מח"ס וביום השבת, השולחן כהלכתו והמועדים כהלכתם
רב קהילת בני הישיבות רמת בית שמש ג 2
עישון סיגריות אלקטרוניות בתענית ציבור
כבר נתפרסמה הוראת גדולי ההוראה שליט"א שאסור לעשן סיגריה אלקטרונית בלי כשרות מהודרת. וטעם ההוראה, מפני שאסור לטעום איסור, ואדים הרי הם כמאכל, נמצא שמי שמעשן הרי הוא כמכניס אוכל לפה ופולט, ובפרט שיש לסיגריות אלו טעם טוב.ויש לדון אם מותר לעשן סיגריות אלקטרוניות בתענית ציבור.
והנה, לשיטת הרמ"א (או"ח סי' תקס"ז, א') פשוט שאסור, שהרי לשיטתו אסור לטעום ולפלוט בכל תענית ציבור. ובביאור טעמו פי' הגר"א והמשנ"ב ובאה"ל שהוא פוסק כהראשונים [רמב"ן בתורת האדם ושבלי הלקט סי' רע"ח, והובא גם בארחות חיים הל' תענית אות יח (ודלא כהרשב"א בר"ה יח: ד"ה אין)] שכיום קיבלו עליהם את הצומות האלו במוחלט ואין הדבר תלוי ברצון, ומה שכתוב בגמ' (ר"ה דף יח:) שתענית ציבור תלוי ברצון הציבור רצו מתענים לא רצו אין מתענים, אין זה שייך לימינו. והרי טעם ההיתר לטעום ולפלוט בתענית ציבור מפורש בברכות (דף יד.), שהוא משום שקיבל על עצמו רק אכילה ולא הנאה וטעימה היא הנאה, אבל כיון שלשיטת הרמ"א תענית ציבור כיום לא תלויה ברצון, לכן אסור גם לטעום.
ולכן פי' הגר"א וא"ר שגם לרמ"א האיסור רק בד' צומות ולא בשאר תעניות ציבור, וכלשון תוס' בברכות שם (ד"ה או דילמא) 'תענית הכתוב' דהיינו ד' צומות שכבר נקבעו, וכן הוא במשנ"ב שם סק"ה.
ולשיטת המחבר מותר לטעום כיון דס"ל שגם כיום תענית ציבור תלויה ברצו ולא רצו, ולא קיבלו על עצמם הנאת טעימה.
ובאמת, מהאי טעמא נחלקו המחבר והרמ"א (סי' תק"נ) האם צריך להכריז על ד' צומות, שלשיטת המחבר עד היום הדבר תלוי ברצו ולא רצו ולכן צריך להכריז על כל צום מחדש, ולשיטת הרמ"א כיום הצום מוחלט ואינו תלוי ברצון כלל ואין צריך להכריז עליו.
וגם דין הנהגת עינוי מרחיצה ותשה"מ בתענית ציבור תלוי בזה, ועי' בי' הגר"א ומשנ"ב סי' תק"נ.
ומה שכתב המשנ"ב (סי' תקנ"ה סק"ח) בשם שו"ת הר הכרמל (סי' י"ט) שיש צד להתיר עישון סיגריות, היינו דוקא בסיגריות רגילות, שעליהן כתב הר הכרמל שם שאין בהן לא הנאת מעיים ולא הנאת גרון כי אין בהן טעם (ורק רגילים לעשן אותן בגלל החומר שהתמכרו אליו או בגלל רגשי 'כבוד' וכדו') וגם אין הן משביעות כי אין בהן אוכל. ולכן לשיטתו מותר לעשן בהם בתענית ציבור. אבל בסיגריות אלקטרוניות שיש בהן טעם והן גם נחשבות מאכל בודאי אסור לשיטת הרמ"א.
אמנם, לענ"ד גם לשיטת המחבר אין הדבר פשוט להתיר, ונבאר בעזה"י.
המחבר (בסי' תקס"ז, א') מתיר לטעום ולפלוט בשאר תעניות ציבור חוץ מתשעה באב ויו"כ, אמנם שם בסעי' ג' אוסר לרחוץ פיו במים - ולכאו' הדבר קשה, כי המקור לשניהם הוא מתרוה"ד (סי' קנ"ח), והרי תרוה"ד אסר גם לטעום מטעם זה והמחבר לא פסק כמוהו בסעי' א'. וכבר נתחבטו בקושיא זו המג"א (סי' תקס"ז סק"ו) וא"ר (שם סק"ה) ושארי אחרונים.
והמעיין היטב בדברי התרוה"ד יראה שפתח בסברא 'לא כשר למיעבד הכי' וסיים בדברי התוס' (ברכות דף יד. ד"ה או) שההיתר לטעום הוא רק בתענית יחיד ולא בתענית ציבור. ויש לבאר, הרי טעם האיסור לטעום הוא משום שזה נחשב הנאה ובתענית ציבור אין הדבר תלוי בקבלתו וכל הנאת מאכל אסורה. אבל טעם האיסור לרחוץ פיו אינו רק מטעם זה כי בלבוש הוסיף וכתב 'לא כשר למיעבד הכי, שמא יבואו מים לגרונו', והוא טעם חדש לאיסור, מלבד עצם הענין שכל הנאת מאכל כלולה בתענית.
וגם בערוה"ש (שם סק"ג) כתב לרחוץ פיו בשחרית בתענית ציבור אין נכון לעשות כן כי קרוב שיבלע בגרונו, והוסיף, ויראה דזהו כשמכניס המים בעומק לפיו ומעלה פיו למעלה ומחלחל המים בגרונו אבל כשנופל המים והוא עומד שחוח וכוונתו רק לנקות השיניים ואין חשש שיבקע בגרונו מותר לבד מט"ב ויוה"כ.
נמצינו למדים שיש בדברי תרוה"ד שני ענינים. האחד, איסור טעימה משום שנכלל בתענית כל הנאה ממאכל - וזה מסברא, כמש"כ בריש דבריו, והשני, איסור לרחוץ פיו שמא יבלע בגרונו - וזה ע"פ התוס' בר"ה יח., וזה משום שד' צומות אינם תלויים ברצו ולא רצו וזו כוונת תוס' במה שכתבו 'תענית הכתוב'.
ובאמת, לא מצינו בשו"ע לשון 'לא כשר' לעשות כן, אלא רק מותר או אסור, אבל לפי"ז ניחא, כי אין איסור באמת אלא רק הדבר 'לא כשר' מצד חשש שיבלע בגרונו ולא מצד עצם האיסור, וזה שייך גם להמחבר, ובהמשך שיטת תרוה"ד לאסור במוחלט כמו טעימה מצד עצם הענין שכלול בכל הנאת מאכל.
והמחבר פסק את תחילת דברי תרוה"ד, והם שייכים גם לשיטתו, ואף שיש ברחיצה גם צד היתר, כי מתיר בתענית יחיד אפילו יותר מרביעית, היינו מצד ההנאה שאין הנאה במים כשאינו רוצה בהם, וכפי שמצינו לענין ברכה על מים כשרק שותה כי חנקתיה אומצא (סי' ר"ד, ז') ואינו רוצה לשתותם לצמא, אבל מצד חשש בליעה, הרי אדרבה מים חמורים יותר ואסורים גם למחבר.
ובמהרי"ל (תחילת הל' תענית ציבור) כתוב שאלו לפני מהר"י סג"ל אם מותר לשפשף פיו בקומו ממיטתו ביום התענית, והשיב דהוא אינו מונע לעשות (כך) אך כופף צוארו שלא יזובו המים לגרון, וח"ו לעשות כן ביום הכפורים. ונראה גם כן שהוא הבין שיש חשש שיכנסו המים לגרונו, ולכן אסר, ולא מצד הנאת מאכל.
וא"כ יש הבדל בין סעי' א' לסעי' ג', כי בסעי' א' מיירי בתבשיל שטועם אותו מבחוץ והוא גם יבש [- אמנם, זה לא ברור, כי השיעור הוא ברביעית וזה שיעור של משקין ולא של אוכלין, א"כ ההבדל הוא בעיקר שתבשיל טועמים מבחוץ או בתחילת הפה אבל כשרוחץ פיו כל הפה מלא במים] ואין חשש שיכנס לגרונו ויבלע, אבל בסעי ג' מיירי במים וגם הוא רוצה להכניסם לפיו עמוק ויש חשש שיבלע ולכן המחבר חשש וכתב לא כשר למיעבד הכי, והיינו גם לשיטתו (ובתענית יחיד לא חששו לדבר כזה). ועי' גם שו"ת מנח"י ח"ח סי' ס"ח ד"ה והנה. והערוה"ש עצמו הזכיר חילוק זה בין מי שרק רוצה לנקות את שיניו לבין מי שרוצה לשטוף כל פיו וגרונו, שאז יש חשש גדול שיבלע מים בגרונו.
והח"א כתב (כלל קל"ב ס"כ) שבמקום צער מותר לרחוץ פיו אפי' בת"ב ובלבד שיקפיד לכופף ראשו מאוד, והובא במשנ"ב סי' תקס"ז סקי"א, ואפשר שגם הוא הבין שיש במים צד חומרא של חשש בליעה וצד קולא שאין כ"כ הנאה, ולכן אפשר להקל כשמכופף ראשו ביותר.
ולפי זה, בעישון סיגריות אלקטרוניות, שהן אדים נוזליים ורוצה שיכנסו האדים למלוא פיו והם גם נכנסים למלוא פיו, הדרינן לחשש בליעה, וגם למחבר אין הדבר כשר לעשות כן.
[וזה מלבד הנידון המציאותי האם האדים לא נכנסים לוושט, והאם אדים שנכנסים לקנה זה נחשב אוכל או לא - כי הרי זה לא נשאר רק בפה, ועל זה אין לי ראיות ברורות].
♦ ♦ ♦