מחילה על חוב בלי להודיע ללווה ששכח לפרוע לו
הקדמה
יש לעיין, במקרה המצוי בעיקר בהלוואות בסכומים קטנים, שאחד הלווה הלוואה לחבירו, וחבירו שכח להשיב לו. והמלווה אינו רוצה לתובעו, וכגון שבשל חברותם המלווה מתבייש לתובעו, והוא מעדיף למחול לו בלב שלם[2]. והספק בזה, שאולי בכל זאת צריך להודיע ללווה, לקיום מצוות תוכחה, כדי שיוכל לתקן דרכיו ולחזור בתשובה[3], והמחילה לכאורה לא יכולה לפתור את העבירה החמורה של הלווה כלפי שמיא[4], שלווה ואינו משלם[5] [ומסתבר ששכחתו לפרוע היא בגדר שוגג ופשיעה, שלא עשה לעצמו תזכורות, ולא בגדר אונס[6]].ובספר הזכרון "אבן ציון" לע"נ הבחור בן ציון כהנא ז"ל (בן תורה מובהק מישיבת חברון ותושב העיר רחובות[7]), עמ' תרעד-תרעה, הביאו על הבחור הנ"ל מעשה יפה:
"...יתירה מזו, כשם שנזהר שלא לחטוא בממון חבירו, כן נזהר שלא יחטאו חבריו בממונו שלו – יראת שמים אמיתית, המהולה במידות מעובדות להפליא – הלואה אשר הלוה לידיד, היתה נרשמת בפנקסו בצירוף תאריך הפרעון. כאשר עבר הזמן והחוב לא נפרע, היה ממתין שבוע-שבועיים ומוחל – 'שלא יחטא, חלילה, הזולת בגללי'.
בהקשר לכך אציין עובדה מהממת, אשר שמעתי מפי בעל המעשה עצמו: דקות ספורות קודם תפילת נעילה ניגש בנצי אל הנ"ל, חבירו בישיבה, והודיעו: ידע לו מר כי למיטב ידיעתי הוא חייב לי אסימון. בדיני ממונות אמנם מחלתי, אך כלפי שמיא יש לעשות תשובה. אשר על כן הנני מזכירך...".
ויל"ע האם הקפדה זו להודיע ללווה על מחילתו היא מדינא או מידת חסידות.[ובאמת הדברים נכונים לדון על זה בכל מקרה של פגיעה מאחד על השני, האם צריך הנפגע להודיע לפוגע שאינו מודע לפגיעה[8], באופן שמוכן הנפגע למחול לו בליבו מחילה גמורה[9]. ומ"מ בענין ההלוואה יתבאר שיש סברא מיוחדת יותר לקולא, מצד שי"א שצריך תביעה].
♦
מחילה בלב שלם
ונראה ברור שכל מה שעסקינן הוא רק אם מחילתו היא בלב שלם, אבל אם המצב הוא שרק לא נעים למלווה לתבוע והוא אינו מצליח למחול על החוב בלב שלם, מפני שבעצם הוא רוצה עדיין את הכסף, ברור שהוא מחויב להזכיר למלווה את דבר ההלוואה.ועוד מסתבר שמחילה על מלווה יכולה להיות גם על תנאי, והיינו על דעת שאם לבסוף יזכור וירצה הלווה לפרוע יקבל המלווה את חובו ולא יחשב כמתנה[10].
♦
פסק מרן הגרח"ק שליט"א
והנה בספר "לקט שאלות מצויות"[11] לג"ר יהודה אריה דינר שליט"א (הוצאה שניה תמוז תשס"ד) ח"א עמ' יח, הביא תשובת מרן הגרח"ק שליט"א לשאלתו: "הלווה שכח לפרוע חובו, האם המלווה יכול למחול בלי לומר ללווה, או שמא חייב לגלותו דא"כ הרי מכשילו בנתכוון לאכול בשר חזיר ונמצא בידו בשר טלה", וענה: "יכול למחול".והנה לנו שפסק הגאון שליט"א הלכה למעשה שאין חובה להודיע. וגם נראה שמנהג העולם להקל בזה בדרך כלל, למחול ולא להודיעו. ומ"מ יתכן שיש מעלה והידור להודיע, ונציע כאן את הסברות בענין זה.
♦
בבין אדם לחבירו יש גם בין אדם למקום
תחילה נעיר לדבר הפשוט, שבכל מצוה או עבירה בין אדם לחבירו יש גם צד של בין אדם למקום שציווהו בכך. ולכן, הפוגע בחבירו אין די לו בבקשת מחילה מחבירו (ולטעון שבעצם בכך נפתר הענין גם כלפי שמיא), אלא הוא צריך במקביל גם לחזור בתשובה כלפי שמיא, וכמבואר ברמב"ם הל' תשובה א, א: "החובל בחבירו והמזיק ממונו אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם".ומש"כ הרמב"ם בהל' דעות ו, ט: "מי שחטא עליו חבירו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר, או שהיתה דעתו משובשת, ומחל לו בליבו ולא שטמו ולא הוכיחו, הרי זו מידת חסידות, לא הקפידה תורה אלא על המשטמה". ומבואר שאפשר למחול ולא להודיעו. ונראה שמדובר דוקא כגון ששוטה או טיפש, אבל אה"נ אם הפוגע הוא אדם שישים אל ליבו ויחזור בתשובה, אזי ראוי וצריך להודיעו (וראה בהערת הפמ"ג בספרו מתן שכרן של מצוות חקירה ד', צויינה במפתח פרנקל שם).
♦
"נתכוון לאכול בשר חזיר"
והנה לכאורה היה מקום לדון את המקרה הנ"ל - שהלווה אינו יודע מהמחילה, מצד גדרי "נתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה", שמבואר בגמ' שנחשב לעבירה: "תניא: אישה הפרם וה' יסלח לה - במה הכתוב מדבר? באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה שהפר לה בעלה, והיתה שותה יין ומטמאה למתים. רבי עקיבא כי הוה מטי להאי פסוקא הוה בכי, אמר: ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, אמרה תורה: צריכה כפרה וסליחה, מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר - על אחת כמה וכמה!כיוצא בדבר אתה אומר: ולא ידע ואשם ונשא עוונו, כשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק זה היה בוכה, ומה מי שנתכוין לאכול שומן ועלה בידו חלב, אמרה תורה: ולא ידע ואשם ונשא עוונו, מי שנתכוין לאכול חלב ועלה בידו חלב - על אחת כמה וכמה! איסי בן יהודה אומר: ולא ידע ואשם ונשא עוונו - על דבר זה ידוו כל הדווים" (קידושין פא, א).
ומ"מ נראה לחלק ולומר שכאן הנידון שונה, שבמצוות שבין אדם לחבירו לא ברור האם אמרינן איסור ב"נתכוון לחזיר ועלה טלה", מפני שהדבר תלוי בתוצאה[12]. וראה היטב בדברי האוה"ח הקדוש סוף פרשת ויחי ובכלי חמדה שם (עמ' 30-36)[13].
ועוד יש לדון בעניין זה, שכאן לא עשה פעולה, כמו שם ב"נתכוון", אלא רק נמנע מלהשיב את ההלוואה, ויותר קל[14].
ועוד[15]יש לדון, שכאן הלווה הוא שוגג, וגם אם הוא פשע בכך ששכח סוף סוף אינו ח"ו בגדר "התכוון לאכול חזיר"[16].
ובעיקר יש לדון, שהרי המלווה המוחל אינו עובר אלא במה שלא מוכיחו או מפרישו מהעבירה. והנה לגבי "לפני עיוור" בהכשלה גמורה, נחלקו רבותינו הראשונים בקידושין לב, א, האם שייך בזה איסור "נתכוון לחזיר ועלה טלה". עיי"ש בתוס' (ד"ה דמחיל ליה ליקריה) שאסר ובחידושי הריטב"א (שם) שהתיר[17]. ואע"פ שהרבה נקטו כתוס'[18], כאן בנידוננו הוא יותר קל, שאינו מכשילו אלא רק נמנע מתוכחה או איפרושי מאיסורא, ויתכן שלכו"ע אין חובת תוכחה כלפי האיסור הקל של "נתכוון לטלה ועלה חזיר", וצ"ע.
♦
האם צריך תביעה בפרעון הלוואה
והנה, דנו האחרונים האם צריך "תביעה" במלווה ובלי זה פטור הלווה מלשלם[19], ראה היטב בקצוה"ח (סי' קד ס"ק ב) ונתיה"מ (שם ס"ק א), וכן מה שציינו בזה הרבה באנצ' תלמודית (ערך הלואה טור רל) ובספר פתחי חושן (הל' הלוואה עמ' יד-טו), והביאו שיסוד הדברים כבר בשלטי גיבורים (סוף ב"ק) שבלי תביעה א"צ לפרוע, דאמרינן במתנה ביקש ליתנה לו.ונראה שהדבר לא מוכרע, וקשה לסמוך על זה בלבד, ומ"מ ניתן לצרפו כסניף לקולא.
♦
סיכום
לכאורה הסברא הפשוטה היא שצריך להודיע המלווה ללווה באופן ששכח להחזיר לו הלוואתו ונראה גם למעשה שיש בכך הידור אם הדבר אפשרי[20].ומ"מ ליישב את מנהג העולם להקל בזה ולא להודיע, וכן את פסק מרן הגרח"ק שליט"א שאין צריך, נראה שסמכו על השיטות שצריך "תביעה" בהלוואה, ואפשר לסמוך לקולא על כך שגם אם נאמר שיש כאן איסור "נתכוון לאכול בשר חזיר" (מה שלא מוכרע לומר מחמת מספר סיבות לחלק, כמבואר לעיל) מ"מ לא ברורה חובת התוכחה והפרשה מאיסור זה.[21]
וטוב הדבר למנוע מראש מצב כזה, כגון שהלווה הלוואה קטנה כזו יגיד מפורש מראש בשעת ההלוואה למלווה שהוא מבקשו מאד שאם ישכח לפרוע יזכירו[22], ואז לא תהיה בושה לתבוע, וכיו"ב.
♦
נספח א'
האם גם שוגג שפשע צריך כפרה מצד "נתכוון לאכול בשר" וכו' - הערה מהרב מרדכי פטרפרוינד שליט"א
א. במה שכתב מר בפשטות שכאן היה שוגג ואינו בגדר נתכוין לאכול חזיר וכו', כמדומה שאין זה פשוט שבשוגג אין דין של נתכוין, דיש אחרונים דס"ל דאיסור זה שייך גם בשוגג, באופן שהיה צריך להזהר ולא נזהר. ואף שלא היה כאן מעשה איסור ולא היתה כוונה לעבור על איסור במזיד, מ"מ עצם הדבר שהיה עליו להזהר בדבר והוא לא נזהר ה"ז מצריך כפרה, למרות שלבסוף הוא לא נכשל, דסו"ס היה כאן זלזול וקרירות בדבר שהיה עליו להקפיד בו.וכ"כ בשו"ת בית שערים (ח"ג מכת"י סימן כ'), דאליבא דהרמב"ם (פ"ה משגגות ה"ו) שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק, א"כ הכ"נ י"ל כן, ואף שלמעשה לא נכשל באיסור מ"מ יש שם עבירה על מה שאינו מדקדק לבדוק היכא שמצד הדין עליו לעשות כן, וצריך כפרה גם בכה"ג [וע"ע באבי עזרי (פ"א מתשובה ה"א) מש"כ בענין הכפרה על עבירה שנעשתה בשוגג, ובמקו"א הארכנו בזה]. ונראה דזו ג"כ דעת החוו"י במקור חיים (סי' תרי"ט ד"ה עיין בי"ד), לענין מי שנדר ושכח שהתנה שיבטלו נדריו, דאם לא זכר לתנאי כלל ועבר על הנדר כתב החוו"י דאפילו למקילין שם מ"מ יש בידו עוון מיהא, כחשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה. ע"ש ודוק.
והג"ר מרדכי יהודה קראוס שליט"א כתב לי בזמנו להוכיח דאף בשוגג שייך איסור זה, מפי' הרא"ש בנזיר (כג.) דהוקשה לו אמאי מביאה הגמ' את הפסוק של הפרת הבעל ולא של הפרת האב דקדים, ותירץ דאשמעינן דאפילו באשה דקצת ברור שהפר לה בעלה, מ"מ צריכה כפרה. ומבואר דגם היכא דמורה לעצמה היתירא שבעלה כבר היפר לה, מ"מ כיון שע"פ דין היה לה לחוש שלא היפר, צריכה כפרה, אע"ג שבאמת היפר לה. ואף שעדיין יש לומר שזה דוקא התם, שפשעה במה שסמכה עצמה על הוראת היתר שאינה מוסכמת ע"פ דין, אבל בשוגג ממש לא, מ"מ עכ"פ מוכח מהרא"ש שגם אם לא נתכוונה לעשות איסור חשיב נתכוין לאכול וכו'. וא"כ י"ל דה"ה בשוגג ממש, דהא מה ששוגג צריך כפרה אינו רק משום שהוא עשה עבירה, דהא במקום שאינו צריך לחשוש כלל לא צריך כפרה, כגון בבא על אשתו שלא בשעת וסתה משום דחשיב אנוס, כדאי' בפ"ב דמס' שבועות. ונמצא ששוגג חשיב קצת פשיעה ומראה על חוסר זהירות מעבירה, וי"ל שצריך כפרה גם בדבר שהוא היתר באמת, כמו בהטעתה את עצמה. ויש להוסיף את מה שהוכיח בחי' הגרי"ז בנזיר שם מלשון הרמב"ם, שבלי מיעוט דקרא היה חייב חטאת על העבירה של נתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר כשר, וביאר דחשיב כאילו עשה מעשה עבירה ממש, ולא רק מחשבה, שעל מחשבה גרידא לא צריך קרא שפטור מקרבן, וא"כ יתכן שגם בשוגג היה חייב קרבן על נתכוין לאכול וכו' אלולא מיעוט דקרא, ולכן צריך עכ"פ כפרה.
ב. ובאמת, יעויין בשו"ת מנחת שלמה (קמא סי' ל"ה אות ד') שכתב דהנותן לחבירו דבר מאכל בכה"ג שהמקבל היה צריך מן הדין לשאול אותו תחילה אם הוא כשר או לא, או אם הפירות שהוא נותן לו הם מתוקנים מתרו"מ או לא, דחייב הנותן בכה"ג להקדים ולומר לו שהפירות הם מתוקנים אע"פ שאין המקבל שואלו על כך, כדי שלא יכשילנו באיסור זה שהוא אוכל מבלי לברר תחילה אם מאכלו כשר או לא. וחזינן גם בדבריו דס"ל דשייך האיסור של נתכוין גם בשוגג, עכ"פ היכא שהיה מוטל עליו לבדוק שאינו נכשל. ועע"ש במנחת שלמה, שכתב כמו כן לענין איסור יחוד במי שנכנס אצל אשה היודעת שבעלה בעיר ומותר מן הדין להתיחד עמה, דאפילו הכי היא חייבת להקדים ולהודיע לו שבעלה בעיר, וכן אם היחוד הוא בהיתר מפני שיש שם באותו בית עוד פתח הפתוח לרה"ר, היא חייבת להקדים ולהודיע לו על כך, דאל"כ, אף שהוא לא שואל כלום, מ"מ היא מכשילתו באיסור כיון שמצד הדין היה צריך לשאול [וסיים דהדבר צריך הכרע]. ובפשטות כוונת המנחת שלמה היא גם באופן שלא היתה כוונה להדיא לעבור על איסור.
♦
נספח ב'
האם יש איסור "נתכוון לאכול בשר" וכו' על עיכוב הפרעון עד המחילה - הערה מהרב אהרן לינדנפלד שליט"א
... אמנם בעיקר הענין, שדן מר דהמחילה לא מועילה להציל את הלווה מגדר לווה רשע ולא ישלם, צריך לי עיון האם מצות פריעת חוב כוללת גם את הזמן דהיינו לפרוע בזמן שסוכם לכך, ואם הוא מאחר הוא עובר אע"פ ששילם לבסוף, או דלמא המצוה היא רק לפרוע את עצם החוב, ואם לבסוף שילם באיזה זמן כבר קיים מצותו. ויעוין בפתחי חושן הלכות הלואה פ"ב הערה ז' שדן בזה, ובקובץ הישר והטוב ח"ב עמ' סח האריכו בזה וסיכמו בקיצור שהמאחר את הזמן יש אומרים שעובר על הן צדק וי"א שעובר על אל תאמר לחברך לך ושוב. [וכתבו גם שי"א שעובר משום לא תגזול, אבל זה תמוה שהרי בהמשך הדברים שהביאו מקורם מהרדב"ז מבואר שעיקר איסור זה הוא רק על עצם פריעת החוב, ואין הכרח שגם על איחור הזמן, והביאו מהאמרי בינה שחילק כן להדיא]. והנה, במקרה שהמלוה זוכר את החוב בזמנו ועדיין אינו רוצה לתבעו מסתבר שאין כאן אל תאמר לחברך לך ושוב, שהרי לא תבעו כלל ולא אמר לו לך ושוב, וגם לא תגזול ודאי אין בזה, ויש לומר [-לכאורה, מבלי שבדקתי האם זה נכון-] דאין בזה אף משום הן צדק, שהרי כל עיקר המצוה היא לעמוד בהבטחתי לאחרים, ואפשר שהדבר תלוי בדעת האחר, שאם הוא רוצה לקבל את כספו אחזירנו לו באותו הזמן, אבל אם הוא מוחל על העברת הזמן אין כאן תביעה. [ואף להאומרים שגם כשהמלוה שכח עדיין יש מצות פריעת חוב, זה משום שמוטל על הלווה להזכיר למלוה ולפרעו, שזה עצמו כלול בהן צדק שיעשה את השתדלותו להחזיר למלוה, אבל אם הלווה אינו זוכר והמלוה מוותר על התביעה בזמנה אפשר שלכו"ע אין כאן איסור].ובנידון דידן, שהלווה שכח, ולבסוף החוב נמחל, הרי כעת כבר אין שום מצות פריעת חוב, ורק החשש הוא על משך הזמן שמאז מועד הפירעון המקורי ועד שעת המחילה, שמא באותו משך זמן עבר על איסור איחור פריעת חוב. ואם כנים הדברים שכתבתי לעיל, נמצא שאין כאן שום איסור, ולא מיבעיא לדעת החולקים על רש"י בכתובות פו ע"א וסוברים שפריעת חוב אינה משום הין צדק, אלא אף לפי רש"י אפשר שאין בזה חשש.
♦ ♦ ♦