כולל פוניבז'
ליתא בשליחות בשופר ובתנאים של מצוה
א. ליתא בשליחות ליתא בתנאי
בגמ' (כתובות עד, א) מבואר דעל מנת שיוכל האדם להתנות ולהגביל את עשייתו בתנאי, נדרש שיהיה הדבר איתא בשליחות, היינו שיוכל לעשות את הפעולה על ידי שליח: "מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן? מתנאי בני גד ובני ראובן, תנאה דאפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם - הוי תנאיה תנאה, דלא אפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם - לא הוי תנאה. והא ביאה, דלא אפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם, וקא הוי תנאה, התם משום דאיתקוש הויות להדדי".והקשו האחרונים (ראה שו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סי' צ), מהא דמהני לעשות תנאים במצוות, ואף שמצוות אלו אינן בשליחות, שכן נדרש שיעשה האדם את המצוות בגופו. וכיצד משתווה הדבר עם הכלל של ליתא בשליחות ליתא בתנאי.
♦
ב. תנאי בשופר
בשו"ע (או"ח תקצ, ו) מבואר דמהני תנאי בתקיעת שופר: "אם האריך בתקיעה אחרונה של תשר"ת כשיעור ב' תקיעות, כדי שתעלה לשם תקיעה אחרונה של תשר"ת ובשביל הראשונה של תש"ת, לא עלתה לו אלא בשביל תקיעה אחת. וי"א שאפילו בשביל אחת לא עלתה לו"[2] [-לפי שכל תקיעה צריך להיות בה ראש וסוף, מ"ב סקכ"ד]. וכתב הרמ"א בשם הב"י: ואם תקע תקיעה אחת בין ב' סדרים והתנה שאיזה מן הסדרים הוא הנכון תעלה לו אותה תקיעה, יצא".ובמ"ב (סקכ"ו) כתב בביאור דברי הרמ"א: "תקיעה אחת בין שתי סדרים - ר"ל שתקע תשר"ת ש"ת, והתנה בתקיעה אחרונה של תשר"ת - שאם זה הסדר הוא הנכון תעלה לו התקיעה בשבילו, ואם הסדר של תש"ת הוא הנכון יעלה לו תקיעה בשבילו, כי הלא מדין התורה סגי בסדר אחד, רק מפני שאין אנו יודעין איזה סדר הוא הנכון אנו תוקעין כולם וכנ"ל בריש הסימן, ולכן יצא בדיעבד ע"י תנאו, ומ"מ לכתחלה לא רצו חז"ל לתקן כך שיתקע רק תשר"ת ש"ת ר"ת, כדי שלא יטעו לומר שאין צריך אלא ש"ת או תרועה תקיעה".
ויש לעיין, כיצד מועיל התנאי במצות שופר, והרי אמרינן דכל דליתא בשליחות ליתא בתנאי, ומצות שופר אינה מתקיימת ע"י שליח.
[וממו"ח הרב הגאון רבי מאיר שמחה סוקולובסקי שליט"א שמעתי ליישב, דשופר אין זה גדר של תנאי המבטל, אלא תנאי בכוונה אם יעלה לתשר"ת או לר"ת, ובזה מהני אף דליתא בשליחות].
♦
ג. תנאים במצוות[3]
מצינו מקומות נוספים בהם מהני תנאי במצוות:תנאי בקר"ש - בשו"ע (או"ח מו, ט) כתב הרמ"א שאפשר להתנות בקריאת שמע. וראה במג"א (שם סקט"ז) ובהגהות רעק"א (שם) ויובא להלן.
תנאי בתפילין - במ"ב (לא, סק"ח) כתב דמהני תנאי בהנחת תפילין בחולו של מועד. וראה בביאור הלכה (כה, ה) שכתב בשם הרע"א דמהני להתנות בברכת הנחת התפילין.
תנאי בספירת העומר - ראה באבודרהם (הובא בב"י או"ח תפט בשם המחזור ויטרי) דמהני להתנות בספירת העומר. וכן נפסק להלכה בשו"ע (או"ח תפט, ג) ומבואר דמהני תנאי בספירת העומר.
תנאי בקידוש - שו"ת חזון נחום סי' לב, עפ"י שו"ע תפט הנ"ל.
תנאי בהבדלה - שו"ת שואל ומשיב, מהדו"ד ח"ג סוס"י קכז. ובשו"ת מחזה אברהם (סי' לד), והוכיח כן מדברי הצל"ח (פסחים קא, א) דמהני תנאי בהבדלה, עיי"ש. אמנם בשו"ת שלמת חיים (להגרי"ח זוננפלד או"ח רסא) כתב שאין לעשות תנאי בהבדלה, עיי"ש ובהערות.
תנאי באפיקומן - באבני נזר (או"ח שפא, ה) כתב דמהני תנאי באפיקומן.
תנאי בתפילין – בשו"ע (או"ח לד, ב) כתב שיניח ב' זוגות, של רש"י ור"ת ויתנה שרוצה לצאת יד"ח בזוג שהוא כסדר הנכון, והשאר כרצועות בעלמא.
תנאי בחליצה - בשו"ת ציץ אליעזר (ז, ד אות כב), הביא את דברי הב"ח (אה"ע קסט) דמהני תנאי במצות חליצה ואין זה מגרע מהכוונה, ומתיר באיטר לחלוץ בשתי רגליו בזה אחר זה ושתהא דעתו של היבם בשעת חליצה שבאותה חליצת רגל שהדין הוא לחלוץ בה הוא מכוין לפטור בו את יבמתו.
ובכל המובאות הללו נמי יש לעיין, כיצד מהני להתנות והרי ליתא בשליחות ליתא בתנאי.
♦
ד. ג' שיטות בתנאי במצוות
מצינו ג' שיטות בתנאים במצוות: א. העונג יו"ט (סי' ב וסי' ג) נקט דלא מהני תנאי במצוות משום האי כללא דכל דליתא בשליחות ליתא בתנאי[4]. ב. דעת הגר"י סלנטר זצ"ל דאף דמהני תנאי מכל מקום בעינן תנאי כפול. ג. מהני התנאה במצוות אף בלא תנאי כפול. ויבואר עוד.העונג יו"ט (שם) סבירא ליה דלא מהני תנאי במצוות לפי דליתא בשליחות ליתא בתנאי: ["אבל העושה דבר בזמן המצוה ומכוון לצאת על איזה תנאי, יצא אף אם לא נתקיים התנאי"]. וראה עוד במה שכתב הגרי"ל דיסקין זצ"ל בהסכמה לספר משבי"ח על הירושלמי.
ובאמת יש בית אב לשיטה זו מהראשונים, דכתב הרא"ם (הביאו בב"י או"ח תקץ, הובא לשונו בהערה[5]) דלא מהני להתנות בתקיעת שופר, הואיל ומצוות צריכות כוונה, וכוונה בתנאי אינה נחשבת לכוונה. אולם הב"י פליג וס"ל דאף כוונה בתנאי נחשבת לכוונה, עיי"ש.
♦
ה. הסוברים דבעינן משפטי התנאים
כתב הגאון רבי עקיבא איגר (או"ח מו, על דברי המג"א סקט"ז) לגבי קריאת שמע בתנאי אם חושש שיעברו הציבור זמן קר"ש: "אא"כ ירא שהצבור יעברו - לענ"ד בירא שהצבור יעברו זמן קריאת שמע יכוין בדרך תנאי, אם יעברו יהא יוצא בזה, ואם לא יעברו לא יצא בזה, כמ"ש הב"י סימן תפ"ט לענין ס"ע (=ספירת העומר)".הגר"י מלצאן (סידור הגר"א אשי ישראל, דיני קר"ש וברכותיה) הביא את דברי הגרעק"א הנ"ל וסיים ע"ז: "ויש אומרים בשם הגאון מוהרי"ס זצוק"ל דבעינן דיני תנאי, היינו תנאי כפול והן קודם ללאו[6]".
ובתשובות והנהגות להגר"מ שטרנבוך (א, נד) דייק מדברי הרע"א דסובר נמי דבעינן משפטי התנאים כפי שכתב שיעשה תנאי שאם יעבור הזמן יצא בקר"ש, ואם לאו לא יצא בזה. והביא עוד דהחזון אי"ש אף הוא סבור דבעינן משפטי התנאים.
♦
ו. הסוברים דלא בעינן משפטי התנאים
אמנם בשלמת חיים להגרי"ח זוננפלד (או"ח סימן נח) כתב ליישב עפ"י דברי הראשונים בכתובות (נו, ב) דבנזיר דהוי בדיבור לא בעינן משפטי התנאים, ע"ש[7]. ויעויין עוד שם בראשונים שיישבו בכמה אופנים, ומסקנתם דכיון דהם דברים שבינו לקונו: "אבל מה שהוא תנאי לעצמו לא שייך כלל דיני תנאי". ולדבריהם פשוט דמהני תנאי בק"ש ובשאר מצוות, אף שאינו כמשפטי התנאים.ובאמת כן מבואר ברמב"ן (ב"ב קכו, ב) דתנאי שהוא בינו לבין עצמו אין צריך את משפטי התנאים, וז"ל: "ואיכא למידק נמי תנאי שבנזיר היכי הוי תנאה והרי כל תנאי שאי אפשר לעשות על ידי שליח לאו תנאי הוא כדאמרינן (כתובות עד, א) לענין חליצה, ויש אומרים כי גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן הני מילי כיוצא בו שהוא תנאי שבין אדם לחברו, אבל תנאי שבינו לבין עצמו בכל ענין הוי תנאי[8],[9] והטעם נותן שהרי מדעתו התנה ורוצה הוא לקיים תנאו, הילכך אף תנאי כפול לא בעינן, והשתא ניחא הא דקשיא לן לעיל, ונכון הוא זה".
וכן מבואר ברמ"א (יו"ד רכ, טו) לגבי נדרים: "ולא בעינן תנאי כפול בנדרים", והיינו טעמא דנדר זהו עשייה בינו לבין קונו ומשום כך לא נצרך משפטי התנאים (וראה עוד להלן אות יא).
אם כן נמצינו למדים עד עתה, דיש ג' שיטות בתנאים במצוות: א. לא מהני להתנות. ב. מהני להתנות עם משפטי התנאים. ג. אין צריך משפטי התנאים בעשייה שבינו לבין עצמו.
♦
ז.תנאי בכוונה מועיל בשונה מתנאי במעשה
ובגדר הדבר שמהני תנאי במצוות מצינו טעמים נוספים לכך ברבותינו האחרונים, ראה בשו"ת חתם סופר (ד, אה"ע צ), שכתב דהואיל ואינו עוקר את גוף הדבר, אלא רק מטיל תנאי בכוונתו, לזה מהני תנאו, וראה לשונו בהערה[10].כעין זה כתב בחידושי הג"ר שמעון שקופ (יבמות סימן לח), דמהני תנאי בכוונה, לפי שמכוון שאם לא יתקיים התנאי אינו רוצה לצאת ידי חובת המצוה, וכל כה"ג אינו יוצא: "אלא הענין כמש"כ שם בתוס' דבעל כרחו לא נפיק, היינו דמצוה שאינו רוצה בה אינה מצוה, ומה"ט נלענ"ד דמהני תנאי במצוות כמו בספירת העומר שהובא במג"א דהיו עושין תנאי, וכן בק"ש".
ונראה ראיה לדבריו מדברי המג"א (או"ח תפט, סק"ז) דמהני להתנות בספירת העומר, ובטעמא דמילתא כתב המג"א: "ונ"ל דאזיל לשיטתי' שפסק בסי' ס' ס"ד דמצות צריכות כוונה, וא"כ יכוין בלבו, אם אזכור בלילה אין אני מכוין לצאת בספירה זו".
♦
ח. שם מצוה מתקיים ע"י שליח ולכך איתא בשליחות
מהלך נוסף כותב החתם סופר (ח"ד, אה"ע צ) בטעם הדבר דאף שאי אפשר לקיים את המצוה על ידי שליח, מכל מקום הואיל ויש מצוות שאפשר לקיימן בשליחות, אם כן שם מצוה מתקיים ע"י שליח, ואף שמצוה זו באופן פרטי אי אפשר לקיימה ע"י שליח, מכל מקום סגי בכך ששם מצוה איתא בשליחות ומהאי טעמא איתא בתנאי.מביא החת"ס דמות ראיה לדבריו מדברי התוס' (נזיר יא, א ד"ה ע"מ שאשתה יין) דאפשר לאשוויי תנאי בנזירות ואף דליתא בשליחות, מכל מקום היות ואחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו נחשב כאילו כל המעשה יכול להתקיים ע"י שליח. וכוונת התוס', דכיון דעכ"פ שם נזירות בעולם שייך ע"י שליח, אם כן נותן הדבר לכל מילי דנזיר שם איתא בשליחות ואיתא בתנאי[11].
[ויש להעיר קצת על דברי החת"ס שעל כל המצוות יש שם איתא בשליחות מחמת המצוות שישנן בשליחות, אם כן מדוע הוצרכו התוס' לומר שנזירות איתא בשליחות מחמת הבאת הקרבנות, תיפוק ליה שאף אם נזירות כלל לא היתה בשליחות, מכל מקום הואיל ושאר מצוות ישנן בשליחות, אם כן יש שם מצוה אף על נזירות, וכפי שכתב החת"ס בריש דבריו. וצריך לומר שהעדיפו התוס' לומר שאף בנזירות עצמה איתא בשליחות מחמת הבאת הקרבנות, ויש שם איתא בשליחות על נזיר באופן פרטי, ולא רק משום ששם מצוה כללי יש בשליחות].
עוד ראיה לדבריו מביא החת"ס מדברי הפנ"י (כתובות עד, א) דמהני להתנות בקידושי ביאה ואף דליתא בשליחות, הואיל ושם קידושין ישנו בשליחות, כגון מקדש בכסף ובשטר. ואם כן הוא הדין לגבי שאר מצוות דנחשב איתא בשליחות.
ט. גדר איתא בשליחות איתא בתנאי
הקשו התוס' (כתובות עד, א ד"ה תנאי) מדוע בעינן איתא בשליחות על מנת שיהיה איתא בתנאי, ואף שאצל בני גד ובני ראובן היה התנאי מתקיים אף ע"י שליח, מכל מקום לא ילפינן מבני גד ובני ראובן רק דבר שיש בזה סברא, וכפי שלא אמרינן שתנאי מועיל רק לגבי קרקע דומיא דבני גד.ותירצו התוס': "וי"ל דהיינו טעמא, דהואיל והמעשה כל כך בידו שיכול לקיימו ע"י שליח, סברא הוא שיהא כמו כן בידו לשוויי ביה תנאה, אבל חליצה שאין בידו לקיימה ע"י שליח, לא הוי בידו נמי למירמי ביה תנאה, ואפילו לא יתקיים התנאי יהיה המעשה קיים, ומשום הך סברא מודו כ"ע דבעינן שאפשר לקיימו ע"י שליח דומיא דבני גד ובני ראובן".
ובקובץ הערות (עו, ז-ח) ביאר בדבריהם, דיש מצוות שהאדם הוא מחיל את ההיתר ופועל את הפעולה והוא מעביר את כוחו לשליח, כגון בגירושין - האדם הוא המגרש ומחיל את חלות הגירושין, ומשום כך מעביר הוא את כוחו לשליח. אמנם יש מצוות כמו חליצה, שאין האדם פועל את חלות ההיתר, אלא מעשה החליצה עצמו מתיר את האשה, ולא שהיבם הוא מחיל את חלות היתר החליצה[12], וכה"ג ליתא בשליחות ליתא בתנאי. ונמצא דדין איתא בשליחות הוא רק סימן לכך שהאדם הוא בעלים על ההיתר ומשום כך יכול לשלוח שליח, ומהאי טעמא יכול הוא להגבילו ע"י תנאי (וכן מובא בכתבי הגר"ח קידושין מב, ב. וכעי"ז כתב העונג יו"ט סי' ג).
♦
י. תנאי במצוות שהאדם מחיל
על פי דרכו של הגרא"ו בקובץ הערות, אפשר ליישב את השאלה בה פתחנו, כיצד ניתן לעשות תנאי בקיום המצוות והרי יש מצוות רבות שאינן בשליחות ושוב אינן בתנאי. אמנם למבואר בקובץ הערות שדין ישנו בשליחות זהו רק סימן על כך שהפעולה היא בבעלות עושה התנאי ומשום כך יכול להגבילה בתנאי, ואם כן במצוות שהאדם הוא פועל ומקיים את המצוות, אם כן יכול הוא להתנות את קיומן בתנאי, הואיל והוא מחיל את החלות. שו"ר שכעי"ז הביאו בשם המשכנות יעקב, דמצוות שהן חובה על האדם אזי אדרבא הדבר בשליטתו וכסברת התוס' בכתובות, ומהני להתנות על כךיב. [אמנם ראה בכתבי הגר"ח (קידושין מב, ב) דנקט שבמצוות שבגופו שאינו בעלים עליהם, כגון תפילין וכדומה, אינו יכול למנות שליח].♦[13]
יא. תנאי בדיבור - לא בעינן משפטי התנאים
אמנם התוס' בנזיר (יא, א ד"ה דהוי מתנה) הקשו כיצד מועיל להתנות בנזירות, והלא נזירות א"א לקיים ע"י שליח[14] [והקובץ הערות (שם אות ח') כתב דלשיטתו לא קשיא מידי כיצד ניתן להתנות בנזירות אף דליתא בשליחות, דהיות והאדם הוא מחיל את חלות הנזירות, כה"ג לא בעינן איתא בשליחות, היות והוא פועל את המעשה, ודוק].ותירץ בשיטה מקובצת (שם) בשם ה"ר עזריאל דשייך תנאי בנזירות, אף דאי אפשר בנזירות לקיים ע"י שליח, אלא חלותם על ידי עצמו דווקא, דכל מה דבעינן איתא בשליחות הני מילי במקום דאלים המעשה ואם לא נתקיים התנאי לא נתבטל המעשה, ולבטלו בעינן משפטי התנאים. אבל נדר ונזירות, דהוי דיבור וליכא מעשה בידיים, לא אלים הדיבור לבטל את התנאי. והיינו דבמקום שהתנאי אינו בא לבטל מעשה, אלא רק לבטל דיבור דומיא דנזירות, כה"ג לא בעינן איתא בשליחות. (אמנם התוס' בנזיר לא ניחא להו בהכי, ואף דהוי דיבור, מכל מקום בעינן איתא בשליחות).
והרעק"א (שו"ת קמא סי' מ"ח בסו"ד) הביא את דברי הפני יהושע (כתובות נו, א) שבמקום שהמעשה הוי רק דיבור בעלמא מסברא יכול להתנות, דאתי דיבור ומבטל דיבור. ואין זה נלמד מתנאי דבני גד ובני ראובן, ואין צריך להיות איתא בשליחות[15]. והוציא מכך הרעק"א (שם) שהפרת נדרים, אף דליתא בשליחות מכל מקום חל התנאי[16].
[ובזה יבוארו באופן אחר דברי הרמ"א (יו"ד רכ, טו שהובאו לעיל אות ו') שמהני להתנות בנדרים אף בלא תנאי כפול. ולעיל נתבאר שבעשייה בינו לבין עצמו לא בעינן משפטי התנאים. אמנם למבואר בדברי הרע"א יתבאר באופן אחר, דהיות ונדרים הוי דיבור מהני לבטלו אף בלא משפטי התנאים, שבאים ביסודם לבטל מעשה].
ומהאי טעמא מועיל תנאי בשופר, הואיל ואינו מעשה, ואתי דיבור ומבטל דיבור.
♦
יב.גדר אחר בליתא בשליחות
מבואר מכל זה, הבנה אחרת בגדר של איתא בשליחות, דאין זה משום שהשליחות מורה שהדבר בבעלות עושה התנאי, וכדברי הקובץ הערות הנ"ל. אלא, סברא אחרת, שדבר שנעשה ע"י מעשה הוא אלים יותר, ולא מהני להפקיעו אלא ע"י תנאי שאיתא בשליחות. משא"כ בדבר שאינו מעשה, אלא דיבור גרידא, בזה אין צריך את המעלה של איתא בשליחות, על מנת להגביל דיבור זה ולאשוויי ביה תנאי.ואפשר לבאר זאת על פי דברי החתם סופר (שו"ת ח"ד אה"ע סי' צ') שכתב וז"ל: "וראיתי לפני יהושע ז"ל במס' גיטין שם, [ש]הקשה דאיפכא מסתברא, דמעשה שהוא אלים לא אתי תנאה ומבטל למעשה, ולפע"ד כך היא הכוונה, מעשה שהוא אלים כ"כ שיכול לסבול שליח יכול לסבול גם כן תנאה, משא"כ מעשה גרוע שאינו סובל שליח אינו סובל גם כן תנאה".
ואפשר לומר דכל זה אמור דווקא במעשה, שאם אינו אלים שיכול לסבול שליח, גם אינו יכול לסבול תנאי המבטל את המעשה. אולם בדיבור, אף שאינו אלים לסבול שליח, מכל מקום מהני תנאי לבטלו, הואיל ואתי דיבור ומבטל דיבור.
ובזה יתיישב נמי ביאור האחרונים (שהובאו לעיל אות ז'), שתנאי מועיל לבטל את הכוונה ולא את המעשה, דכל שאין התנאי בא לבטל את המעשה אלא רק את כוונת האדם לצאת ידי חובה, כה"ג אתי דיבור דתנאי ומבטל את הכוונה.
♦
תורת העול"ה
אם כן נמצאנו למדים בס"ד כמה מהלכים כיצד מועיל תנאי בשופר ובמצוות ואף שאינן בשליחות. א. דתנאי מבטל את הכוונה ואינו מבטל את המעשה. ב. דבעשייה בינו לבין עצמו לא בעינן משפטי התנאים ג. הואיל ושם מצוות מתקיים ע"י שליח – חת"ס. ד. מצוות שהאדם הוא מחיל אותם, מהני להתנות אותם בתנאי אף שאינן בשליחות, כדברי הקוה"ע. ה. מצוות שהן דיבור, אתי דיבור דתנאי ומבטל דיבור.♦ ♦ ♦