ראש כולל יד ברודמן
עקירת תקיעה בשופר בר"ה שחל בשבת
מבואר בגמ' ר"ה טז, א: "אמר רבי יצחק, למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן".ותמהו שם תוס' - מדוע אין בתקיעה מיושב וגם מעומד איסור בל תוסיף: "תימה הא קעבר משום בל תוסיף וכו', וי"ל דאין שייך בל תוסיף בעשיית מצוה אחת ב' פעמים, כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו ציבור עצמו, או נוטל לולב וחוזר ונוטל, וכן תוקע וחוזר ותוקע".
אבל הרשב"א שם יישב אחרת, שאם חז"ל תיקנו אזי כך כוונת התורה, ואין בזה בל תוסיף ובל תגרע: "... ומסתברא דלא קשה כלל, דלא אמרו התם דאיכא משום בל תוסיף אלא במה שהוא מוסיף מדעת עצמו, כגון כהן שהוסיף ברכה משלו, ואי נמי ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה, ואי נמי במה שאירע במקרה שנתערב מתן אחת במתן ארבע וכיוצא באלו, אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך אין כאן בל תוסיף, דכבר אמרה תורה על פי התורה אשר יורוך. ותדע לך דהא שמיני של סוכה בזמן הזה מצוה של דבריהם וישנין ואוכלין בה למצוה ואף על גב דבקיאינן השתא בקיבועא דירחא, ומכריז ר' יוחנן היכא דמטי שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי ליעבדו תרי יומי גזירה ניסן אטו תשרי, אלמא כל לצורך ב"ד גוזרין ומוסיפין והרשות בידן, וה"ה בבל תגרע לצורך כגון יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת אף על גב דאמרה תורה תקעו עמדו וגזרו שלא לתקוע וכל זה לצורך והכא נמי לצורך ראו לתקוע ולחזור ולתקוע ומצוה לשמוע לדברי חכמים מלא תסור, כן נ"ל".
ויל"ע על סוף דבריו, איך הוכיח מביטול תקיעה בר"ה שחל בשבת, והרי שם הוא מפני שב"ד יכול לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, כמבואר ביבמות דף צ!
והנראה בזה, שאפשר לומר בהבנת הגמ' ביבמות שתי הבנות:
אופן אחד, שיש חילוק אם העקירה היא בקום עשה או בשב ואל תעשה, שיותר קל לעקור בשב ואל תעשה. אופן שני, שהחילוק הוא בין עקירת מצוה שיכולים [ואפילו בעשה], לבין עקירת איסורין ולאווין שלא יכולים לעקור [ואפילו בשב ואל תעשה]. וראה על זה גם בקובץ הערות (סי' סט).
ולפי האופן השני הרי מיושב הרשב"א, שהרי יש לשיטתו בביטול מצוות שופר בר"ה שבשבת לאו של בל תגרע, וזה חז"ל לא יכולים לעקור, אע"פ שהוא בשב ואל תעשה, ועל כרחך צ"ל כיסוד הרשב"א שהיכן שחז"ל מתקנים אין בזה כלל בל תוסיף או בל תגרע.
♦
א. ב.
ולהביא ראיה לזה, דהנה בכתובות דף ד מבואר שאם החתן והכלה נכנסו לחופה ומת אביו של חתן או אמה של כלה, מכניסין את המת לחדר, עושים את החופה והסעודה, אח"כ קוברים, ונוהג תחילה שבעת ימי המשתה, ואח"כ שבעת ימי אבלות.שואל שם הר"ן (על הרי"ף, דף א, ב), איך שמחת חתן דרבנן דוחה אבלות יום ראשון דאורייתא?
"ויקברו את המת מיד, דכיון דחלה עליו חתונה הויא לגביה כרגל, ולא אתיא אבלות וחיילא. וא"ת והא יום מיתה וקבורה מחייב באבילות דאורייתא כפי סברת הגאונים ז"ל, וכיון שכן היכי אתיא שמחת ימי המשתה שאינה אלא מדרבנן ודחיא אבלות דאורייתא, לאו קושיא היא, דב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה. ולפי זה אינו ראוי להתעסק בדברים של שמחה כל אותו היום, אלא שאינו חייב לעשות מעשה של אבלות והיינו שב ואל תעשה".
והיינו לפי הר"ן זה מצד עקירת דבר מהתורה בשב ואל תעשה, וכותב נפק"מ שאם כך יהיה אסור לחתן לעשות מעשים של שמחה ביום ראשון, שזה כבר מעשה.
ובשאר ראשונים ופוסקים לא נמצא נפק"מ זו, משמע שמותר לחתן לעשות כל השמחות, ויל"ע במאי פליגי.
הייתי פעם אצל הגאון הרב ישראל זאב גוסטמאן זצ"ל, ואמרתי לו את הפשט הנ"ל ברשב"א בר"ה, ומצא חן בעיניו, ואמר לי שבזה מתיישבת לו מחלוקת הר"ן ושאר ראשונים, הר"ן סובר כדרך א' לעיל, שהכלל הוא האם בעשיה או בשב ואל תעשה, ושאר הראשונים סוברים כדרך ב', שהחילוק הוא בין איסור למצוה, והרי גם אם יעשה החתן מעשה של שמחה, סוף סוף הוא רק מבטל מצות אבילות [ולא איסור], ולכן יכולים חז"ל לעקור ולהתיר לו אפילו מעשי שמחה.
♦ ♦ ♦