצוה (בריש מסכת ברכות) בביאור פסוק ראשון של ק"ש כתב בזה"ל: "ה' אלוהינו - כלומר שהוא משגיח בנו להנהיגנו כפי הראוי לנו לפי מעשינו וכפי גזירת משפטי חכמתו ורצונו, כי לשון 'אלוהים' מורה על זה, כלומר שהוא שופט ומנהיג, כמו אלוהים לא תקלל ומתרגם דיינא" וכו' עי"ש.
בדרשות הר"ן (דרוש תשיעי בבאור הפסוק אנכי ה' אלוקיך) כתב: "דעתי שאין המצוה הראשונה שהיא אנכי ה' אלהיך - להאמין שיש שם עילה וסיבה ושהוא פועל לכל הנמצאים... כי הוי"ה - מורה על עילה מחוייבת המציאות, וזה לא בא על צד המצוַה, אלא [דברי הכתוב כאן בנויים] על צד הדבר הפשוט שהיו מודים כבר שלא היה להם ספק כלל שהוא מחוייב המציאות, אולם מה שהיה מחדש להם עכשיו ומצוֶה שיאמינו בו, הוא שאמר כמדבר בעדו [בגוף ראשון], אני הוא אותו מחוייב המציאות - מנהיגך, והוא פירוש אלהיך"[25].
וכן כתב ר' יעקב אנטולי מחכמי פרובנס בספר מלמד התלמידים (פר' ויחי): "לידע שיש אלוה, כל' שיש נמצא מחויב המציאות, ושהוא מושל בכל, ומנהיגו, ושהוא אחד אמתי, לא ישיגנו לא גוף ולא כח בגוף".
האהל מועד (שער ראשית חכמה קי"ג ע"ב) כתב וז"ל: "ה' אלוהינו כלומר מנהיגנו ושופטנו המשגיח בנו", עי"ש.
תלמיד הריטב"א (ספר ארבעה קנינים מאמר התשובה), וז"ל: "ולכוין בשם אלהינו שאחר שהוא יתברך מצוי שהשגחתו היא פרטית בישראל".
הספורנו עה"ת (ויק' כב לג) כתב וז"ל: "המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים - להיות מנהיג אתכם בלתי אמצעי, כמשפט הנבדלים מחומר, בהיותכם הולכים בדרכי קדושתי, כאמרו אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו (ירמיה י ב)".
וכן כתב הרמ"ק ז"ל בפרדס רימונים (שער א' פרק ט'): "אלוקינו פירושו השגחה פרטית, וזה פירוש אלוקינו, כי עם היות מציאותו מחויב מצד כל העולם כולו, והוא היה הוה ויהיה ומהוה כל הויות, שזהו פירוש שם בן ד' בכתיבתו, ועם היותו רבון כל עולמים עליונים ותחתונים, שזהו פירוש קריאתו באדנות, ומזה יוכרח היות השגחתו כוללת בכל העולם, עם כל זה הוא אלקינו פירוש משגיח בנו בפרטות".
ובספר כוונות התפילה לר' יום טוב ליפמן מילהויזן כתב כי פירוש המלה 'אלוקינו' בשמע ישראל הוא שהוא אלוה שלנו כלומר מנהיגנו לטוב ולרע לאין סוף (כלומר תמיד).
♦
אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים
משמעות זו של שם 'אלוקינו' כמשגיח בהשגחה פרטית, מסייעת ליישב הקושייה שהתקשו כבר הראשונים [כגון ר' יהודה הלוי ששאל את הראב"ע (שמ' כ, א), וכן הכוזרי נשאל בזה ע"י מלך כוזר], מדוע נאמר בדיברה הראשונה 'אנוכי ה' אלוקיך', והרי היה ראוי יותר לומר 'אנכי יי אלהי כל העולמות וכל הנמצאים כולם', וכן במקום 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים', נאות יותר לומר 'אשר בראתי שמים וארץ הימים וכל אשר בהם וכל העולמות', כי ודאי כל הניסים והנפלאות של יציאת מצרים לא נחשבים למאומה כנגד מעשי גדולות ופלאי פלאות של עצם בריאת יצור קטן שבבריאה (כך שואל היד הקטנה שער התורה פ' א).ועוד שלכאורה אין כאן כלל שום ציווי אלא הצהרה, ואילו שאר הדברות כולם הם ציווים.
אך הסביר המהר"ל (תפארת ישראל פ' לז) שכל זה קשה למי שלא מבדיל בין אלהותו ית' ית' על ישראל ובין אלהותו על הכל, וסובר שכמו שהוא ית' אלהי הכל, כך הוא אלהי ישראל, ודבר זה טעות. כי הכתוב רוצה לומר 'אנכי ה' אלהיך', כל' מיוחד לך, כי שמו ית' חל על האומה הנבחרת בפרט. ואף שאמנם הוא אלוקי הכל, אבל שמו נקרא על אומה נבחרת, והשגחתו במיוחד עליהם. לכן נאמר אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. שלא בא ללמד על ממשלתו של הקב"ה על הכל, אלא על השגחתו המיוחדת על ישראל.
וכבר הקדימו הסמ"ק ברעיון זה, שכתב על המצוה הראשונה של אנכי ה' אלקיך שהמלה אלקיך כוללת השגחה, כמו שמפורש בהמשך הפסוק 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ולא אמר 'אשר בראתי שמים וארץ', כדי להדגיש את הרעיון הנ"ל של השגחת השם על עם ישראל, ומתוך ידיעה זו מגיע הציווי על האמונה, כלומר מצווה לנו: כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם, כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלהיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם.
ועל פי יסוד זה ישב רבינו יונה (דעת ותבונה פר' יתרו) גם את שאלת הציווי בדִברה זו, שהזכות הזו שהוא אלוקינו מחייבת לקבל אלהותו ועול מלכותו יותר משאר אומות, וההוצאה [ממצרים] היתה לקבל עול מלכותו, שנא' המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים (ויק' כב לג). וזהו שכתב הרמב"ן (שמ' כ ב) כי בידיעתו אותם ובהשגחתו עליהם יצאו ממצרים, ובזה הם התחייבו לקבל עול מלכות שמים. וכן כתב הספורנו (שם): אני אלוהיך ללא אמצעי, לכן לי לבדי תתפלל ואותי תעבוד בלי שום אמצעי.
וכן כתב ר' יעקב אנטולי בפר' יתרו בבואו לבאר את הדיברה הראשונה "אנכי ה' אלוהיך", וז"ל: "והמצוה השנית הוא להאמין ולדעת שהוא אלהינו. ולפי שמצאנו זה השם על מלאך, כי ראיתי אלהים, ועל שופט, אלהים לא תקלל, ועל מנהיג, עשה לנו אלהים. ידענו כי זה השם נופל על מושל באחרים ומשגיח בהם ומנהיגם הנהגה ישרה. אם כן המצוה הזאת באה כדי להאמין שהוא מושל בכל, וכי הוא שופט כל אחד ממנו ומשגיח עלינו תמיד, והוא המצוה אותנו והמזהירנו כדרך המושל. ובזאת המצוה תתקיים הדת כלה ותתאמת"[26].
וכן כתב ר' יצחק אברבנל בפרושו על התורה (דברים פר' ואתחנן): "דע שלא בא הקב"ה לסיני להודיע לעם היותו נמצא או מחוייב המציאות, כי המדע הזה הוא מושכל יגיע השכל אליו בהקדמותיו ומופתיו. וחכמי הפלוםופים הִשלִמו באמתתו. ולא היו ישראל צריכים לשמוע מפי הגבורה עניין זה, כיון שהם מעצמם היו יודעים אותו. וגם לשון הדבור וענינו בלתי מורה עליו, שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ומפני זה דעתי נוטה שהודיע הקב"ה לישראל בדִבֵּר הזה... שאינם נכנעים תחת ממשלת שר אחד משרי מעלה, אבל שהאלוה והשר אשר על ישראל הוא השם ית' לבדו ואין עִמו אל נכר, שאינו נברא כמו שרי העולם שהם כלם נבראים. ואמנם השר המושל בישראל הוא בורא העולם ומהוה אותו. כי הוא אשר ברא העולם אחר האפס המוחלט... ר"ל דע ישראל שאנכי יהו"ה המהוה את העולם ובורא אותו, אני עצמי הוא האלוה שלך והשר והמנהיג העליון אשר עליך, ולכן הוצאתיך מארץ מצרים, כי הוצאתיך משם כנגד השרים העליונים. כמו שאמר ובאלהיהם עשה ה' שפטים, והיה תכלית ההוצאה משם כדי שאנכי אהיה לכם לאלהים, וכמו שאמר ואתכם לקח ה' ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה"[27].
וכן פי' כאן הנצי"ב ז"ל בהעמק דבר (פרשת יתרו): "אנכי ה' - המהווה הכל. 'אלקיך' - מנהיגך ומשגיח עליך בפרטות". וכן כתב הגה"ק רבי צדוק הכהן (בספר דברי סופרים חלק לקוטי מאמרים אות ה') וז"ל: "התחלת התורה אנכי ה' אלקיך, פירוש מנהיגך, שידע שהש"י הוא המנהיגו בכל דבר".
♦
ה' הוא האלוהים
נאמר בתורה ע"י משה רבינו לעם ישראל "וידעת היום והשבות על לבבך כי ה' הוא האלוהים" (דב' ד' לט), ויש להבין מה היא אותה ידיעה שאנו מצווים לדעת, ומה המשמעות של שני שמות אלו כשהם באים בסמיכות.והנה הבטוי "ה' הוא האלוקים" נאמר גם בנביא, והפעם ע"י עם ישראל, וזאת לאחר שאליהו הנביא הוכיחם באומרו להם "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, אם ה' הוא האלוקים לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו", וכשנוכחו לראות את אפסיות הע"ז ואת כחו וגבורתו של הקב"ה אז הודו כי ה' הוא האלוקים. והסביר העניין בס' אמרי שפר הקדמון[28], שהעם הכירו בקיומו של ה', רק טעו לחשוב בסכלותם שה' לרוב מעלתו ורוממתו לא משגיח בעולם, אלא מסר ההשגחה לאחרים, כדוגמת הבעל, וכאשר ה' נענה לאליהו ולא לנביאי הבעל, הבינו את טעותם. והוסיף עוד לבאר: "נראה מזה שלא היה סכלותם בשם ה' שהוא השם המיוחד, אלא הסתפקו אם הוא 'האלוהים', כלומר משגיח ומנהיג בשפלים, כי שם 'אלהים' מורה על ההנהגה, ולכן זהו גם כינוי הדיינים, כדכתיב אלהים לא תקלל ומתרגמינן דיינא לא תקיל, והוא על שם ההנהגה. לכן אמר אליהו למה אתם מסופקים אם ה' הוא המנהיג ואם הבעל, בגלל שאתם חושבים בטעות שהשם מסר עולמו למנהיגים. וזהו גם כן מה שכתוב, המקטרים לבעל לשמש ולירח (מל"ב כג ה), כי לא אמר ולשמש ולירח רק לבעל לשמש, כלומר לבעל שהוא השמש והירח וצבא השמים".
כלומר טעותם היתה בחושבם שהקב"ה אינו מתעניין בהם ואינו משגיח עליהם, אלא אליליהם הם המשגיחים. אולם יש לדעת כי אין טעותם של עובדי ע"ז נובעת מטיפשות, אלא מבואר בתורה כי באמת הקב"ה מסר יכולת וכוחות לשליחים למשול על האומות העולם, אלא שהוא זה שמשפיע עליהם כוח זה, ואין כוחם נובע מעצמם. אולם על עם ישראל הוא משגיח בעצמו ללא מתווכים.
וכן כתב בספר המשכיל (לרבי שלמה שמחה מטרויש תלמיד מהר"מ מרוטנבורג חובר בשנת ה"א נד): "ברא מלאכים והם שרים של מעלה הממונים על פעולות הקב"ה אשר המשילם הקב"ה, זה לממשלת דבר זה וזה לממשלת דבר זה, ועל כל אומה ואומה ממונה שר אחד, להיות מנהיג אותה. ולא על האומות בלבד כי גם על כל מיני בהמות וחיות ואפילו על שרשי הצמחים יש על כל אחד ואחד מהם דבר ומנהיג".
ומבואר שדעת רוב הראשונים בפירוש השם 'אלוהינו' שהוא שופט ומנהיג אותנו בהשגחה פרטית, ואנחנו שייכים לו, בניגוד לאומות שהן שייכותם לשרים הממונים עליהם, כמו שכתב הרמב"ן בפר' ואתחנן. ומה שכתב הרמב"ן בבראשית בפרוש המלה 'אלוהים', שהוא בעל הכוחות כולם, כוונתו היתה לפרש את שורש הוראת השם הבסיסי, שהוא זה שנותן הכוח לכל השרים, אבל בברכות ובק"ש כשאנו אומרים שהוא אלוה שלנו אין הכוונה לבעל הכוחות כולם, שאין זה מתייחס אלינו, אלא הכוונה היא לשופט ומושל עלינו כנ"ל.
וכן האריך להסביר ר' יוסף ג'יקטליה בשערי אורה (שער ה') וז"ל: "ואין לך להאמין דברי ריקות של כמה ריקים שאומרים שאין כוח באלהי העמים ואינם נקראים אלהים. אבל יש לך לדעת כי ה' יתברך נתן כוח וממשלה ושבט ביד כל שר ושר משרי האומות לדון ולשפוט את עמו ואת ארצו, ונקרא שם השר 'אלהים' לפי שהוא שר ושופט את בני ארצו[29], אבל סוף כל השרים וכל האומות שלהן באין להיות נדונין בבית דין של ה' הנקרא 'אלהים אמת', ואם חטאה או סרחה אומתו של שר, אזי לוקה השר על אומתו שבארצו. ודע והאמן כי אין כוח באלהים אחרים שהם אלהי העמים, אלא אותו הכוח שנתן ה' להם לשפוט ולפרנס את אומותם, אבל אינן יכולין למחוץ ולרפא להמית ולהחיות חוץ מהכוח הידוע הנתון להם לבני ארצם וממשלתם. וזהו כי כל אלהי העמים אלילים. ופירוש 'אליל' הוא כמו בשר אדם מת, לפי מחלוקת החכמים במסכת חולין מכל צד הוא לשון אליל דבר מת, וזהו רופאי אליל כולכם (איוב יג ד) שהוא בשר מת שאין לו רפואה, כך אלהי העמים אין בהם כוח להיטיב ולהרע זולתי אותו הכוח הקצוב שמוסר להם השם, ואינן יכולין לצאת מאותה השורה והם כמו כן נדונין כמו שבני ארצם נדונין וכל כוחם וממשלתם אינו אלא אותו הפרס שהם מקבלים משם יהו"ה יתברך שהוא אדון ודיין על כולם. ועתה שמור עיקר זה לכל התורה כולה ותוכל לדעת מהו שם אלהים בכל מקום, או שם אלהים אחרים, כמו שאמר בעבר הנהר ישבו אבותיכם וגו' ויעבדו אלהים אחרים (יהושע כד ב), לא יהיה לך אלהים אחרים (שמות כ, ג)".
וכן כתב הנצי"ב בפי' העמק דבר על הפסוק "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" (דברים ו ד) וז"ל: "אלוהים משמעו בכל מקום מנהיג הטבע והליכות העולם. והנה כל אומה יש לה שר שמנהיג את הליכות העולם של אותה אומה, אבל אנו מתנהגים גם בהליכות הטבע בהשגחת הויה המהוה הכל".
וכן כתב בביאורו בהגדה (בפירוש על ההלל): "מי כה' אלוהינו, שהוא משגיח פרטי עלינו בלי אמצעי, וכלשון המקרא (תהלים נז) 'אלוהים אלוהיך אנוכי'. ותניא במכילתא פרשת משפטים (מסכתא דכספא פרשה כ') והובא במדרש רות (פתיחתא א'): אלוהים אני על כל העולם, אלוהיך ביחוד אנוכי".
ומעתה ניתן להבין היטב את דברי המדרש ששם ה' חל על עם ישראל ביחוד ולא על אומות העולם. וז"ל המדרש: "אנכי ה' אלהיך, אלוה אני על כל באי העולם. יכול אף אתה כיוצא בהן ת"ל 'אלהיך'. יכול אני [רק] עליך בפני עצמך, ת"ל אנכי ה', אלוה אני על כל באי העולם. הא כיצד אלוה אני על כל באי העולם, ושמי יחול עליך. כיוצא בו אתה אומר (ירמ' לב יד,כז), כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל, הנה אני ה' אלהי כל בשר, אלוה אני על כל באי העולם, יכול אף אתה כיוצא בהן ת"ל 'אלהי ישראל', יכול עליך בפני עצמך ת"ל, אני ה' אלהי כל בשר, הא כיצד אלוה אני על כל באי העולם וחל שמי עליך"[30].
והטיב לבאר את הדבר בספר הכוזרי (מאמר ד, ג ע"פ גניזי), וז"ל: "כי אין צירוף ויחס בינו ובין אומה מהאומות, כי איננו מאציל מאורו כי אם על עם הסגולה על בעלי הדת האמיתית, והם המקבלים ממנו יחס זה, ולכן הם נקראים 'עַם ה'', או 'עַם אלוהי אברהם', והוא מתייחס אליהם באופן מקביל, ונקרא 'אלהי ישראל', והיה השם הזה מיוחד בנו, שאין אחר יודע אותו אמיתת ידיעתו זולתנו. שמא תאמר הלא ישנן אומות ההולכות אחרי ה' ועובדות אותו על סמך השמועה ששמעו עליו, וקבלו אלהותו עליהם בעצמם, אם כן מן הראוי לחול אף עליהן שם ה'. אך היכן ראינו שה' יתברך קבלם לעם, והיכן מצינו שאור ה' דבק בהם, ורצה בעבודתם, והתרגז על חטאם. אדרבה, אנו רואים שגורלם, הן לטוב והן לרע, נעזב לטבע ולמקרה. אין ה' מנהיגם בדרך שתהא ברורה וגלויה לכל היא הנהגה אלהית בלבד. ואותנו יחד ה' לו לעם, שנאמר ה' בדד נחנו ואין עמו אל נכר"ל).
♦[31]
כי חלק ה' עמו
אין נושא זה יהיה שלם אם לא נוכיח גם כיצד משמעות זו של שם 'אלוקים' המבטא הנהגה מיוחדת של הקב"ה עם עם ישראל, מאירה לנו באור חדש את פסוקי התורה, וכיצד רעיון חשוב זה עוזר לפתור קושיות המתגלות בקריאה פשוטה בפרשיות התורה העוסקות ביחס המיוחד של הקב"ה לעם ישראל.דהנה, בפרשת ע"ז (פר' ואתחנן ד יט-כ) נאמר: "ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים, ואתכם לקח ה' ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה". והדבר תמוה מאד, כי משמע מפסוק זה שהקב"ה כביכול נתן לאוה"ע את השמש והירח והכוכבים, כדי שיעבדו להם. ואם כך הוא, מדוע הם נתבעים אם הם עובדים ע"ז. וכן בתפילת עלינו לשבח אנו אומרים: שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם... שהם משתחווים להבל וריק וגו', משמע שחלקם גורלם ותפקידם בעולם הזה הוא לעבוד לאל אחר ואנחנו תפקידנו לעבוד לקב"ה, והעניין צ"ב.
ואכן, הרמב"ן דן בשאלה זו, ודבריו קשורים קשר ישיר לדברים שביארנו לעיל, וז"ל: "וכבר פירשתי (פר' אחרי מות יח כה) 'אשר חלק ה' אלהיך אתם לכל העמים', כי לכולם כוכב ומזל וגבוהים עליהם מלאכי עליון, כגון הנאמר בדניאל 'שר מלכות פרס' ו'שר מלכות יון'. ובעבור כן יעשו להם אלהים מהם ויעבדום. ואמר ואתכם לקח ה', כי אתם חלק ה', לא תקימו עליכם שר או עוזר זולתו, כי הוא הוציא אתכם מכוד הבדזל שהייתם בתוך מצרים בכור אש ועצים, והוציא אתכם משם כנגד שריהם שעשה בהם שפטים, ולולי שהפילם לא הייתם יוצאים כי היו הם במעלתם שלא תצאו. והנה עשה כל זה כדי שתהיו לו נחלה ותהיו לשמו הגדול סגולה מכל העמים".
מבואר בדבריו דמתוך שהוציאנו הקב"ה מכוד הברזל ולקח אותנו להיות חלקו ונחלתו נתייחדנו משאר כל האומות, שאין אנו שייכים כלל לכל הענין של עבודה זרה, כי רק אומה"ע, שמונהגות תחת מערכת כוכבים ומזלות, שייכות לע"ז, דכיון שכך סידר מלכו של עולם שהוא מנהיג את האומות בחוקי הטבע תחת מערכת של הנהגת הכוכבים ומזלות. משו"ה שייך ענין הע"ז להם בלבד, שהם עובדים לכוכבים ומזלות אלו, משא"כ אתם ישראל, הרי אינכם נמצאים תחת מערכת זו כלל, אלא אתם חלק ה', כדכתיב (דברים לב ט) כי חלק ה' עמו, כמו שביאר הרמב"ן (בפר' אחרי מות שם), שלקחם הקב"ה מתוך כור הברזל להיות לו לעם נחלה. וכיון שאתם מונהגים ע"י הקב"ה בעצמו בלא אמצעי, אין לכם שייכות לענין עבודה זרה. ונמצא לפי דבריו, דמלבד גילויי האמונה שהיו ביצי"מ, הרי הוצאתם משם היתה לתכלית של הנהגה מיוחדת עמהם, של כי חלק ה' עמו, וחידש הקב"ה הנהגה זו ע"י שלקח את ישראל לו לעם. וזהו שנאמר "ואתכם לקח ה' ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה", שנעשו ישראל נחלת ה' כשלקחם הקב"ה להיות לו לעם נחלה ולהעלותם למדריגת "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו". וזהו מה שכתב הרמב"ן: 'דמניסי יציאת מצרים יצא להם לדעת ולהאמין 'כי יש ה' והוא אלהים להם'[32].
ובספר מלחמת מצוה (לר' מאיר המעילי) עמד גם הוא על נקודה יסודית זו בהנהגת השם עם עמו, וז"ל:
אמר 'אלהינו' ולא אמר 'אלהים', להורות כי עיקר ההשגחה היא בעם הדבקים בו, והם ישראל הנקראים עמו וצאן מרעיתו. וזהו שאמרו (שבת קנו א) אין מזל לישראל, ללמדנו כי אע"פ שהעולם הזה השפל משתלשל ומדבק בכח השבעה משרתים והמזלות אשר חלק השם הנכבד אותם לכל העמים, אם ישראל עושין רצונו של מקום הוא מנצח המזל וכח המשרתים אם הוא לרוע, ומטיב להם. ועל דרך הזה היתה הנהגתו עם אברהם וזרעו אחריו. ומה שאמרו שם "מזל מחכים" "מזל מעשיר" ו"יש מזל לישראל", הכל אמת, לפי שאין השם מנצח המזל וכח מערכת העליונים כי אם לעתים רחוקים ולצורך גדול לצורך חסידיו הדבקים בו או לענוש הרעים.
אמנם, אוה"ע בהיותם נתונים תמיד תחת ממשלת השרים והכוכבים, טועים הם לחשוב שהם אלו אשר משפיעים עליהם, ולא השי"ת, ועל כן כיון שאינם רואים לפנים מזה, ממילא נהפכו הכוכבים והמזלות לסיבה הראשונה בעיניהם, ומכאן הוא יסוד כל הע"ז שלהם[33]. רק היות וסוף כל סוף השפעת אומה"ע יורדת להם ע"י שרים של מעלה, וגם מעטים הם המסוגלים להתבונן בפנימיות הדברים, על כן ניתן להבין מה שמצאנו בדברי רבותינו (תוס' סנה' סג ובכורות ב: ד"ה שמא, וכך פסק הרמ"א או"ח סי' קנ"ו והש"ך שם, והמור וקציעה ס' רכד), שאף שישראל מוזהרים על השיתוף, מ"מ בני נח אינם מוזהרים על השיתוף, אלא מוזהרים רק שלא לומר שהשרים עצמם הם האלוהות[34]. וכתב בס' נפש חיה (מגילה כח:) על פי דברי הבאמ"ח (פר' יתרו בפסוק אנכי ה') שלפי זה אין צריך לפרש הפסוק "אשר חלק אותם לכל העמים" כשבעים הזקנים שהוסיפו תיבת 'להאיר', כי הכתוב מתפרש כפשוטו, שחִלקם הקב"ה שיהיו מושלים על האומות ועל ידיהם יושפע להם שפע המצטרך. וע"כ הזהירה התוה"ק לישראל לא יהיה לך אלוהים אחרים אפ' בשיתוף ח"ו, והעכו"ם אינם מוזהרים עליה[35].
רעיון יסודי זה שופך אור חדש גם על פסוק נוסף מספר דברים (לב יב), שנא': "ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר". שעל פי פירוש רש"י 'בדד' מתייחס אל העם ולא אל ה', שפשיטא הוא שה' לבדו הוציאם בלי עזרת כח אחר (מנח"י ע"פ הרא"ם)[36], וכוונת הפסוק לומר שה' הנהיג את עם ישראל במדבר בדד ובטח, כל' שלא היו צריכים לשום אומה ללכת עמהם מרוב בטחונם. אולם ע"פ הראשונים שהוזכרו לעיל, שהשם 'אל' הוא גם כינוי לשרי האומות והכוכבים והמזלות, כמ"ש "נורא הוא על כל אלוהים" וכד', ניתן לומר שאין כוונת הפסוק לומר שבח או גדולת ה', אלא בא להדגיש את מעלת עם ישראל והיחס היחודי שהם זוכים לו, אשר בניגוד לשאר העמים המושגחים ומושפעים ע"י שר או מלאך, עם ישראל מושגחים על ידי ה' לבדו, ולא נתן לאל אחר להיות שותף עמו בשגחתו עליהם[37]. וכך אכן כתב הרמב"ן: ואין עמו כנוי לישראל והענין כי אין לישראל שר ומושל מכל בני אלהים שינחנו או יעזור בהנחותו, בלתי השם לבדו, כי הוא חלקו ונחלתו. ע"כ.
וכן ביאר הזוה"ק על פסוק זה (האזינו רפו, ב) שאין ישראל מושגחים על ידי מלאך או שליט אחר, וגם קישר זאת עם הפסוק כי חלק ה' עמו, וז"ל: "וישראל קדישין זכאה חולקיהון בעלמא דין ובעלמא דאתי, דלא יהב לון קודשא בריך הוא לא למלאכא ולא לשליטא אחרא, אלא הוא אחיד לון לחולקיה [לקח אותם לחלקו], הדא הוא דכתיב כי חלק ה' עמו".
והמלבי"ם על הפסוק אשר חלק וגו' לכל העמים (דב' ד יט) הביא פסוק זה כסיוע ונתינת טעם נוסף לאיסור עבודה זרה, וז"ל: "כל ארץ וכל עם נתון תחת משטר כוכב מיוחד שמשפיע על הארץ ההיא, וכל עם יש לו שר מיוחד, וזהו שאמר אשר חלק ה' אלוקיך לכל העמים תחת כל השמים. אמנם אתם לא כן, כי אתכם לקח ה' תחת השגחתו ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים, והיינו שלפי סדר מערכת השמים היה ראוי שתהיו תחת סבלות מצרים וה' הוציא אתכם בידו החזקה נגד המערכת, וכמו שכתוב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, וזה היה להיות לו לעם נחלה, כי רצה ה' שתהיו תחת השגחתו והשפעתו בלבד, וכמו שכתוב: ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. ועל כן אין ראוי לכם לעבוד לשום אלהות זולתו".
♦
אופן אמירת הברכות
עוד יש להעיר בעניין מנהג העולם באמירת הברכות, להפסיק בין שם הויה לאלוקינו, ולחבר שם אלוקינו עם 'מלך העולם', נראה שמנהג זה צריך עיון, כי בסדור עמודי שמים ליעב"ץ (דפו"ר עמ' רס"ג בברכת על המחיה ועוד) אשר נוספו בו טעמים גם בברכות, נכתב תחת השם 'אלוקינו' הטעם טרחא, שמורה על הפסק מעט, וכן מופיע בסדור ר' זלמן הענא ב'ברוך אתה' טעם קטון, ובשמות ה' אלוקינו מאריך טרחא. ונראה הסיבה לנוהג שנשתרש להפסיק אחרי שם הויה הוא משום שבברכות ארוכות מסיימים בלי שם אלוקינו, כמו ברוך אתה ה' על הארץ וגו', ששם ודאי צריך להפסיק אחרי שם הויה, וכך נוצר המנהג להפסיק תמיד אחרי שם הויה, אבל אין זה נכון לעשות כך, אלא צריך לחבר יחד את שם 'הויה' עם שם 'אלוקים'. וכמו שמופיע בכל התורה תמיד בלי הפסק ביניהם, וכמו שנוהגים לעשות הפסק 'באלוקינו' כאשר אין בברכה 'מלך העולם' כגון והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך וגו'.ויש אולי להביא ראיה מהנוסח דידן 'שמע קולנו ה' אלוהינו אב הרחמן', שדומה במבנה המשפט למבנה של משפט הברכה, שהמנהג לעשות הפסק אחר השם 'אלוהינו'.
וכן מוכח מהזוהר פרשת לך לך (דף פ"ז ע"א): "ברוך אברם, רזא דמלה תקונא דברכאן איהו [סוד הדבר תיקון הברכה הוא]. 'ברוך אברם' - כמה דאמרינן ברוך אתה. 'לאל עליון' - ה' אלהינו. 'קונה שמים וארץ' - מלך העולם[38]. והאי קרא רזא דברכאן איהו".
וראיתי בשו"ת שבט הלוי (חלק י' סימן ט) וז"ל: "בענין המדפיסים שעשו הפסק פסיק בין שם הוי' ב"ה לאלקינו, שכן לא יעשה, כי אין להפריד בין ה' לאלקים, כי הכוונה הפשוטה הוי' שהוא אלקים לנו, וכן ה' הוא האלקים, וכן אם הפירוש כמש"כ בספה"ק אלקים בגמטרי' הטבע, שאנו מאמינים כי כל הטבע אלקות ומלובש בהטבע, ופסוק שמע ישראל וגו' נאמר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, וכ"ה בסידור היעב"ץ. ודבר חשוב לעורר בזה, והכל נכון וברור". ע"כ.
וכן כתב בספר יסוד ושורש העבודה (שער הגשמיות פרק ב' ד"ה גם יזהרו), שבשעה שמברך צריך לכוין ולומר לנוכח השי"ת "שאתה ה' אלוקינו", והו"ד בשו"ת משנת יוסף (חלק ד' אור"ח סימן יא), והביא מהזוהר הקדוש בכמה מאמרים ששמות ה' אלוקינו שייכי אהדדי. כגון בפרשת תרומה (דף קסא ע"ב), כד מתייחדן תרין שמהן אילין וכן', והוי כולא שמא שלים ביחודא חדא וכד. ובפרשת פקודי (דף ריג ע"א), שמא שלים בתשע אתיין אינון הוי'ה אלוקים וכו'. איהו שמא שלים מכולא. ושוב הביא בזה דברים מפורשים משער הכוונות (דף לז טור ד') שצריך האדם בתפלתו לחבר שמא שלים הנזכר ע"ש. ולכן גזר אומר שהמפסיק בין תיבת ה' לתיבת אלוקינו, נראה כמקצץ בנטיעות ח"ו[39]. וכן מנהג המקובלים שלא לעשות הפסק שם אלא אחר 'אלוקינו', וכן הוא גם מנהג התימנים.
אחר כל זה מצאתי כי בסדור אזור אליהו מובא בשם ספר מעשה רב (כת"י סינסינטי סי' ל"ו) כי הגר"א לא היה אומר לשם יחוד קבה"ו קודם איזו מצוה וברכה, ואמר כי ה' אלהינו הוא יחוד קבה"ו[40], ועל כן יש לומר בתכיפות זה אחר זה ולא להפסיק כלל, וכן שמעתי שמתפללים במנינו. ויעוין בספר מעשה רב (ס' מג) שהגר"א לא הקפיד על אמירת ברוך הוא וברוך שמו, ותלמידו של הגר"א העיר בפעולת שכיר שם ששמע כמה טעמים בדבר, ויתכן מאד שהטעם הוא שלא להפסיק בין הוי"ה לאלהינו, וכדברינו לעיל.[41]
ולפי הדברים האמורים מובנים יותר דברי הרמ"א (ס' סא סעיף יד) בשם הרוקח שכתב: "ויש להפסיק בפסוק ראשון בין ישראל להוי"ה ובין אלהינו להוי"ה השני, כדי שיהא נשמע שמע ישראל, כי ה' שהוא אלהינו, הוא ה' אחד". היינו שצורת האמירה צריכה להיות שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. והן הם הדברים שאמרנו. ולפי"ז הסיק בס' חקרי לב (לרב חיים קלופט שליט"א) שצורת אמירת כל הברכות ג"כ צריכה להיות בלא הפסק בין הוי"ה לאלהינו, וצריך לומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם וכו', וכן בתפילת שמו"ע צריך לומר ברוך אתה ה' אלהינו ואלהי אבותינו וכו', וכן כשאומרים יהי רצון צריך לומר יה"ר מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו וכו'.
ובאבודרהם (משפטי הברכות) הביא את דברי הירושלמי, וז"ל: "ואמרינן בירושלמי דברכות בפרק הרואה (ה"א בשינויים) רבי זירא ורב יהודה אמרי כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה. אמר רבי תנחומא אנא אמינא טעמא – 'ארוממך אלהי המלך' (תה' קמה נח). רבא אמר צריך לומר בה 'אתה', שמואל אמר אף 'אלהינו'[42]. ובמדרש אומר[43]: מנין שמזכירין את השם שנאמר (שם קיט י): ברוך אתה י"י למדני חוקיך. וכתיב (דברים ג ג) כי שם י"י אקרא. ומנין שאומר מלכות שנאמר (תה' קמה) ארוממך אלהי המלך".
♦
לסיכום
א. הוראת השם 'אלוקים' עניינה השגחה והנהגה של הקב"ה בעולם, כאשר הנהגה זו נחלקת לשניים: השגחה כללית והשגחה פרטית.ב. ההשגחה הכללית היא הנהגה עם אומות העולם, בהיותו מושל על שריהם, שהם בעלי הכוח שמשפיעים את השפע לאומות, וזהו כוונת הטור שאלוקים פרושו תקיף ובעל היכולת, כל' בעל הכוחות כולם.
ג. ההשגחה הפרטית היא ביחס לעם ישראל, בהיותו משגיח ומושל עליהם ישירות בלי כל מתווך. והשם 'אלוקינו', שהוא שם 'אלוקים' עם כינוי שייכות, מבטא הנהגה של השגחה פרטית מיוחדת, ובזה טמון עיקר ההבדל בין היחס והקשר של הקב"ה לעם ישראל לבין היחס והקשר שלו לאומה"ע.
ד. באומרנו בברכות ובק"ש 'אלוקינו' יש לכוון: מַלְכֵּנוּ וּמַנְהִיגֵנוּ הַמַּשְׁגִּיחַ עָלֵינוּ בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית וּתְמִידִית (כל' שֶׁמַּשְׁגִּיחַ עָלֵינוּ בְּעַצְמוֹ לְהַנְהִיגֵנוּ כְּפִי הָרָאוּי לָנוּ לְפִי מַעֲשֵׂינוּ, בֵּין טוֹב וּבֵין רַע. שֶׁלֹּא כְמוֹ הַהַשְׁגָּחָה עַל הַגּוֹיִים שֶׁהִיא ע"י שַׂר אוֹ מַזָּל).
ה. יש להקפיד בברכות לעשות הפסק בין 'אלוקינו' ל'מלך העולם'.
♦ ♦ ♦