התכתבות עם הרב עידוא אלבה

התכתבות עם הרב עידוא אלבה

מכתב א'

לכבוד הרב דוד אריה הילדסהיים
שלום וברכה רבה
א. ברכת נשים על התורה:
כבודו כותב בשם המהרי"ל "שרק לפי רבינו תם יכולות לברך". אך מעיון במהרי"ל (החדשות סימן מה) נראה שדעתו היא שיש נימוקים לברך ברכת התורה גם בלא דעת ר"ת, הוא כותב: "וכל שכן... דלדברי סמ"ק דחייבות ללמוד מצוות דשייכי בהו ולעסוק ולחזור אותם כדי שיעשום [כתקונם], והא חשיב תורה... וכ"ש אשה דחייבת תדיר וכל צרכי הבית על פיה דחייבת לידע ולהתעסק". טעמים אלו אינם קשורים לחידוש של רבינו תם, שנשים יכולות לברך גם על דבר שאינן חייבות בו כלל, מפני שעכ"פ יש להן איזה חיוב של לימוד.
הרב עמיחי כנרתי (גליון האוצר כד עמ' רד) כתב שאף המהרי"ל יסכים שנשים אינן מחויבות בלימוד תורה מחמת דין מצות תלמוד תורה, ובכל דבריו לא כתב שיש להן חיוב מדין מצות תלמוד תורה, אלא שלדבריו צ"ל שהברכה היא על מה שעכ"פ החיוב שלהן שייך במצות של לימוד תורה, באותו סוג לימוד שבו הן חייבות מדין הכשר מצוה.
וכבודו מבאר את ברכת הנשים באופן אחר מהמהרי"ל. לפי ביאורו, למה שמצינו שאפשר לברך על הדלקת נר חנוכה בבית כנסת שמרחיבה את חובת פרסום הנס שעליה נתקנה הברכה, ולדברי כבודו הטעם הוא שדי בכך שיש שייכות בין נוסח הברכה לדבר שעליו מברכים, כי בגלל השייכות אין זה שקר, וכיון שספרדיות מברכות "על דברי תורה" והן שייכות בדברי תורה, שפיר מברכות. אבל "לעסוק בדברי תורה" לא יוכלו לברך.
אך לענ"ד, אף שדברי כבודו מבארים שפיר את ברכת נר חנוכה, לגבי ברכת התורה אכתי אין זה כ"כ מיושב, כי ברכה זו נתקנה כברכה בנוסח של "וציוונו" על החיוב של מצות תלמוד תורה^[2], וא"כ אכתי קשה איך מי שאינו חייב בחיוב זה, מברך בברכה שנתקנה על החיוב? ואינו דומה לנר חנוכה, שהתם המברך בבית הכנסת הוא בר חיובא במצוה זו, ולכן שייך לומר שלגביו די בשייכות של ההדלקה למצות פירסום נס חנוכה, שהחייב במצוה הוא המרחיב את חיובו להדלקה בבית כנסת, ושפיר אומר וציוונו על דבר שבאמת צווה בו, אך כאן לאשה אין כל שייכות לחיוב של מצות תלמוד תורה, ואכתי קשה איך היא מברכת.
אך לענ"ד יש לחזור לדברי המהרי"ל, ולישב את המנהג של הנשים לברך בצירוף למה שכתב החת"ס שהבאתי בגליון לו (עמ' מב), בביאור מה שנשים מברכות על טבילה מחמת דם טוהר, שהחת"ס הוכיח מהגמרא בפסחים שכיון שיש חיוב גמור במעשה הטבילה מחמת "אל תטוש", והיא אינה מחדשת נוסח ברכה שאינה קייימת, יכולה לברך. ולפי זה י"ל שהוא הדין בנידון דידן, כיון שבסופו של דבר אשה מחוייבת ללמוד איך לקיים את המצוות, כפי שכתב המהרי"ל (וזהו חיוב גדול עוד יותר מחיוב של "אל תטוש" שעליו מדבר החת"ס), וכיון שהיא אינה ממציאה ברכה, שכן היא מברכת בנוסח של הברכה שתקנו חכמים, שפיר מברכות הנשים גם "לעסוק בדברי תורה", אע"פ שחיובן ללמוד אינו בגדר חיוב מצות לימוד תורה.
ב. בענין ברכות נשים על מה שסודר בתפילה:
כבודו מביא ראיה שנשים ספרדיות יכולות לברך ברכות קריאת שמע^[3] ממה שמברכים ברכות אלו גם לאחר זמן קריאת שמע, ומבאר שזה משום שאין אומרים בהם וציוונו, ומשמע שהיכא שמברכים על סדר התפילה "וציוונו", כגון ההלל בסוכות וחנוכה, לא תברך. אך בכפה"ח ריש סי' ע שעליו הסתמך כבודו כתב: "נוהגות הנשים שיודעות ללמוד ולהתפלל כל סדר התפלה כמו האנשים אין פחות מפרשת העקידה עד סוף עלינו לשבח" משמע שנשים נהגו לברך על כל מה שסודר בתפילה, וגם על ההלל, וכ"כ להדיא הגרח"ד הלוי (מקור חיים ח"ד קעט, י) והרב מרדכי אליהו (הלכות חגים ס, יט). וזה מתאים למה שכתבנו שאפשר לומר וציוונו היכא שיש בזה סוג של חיוב גם לגביה, וכיון שהיא מחוייבת בתפילה, יכולה לומר גם 'וציוונו' על המצוות שתוקנו כחלק מסדר התפילה, דהכונה שציונו על התפילה שיש בה הלל.
ג. בענין נר יום טוב:
כתב כבודו: "אם הגאונים לא נהגו לברך על נר של יו"ט, ודאי שגם בזמן הגמרא לא נהגו כן בבבל".
ולענ"ד יש להשיב שאין להוכיח ממניעה ודאות, כלומר נכון הוא שממה שלא הזכירו ברכה זו מוכח שלא היה ברור להם שהדלקת יום טוב כלולה במצוות חכמים, אך אין קושי לומר שאם היו יודעים שבארץ ישראל מברכים אותה, היו גם הגאונים מסיקים שבתקנת חכמים כלולה הדלקה בערב יום טוב. ואף את"ל שהם לא היו מקבלים זאת כודאי, אין קושי בסברה לקבל את המנהג בימינו, שמסתמך על מקורות קדומים מארץ ישראל שמהם משתמע שכך תקנו חכמים מעיקרא, היות שמסברה שייכת תקנה של כבוד ליום טוב בנר זה כמו בשבת, ולא מדובר כאן בברכה בנוסח של וציונו בתקופה שאחרי התלמוד.
ד. לגבי ברכת הנותן ליעף כח:
כתב כבודו שהיא "לא נזכרה בספרד עד האבודרהם". אך הברכה הוזכרה בסמ"ג (עשין כז) בברכות ההודאה. ובכלליות דברי הסמ"ג נלמדו הרבה אצל גדולי ספרד (למשל הרשב"א מביאו בשו"ת ח"ד סי' רטז), והם לא הסתייגו וכתבו להודיע שנהגו לא לברכה.
בברכה
עידוא אלבה
♦

מכתב ב'

בס"ד
לכבוד הרב עידוא אלבה נר"ו
א. בפשוטו כוונת מהרי"ל היא שאם לר"ת נשים מברכות על דבר שאינו חיוב כלל, כ"ש כאן, שהוא חיוב. אולם, לשיטת הרמב"ם קשה לומר כן, דאף שהוא חיוב אכתי הוי רק הכשר מצוה, וכמו שדחה הגר"א. ומה שכתבת ע"פ החת"ס לא נהירא לי, כי שם הטבילה מצוה בפ"ע משא"כ כאן.
ומה ששאלת איך מי שאינה מחוייבת אומרת וציונו, לא הבנתי, שהרי הארכתי דגם מצוה של רשות מחייבת ברכה לה' על שקדשנו במצוותיו, אלא שא"א לברך נוסח שהוא שקר, וכאן הנוסח אמת לאמיתה, כי וציונו על ד"ת משמע גם על מצוותיה, כמ"ש הראשונים.
ב. אני כתבתי תירוץ רק על הברכות שאין בהן וציונו, אך לא באתי לשלול תירוצים אחרים. אמנם, הסברא שציונו על התפילה שיש בה הלל דחוקה לענ"ד, ויותר נראה שהכה"ח לשיטתו שנשים מברכות על הלולב, כמו שהעיד הגרי"ח סופר שליט"א שכך נהגו בבית זקנו, וה"ה דמברכות על מנהג. ואולי יש מצוות ומנהגים שלא נהגו הנשים לברך, אך היכא דנהוג נהוג.
ג. א"א לחשוד בגאונים ש'שכחו' מה שנהגו בזמן האמוראים, ואם הגאונים לא בירכו ודאי גם האמוראים לא בירכו, וא"א לחשוד באמוראים שמה שלא נהגו כך הוא משום ש'לא ידעו' את מנהג א"י, אלא ודאי ידעו ומ"מ לא נהגו.
ד. לא הסתייגו, אך כפי הנראה לא נהגו, וגם האבודרהם כתב רק שיש מקומות שנוהגים כן, ויתכן שכוונתו למקומות שמחוץ לספרד, וגם אם תאמר שהיו שנהגו כן בספרד בסוף הראשונים ודאי הוא רק בהשפעת מנהג אשכנז.
והיה זה שלום
ד. א. הילדסהיים
♦

מכתב ג'

א. לענין הלימוד מדברי החת"ס שאפשר לברך על דבר שאינו חיוב של מצות עשה "וציוונו", כותב כבודו שאין ללמוד מזה לענין ברכה של נשים על חיובן ללמוד כהכשר מצוה, משום שהטבילה היא מצוה בפני עצמה, בעוד שכאן מדובר בברכה על הכשר מצוה.
אך לענ"ד אין בזה נפקא מינה, כל מה שהנשים רוצות לברך הוא מפני שהגברים מברכים על הלימוד שלהם, וגם הן רוצות לברך על הלימוד שלהן. והוא דומה למה שרוצים לברך על הפרשת חלה מאורז מפני שמברכים על הפרשת חלה מחיטה, ומברכות על דם טוהר בגלל שמברכים על טבילה רגילה. והחת"ס מוכיח שאפשר לברך על דבר זה מפני שעכ"פ הן אינן מחדשות נוסח ברכה, הן חייבות במעשה שעושות חיוב גמור. וכ"כ החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סי' סז) שהן מברכות מפני שהלימוד שלהן הוא חיוב גמור.
אך מה שאומר כבודו אינו כדברי הב"י שהברכה היא על הלימוד שלהן, ובלי דברי החת"ס אכתי יקשה גם על הנוסח 'על דברי תורה', איך הן מברכות 'וציוונו' בנוסח של הגברים, הרי הגברים מברכים בזה על מצוות לימוד תורה, ואם הן מברכות על עצם המצוות הרי הן ממציאות ברכה על דבר שלא תיקנו עליו ברכה או שיש עליו ברכה אחרת בשעת עשייתו.
ב. בענין הברכות של נשים בתפילה כותב כה"ח בלשון חד משמעית, לדבריו כך נהגו כל הנשים היודעות ללמוד ולהתפלל. וכך אנו רואים, שגם פוסקים שאומרים לנשים שאין להן מנהג ידוע לא לברך על הלולב, אומרים שבתפילה הן יכולות לומר את כל הברכות, כפי שציינתי מדברי הגר"מ אליהו והגרח"ד הלוי.
ג. מדוע נאמר דוקא לגבי הגאונים שלא יתכן שנשכח בתקופתם דבר מסוים שעשו בזמן האמוראים, או שעכ"פ היה להם ספק מה עשו, הרי גם מזמן משה ליהושע נשכחו הלכות?
ד. לגבי ברכת הנותן ליעף כח כתב הב"ח (סי' מו) שהראשונים כתובה לא רק מפני שכך נהגו, אלא שכך היה נוסח הגמרא אצלם. ולמעשה התקבל גם אצל הספרדים המנהג לא רק מפני שעמי ארצות למדו מהאשכנזים אלא שכנראה הפוסקים הספרדים הסכימו לקבל מהאשכנזים שיש נוסח ברכה כזו בגמרא. ובעיקר מפני שהאר"י כתב לברכה.
בכבוד רב
עידוא אלבה
♦

מכתב ד'

א. אין טעם להאריך במילתא דתליא בסברא ואובנתא דליבא, וכשם שאין פרצופיהן שוים כך אין דעותיהן שוות.
ב. יתכן, אך הטעם שכתבת צ"ע לענ"ד.
ג. ההלכות שנשכחו אז היו כנראה הלכות שלא נהוגות כ"כ, או שעדיין לא נהגו אז כלל כמו מצוות התלויות בארץ, אך איך אפשר לשכוח דבר הנוהג בכל בית בכל יו"ט.
ד. ח"ו לא אמרתי שבאה ע"י עמי הארץ, כתבתי רק שברכה זו באה מהאשכנזים אף שלא היתה אצל כל הראשונים הספרדים, הרי שאפשר לקבל מנהגים מקהילה אחרת אפילו בענייני ברכות.
בברכת התורה
ד. א. הילדסהיים
♦

מכתב ה'

השאלה האם יתכן שדבר ישכח כשהוא נוהג תדיר היא סברה שבה נחלקו לגבי הקולות השונים בתקיעות שופר. הרמב"ם (הלכות שופר פ"ג ה"ב) סבר שהדבר יתכן.
דוגמא נוספת לדבר אפשר לראות מתשובתו לחכמי לוניל (ריש סי' רפ"ט בהתחלת התשובה), שממנה אפשר ללמוד שבספרד הניחו תפילין כתובים על האפידרמיס – הליצה, ורק בבואו למצרים שינה הרמב"ם את דעתו שיש לכותבם על דרמיס. ונמצא שהניחו בספרד תפילין של ליצה בזמן הרמב"ם, ודור אחר זה אצל הרמב"ן ותלמידיו פסקו בפשיטות שהקלף הוא הדרמיס.
בנידון דידן, כנגד הסברה שקשה לומר שדבר כזה ישכח יש סברה חזקה אחרת שלא מסתבר שחכמים תיקנו להדליק נר רק בשבת, שכן הדלקה היא דבר המכבד את היום שבו מדליקים נר וגם את יום טוב צריך לכבד.
בברכה
עידוא
♦

מכתב ו'

שכחת דין הנוהג בקביעות הוא דבר תמוה מאוד, ואין לאמרו ללא הכרח, ועי' בהקדמת הרמב"ם לפיהמ"ש שתקף בחריפות את האומרים שמחלוקות תנאים נוצרו מחמת שכחה.
ומה שחכמי בבל לא תיקנו נר ביו"ט בפשוטו הוא משום שביו"ט אפשר להדליק בכל עת, אך בשבת אם ישכחו להדליק מבעוד יום ישארו בחשיכה ויתבטל שלום בית ועונג שבת, לכן עשו תקנה מיוחדת כדי שלא ישכחו, ועוד נראה שתקנוה כדי להוציא מליבם של צדוקים שאמרו שאסור להשאיר אש בשבת.
בברכה
ד. א. הילדסהיים
♦ ♦ ♦