רב ומו"צ באלעד
ומח"ס ויען יוסף, תורת ערלה, נחלת אבות ועוד
בעניין שאילת שדים
מעשה שהיה, באשה שנעדרה מביתה, וחששו לשלומה. בני משפחתה פנו לאדם שידעו שיודע לשאול בשדים, שומר תו"מ, כדי שיסייעם. הלה לקח ילד קטן, כיסה את פניו במטפחת, והתחיל להשביע את השדים בשמותם. לאחר זמן פנה אל הילד ושאל אותו: מה אתה רואה? השיב הילד: אנשים. אמר לו הלה: תגיד להם שישחטו כבשים. אמר הילד: הם שוחטים. אמר לו הלה: תגיד להם שישבו לאכול אותם. אמר הילד: הם יושבים לאכול. אח"כ אמר לו הלה: תגיד להם שיברכו ברכת המזון. אמר הילד: הם מברכים. אח"כ ביקש ממנו אותו אדם: תגיד להם שיביאו לפני את הגדול שבהם. אמר הילד: אני רואה שאחד מהם מגיע. וכך דרך הילד שואל האדם את השד: אתה יודע היכן נמצאת פלונית אלמונית. אומר לו הלה: כן. שואל אותו שוב: מה היא עושה כעת? עונה לו השד: היא ישנה. ואז ביקש ממנו השואל: תעירו אותה, ותגרמו לו לקום עכשיו ולבוא לביתה, תיכף ומייד, מבלי לעשות שום דבר באמצע. וכך היה, האשה התעוררה מבלי כל סיבה, ונכנס לה בראש כי היא צריכה כעת לקום וללכת, וכך הופיעה בביתה בריאה ושלימה.נשאלת השאלה: האם מותר לעשות כן לפי הדין, או שהדבר כרוך באיסורים כלשהם?
כדי להשיב על זה, נצטרך קודם לבאר מה היא "שאילת שדים" ומה הוא "מעשה שדים" לפי שיטות הראשונים, וכפי איזה שיטה פסק השו"ע להלכה.
♦
מקור הדין ודעת הרמ"ה
מקור הדין לשאלה זו, מופיע בגמרא בסנהדרין (ס"ז ע"ב). הגמ' שם מאריכה בעניני כשפים, ובתוך כך מביאה בריייתא: "אמר רבי אייבו בר נגרי אמר רבי חייא בר אבא, בלטיהם, אלו מעשה שדים, בלהטיהם, אלו מעשה כשפים".ופרש"י: "זה מעשה שדים" – שנסתרים ואינן נראין. כל מקום שנאמר "בלטיהם" היו החרטומין עושין בלחשיהם ע"י שדים. "בלהטיהם אלו מעשה כשפים" – שאינו עושה ע"י שדים אלא מעצמו" ע"כ.
והנה ביורה דעה סימן קע"ט, האריך הבית יוסף בפתגמא דנא, והביא כי נחלקו הראשונים להלכה האם מותר לעשות מעשה שדים או אסור, וזה על פי דברי הגמרא הנ"ל.
דעת הרמ"ה והרי"ד (פסקי הרי"ד סנהדרין שם): כי כמו שכשפים הם איסור תורה ומיתתם בסקילה, כך כל ענין עסק השדים הוא אסור מן התורה וכלול באיסור כישוף שהעושה אותו חייב סקילה.
וזה לשון היד רמה (סנהדרין ס"ז ע"ב, על דברי הגמ' שיש כשפים שהעושה אותן בסקילה, ויש פטור אבל אסור וכו'): "ומדלא קא חשיב ליה למעשה שדים גבי פטור אבל אסור, אי נמי גבי מותר לכתחלה, שמע מינה מעשה שדים בכלל כשפים הוא, וכי עביד מעשה מיחייב עלייהו סקילה. והאי דפלגינן להו לעיל מהדדי, לענין פירושא דקראי דלטיהם להטיהם הוא דפלגינן להו, ולעולם כולהו בכלל מכשף נינהו, אלא שזה עושה ע"י שדים וזה עושה ע"י כשפים בלבד" עכ"ל.
מתוך דבריו מבואר, כי חומרת האיסור בשדים היא על כל אופני העסק עם השדים, וגם אם האדם שואל אותם שאלות בעלמא, הדבר אסור מן התורה מדין מעשה כשפים. ואע"פ שבכישוף האדם פועל פעולות ע"י כשפיו, בלא להיעזר בכוחות חיצוניים, וכאן נעזר האדם בכוחות חיצוניים של שדים לידע נסתרות ולעשות פעולות שונות ע"י זה שהוא קורא להם ומשביעם, מ"מ סבירא ליה כי מבחינת התורה שניהם נכללים בכלל איסור כישוף.
♦
דעת הרא"ש
אמנם, דעת הרא"ש היא: כי כוונת הגמרא היא לחלק, שדווקא מעשה כשפים שהאדם עושה מעצמו פעולות של כישוף, הוא שאסרתו התורה משום מכשף, אך מעשה שדים, אינו אסור משום כישוף, ולכן שנו אותם בתרי בבי, ללמדך כי מעשה כשפים לחוד ומעשה שדים לחוד. אמנם, הוא לא התיר אלא בשאלה בלבד, ולא במעשה ע"י שדים.וזה לשון הרא"ש (פ"ז דסנהדרין סי' ח'): "א"ר איבו בר נגרי אמר ר' חייא בר אבא בלטיהם אלו מעשה שדים. בלהטיהם אלו מעשה כשפים וכו', ואמר אביי הלכות כשפים כהלכות שבת יש מהן בסקילה ויש מהן פטור אבל אסור ויש מותר לכתחילה. העושה מעשה בסקילה האוחז את העינים פטור אבל אסור. מותר לכתחילה כדר' חנינא ור' אושעיא דהוו עסקי כל מעלי יומא דשבתא בהלכות יצירה ואיברו להו עגלא תילתא ואכלי ליה. יראה, כיון דר' חייא בר אבא ואביי פירשו לנו מה הן מעשה שדים ומה הן מעשה כשפים, שדעתן מסכמת שמעשה שדים אינו בכלל כשפים ומותרים, והם בכלל עובדא דר' חנינא ור' אושעיא. דאי מעשה שדים אסור כמעשה כשפים, מאי נפקא מינה במה שפירש מה הן מעשה שדים ומה הן מעשה כשפים. ותניא נמי לקמן בפרק חלק (דף קא א) אין שואלין בשדים בשבת. רבי יוסי אומר אף בחול אסור. אמר עולא הלכה כרבי יוסי. ואף רבי יוסי לא אמר אלא מפני הסכנה. כי הא דרבי יצחק ברבי יוסף אבלע בארזא".
ומסיים הרא"ש: "ומיהו אין ראיה מההיא דלקמן אלא לשאול בהן להגיד על הגניבה וכיוצא בזה אבל לעשות מעשה כעובדא דר' חנינא ור' אושעיא לא. ואיכא לאיסתפוקי, כיון דעל ידי שדים לא עבדינן מעשה אלא לכנופי, כדאמר בסמוך אי מקרי מעשה בכי האי גוונא" עכ"ל.
היוצא מדברי הרא"ש, כי אע"פ שיש ראיות כי מעשה שדים מותר, אין לסמוך על זה לעשות מעשה על ידיהם, אלא רק לשאול אותם על הגניבה וכדומה.
כשיטה זו, מציין הבית יוסף כי סבר אף ההגהות מימוניות, שהביא כי פסק ר"י כי יש לשלם למי שהחזיר גניבה ע"י השבעת שדים, ואי היה מילתא דאיסורא לא היה נטפל בדבר.
♦
דעת המתירים
אמנם, גם בדברי הב"י מצינו כמה דעות כי השבעת שדים מותרת לכתחילה, גם אם האדם מבקש מהשדים לעשות עבורו דבר מה, וז"ל הרמב"ן (תשובות המיוחסות סי' רפ"ג, לאחר שהעלה לאסור להשביע שדים לצאת מאדם): "ואני תמה מאד כי שמעתי בבירור שמנהג אלמני"ו לעסוק בדברי שדים ומשביעין אותם ומשלחין אותם ומשתמשין בהם בכמה ענינים וסבור אני שיש לומר דמעשה שדים לחוד ומעשה כשפים לחוד כמו שאמרו בלטיהם אלו מעשה שדים בלהטיהם אלו מעשה כשפים ופרש"י מעשה כשפים על ידי מלאכי חבלה הם נעשים והם שאסרה תורה אבל מעשה שדים שרי וזהו דעתם שנהגו בו ועשו בו כמה מעשים ובודאי פשוטי השמועות כך הוא ומעשה דבן תמליון ודגיטין (סח.) ודיוסף שידא (עירובין מג.) ושאר מעשים בתלמוד ובמדרשי אגדה כך הן מטין".וכ"כ רבינו ירוחם שם: "ויש שהתירוהו בכל ענין שאינו מעשה כשפים. וה"ר אליעזר כתב דמעשה שדים כגון להשביע שיעשו חפצו נראה דמותר, דמה לי להשביע שדים או מלאכים, ודמי להא דהוו עסקי בספר יצירה, ולא מקרי מעשה כשפים אלא כשלוקח דבר ועל ידו עושה מעשה, או ע"י לחש בלא השבעה, אבל להשביע שדים מותר לכתחלה כדאשכחן (גיטין סח.) באשמדאי שמא דמרך עלך". אע"פ שלמעשה העלה להחמיר, כדסיים שם: "ואברהם שמסר שמות הטומאה לבני הפילגשים (סנהדרין צא.) שע"י השבעה מותר בכל ענין אף על פי שמשביע בשמות הטומאה ואינו בכלל כשפים אלא ע"י מעשה אחר או על ידי לחש וכן נראה עיקר ונכון להחמיר שהוא איסור תורה" עכ"ל.
העולה כי מדברי הראשונים מצינו כמה שיטות בענין שאילת ומעשה שדים: יש שאסרו את כל העסק עם השדים מן התורה, לפי שהוא בכלל כשפים. יש שהתירו רק לשאול את השדים על הגניבה, אך לא בכל אופן. ויש שהתירו אף להשביעו לעשות לו רצונו וכיו"ב.
♦
פסק השו"ע - מהלך א'
והנה, בשלחן ערוך פסק (קע"ט סט"ז): "מעשה שדים אסור, ויש מי שמתיר לשאול על הגניבה". והרמ"א שם ציין לדעת המתירין ע"י השבעות.והנה נראה, דמזה שהביא השו"ע בראשונה את הדעה הסוברת כי מעשה שדים אסור בסתם, ואח"כ ציין לדעה המתרת שאילה בגניבה בשם "יש מי שמתיר", משמע דגם סעיף זה הוא בכלל הכלל של "סתם ויש הלכה כסתם", ובסתם הביא את דעת הרמ"ה האוסר מעשה שדים באופן גורף, וביש ציין לדעת הרא"ש המתיר לשאול על הגניבה. ואת דעת המתירים לגמרי לא ציין כלל, משמע דלא סבירא ליה כוותייהו להלכה.
וכיון דקיימא לן דהלכה כסתם, א"כ מבואר דפסק השו"ע כדעת הרמ"ה האוסר את כל עסק השדים מן התורה, דבכלל כישוף הוא.
כהבנה זו בדברי השו"ע סבר הרב שלחן גבוה (לר' יוסף מולכו), שעל דברי השו"ע הנ"ל כתב: "ולפי שהרמ"ה והר' ישעיה כתבו סתם שמעשה שדים אסור, דמשמע אפילו על הגניבה, מדלא חילקו כמו שחילק הרא"ש, לכך סתם לן בתחילה כוותיה, וסברת הרא"ש נקט בלשון מחלוקת. וכבר ידעת דסתם ואח"כ מחלוקת, הלכה כסתם" עכ"ל.
את דברי השלחן גבוה ציין גם הרב יצחק נבארו בספרו פני מבין (ח"ב, דף ר"ל ע"ב סוד"ה הרי), ומשמע דהסכים לדבריו בביאור דברי השו"ע.
וכן סבר הרב משה דריהם (אב"ד גרבא) בספרו והשיב משה (יו"ד סי' ל"א עמ' קנ"ט), שכתב: "מוכח מזה דס"ל בדעת הרמ"ה דאסור כמעשה כשפים ממש, וא"כ בנידון דידן (עי"ש שנשאל לגבי מעשה עבור שדים) נמי אסור משום שואל במכשפים לדעת הרמ"ה דפסק סתם מרן כוותיה" עכ"ל.
גם הגר"י עדס שליט"א (בספרו ביאורי אגדות על חגיגה, בעניני שדים עמ' תרח"צ, וכ"ה בספרו על סנהדרין עמ' של"ח) העלה כן בדעת השו"ע, שלאחר שהאריך בבירור שיטות הראשונים וההלכה כתב: "ומבואר דהכרעת השו"ע לדינא הוא לאסור במעשה שדים, ולא הזכיר כלל דעת המקילים וכו', ועפ"י המבואר לעיל המדובר הוא באיסור חמור מאוד של לאו של כישוף שיש בו מיתת בי"ד בעדים והתראה" עכ"ל.
הרי שהבינו כל הני רבוותא דפסק השו"ע כאן הוא להחמיר ולאסור כל שאילת שדים, וכ"ש מעשה ע"י שדים, ואיסורו מן התורה הוא וכדברי הרמ"ה, ואין לחוש לדברי היש.
♦
הקושיות על מהלך זה
א. אלא, שאם צדקו דבריהם בביאור דברי ופסק השו"ע ביו"ד סי' קע"ט, עדין עומדים לנגדינו ניצבים דברי השו"ע בהלכות שבת (סימן ש"ז סי"ח) הכותב: "לשאול מן השד, מה שמותר בחול מותר בשבת" ע"כ.ומדבריו עולה ברור, כי יש אפשרות לשאול מן השדים שאלה המותרת ללא חשש איסור. וא"כ קשה על אותם פוסקים, שכן אם דעתו ביו"ד סימן קע"ט היא נחרצת לאיסור השאלות בשדים מן התורה, בין במעשה בין בשאלה, הכיצד זה כתב סעיף זה בהלכות שבת, שעולה ממנו שיש שאלת שדים המותרת לפי ההלכה, ולא סתם לאסור את כל שאלות השדים.
ב. על כל זאת, יש להוסיף ולדקדק בדברי השו"ע כאן ביו"ד, שכן אם באמת דעתו לפסוק כדברי הרמ"ה והרא"ם לאסור כל שאילת שדים מן התורה, מדוע דקדק וכתב "מעשה שדים אסור", דמשמע שרק מעשה שנעשה ע"י השדים אסור, היה לומר חידוש גדול ורחב יותר, ולכתוב בלשון הפסק כי "שאלת שדים אסורה", שכן זוהי כאמת דעת הרמ"ה, לאסור אף השאילה, ומן הקל נלמד אל החמור לאסור מעשה בכל שכן. ומדקדוק לשון "מעשה" שדים אסור שנאמר בשו"ע, משמע שכל מה שאינו בכלל מעשה, אינו אסור.
ג. ומזה יש להוסיף ולדקדק גם על המשך דברי השו"ע, שאם באמת סעיף זה בנוי בדרך הכלל של "סתם ויש", א"כ מדוע את דעת ה"יש" שהוא הרא"ש, כתב בנוסח "ויש מי שמתיר להישאל על הגניבה" וכו', האי שאלה מאן דכר שמיה. בשלמא אם היה פותח בשאלה וכותב "שאלת שדים אסור", היה מובן המשך דבריו, שמביא את דעת היש "ויש מי שמתיר לישאל על הגניבה", אבל מדוע פותח השו"ע בלשון מעשה, וממשיך בענין שאלה בלשון "ויש מי שמתיר".
ובספר ברכת יצחק (ברכה, או"ח שבת ח"א עמ' תרכ"ט) עמד על הסתירה לכאורה בדברי השו"ע, והביא שהמג"א סקכ"ו שם הקשה על השו"ע, מדוע קיצר השו"ע בלשונו וכתב רק "מה שמותר לשאול", ולא פירט דלצורך רפואה שרי לשאול מן השד.
וכתב לתרץ קושייתו בזה"ל: "ולענ"ד דמרן סמך על מה שכתב, דדוקא דבר שמותר בחול מותר בשבת, ובי"ד בסימן קע"ט סעיף ט"ז סתם מרן דמעשה שדים אסור ויש מי שמתיר לשאול מהם על הגניבה, ולפי"ז מרן דסתם לאמר לדידיה אין נפק"מ כלל בדין זה ולכן קיצר בזה מרן" עכ"ד.
ואין הדברים נראים, דהא הזכיר כאן השו"ע להדיא לשון היתר "מה שמותר", ואם היה סבירא ליה שהדבר אסור, לא היה לו לתת צד שהדבר מותר באופן מסוים, ולכתוב זאת להדיא בלשונו.
ועכ"פ מדברי השו"ע בהלכות שבת, נראה כי יש שאלת שדים המותרת, ויש שאלת שדים האסורה. ומזה שקיצר השו"ע בהלכות שבת, נראה כי סמך על מה שיתבאר בהמשך במקומו ביורה דעה סימן קע"ט. ומשמע שביורה דעה ביאר דעתו מה היא השאלה האסורה ומה היא השאלה המותרת. ולפום ריהטא נראה כי החילוק הוא רק בין מעשה שדים לשאלת שדים.
ומכאן נראה שאין לפרש את דברי השו"ע ביו"ד סי' קע"ט כדברי השלחן גבוה ודעימיה, שפירשוהו שאוסר בכל ענין ומן התורה, ובפרט שלא עמדו לתרץ ולפרש את הסתירה לדבריהם מדברי השו"ע בהלכות שבת, אלא יש למצוא דרך אחרת לפרש את דברי השו"ע, המיישבת את כל דקדוקי הלשונות בדרך מרווחת.
♦
ביאור ספיקו של הרא"ש
ולאחר כל הקושיות והדקדוקים, נראה להציע דרך בבירור דעת השו"ע, ובה יבוארו דבריו בהלכה זו על נכון. ונראה כי אכן דברי השו"ע בהלכה זו מיוסדים על דברי הרא"ש ושיטתו בנידון, שהיא כאמור הדרך הממוצעת בין האוסרים בהחלט למתירים בהחלט.ותחילה נביא את לשון הרא"ש (בסוף פ"ז דסנהדרין) ונבאר דבריו, וז"ל: "ומיהו אין ראיה מההיא דלקמן, אלא לשאול בהן להגיד על הגניבה וכיוצא בזה, אבל לעשות מעשה, כעובדא דרב חנינא ורב אושעיא, לא (בגמ' ס"ז ע"ב מבואר שהיו בוראים עגל בספר יצירה ואוכלים אותו, ומשמע שדווקא לעשות מעשה ע"י שדים כה"ג הוא דאסר הרא"ש).
ואיכא לאיסתפוקי, כיון דעל ידי שדים לא עבדינן מעשה אלא לכנופי כדאמר בסמוך, אי מקרי מעשה בכהאי גוונא" עכ"ל. וענין ה"כנופי", מבואר שם בגמ' שכוחם של השדים הוא לאסוף ולהביא דברים שונים ממרחק ולהניחם לפנינו.
וא"כ בזה מסתפק הרא"ש, דזה ברור דאם ע"י השדים הוא גורם לברוא בריה חדשה, שזה מעשה שדים האסור. וזה ברור שאם הוא שואל את השד היכן נמצאת אבידתו, והשד רק מגלה לו ומודיע לו את הנסתר, ואינו עושה יותר שום פעולה עבורו, שזה נקרא שאילת שדים ומותר.
אבל מה יהא הדין במקרה שהוא לא רק שואל מהשדים דבר הצריך ידיעה, אלא מבקש מהשדים דבר שיעשו עבורו, שאינו קשור ליצירת דבר חדש, כגון השאילה בה פתחנו, שמבקשים שהשד יגרום לאשה פלונית ללכת לביתה, וכן אם מבקשים מהשד להביא לנו דבר ממקום רחוק למקום קרוב, שם מתחיל הספק:
מצד אחד ניתן לומר: שכל מה שאסרו זה רק "מעשה" חדש, דהיינו שמשתמש בשדים ליצור עבורו דבר חדש, שהוא אסור מן התורה משום "מעשה כשפים", וא"כ כל מה שאינו בגדר זה, הוא בכלל דבר המותר, וא"כ "שאלת שדים" המותרת היא לא רק כאשר הם מודיעים לו דבר נסתר, אלא גם אם מניחים לפניו דבר שהיה במרחק, וכן אם גורמים לאדם מסויים לבוא לפניו מעצמו, וכל כיו"ב, כיון שכאן אע"פ שהם פעלו פעולה ולא הודיעו נסתר, מ"מ פעולתם לא היתה יצירת דבר חדש, אלא העברה של דבר קיים ממקום למקום, של דבר נסתר למקום גלוי, וגרימה מסוימת לאדם ללכת ממקום למקום. ולפי דעה זו יתבאר לשון "שאלת" שדים מלשון מילוי בקשת רצון האדם, כלשון "שאלתי ובקשתי" דאסתר.
ומצד שני אפשר לבאר: שכל ההיתר נאמר רק ב"שאלת שדים", שעניינה תקשורת ודיבור עם השדים להודיע לו דברים הנסתרים ממנו, ובזה הותר הדבר לצורך, כגון בהפסד מרובה לדעת היכן מונחת הגניבה וכדו', שכל עניני הודעת הנסתרות, בכלל "שאלה" הוא. אבל כל שחורג הענין מגדר "שאלה" בלבד, וכבר מבקשים מהשדים לעשות מעשה כל שהוא, אפילו שהמעשה אינו יצירה חדשה, אלא רק העברה של דבר ממקום למקום, כגון להביא לפניו דבר הנסתר, ובכלל זה כל מיני בקשות של פעולות שיכולים לבקש מן השדים, כגון לגרום לאדם לצאת ולבוא למקום מסוים, או לגרום לאדם או לבעל חי לא להגיע למקום מסויים ולהישאר דבוק למקומו, הם וכל כיוצא בהם מעשים ממעשים שונים, הרי בעצם בקשת הפעולה והמעשה יוצאים אנו מגדר ה"שאלה" דהשדים, שלפי צד זה מתפרשת ממש בלשון שאלת ידיעה על דבר הנסתר, ועוברים אנו לגדר ה"מעשה" שדים האסור.
והנה, הרא"ש הסתפק בדבר ולא הכריע, וגם הטור הביא את ספיקו ביו"ד סימן קע"ט, ומ"מ כתב שגם בזה היתה נוטה דעתו להתיר, וכתב הבית יוסף שנטייה זו לא נתפרשה בדבריו, אלא כנראה שמעה בנו הטור ממנו בעל פה.
♦
מהלך ב' בביאור השו"ע עפי"ד הרא"ש
לאחר בירור דברי הרא"ש, וחילוקיו בהגדרות ההבדל בין "מעשה שדים" ל"שאלת שדים", נוכל לבוא על נכון לביאור דברי השו"ע ופסקיו, ולתרץ את כל הקושיות שהבאנו לעיל בלשונו.ומהקושיות שהבאנו לעיל עולה כי אכן לשון השו"ע בסימן קע"ט אינה מיוסדת באמת על דברי הרמ"ה והרא"ם, כדברי השלחן גבוה ודעימיה, אלא מיוסדת היא על דברי הרא"ש הנ"ל בסוף פ"ז דסנהדרין שהביאה בב"י, וכדרכו לבנות את סעיפי ההלכה בהתאם למקורות שעליהם סמך את דבריו ופסקיו, פעמים בהעתקה ממש, ופעמים בשינוי סגנון מועט.
ולפיכך, בנושא שנסתפק בו הרא"ש בענין מעשה שדים, הכריע בו השו"ע לאיסור, ובענין זה פתח את דבריו ופסק כי: "מעשה שדים אסור", והכוונה היא כאמור עפ"י הרא"ש, לא רק יצירה חדשה הנעשית ע"י שדים, אלא כל בקשה של מעשה שמבקשים מהשדים, וחורגים מענין בקשת ידיעת הנסתרות, נכלל הדבר בכלל "מעשה שדים" האסור, ואם נאסר הדבר, משמע דאסור הוא בכל חומרתו מן התורה משום כישוף .
לפי ביאור זה בשו"ע אין כאן באמת "סתם ויש" בדבריו, אלא כל הסעיף כולו על דברי הרא"ש ושיטתו מתבסס. ולכן לאחר שהתחיל השו"ע וביאר כי: "מעשה שדים – אסור". תוך כדי דבריו בא לבאר לנו מה היא ההגדרה המדוייקת וההבדל בין מעשה שדים לשאילת שדים, ולכן ממשיך: "ויש מי שמתיר לשאול על הגניבה". הוי אומר: מעשה שדים האסור אינו רק ביצירת דבר חדש, אלא גם בכל פעולה בהם מתבקשים השדים לעשות דבר מה. ולכן רק "לשאול על הגניבה", שהוא ידיעת הנסתר, הוא הנקרא "שאילת שדים" המותרת ולא זולת זה.
והשתא יבוארו דברי השו"ע בהלכות שבת על נכון, שלפיכך כתב בהלכות שבת "לשאול מן השד מה שמותר בחול", דבזה סתם לן כדעת הרא"ש ששאילת שדים מותרת, שהיא הדעה העיקרית שסמך עליה ביו"ד סימן קע"ט, דבשאילה בלבד אין דין מכשף, והיא מותרת במקרים מסויימים, כגון בהפסד לשאול על הגניבה. וכאן אפשר להוסיף את דברי האחרונים שכתבו להתיר כגון לצורך רפואה וכיו"ב, וגם זה כאמור רק באופן של בקשה לדעת מהם ידיעה בעלמא, בלי לבקש מהם שום בקשה של מעשה.
והטעם שכתב ביו"ד לשון "יש מי שמתיר", אע"פ שהרא"ש הוא כאמור יסוד כל סעיף זה, זה משום כי מרן היה כידוע מיראי הוראה, ונתן כאן מקום לשיטת הרמ"ה והרא"ם האוסרים אפילו שאילה בעלמא. ואע"פ שנראה שלא סמך עליהם לאסור שאילת הנסתרות מכל וכל, אלא התיר כהרא"ש, מ"מ גם לא דחה דבריהם מכל וכל. ולכן את הרא"ש כתב בלשון "יש מי שמתיר", ללמדך כי אע"פ שהרא"ש מתיר, יש מי שאוסר גם באופן של שאילת הנסתרות, ומשמע דלכתחילה יש לחוש ולהחמיר כדבריו אף בגניבה.
וראיה לדברינו ניתן ללמוד מהכלל של הרב יוסף דוד בעל הבית דוד (סי' ת"ט על דברי השו"ע סי' תפ"ח ס"ב, ובסי' תמ"א על דברי השו"ע בסי' תרכ"ט סי"ט), שכתב כי לא בכל מקום אומרים אנו דסתם ויש הלכה כסתם, אלא רק באופן ששניהם מדברים על אותו נידון. אבל באופן שהיש מוסיף פרט שלא דיבר בו הסתם, בזה אומרים אנו דהלכה כדעת היש, מאחר שהיש בא לבאר את הסתם, והביאו הברכי יוסף (או"ח סי' תק"ץ). ובשו"ת איש מצליח (ח"ב או"ח סי' זה עמ' כ"ח ד"ה ולענין), הביא כמה פוסקים העומדים בשיטת הבית דוד בזה. ואף שהביא שם (ד"ה ואמנם) כי תלמידו הרב שלחן גבוה לא הסכים עמו בזה, מ"מ יישב שם את קושיותיו עי"ש.
ומדבריו יש ללמוד אף לדברינו, כי כאן דעת היש אינה דעה שונה מדעת הסתם, ואינן ב' דעות המחמיר והמיקל, אלא דעה אחת היא כאמור, והיא דעת הרא"ש. וא"כ היש באה לפרש את הסתם, דבאיזה אופן מעשה שדים אסור, היינו בכל אופן של בקשה על מעשה, אבל "לשאול על הגניבה", היינו בקשת מידע בלבד ולצורך, אינו בכלל האיסור. ולפיכך, בהלכות שבת סתם השו"ע כדעה זו דיש שאילה המותרת. ואדרבה, שילוב ב' מקומות אלו בדברי השו"ע, בא כראייה לכללו של הרב בית דוד.
ומה שלא הסכים השלחן גבוה כאן ביו"ד עם פירוש זה, הוא לפי שכבר הקשה על כלל זה דהבית דוד (בראש ספרו לאו"ח כלל י"ח), ונמצא דפירש את השו"ע לשיטתו. וצ"ע כאמור, כיצד יפרש את השו"ע בהל' שבת לשיטתו.
♦
הסכנה שיש בעסק השדים
וכיון דאתינן להכי לדון בענין שאילת שדים, חובה עלינו להרחיב מעט את היריעה בענין זה, ולתת את הדעת על הסכנה שיש בכל העסק עם השדים והשבעתם.דהנה, הבית יוסף כתב בסוף דבריו: "ובספר הזוהר נראה שאיסור גדול הוא לדרוש במכשפים אפילו לחולה. ומעשה שדים שהתירו קצת פוסקים ראינו שרוב הנטפלים להם אינם יוצאין בשלום מתחת ידם ולכן שומר נפשו ירחק מהם" עכ"ל.
וכ"כ הרמ"א (שם סט"ז), שאע"פ שהביא דעת המתירים, לא העלים את ענין הסכנה, וז"ל: "וע"י השבעה שמשביע אותם ע"י שמות, יש מתירין בכל ענין, מ"מ רוב העוסקים בזה אינן נפטרים מהם בשלום, על כן שומר נפשו ירחק מהם" עכ"ל.
וכן כתב הרדב"ז בתשובתו על ענין השדים (ח"ג סי' ת"ה - תתמ"ח), שעל ענין השבעתם והשאילה בהם כתב: "ואף על גב דלגבי הדין נראה שזה מותר עדיין יש לחוש מפני הסכנה כמו שאני עתיד לבאר בעז"ה ית'" עכ"ל.
ומשמע מדבריהם כי אע"פ שידעו שיש צדדים ודעות להתיר הדבר, הסיקו כי יש להתרחק מכל עסק השדים משום הסכנה שיש בדבר, וכידוע שסכנתא חמירא מאיסורא.
וגדולה מזו מצינו בדברי הב"ח, שביאר את שיטת הרמ"ה, דאע"פ דלשיטתו אין איסור בדבר מן הדין, מ"מ עיקר האיסור הוקבע משום הסכנה שבדבר, וז"ל: "ונראה דהרמ"ה נמי לא קאמר דמעשה שדים הוי בכלל מכשף שאסרה תורה, ושאם עושה מעשה חייב סקילה, דהא ודאי ליתא, דמדינא מעשה שדים שרי לגמרי, אלא לפי שהיה גורס בפרק חלק אמר רב הונא הלכה כרבי יוסי, אף על גב דרבי יוסי גופיה לא אסרה אלא מפני הסכנה, מכל מקום סכנתא חמירא מאיסורא. ולפיכך קאמר הרמ"ה דלענין איסורא דין מעשה כשפים ודין מעשה שדים שוים, דתרווייהו אסירין. אבל לענין מיתה אינן שוים, דבמעשה כשפים אי איכא מעשה חייב בסקילה, ובמעשה שדים ליכא סקילה, ואפילו לאו גרידא ליכא, אלא איסורא מפני הסכנה, וכן כתב ה"ר ישעיה והרא"ש מחלק" עכ"ל.
ואע"פ דלא נקטינן כהב"ח, וכבר הרבה להשיב על פירושו בדברי הרמ"ה הרב פני מבין נבארו שציננו לעיל, מ"מ כאשר פוסקים את ההלכה בדין זה, יש לתת את הדעת גם לסכנה שבדבר. והרי בכמה מקומות ראינו הלכות שלימות הנקבעות מחמת הסכנה, כגון האיסור לאכול בשר ודגים יחד או"ח סי' קע"ג ס"ב, ודעת השו"ע שלא לאכול דגים בחלב בב"י יו"ד סי' פ"ז, שכל ההלכות הללו נקבעו מחמת הכלל של סכנתא חמירא מאיסורא, ומדוע תהא ההתעסקות בשדים שונה מהם, בפרט שהנסיון הורה שכל מי שהתעסק עם השדים ניזוק באופנים שונים, בגוף וברוח.
עוד מצאנו בספר חסידים, שפירט על הסכנות שיש למי שעוסק בהשבעות שדים, לו ולזרעו. וזה לשונו בסימן ר"ד: "אם ראית אדם שהמיר, לא מפני זנות ולא מפני בלעות (רעבתנות), דע כי הוא או אבותיו עסקו בהשבעות ובמעשה שדים, וניתן רשות להטעותו, ונפרעים מן האב שגרם" ע"כ.
ועוד כתב בסימן ר"ה, וז"ל: מי שעוסק בהשבעות של מלאכים או של שדים או בלחישת כשפים, לא יהיה סופו טוב, ויראה רעות בגופו או בבניו כל ימיו, ולכן יתרחק האדם מעשות כל אלה וכו'. וזה שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך. ולא בשום דבר, כי לבסוף לא תהא לו תקנה, כמה עשו וכמה שאלו, ומהם נדלדלו או המירו הדת, או נפלו בחולי רע, או זרעם. ולא יבקש שאחרים יעשו לו. ואין טוב לאדם אלא להתפלל להקב"ה. ואם יצא בדרך לא יאמר השבעת מלאכים לשומרו בדרך, אלא יתפלל לפני הקדוש ברוך הוא בכל דרכיו, ורחום וחנון הוא וניחם על הרעה. וכמה נביאים נהרגו ולא השביעו בשם הקודש, אלא בתפלה עמדו, ואמרו אם לא ישמע תפלתנו, נדע שאין אנו ראויים לינצל, ולא היו עושים אלא בתפלה" עכ"ל.
ועוד כתב שם (בסימן ר"ו ור"ז) וז"ל: "אם תראה שמתנבא אדם על משיח, דע כי היו עסקיו במעשה כשפים או במעשה שדים או במעשה שם המפורש, ובשביל שהם מטריחים את המלאכים, אומרים לו על משיח כדי שיתגלה לעולם, ולבסוף יהיה לבושת ולחרפה לכל העולם על שהטריח המלאכים או השדים, ובאים ולומדים לו חשבונות וסודות לבושתו ולבושת המאמינים בדבריו. והאמוראים שהתירו על כך על תנאי אם אין רע בעיני ה', אבל מענישים בעולם הזה" וכו' עכ"ל.
עוד כתב שם בספר חסידים (סימן תס"ט) וז"ל: "סוף דבר אין המזיקים מתגרים אלא במי שמתגרה בהם, כגון שכתב הוא או אבותיו קמיעות, או עסק בהשבעות או בכשפים או בשאלת חלום, לכך לא יעסוק אדם בהם, ולא יאמר אעשה בשביל פקוח נפש בהשבעות ובקמיעות, כי אין זה חכמה, כי מקצר אדם חייו וחיי זרעו, ואין דוחין נפש מפני נפש. וכתיב תמים תהיה עם ה' אלהיך, אין לאדם לעשות אלא להתפלל להקב"ה על כל נגע ומחלה, ועל כל צוקה וצרה" עכ"ל.
מכאן יש ללמוד כמה סכנה יש בעניינים אלו של השבעת שדים, וא"כ אף אם מצינו שהדבר מותר באופנים מסוימים, אין זה אלא לעיקר הדין, ולמי שלא איכפת ליה להכניס עצמו לסכנה. אך למעשה ברור שיש להתרחק מכל זה והדומה לו, ולהרחיק עצמו מן הסכנה, ותמים יהא עם ה' אלוהיו.
♦
סיכום
העולה מן האמור:א. לדעת השו"ע, להשביע שדים לצורך, כגון לצורך רפואה או להודיע על גניבה שגנבו לו, אין איסור בדבר מן הדין. אע"פ שגם בזה ראוי לכתחילה לחוש לדעות הראשונים הסוברות שגם שאלה זו היא באיסור תורה.
ב. ואע"פ שאין בדבר איסור, יש לאדם להתרחק ממעשים אלו, משום שהעסק עם השדים גורם סכנה רוחנית וגשמית לאדם השואל בהם ולזרעו.
ג. לדעת השו"ע אסור מן הדין לבקש מן השד לעשות עבורו דבר מה, והוא אסור מן התורה משום כישוף.
♦ ♦ ♦