קביעות סעודה בפת הבאה בכיסנין
פרק ראשון - גדר הקביעות וענינה
א. החילוק בגמ' אם קבע, וענין הקביעות
בגמ' ברכות (מב.): "רב הונא אכל תליסר ריפתי בני תלתא תלתא בקבא ולא בריך. אמר ליה רב נחמן: עדי כפנא! אלא: כל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך". ופירש"י שר"ה אכל פת כסנין (ודלא כפי' רבותיו שאח"כ), ואמר לו ר' נחמן דכיון שאחרים קובעים על זה סעודה, הוא חייב לברך ברכת המזון.עוד איתא התם בהמשך, שבית רב יהודה בר חביבא בירכו המוציא על פהב"כ, ע"פ דברי ר' מונא משום רבי יהודה דפבה"כ מברכין עליה המוציא, ואמר להם ר"י דאין הלכה כן. והקשו מדאמר ר"י משמיה דשמואל, לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא, ותי' "שאני התם דקבע סעודתיה עלייהו, אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו - לא".
ומבואר מזה, דהכל תלוי באופן האכילה, האם הוא אופן של קביעות או לא. דהמוציא וברהמ"ז בפהב"כ נאמר רק כשאדם אוכל אותה באופן של קביעות.
♦
ב. קבע אי אזלי' כלפי דידיה
והנה, ברא"ש הביא בשם 'רבינו משה' (ברמב"ם אינו נמצא), דאם אחרים אינם קובעין, אפילו כשהוא קובע אינו מברך, דבתר רוב אזלינן ובטלה דעתו אצל כל אדם (ובשעה"צ ביאר דבזה נחלקו ר"ה ור"נ, דר"ה לא בירך משום דסבר דכיון שהוא לא שבע אין הוא חייב לברך[2], ואמר לו ר"נ דאזלי' בתר אחריני, וכולם שבעים בשיעור כזה).אמנם הראב"ד פליג ע"ז, ודעתו דאם היה קובע עליו, אפי' משהו מברך עליו בתחילה המוציא ולבסוף שלש ברכות, ואע"ג דאחרים לא קבעי עליה.
וסיים הרא"ש דנראין דברי הר"מ. וכן פסקו הטור והשו"ע (סי' קסח): "דאם אכל שיעור שאחרים אין קובעין עליו אף על פי שהוא קובע עליו אינו מברך המוציא וג' ברכות דבטלה דעתו אצל כל אדם דבתר רובא אזלינן".
והנה, יש להתבונן בדעת הראב"ד, דמחד נקט דאם הוא קבע אזלי' בתר דידיה ומברך ברהמ"ז אף בשיעור קטן, ואילו באופן שלא קבע אבל אכל שיעור שאחרים קובעין עליו, כאן מודה הראב"ד דאזלי' בתר אחרים והוי קביעות[3]. וצ"ע מדוע כאן לא אמר דאזלי' בתר דידיה.
ובאמת, בלשון הראשונים יש לדייק, דכשכתבו דהאוכל שיעור שאחרים קובעין מברך המוציא, לא הזכירו את הענין דבטלה דעתו. ונראה מזה דכאן א"צ להגיע לבטלה דעתו, אלא עצם זה שהוא אוכל כזה שיעור מחייב ברהמ"ז.
ולכאורה כן מוכח בלשון הגמ' בתחילה, שהנוסח בדברי ר"נ הוא "כל שאחרים קובעין עליו סעודה", ומוכרח מזה דאזלי' בתר אחריני. וא"כ יל"ע בזה, מ"ש כשהוא קבע, דלא אזלינן בתר אחריני.
♦
ג. השיעור בפוסקים
ונקדים בעוד נידון גדול בפוסקים, כמה הוא שיעור קביעות סעודה שנאמר כאן. במ"ב הביא ב' דעות עיקריות: א' מהר"ם חביב (תוס' יוה"כ עט: הובא ג"כ ברעק"א ועו"פ) שסבר דילפינן משיעור עירוב תחומין דבעינן ג' או ד' ביצים[4], וכמשנ"ת בעירובין פב: שצריך להניח שיעור ב' סעודות, והשיעור הוא ו' או ח' ביצים, וממילא סעודה אחת היינו ג' או ד'.דעה שניה הביא המ"ב (וציין שכ"כ הגר"ז והחיי"א בשם הגר"א, ושכן משמע בלשון השו"ע ומוכח מדברי המג"א), דאין לברך המוציא ובהמ"ז אלא כשיעור סעודה קבוע שהוא של ערב ובקר, וכן נוטה דעתו לעיקר, אף דכתב להחמיר שלא לאכול ד' כביצים.
ובשועה"ר (בסדר ברכות הנהנין) וכן בערוה"ש מצאנו דיעה שלישית, דשיעור ד' ביצים זהו שיעור סעודה פחותה של עניים ששיערו בזה לעירוב, אבל סעודה נכונה היא כחצי עומר [שהרי עומר לגולגולת ירד המן בכל יום לכל אחד על שני סעודות ביום, ועל זה אמרו חז"ל בעירובין (פ"ג:) האוכל כמדה זו ה"ז בריא ומבורך[5]].
♦
ד. צד א' דקביעות היינו לשובע
ולכאורה נחלקו אלו הדיעות בגדר 'קביעות' זו מהי. הנה, ברשב"א כתב: "..אכילה זו אכילת רעב היא וקבע... דלא אמרו (במ"מ) אלא בשאוכל ממנו מעט, כדרך הלועסים ממנה מעט לתענוג ועידון ולמתיקה". וכעי"ז במאירי "שכל אכילה שאינה אלא מדרך שמחה, ולא מצד רעב ובקשת שובע אינה קבע".ומבואר מזה, ד'קביעות' זו ענינה שאדם אוכל כדי להשביע נפשו, ולכן צריך אז לברך המוציא וברהמ"ז, שהן ברכות שנתקנו על הלחם המשביע ומחיה את האדם[6], משא"כ כשאוכל האדם לתענוג ועידון, שאז צריך להודות רק על מאכל זה שאוכל, אבל לא שייך בזה ההודאה של ברהמ"ז, שהיא על כל חיותו.
ולפי גדר זה, מסתבר דשיעור הקביעות תלוי בשביעה, שבעצם היה ראוי שבשביעה ששבע בעצמו כבר יברך, ואלא דבטלה דעתו בשאר בני אדם, שהם שבעים בשיעור יותר גדול, אבל לעולם אזלי' בתר השביעה, שצריך למדוד כפי השיעור שאוכלים בני אדם כדי להשביע נפשם.
♦
ה. צד ב' דקביעות תליא בצורת האכילה
אמנם, צד ב' שיש בזה הוא שהקביעות היא ענין של חשיבות האכילה, שאדם אוכלו בצורה קבועה, וכדמשמע מלשון הרי"ף "מסקנא היכא דאכל לה בתורת כיסנין מברך במ"מ וכו', והיכא דאכל לה בתורת קביעותא המוציא וג' ברכות", ודייק מזה הערוה"ש, דאינו תלוי בשיעור קביעת הסעודה אלא באופן האכילה.וכמו שמצאנו בשאר מקומות שנאמר בהם עניין של קביעות סעודה, שהדבר תלוי גם כן ב'צורה' של האכילה. כגון בסוכה, שכתב השו"ע (בסי' תרל"ט ס"ב) דתבשיל העשוי מחמשת מינים, אם קובע עליו חשיב קבע וצריך סוכה, ופי' המ"ב דקובע עליו ר"ל שאוכלם בחבורה או שאוכל שיעור חשוב [וכעי"ז כתב לפנ"כ לגבי יין, שי"א דאם שותהו בחבורה הוי קביעות][7]. וכ"כ שם מהשע"ת, דמי שאוכל פהב"כ בשבת הוי קביעות לכו"ע, כיון שהוא אוכל אותה בתורת סעודה הצריכה לקידוש, וגם זה גדר בצורת האכילה ולא בשביעה[8].
וזה לכאורה יסוד דבריהם של הסוברים דשיעור סעודה הוא כמו בעירוב, כמו שם שהוא שיעור קבוע שדרך בני אדם לקבוע עליו, כך בברהמ"ז הוי שיעור קבוע.
[ולכן כתב הערוה"ש (וכעי"ז כתב הגרש"ז בשש"כ פנ"ד הס"ה) ללמד זכות על המון העם, שבאים לשמחה, ואוכלים הרבה מאד מהגלוסקאות וכו' בלי ברהמ"ז. וכתב לבאר לפי הנ"ל, דאינו תלוי בשיעור קביעת הסעודה אלא באופן האכילה, וא"כ באכילות אלו שחוטפין ואוכלין כמה שהן בלי הכנה, ויש אוכלין מעומד ומהלך, וזה לא מקרי קביעת סעודה. וסיים דמ"מ כל ירא ה' ירחק א"ע מזה. וכעי"ז ראיתי מובא משו"ת התעוררות תשובה (ח"א, פ) שכתב ללמד כה"ג, שמעשיהם מוכיחים שאין בדעתם לקבוע סעודה].
♦
ו. גם השביעה הוי גדר של חשיבות
והנה, במג"א (בסקי"ג) כתב דאם אוכל את הפהב"כ עם בשר או שארי תבשילין, ובזה האופן יש בהם סעודת קבע, אף על פי שכשאוכלם לבדם אין בהם קביעות סעודה, מ"מ מקרי קביעות, וצריך ליטול ידיו ולברך המוציא וברהמ"ז (ועי' בהערה מה שחילקו בדבריו[9]).ובמ"ב הוכיח מדבריו אלו דהוא סבר דמשערי' לפי סעודת ערב ובוקר, ולא לפי ד' ביצים, שהרי בעירוב משערינן לעולם באכילה עם לפתן ולא לבדו, ואילו כאן כתב המג"א דהשיעור הוא בצירוף הלפתן. וע"כ דאין גדר הסעודה שווה בשניהם, דרק התם הוא שיעור קבוע של ד' ביצים, אבל כאן הוא שיעור שתלוי בשביעה[10].
[ומזה הוכיחו השבה"ל (ז, כה) והמגילת ספר (אייזנטל, סימן י"ב), דחומרת המג"א לא נאמרה לפי הנוקטים בשיעור של ד' ביצים, דהרי ד' ביצים הוא השיעור של סעודה בלי התוספות, ומי שמשער בכה"ג זה משום דהוא סובר דזה נקרא סעודה (שמשערים לפי הלחם הנאכל בסעודה, ולא בשאר דברים), ורק כשאוכל מהפת לבדה ד' כביצים חייב בב"ה[11].
ועי' באג"מ (ח"ג ל"ב) שכתב סייג בזה, דגם לאותם דנקטו שיעור ד' ביצים, הוא תלוי בהרגלי הסעודה, והיינו שהוא גילוי מילתא מעירוב שכך רגילים, אבל היום שרגילים לאכול מעט פת והרבה תוספות, א"כ יהיה שיעור הפת קטן יותר (ומ"מ גם לדעתו כתב המג"ס, דמיירי דוקא כשאוכל מהפת כאותו השיעור שרגילין לאכול בסעודת ערב ובוקר, ולא כשאוכל מעט ושבע משאר מאכלים)[12]].
אכן, לכאורה יש בזה קושיא גדולה על דברינו, דהא נת"ל דהמשערין כסעודת ערב ובוקר, סוברים דקביעות תליא בשביעה בפועל, וכמשנ"ת דעיקר תליא במה שבפועל שבע, ורק מדין בטלה דעתו צריך לשער כשביעת רוב העולם, ולפ"ז צריך להיות דהשביעה היא מהפהב"כ בעצמו, ולא משאר דברים, שהרי לכאורה השביעה היא 'המחייב' בעצמו ולא רק צורה של קביעות.
וע"כ צ"ל, דגם לפי צד זה אין השביעה 'סיבה' לשנות את הברכה מבמ"מ להמוציא, אלא לכו"ע הוי גדר של חשיבות האכילה, וכל מה שנחלקו הדיעות, האם החשיבות היא דבר קבוע בצורת הסעודה, וכמו בכל דוכתי, או דלענין ברהמ"ז החשיבות היא רק במה ששבעים מפת כזו[13].
ולכן ברור, ד'סעודת ערב ובוקר' לא נאמר על אותם האוכלים ארוחת בוקר דרך עראי, שאף אם כוונתם להשביע נפשם, מ"מ אין זו 'סעודה לשובע' אלא השקטת הרעב וקיום הגוף עד הצהרים, ואת עיקר שביעתם הם מסמיכים על מה שיאכלו בצהרים או בערב, ולכן אין ללמוד מהם להקטין את השיעורים.
ויותר מזה ראיתי מובא בשם הגר"א (הובא בספר שיח אליהו על המע"ר אות פ'), שבסוף ימיו חידש, דכל מה שהוי קביעו"ס במזונות, היינו במינים כאלו שרגילים לקבוע עליהם סעודה עם לפתן ובשר וכו', אבל במזונות שאין רגילים לשבוע מהם, אפילו שאכל כשיעור שביעה אין לברך ברכת המזון [ובתשובות והנהגות (א' קפ"ב) הביא שכן צידד רבינו הגר"ח מבריסק, וכתב דיש לצרף דיעה זו לפטור מברהמ"ז כשהחשש הוא רק מצד צירוף שאר דברים לשביעה].
והיינו ג"כ כיסוד הנ"ל, דאף שזהו שיעור שאנשים שבעים בו, אמנם כיון דאין השביעה מראה על קביעות, כיון שדרך השביעה של מאכל זה היא בצורה אחרת, ממילא לא מחשיבו לברהמ"ז.
♦
ז. צירוף דברים המלפתים
ובאמת מצאנו חילוק בדין זה של צירוף המלפתים, בין פת גמורה לפהב"כ, דכאן כתב המג"א דבשר ושאר מלפתים שאוכל עם הפהב"כ מצטרף לשיעור, ומשמע כל דבר שאוכלו מחמת הפת, וא"צ לאכלם יחד ממש.ואילו בס"ס קפ"ד לגבי שיעור שביעה בפת, שם הביא הביה"ל מהפמ"ג דהמלפתים לא מצטרפים (וכן ביאר הצל"ח בדף מח. במעשה דשמעון בן שטח, ע"ש), ורק כתב דאין כונת הפמ"ג לדבר שאוכלו ביחד עם הפת, דהוא מצטרף[14], אבל כשאכל שארי דברים בפני עצמן מודה דאין מצטרף, ע"ש. וחזינן דשונה שביעה דאורייתא משביעה של פהב"כ, דא"צ לאכול ביחד[15].
ואת"ש לפי הנתבאר, דגדר שביעה בדרבנן אינו ה'מצב' בפועל ששבע, אלא הצורה של קביעות הסעודה ע"מ לשבוע, ולכן מצרפים גם דברים שאינו אוכלן ביחד, דסו"ס הכל חלק מהסעודה, משא"כ השביעה דאורייתא היא מה ששבע בפועל [לא מיבעיא לפי מאי דקי"ל להלכה דהשיעור אזיל בתר דידיה לבד, כמבו' שם במ"ב, אלא אף אם נאמר כמו שדייק ברבותיו של רש"י, שגם בדאורייתא אזלי' בתר רובא דעלמא, מ"מ ע"כ הוא בגדר 'בטלה דעתו'].
♦
ח. ביאור הרשב"א בגדר הפהב"כ
ויבואר כ"ז ע"פ דברי הרשב"א (בדף לח:), שביאר שלא יתכן שנוי הברכות אלא בשנוי המין, או במין אחד בשנשתנית צורתו דהוה ליה כמין אחר, ולפ"ז הקשה מפת הבאה בכסנין, דבסתם מברכין עליה במ"מ ועה"מ, ואילו כשקובע צריך לברך המוציא ולאחריו ג' ברכות, ותי' הרשב"א: "דפת הבאה בכיסנין כי לא מברכינן עליה המוציא אפילו על אכילת כזית, היינו משום דחשבינן ליה כמשתנה ממינו... וכשקובע עליו סעודה עשאו כפת דעלמא, והוה ליה לדידיה כמי שלא נשתנה ממינו'. ובנו"א ברא"ה: "...שהכסנין שבו וענינו מוציאין אותו מתורת פת, שאין דרך בני אדם בפת כזה, וכשאדם קובע סעודתו עליו הא אחשביה ושוייא פיתא".ומבואר מלשונם, דחשיבות השביעה היא נותנת לו שם פת, שמין הפת הזה יכול להיחשב כמיני מתיקה בעלמא, ויכול להיחשב כפת המיועדת לשובע, ודבר זה תלוי בצורת אכילתו[16]. ולפ"ז מובן דמצרפינן שארי דברים לשביעה, כיון שקביעות הסעודה היא על כולם, ובכללות הסעודה מורה שבא לשבוע.
ובשועה"ר ביאר יותר: "שברכת בורא מיני מזונות כוללת גם הלחם שהוא מזון, ולא קבעו לברך המוציא על הלחם אלא מפני חשיבותו שסועד הלב, וכל לחם שאין קובעים עליו סעודה בטלה חשיבותו, אלא אם כן יש בו כדי לסעוד". ומבואר ג"כ שהוא ענין של חשיבות.
♦
ט. הקביעות דאחרים היא ג"כ גדר 'חשיבות'
ואולי זה הביאור בדעת הראב"ד, שמודה לכאורה באכילה קבועה לרוב בנ"א, שלא מתחשבים בדידיה, וחולק בקבע בעצמו. והקשינו מדוע באכילה קבועה לרוב אינשי שלא שבע ממנו, לא חלק הראב"ד לומר דאזלי' בתר דידיה. אבל הביאור לפי הנ"ל, שאם אדם אוכל אכילה מרובה שקבועה לרוב אינשי, זהו עצמו מעשה קביעות.וכמשנ"ת במג"א, דגם לפי הצד דשביעה, אין הכונה שזה קובע את 'כוונתו' שהוא מתכוון לצורך שביעה, אלא גם זה הוי גדר בצורת האכילה, דיש צורת אכילה קבועה שאוכלין לצורך שביעה, ועל אכילה כזו תקנו ברהמ"ז.
וכן הוא לשון הרשב"א שם, שכתב בתו"ד "ואפי' לא קבע סעודה עליו, אלא שאוכל כדי קביעות אחרים, ג"כ הרי הוא עושה אותו כפת דעלמא שאוכלין ממנה הרבה כדי שביעה". ומבואר שבעצם מה שאוכל שיעור קביעות, בזה עושהו לפת דעלמא.
ולפ"ז יצא חידוש גדול (וראיתי שכן העלה בספר הל' יום ביום, עמ' קמ"ח), דהאוכל בדרך עראי, ובתוך כל אכילתו הגיע לשיעור אכילת קבע, אינו חייב בברהמ"ז, שהרי אין הנידון כאן מצד 'שיעור' וביטול דעתו, אלא שאכילה כזו מוכיחה בע"כ על קביעות, אבל אם האכילה מורכבת מהרבה אכילות עראיות, בע"כ אין בה שם קביעות [והיינו גם אם לא ננקוט כהחידוש שכתב הערוה"ש, שאכילה בעמידה אינה קובעת, אלא נאמר שצורת האכילה אינה משנה את מהותה, ואכילת שיעור שביעה בכל צורה שהיא הוי קביעות, אמנם כ"ז הוא כשבא לאכול שיעור קבוע משא"כ כאן].
♦
י. גדר השיעור לקביעות לענין שאר מידי
ובעיקר הדבר יש להעיר, דהנה בסוכה (כו.) נתבאר דשיעור אכילת עראי הוא עד כביצה, ומכאן ואילך הוי קבע [כדאמרי' בגמ' "כדטעים בר בי רב ועייל לכלה", וכתבו הראשונים דהיינו כביצה]. וכן פסק השו"ע (תרל"ט ב'), וכ"כ המ"ב בהל' תפילין שאסורין באכילת קבע, דהיינו כביצה. וכן בסעודת שבת קי"ל דסגי בכביצה, וכן לענין אכילה קודם מנחה ומעריב נאמר שיעור כביצה. וא"כ יל"ע מאי שנא הכא, דקבע הוא יותר מכך.ועמד בזה הכפו"ת ביומא שם, וכתב "דג' גבולין יש, דשיעור כביצה הוי עראי, יותרמכביצה - יצא מכלל עראי, אבל לא נקרא קבע עד שיאכל ג' או ד' ביצים. ולפיכך לענין עראי דקי"ל אוכלים עראי חוץ לסוכה הוי בכביצה, יתר מכאן לא הוי עראי, ואף על גב דלא הוי קבע חייב לאכול בסוכה. אבל לענין פת הבאה בכסנין, כשאוכל קבע דהיינו ג' או ד' ביצים - מיקרי קבע ומברך בהמ"ז, אבל פחות מג' ביצים קבע לא הוי וסגי לי' בברכה מעין ג'".
וכונתו נראה, דבכל מקום נאמרה ההלכה בצורה אחרת, דבסוכה נאמר הדין בצורת השלילה, שכל שיוצא מתורת עראי אסור מחוץ לסוכה, ולכן יותר מכביצה שיצא מתורת עראי כבר אסור, אבל בקביעו"ס נאמר הדין בצורת החיוב, שהחיוב ברהמ"ז הוא בקבע דוקא.
אמנם, עדיין צ"ע מדין אכילה בתפילין, שהרי טעם איסור אכילה הוא בשביל שלא ישתכר, כלשון הגמ' "הנכנס לסעודת קבע חולץ תפיליו", ופי' ברש"י "שמא ישתכר בסעודה ויתגנה בתפיליו", ואם אין כאן שיעור קביעות סעודה, א"כ מ"ט חיישינן שישתכר.
וכן לגבי סעודת שבת צ"ע, דלכאו' נאמרה ההלכה בצורה חיובית, שיאכל סעודה, ומשמע דהוי קבע [וראיתי בהגר"ז (רצ"א א') שהעיר כעי"ז, וכתב: "ואף שכביצה היא סעודת עראי, מכל מקום מאחר שיש בה כדי שביעה נקרא סעודה ויוצא בה"].
ובאמת, בשו"ת פרח שושן (כלל א', ד') כתב את ג' החילוקים הנ"ל באופן אחר: "כביצה (ויותר מעט, כמש"כ הרמב"ם) איכא שביעה ואינה גמורה ואין אדם קובע סעודה עליו, ואם הוא הרבה יותר מכביצה זימנין דסגי ליה לאיניש בהכי והוי קבע, ובאכילת פרס הוי מזון סעודה אחת לכל אדם ואפילו לרעבתן".
ונראה לבאר בזה, דהנה לעיל חקרנו בהאי קביעות אם היא ענין בצורה או בשביעה, אבל בכל אלו המקומות כו"ע לא פליגי שהוא דין שנאמר בצורה לבד.
דהיינו, שכשאמרו לא לאכול סעודת קבע שמא ישתכר, אמרו דין בצורת הסעודה, שלא יעשה סעודת קבע שיש בה חשש שיכרות [שהרי אין הנידון כלל כמה אוכל, אלא רק בתוך היכ"ת לחשוש שמתוך אכילתו ישתכר, וא"כ כל שיש קובעים על שיעור כזה, כבר נהפך לצורת סעודה].
וכן לענין איסור אכילה לפני תפילות ולפני מצוה, שאין האיסור לשבוע, אלא יש חשש שמא יימשך בסעודתו. וכן סעודת שבת, שהוא דין לקבוע סעודה, ולא שביעה.
♦
פרק שני - גדר הפת מדאורייתא, והנפ"מ
א. ב' תירוצי הרעק"א מ"ט אין להחמיר מסד"א
והנה, יש כאן קושיא יסודית שהקשה האבן העוזר, דאם הוי לחם דאורייתא, א"כ כשאכל שיעור שהוא שבע ממנו, אע"פ שאחרים לא קובעים, מ"מ יתחייב בברהמ"ז דאורייתא.וברעק"א תי' ב' תירוצים: א' שהשיעור מדאורייתא הוא בכדי שאחרים יהיו שבעים. אמנם, במ"ב מוכח לא כן, כמש"כ בס"ס קפ"ד סקכ"ב "דשיעור שביעה משמע מספר החינוך דאינו שוה בכל אדם, אלא כל אחד יודע שביעתו, ואם דרכו תמיד לאכול כדי מחייתו לבד גם זה נחשב שביעה[17]".
ובאופן ב' תי' רעק"א, שמדאורייתא יוצאים במעין שלש, דחילוק ברכות דרבנן (אמנם ד"ז אינו מתרץ לדברי התוס' ל"ז א' ד"ה הכוסס, דחילוק ברכות דאורייתא וכן מבואר ברשב"א מ"ד. ע"ש) ועי' בהערה לגבי ברית ותורה בעל המחיה[18].
♦
ב. קושיא מדברי המשנ"ב לגבי ספק תבשיל
והנה, בשו"ע לקמן סעיף י"ג הביא את מחלוקת ר"ת והר"ש בעניין תחילתו סופגנין וסופו עיסה, וכתב הרמ"א דנהגו להקל (והשו"ע כתב דיר"ש יוצא ידי שניהם). וכתב המג"א דבאכל כדי שביעה יש לברך ברהמ"ז מספק, כיון דהוי ספק דאו' (ע"ש במ"ב ובביה"ל מה ששינה מעט מדבריו).ובשעה"צ (אות ע"א) הביא מהדגול מרבבה שטען, דהא מדאורייתא מסתברא דיוצאים במעין ג' במקום ברכת המזון, ואם כן שוב אינו אלא מדרבנן, אף ששבע, ויכול להקל גם בכה"ג.
אמנם דחה השעה"צ, דאף אם מדאוריי' יצא, מ"מ אין לו לנהוג כן, די"ל דכיון דהוא מחוייב לברך מן התורה היכא דיש ספק, ממילא הוא מחוייב לברך כל הברכות כתקונן, ואף על פי שהן אינן מדאורייתא ממש, כמו אם היה מחוייב בודאי. וזה דומיא דמש"כ הפוסקים בסימן ס"ז לענין ספק קרא קריאת שמע דחוזר וקורא עם ברכותיה, וכל שכן הכא, שנוסח ברכת המזון הוא ממשה רבנו ויהושע.
ולכאורה יש להקשות, מ"ט לא אמר המ"ב גם כאן דבספק קביעות בפהב"כ, מחוייב לברך את כל הברכות כתקנן, כמו שאמר התם.
ובאמת, קושיא כעין זו הקשה הרעק"א (על האהעו"ז סי"ג), מאי שנא ספק בירך דמחוייב לברך ג' ברכות, מפהב"כ שלא מחמרי' בספק לברך ג' ברכות.
ותי' הרעק"א, דבספק בירך, א"כ הספק הוא על הדאורייתא גופא, וממילא כיון דספק דאורייתא לחומרא, א"כ מחשבי' ליה כאילו לא בירך, וכיון שכן אמרי' דהוא צריך לעשות את המצוה כתיקונה. אמנם, בפהב"כ לכו"ע הוא חייב בברכה מדאורייתא, אבל הספק הוא איזו ברכה תקנו רבנן, וא"כ בדרבנן אמרי' ספיקא לקולא.
ולפ"ז מיושבת הקושיא במ"ב, שלגבי ספק פת ספק תבשיל כתב לברך את ג' הברכות, משום דיש כאן ספק על הדאורייתא, דלפי השיטות שאינו פת פטור מה"ת. וע"כ כשמחייבי' ליה מספק, מחייבי' ליה כתקונו. אבל בפהב"כ, כשהוא שבע, אין ספק על הדאורייתא, דודאי שהוא מחוייב, וא"כ הספק מתחיל בדרבנן איזו ברכה חייבו, ובזה א"צ לברך הכל. ועי' בהערה[19].
♦
ג. קושיא מהמ"ב בסי' ר"ט
עוד הקשו מסי' ר"ט, לגבי מי שמסופק בברהמ"ז שחוזר ומברך, וכתב המשנ"ב (סק"י) בשם האחרונים דמי שאכל כדי שביעה מפירות או תבשיל של שבעת המינים ונסתפק לו אם בירך אחריו יאכל עוד מאותו המין שיעור כזית ויברך אחריו ויוציא. ובשעה"צ (סקי"ד) כתב: "ובפת הבא בכיסנין לא יצויר זה (שמסופק על הדאורייתא), דאם אכל מהם כדי שביעה - הוא כמו לחם גמור, וחייב לברך עליו בהמ"ז וכדלעיל סימן קס"ח".ולכאורה יש להעיר על דבריו, דשפיר יצוייר ספק זה באופן שאכל והוא שבע, אבל לא אכל עד כדי שיעור שאחרים קובעים סעודה, שבכה"ג אינו מברך ברכהמ"ז אלא מעין ג,' ויש בזה ספק אם יחזור ויברך[20].
ושמעתי ליישב גם קושיה זו, דמה שלא כתב את הציור הזה, שאכל בקביעות באופן שאחרים אין קובעין, הוא משום דבציור זה לא נאמרה החומרא שיאכל עוד ויברך שוב, כיון דיש לחשוש שבמה שיאכל עוד בזה יגיע לשיעור קביעות אחרים ונמצא חומרו קולו (אמנם יש לדחות, דיתכן ששבע מכביצה, ואם יאכל עוד כביצה יגיע רק לב' כביצים, ואולי לפי חידוש הגרמ"מ קארפ שיובא לקמן ניחא).
♦
ד. האם יש שיעור אמצעי שתלוי באדם
והנה, בב"י כתב: "...אלא אם כן קבע סעודתו עליו, או אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו". ולכאו' קשה, שהרי כבר כתב דאין הדבר תלוי בקביעות שלו אלא ברוב בני אדם. וכן פסק בשלחן ערוך, ואיך כתב כאן אלא אם כן קבע או אכל שיעור וכו',וקושיא זו קשה גם בלשון הרי"ף, שכתב הלשון: "דכל שאכל בתורת כיסנין פטור, וכל שאכל בתורת קביעותא חייב", והרא"ש ג"כ העתיק לשון זה, וצ"ע דמשמע ששייך קביעות לדידיה.
וראיתי בס' הל' יום ביום שהקשה קושיות אלו ועוד קושיות, ומכוחן העלה חידוש גדול לדינא (שיש לו מקור בשו"ת פרח שושן), דיש בזה ג' דרגות: דרגה א' בשיעור שאחרים קובעים עליו, שהוא שיעור שכולם קובעים, והוא מחייב למי שאוכלו ואף שהוא אינו קובע, ודרגה ב' לאידך גיסא, שאוכל שיעור שאין אחרים קובעים עליו כלל. אבל בודאי יש שיעור אמצעי, שזה תלוי בדעת בנ"א[21], יש שקובעים עליו ויש שאין קובעים עליו[22]. וע"כ דבזה הדבר תלוי באדם עצמו אם קובע חייב בברהמ"ז.
וע"ש שכתב להכריח כן מסברא, דאיך שייך לומר דבאוכל שיעור שאחרים קובעים עליו כגון ד' ביצים בטלה דעתו אף שלא קבע, ובפחות משיעור זה אע"פ שקבע בטלה דעתו. אטו במשהו ישתנה השעור מן הקצה אל הקצה, דבזה כולם קובעים ובזה אין קובעים כלל, והרי אין זה מהשעורים שקבעו חז"ל שלא חילקו, רק אמדו את הדבר ברגילות הבנ"א.
ובאמת שדבריו שייכים רק לפי דעת הסוברים דהוא כדי שביעה דאינשי, שבזה לא נתנו שיעור אלא מודדים לפי המציאות, ובזה שייך שתהיה מציאות אמצעית. אמנם, לפי המשערים בד' כביצים, שזה בהכרח שיעור שנתנו לפי מדות חז"ל [שהרי במשנה עצמה כבר נחלקו התנאים כמה מלפתים האנשים, וכן כתב המג"א, דבמשנה התם מוכח דשייך שינוי בליפות לגבי שיעור השביעה עם הליפתן], ומ"מ לשיעור הסעודה קבעו במדה בינונית של ד' כביצים.
ויותר מזה, דהתם במשנה איתא דזה וזה מתכוונין להקל, והיינו שחכמים שיערו כפי השיעור הקטן שיש בקביעות הסעודה, וזו גופא המחלוקת בפוסקים, שהכפו"ת סבר דגם לענין קביעו"ס סגי בשיעור המועט שרגילים בו, אף שאינו שיעור סעודה קבוע.
וא"כ לא שייך לומר דיש עוד דרגה פחותה מזו של קביעות, דהרי כל הענין שנקטו רבנן שיעור כזה הוא בשביל לתפוס את הפחות שבשיעורים.
אמנם, גם להסוברים דהדבר תלוי בקביעות הסעודה, לא מצאנו בדבריהם דיהיה אופן שהולכים בתר קביעות דידיה לבד (ובודאי שאם היה כן, היה למ"ב לעורר שיש להחמיר גם בזה). ורק מצאנו בביה"ל לגבי זקן וקטן ששיעור קביעות לבני גילם היא פחותה, שבזה מסתבר דהולכים לפי סוג האנשים האלו, אבל בשאר בנ"א הולכים לפי הרוב (וכן במג"א הזכיר שנלך אחר שביעת האדם עצמו, רק כשדרך העולם לשבוע על פת כזו כשאוכלים עם תוספות, אבל לא כשיש מיעוט ששבעים ממנה).
ובאמת שהדיוק שהקשה בדברי הב"י, כבר העירוהו כמה וכמה אחרונים (מעי"ט - לאו דוקא, גינ"ו – צ"ל 'אם אכל שיעור' וכו', מאמ"ר – כונתו לראב"ד כדאית ליה ולהר"מ כדאית ליה). ובלשון הרי"ף בודאי דאינו קשה, שהרי כתב "שאוכלו בתורת קביעותא", ושייך שפיר למימר דעצם האכילה כמו שקובעין אחרים, זהו עושה קביעות.
ושו"ר בא"ר שכתב, דאולי משום דיש בכל אלו מחלוקת הפוסקים, סבירא ליה לסמוך על הראב"ד שהביא בב"י, דגם בקביעות דידיה תליא מילתא. והיינו דפשיטא ליה דמיירי באופן שאוכל שיעור שאחרים אינם קובעין, וע"כ אם רוצים לקיים את דבריו, מוכרחים לומר שיש אופן שהוא מודה לראב"ד.
וכדין זה כתב ג"כ הפמ"ג (א"א י"ג) ומטעם אחר, שכתב דהיכא דיש מחלוקת אם הוא כיסנין או לאו, וקבע הוא סעודתו עליה, הוה ליה ספק ספיקא לחומרא, שמא זה פת גמור ושמא מהני קביעות דידיה ומברך המוציא ושלש ברכות [וגם האהעו"ז סבר כן, ומשום סד"א לחומרא, אמנם בזה פליג עליו הרעק"א, כדלעיל].
♦
פרק שלישי - ספיקות בפהב"כ
א. ג' דיעות מהו פהב"כ
הנה ידוע מה שהביאו הפוסקים ג' דעות בפהב"כ: דעת הר"ח, שהיא נקראת כך על שם צורת הפת, שעשו מן העיסה צורה כמין כיס וממלאים אותו דבש או סוכר ואגוזים ושקדים ותבלין, ואופים אותו כן[23].דעת הרמב"ם (ברכות ג, ט) וכ"כ רש"י[24], שבשעה שלש את העיסה עירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, היא נקראת פת כיסנין וברכתה מזונות, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה [ובענין כמה מתיקות צריך להיות בעיסה, דעת השו"ע שמעט מתיקות מחשיבה למזונות, אם ניכר הטעם בעיסה, ודעת הרמ"א שדוקא ברוב מתיקות, שעיקר העיסה נילוש באותן דברים (ועי' מג"א)].
והב"י הביא מדברי רבינו האי, שפת הבאה בכיסנין הם כעכין והיא פת בין מתובלת ובין שאינה מתובלת שעושים אותה כעכין יבשים וכוססין אותם בבית המשתה, ושלא בבית המשתה, ומנהג בני אדם שאוכלים ממנו קימעא.
♦
ב. האם חיישי' לכולם
ויש לדעת האם אלו השיטות חולקים זע"ז, ולפי כל דיעה הפת שאומרת הדיעה השניה הרי הוא לחם גמור, או שחולקין רק בפירוש פהב"כ ולא לדינא.הנה, כתב הב"י: "לענין הלכה כיון דספיקא במידי דרבנן הוא נקטינן כדברי כולם להקל וכו', ואינו מברך עליהם המוציא וג' ברכות, אלא אם כן קבע סעודתו עליו או אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו".
והב"ח הקשה מדוע כתב שהוא קולא, והלא אם אינו מברך ברכה הראויה עליו הרי הוא עובר בלא תשא, ועי' מש"כ הט"ז והברכ"י ועו"פ. וכעי"ז הקשה ברעק"א אמאי לא כתב המחבר דיר"ש יצא ידי כולם כמ"ש בסי"ג. והיינו לפי הבנה זו דכל שיטה פליגא על חברתה (כמו שמדויק מלשונם, שלא כתבו בתור דוגמא, אלא כתבו ציור אחד ותו לא).
אמנם במאמ"ר כתב (והביאו בביה"ל, ולא דחאו), דאין ה"נ דהני שיטות לא פליגי, אלא מר אמר הכי ומר אמר הכי, וכל אחד יודה לחבירו דכל שהוא משונה בטעם ובתואר פת דעלמא שדרך העולם לקבוע סעודתם עליו, יצא מתורת לחם ואין מברכין עליו המוציא וג' ברכות. והיינו 'נקטינן כדברי כולם להקל', כלומר שלא לברך ג' ברכות.
ועי' לעיל, שהבאנו מהא"ר והפמ"ג דבדברים מסופקים אם הם פת הבאה בכסנין יש לסמוך על הראב"ד, כיון שהוי ספק בזה הולכים אחר דעת האוכל להחמיר. והיינו ודאי כפי הצד שהשיטות פליגי, ולכן אפשר לצרף כל דעה עם הראב"ד.
ובאמת, גם שם פליג המאמר מרדכי, שגם בדברים המסופקים מ"מ דעת השו"ע שהולכים אחר אכילת העולם.
♦
ג. אוכל ב' מינים בתוך הסעודה
וכן נפ"מ שעולה מזה, באוכל בתוך הסעודה, דאם דינה כפת הבאה בכסנין צריך לברך עליה גם תוך הסעודה, כמבואר בגמ' בברכות מ"א: לפירוש התוס' שם ד"ה הלכתא, דפהבב"כ היא מהדברים שבאים שלא מחמת הסעודה וטעונים ברכה לפניהם, משא"כ אם היא פת גמורה, ברכת המוציא פוטרתה.ועוד נפ"מ, דאם אוכל ב' מינים של פהבב"כ חייב בנט"י והמוציא וברהמ"ז, דממנ"פ אכל פת.
אמנם, מסתימת כל הפוסקים משמע דבכל גווני מברכים במ"מ ומעין ג', וכ"ה מנהג העולם. ובהכרח צ"ל דאף דלא נקטינן בודאי כהצד של המאמ"ר, מ"מ מכלל ספיקא לא נפקא שמא כל המינים הם פהבב"כ, וממילא נשאר הדין דספק ברכות להקל.
♦
ד. ברכה על טפלים לפהב"כ
אלא דלפ"ז תהיה נפ"מ הפוכה, בה החומרא היא שלא לברך, והיינו כשאוכל פהב"כ פחות מקביעו"ס, ושותה עמה קפה, שאם נחוש לשיטה שדבר זה הוא פת, א"כ נמצא שהקפה טפל לפת ופטור מברכה.ובאמת כבר העירו בזה כמה פוסקים (אל"צ, ח"ב פי"ב; תשוהו"נ ב', קכ"ג) שכתבו דיתכן שעדיף לכתחילה להקדים את ברכת שהכל, או לפטור בדבר אחר (וזהו עדיף טפי, כדי שיכול יהיה לקיים דין קדימה).
וראיתי בצי"א (ח"ה סי' ה') שכתב סברא לפטור, דמכיון שבאכילה זו עצמה עשינו מעשה בפועל לא לחשבם ללחם, בזה שברכנו על הכיסנין במ"מ, ומלבד שהוא תרתי דסתרי גלוי', הרי הוקבע בזה הדבר לא לחשבם לפת, וקבלנו עלינו לא לחשוב זה כקביעות סעודה. והרי העיקר מה שפוטר משקין באמצע סעודה הוא בגלל הקביעות סעודה, ואכילת ארעי בפת גופא ג"כ אינה פוטרת, ומכיון שבפועל לא חשבנו את הכסנין לקביעות סעודה וברכנו במ"מ ונקבע כדבר דאין דרך בנ"א לקבוע עליו, ממילא אינו פוטר זה ששותה עם זה הקפה או התה.
ולכאורה יש עוד לומר, דיכול לכוון בברכת המזונות שאינו חפץ לפטור השהכל (שי"א דמהני בכה"ג), ואף דגורם בכך ברכה שא"צ, הרי כשנצרך מחמת ספק ברכות קי"ל דאין בזה ברכה שאינה צריכה.
♦
סיכום ודינים העולים (חלקי)
א. מסקי' בגמ' כר"נ ור"י דפהב"כ תליא אם קבע מברך המוציא וברהמ"ז, ואם לא קבע מזונות [כמו שבי' הרשב"א, שאין דרך בני אדם בפת כזה, וכשאדם קובע סעודתו עליו הא אחשביה ושוייא פיתא].ב. לשון ר"נ "כל שאחרים קובעין עליו", וכן נתבאר בראשונים דאם אכל שיעור קביעות דאחרים, אף דהוא לא קבע חייב בברהמ"ז. אמנם כשאכל שיעור שאחרים אין קובעין והוא קבע, נחלקו הראשונים, דהרא"ש בשם הר"מ כ' דאפילו כשהוא קובע אינו מברך, דבתר רוב אזלינן ובטלה דעתו אצל כל אדם. והראב"ד סבר דמברך, והפוסקים נקטו כהר"מ.
ג. עוד דנו הפוסקים, כמה הוא שיעור קביעות סעודה שנאמר כאן, דכמה פוסקים נקטו כמהר"ם חביב דילפינן משיעור עירוב תחומין דבעינן ג' או ד' ביצים, והרבה פוסקים נקטו דאין לברך המוציא ובהמ"ז אלא כשיעור סעודה קבוע שהוא של ערב ובקר, וכן נוטה דעת המ"ב לעיקר, אף דכתב להחמיר שלא לאכול ד' כביצים.
ד. אפשר לבאר דנחלקו בגדר הקביעות, אם ענינה שאוכל להשביע רעבונו [ולכן צריך אז לברך המוציא וברהמ"ז, שהם ברכות שנתקנו על הלחם המשביע ומחיה], או שהוא ענין של חשיבות האכילה, שאוכלו בצורה קבועה.
ה. במג"א כתב דאם אוכל את הפהב"כ עם בשר או שארי תבשילין, ובזה האופן יש בהם סעודת קבע, מקרי קביעות, ובמ"ב הוכיח דגם המג"א סבר דמשערי' לפי סעודת ערב ובוקר, דשיעור ד' ביצים הוא קבוע לפת לבדו. ומזה מוכח דגם לפי הצד דהשיעור תלוי בשביעת ערב ובוקר, מ"מ הוי גדר של חשיבות האכילה, וסברי דהחשיבות היא רק במה ששבעים מפת כזו [ולכן מצטרף דברים המלפתים אף שאינו אוכלם ביחד, ושונה משביעה דאורייתא שלכל היותר מצרפין מלפתים שאוכלן ביחד עמו].
ו. יש שנקטו שישנו שיעור אמצעי, שהוא תלוי באדם עצמו אם קובע חייב בברהמ"ז. ונתבארו כמה קושיות בדבר, וצ"ע.
ז. בענין מהי פהב"כ נתבארו ג' דיעות, ופשטות הפוסקים דהוי מחלוקת בין השיטות, ונפ"מ באוכל בתוך הסעודה, שאין מברכין רק בנתקיימו כל השיטות, וכן נפ"מ באוכל ב' מינים של פהב"כ. אמנם מנהג העולם שלא לברך בכה"ג ברהמ"ז, וצ"ל דמכלל ספיקא לא נפקא שמא כל המינים הם פהבב"כ וממילא נשאר הדין דספק ברכות להקל.
ח. ויל"ע טובא, כשאוכל פהב"כ פחות מקביעו"ס, ושותה עמה קפה, שאם נחוש לשיטה שדבר זה הוא פת, א"כ נמצא שהקפה טפל לפת ופטור מברכה. ויש שכתבו שעדיף לכתחילה להקדים השהכל, או לפטור בדבר אחר, ואפשר דיכול לכוון בברכת המזונות שאינו חפץ לפטור השהכל.
♦
חידושי דינים שנתבארו בין הדברים
א. לפי משנ"ת דבעי' צורה של קביעות, כתב הערוה"ש ללמד זכות על האוכלים בשמחות הרבה, דאינו תלוי בשיעור קביעת הסעודה אלא באופן האכילה, א"כ באכילות אלו שחוטפין ואוכלין כמה שהן בלי הכנה, ויש אוכלין מעומד ומהלך, וזה לא מקרי קביעת סעודה (וסיים דמ"מ כל ירא ה' ירחק א"ע מזה). ועוד כתבו לימוד זכות ע"פ המובא בשם הגר"א דבמזונות שאין רגילים לשבוע מהם, אפילו שאכל כשיעור שביעה אין לברך ברכת המזון.ב. בדברי המג"א דשאר אוכלין מצטרפין לקביעות, חילקו הפוסקים, דאם רצונו לשבוע משאר הדברים, ומביא פהב"כ כתוספת להם, כיון שאין רוב קביעות על הפת, אין מתחייב בברהמ"ז. וכן כתבו לגבי דברים שאין להם שייכות זה לזה, שאין אכילתם מצטרפת עם שאר המאכלים כיון שאין לה שייכות אליהם.
ג. בשבה"ל (ז, כה) והמג"ס כתבו ע"פ המ"ב, דמי שאוכל ג' ביצים עם תוספות ומגיע לשיעור ד' ביצים, אם אין בו שיעור סעודת ערב ובוקר, אין לו לחוש כלל, דהרי ד' ביצים זהו השיעור של סעודה בלי התוספות, ואמנם באג"מ כתב דשיעור ד' ביצים קבעוהו משום הרגלי האכילה, אבל היום שרגילים לאכול מעט פת והרבה תוספות, א"כ יהיה שיעור הפת קטן יותר [ומ"מ גם לדעתו כתב המג"ס, דמיירי דוקא כשאוכל מהפת כאותו השיעור שרגילין לאכול בסעודת ערב ובוקר]. ובהל' יום ביום פקפק בכ"ז, דאם הוא עצמו קבע לא אמרי' בטלה דעתו.
ד. גם לסוברים דהשיעור הוא כסעודת ערב ובוקר, מ"מ לא נאמר על אותם האוכלים ארוחת בוקר דרך עראי, שאף אם כונתם להשביע נפשם, מ"מ אין זו 'סעודה לשובע'.
ה. כ' בס' הל' יום ביום דהאוכל בדרך עראי, ובתוך כל אכילתו הגיע לשיעור אכילת קבע, אינו חייב בברהמ"ז, שהרי אין הנידון כאן מצד 'שיעור' וביטול דעתו, אלא שאכילה כזו מוכיחה בע"כ על קביעות, אבל אם האכילה מורכבת מהרבה אכילות עראיות, בע"כ אין בה שם קביעות.
♦ ♦ ♦