מח"ס חמדת משה
בני ברק
אדם שיכול להוליד רק ע"י טיפולים אם מחויב לעשות טיפולים כדי לקיים מצות פו"ר
בס"ד. יום רביעי י"ט מר חשון. 'שמח נפש עבדך' לפ"ק.שאלה. אדם שאינו יכול להוליד בדרך כל הארץ, אלא רק ע"י טיפולים כגון הזרעה מלאכותית או מבחנה וכיוצא בזה, וכן פעמים שצריך לנסוע לחו"ל כדי לעשות טיפולים אלו. האם הוא מחויב לטרוח ולעשות טיפולים אלו כדי לקיים מצות פריה ורביה, או שצריך לעשות השתדלות רק בדרך כל הארץ, ותו לא מידי. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.
♦
א. פלוגתת הפוסקים אם מקיים מצות פריה ורביה בעיברה באמבטי
תחילה יש לברר אם אדם שהוליד בנים ע"י הזרעה מלאכותית או תינוק מבחנה, מקיים בזה מצות פריה ורביה או לא. ומראש צורים אראנו להגאון בית חדש (יו"ד סי' קצה ד"ה ולא ישב) שכתב וז"ל מצאתי בהגהות סמ"ק ישן מה"ר פרץ שכתב אשה נדה יכולה לשכב אסדיני בעלה, ונזהרות מסדינים ששכב עליהן איש אחר פן תתעבר מש"ז של אחר, ואמאי אינה חוששת פן תתעבר בנדותה משכבת זרע של בעלה, ויהא הולד בן הנדה. והשיב כיון דאין כאן ביאת איסור, הולד כשר לגמרי, אפילו תתעבר מש"ז של אחר, כי הלא בן סירא כשר היה, אלא דמשכבת זרע של איש אחר קפדינן אהבחנה, גזירה שמא ישא אחותו מאביו כדאיתא ביבמות. עכ"ל.ומבואר שאם נתעברה מש"ז של אחר, אין הולד ממזר, כיון שלא היתה ביאת איסור. ומוכח שבעצם הולד מתייחס אחר בעל הש"ז, אלא שהולד אינו ממזר, כיון שלא היתה ביאת איסור. וא"כ נראה דהוא מקיים בזה מצות פו"ר. וכן משמע ממה שכתב דאשה לא תשכב על סדין ששכב עליו איש אחר, פן תתעבר מש"ז אחר, גזירה שמא ישא אחותו מאביו. ומשמע דהוי בנו לכל דבר. וכ"כ הבית שמואל (סי' א סק"י) להוכיח מדברי הגהת סמ"ק הנ"ל, שמקיים בזה מצות פו"ר. וכ"כ המל"מ (פט"ו מאישות ה"ד). וכ"כ מרן החיד"א בברכ"י (אהע"ז סי' א ס"ק יד) בשם מהר"י זיין (בעל שערי ישועה) ע"ש [ולכאורה היו יכולים להוכיח כן גם מתחילת דבריו וכנ"ל]. וכן העלה בתשו' בית יעקב (סי' קכב ד"ה וע"פ). וכ"כ בתשו' חכם צבי (בתשובות הנוספות סי' יז), שהדבר פשוט אצלו שמקיים בזה מצות פריה ורביה. וכ"כ הגאון טורי אבן בחידושיו לחגיגה דף טו. וכ"כ הגאון רבי יהונתן אייבשיץ בס' בני אהובה (פט"ו מאישות), שאם הדבר ברור שנתעברה באמבטי, נחשב לבנו. והובאו בתשו' יביע אומר (ח"ח אהע"ז סי' כא אות א). ע"ש. וע"ע בתשו' דברי מלכיאל (ח"ד סי' קז) מה שפלפל בזה. וכן נראה מדברי הגאון רבי חיים פלאג'י בתשו' חיים ושלום (אהע"ז סי' ב ד"ה איך שיהיה) דס"ל כדעת האחרונים הנ"ל, שמקיים מצות פריה ורביה בעיברה באמבטי. ע"ש.
אמנם, יד הדוחה נטויה לומר, דדוקא לחומרא חיישינן דהוי בנו, שמא ישא אחותו מאביו, אבל לענין קולא, לומר שקיים מצות פו"ר, לא אמרינן. וכן מצאתי להרב המגיה בטורי זהב (שם סק"ח) שכתב וז"ל וא"ז ראיה דשמא לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן, בפרט במידי דתלי בקום ועשה, והיא נתעברה מעצמה, דאינו יוצא בזה. עכ"ל. וכ"כ האפי זוטרי (שם), דלהחמיר נקרא בנו ולהקל לא מקילין. והובא בס' אוצר הפוסקים (שם ס"ק מב). וכ"כ הגר"ח כסאר בס' שם טוב (פט"ו מאישות ה"ד). ע"ש. וע"ע להגאון רבי דוד פארדו בס' חסדי דוד על התוספתא (פ"ח דיבמות ד"ה לא).
מיהו לכאורה אכתי יש להוכיח כן מתחילת דברי הגהת סמ"ק הנ"ל, דמשמע מדבריו שבעצם הולד מתייחס אחר בעל הש"ז, אלא שאם נתעברה מש"ז של אחר, אין הולד ממזר, כיון שלא היתה ביאת איסור. וא"כ נראה שמקיים בזה מצות פו"ר.
מיהו אכתי י"ל דהוא מתייחס אחריו רק לחומרא ולא לקולא. וכן נראה מדברי מרן החיד"א בברכ"י (אהע"ז סי' א ס"ק יד) דס"ל דאינו מקיים מצות פו"ר בעיברה באמבטי. וכן דעת הגאון מהר"ם שיק בחיבורו על ספר המצות (מצוה א אות ג). ע"ש. וכ"כ בתשו' בר ליואי (אהע"ז סי' א) ובתשו' בית אבי (ח"א סי' קמד). ע"ש.
וכן מוכח מדברי הגאון יעב"ץ בתשו' שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' צז) שכתב דמי שבא על אשתו בלא כוונת מצוה, כגון מתעסק או ישן, ונתעברה אשתו וילדה, אינו מקיים בזה מצות פו"ר, כיון דהישן אינו בר דעת לא למצוה ולא לעבירה, אינו נשכר ואינו נענש, ולכך אינו מקיים המצוה. ע"ש. וא"כ כ"ש דאינו מקיים מצות פריה ורביה בעיברה באמבטי, שהרי לא היה דעתו למצוה כלל. אמנם, י"ל דשאני התם שבשעה שהזריע לא היה בר חיובא במצות כלל, כיון שהיה ישן, ומשו"ה לא יצא ידי חובתו. משא"כ בעיברה באמבטי, הרי מסתמא היה בר חיובא בשעה שהזריע, וגם בשעה שהאשה נקלטה אפשר שהיה בר חיובא, וא"כ י"ל דשפיר מקיים בזה מצות פריה ורביה. אולם זה אינו, דהא אי נימא דהוא מקיים מצות פריה ורביה בעיברה באמבטי, ע"כ היינו משום דס"ס נוצר ילד מזרעו, ולכן אפילו שלא נתכוין כלל למצוה, מקיים מצות פו"ר. וא"כ כ"ש שאם בא על אשתו ישן, מקיים מצות פריה ורביה, שהרי נוצר ילד מזרעו, ואפילו עשה מעשה של ביאה, אלא שהיה ישן באותה שעה. אלא ודאי דס"ל דכיון שלא נתכוין למצוה כלל, אינו מקיים מצות פריה ורביה. וא"כ ה"נ אינו מקיים מצות פו"ר בעיברה באמבטי. וכן הבין בתשו' שאילת יעקב (ח"א סי' מב) בדעת הגאון יעב"ץ הנ"ל, שאינו יוצא י"ח מצות פו"ר בעיברה באמבטי. ע"ש.
♦
ב. בגדר מצות פריה ורביה
ואני אמרתי בחפזי דיסוד פלוגתת האחרונים הנ"ל, תליא בגדר מצות פריה ורביה, אם עיקר המצוה היא מעשה הביאה, והבנים והבנות אינם אלא התוצאה ותכלית המצוה, או שעיקר המצוה היא הבאת הבנים והבנות, ומעשה הביאה אינו אלא הכשר מצוה בעלמא. ומעתה י"ל דהבית שמואל ודעימיה ס"ל דמעשה הביאה אינו אלא הכשר מצוה בעלמא, כי עיקר המצוה הוא התוצאה, ולכן אין מעשה הביאה מעכב, ומשו"ה מקיים האדם מצות פריה ורביה גם אם עיברה באמבטי, דס"ס באו ילדים לעולם מזרעו. אבל הרב המגיה בט"ז ודעימיה סברי מרנן דעיקר המצוה הוא המעשה ביאה, והילדים הם תכלית המצוה, ולכן י"ל דאינו מקיים מצות פריה ורביה אם עיברה באמבטי, דהא ליכא מעשה ביאה. וכן מצאתי להגאון מנחת חינוך (מצות א אות כו) שהביא את דברי הבית שמואל הנ"ל, וכתב דהיינו טעמא משום שמצות פריה ורביה אינה מעשה הביאה, אלא התוצאה והיינו הבנים. וכ"כ בתשו' שאילת יעקב (ח"א סי' מב סוף אות א) ובתשו' בנין אב (ח"ב סי' ס אות ג ד"ה ואפשר). ע"ש [וכ"כ בתשו' פרי יצחק (ח"א סי' מב) בגדר מצות פריה ורביה. ע"ש. וע"ע בתשו' שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' צז) ובתשו' הר צבי (אהע"ז סי' א). ובתשובה אחרת כתבתי בזה].והנה, התו' בב"ב דף יג (ד"ה כופין) כתבו וז"ל וא"ת אמאי כופין (את רבו וכותב לו שטר על חצי דמיו), ליתי עשה דפו"ר וידחה ל"ת דלא יהיה קדש, ואומר רבינו יצחק חדא דבעידנא דמעקר לאו לא מקיים עשה, דמשעת העראה קא עקר ללאו, ועשה דפו"ר לא מקיים עד גמר ביאה. עכ"ל. ומבואר דמצות פריה ורביה היא מעשה הביאה ולא התוצאה, כי אי נימא דהמצוה היא התוצאה, א"כ אפילו אם היה עובר בלאו רק בגמר ביאה ולא בהעראה, אכתי לא הוי בעידנא, שהרי אינו מקיים את המצוה אלא בתוצאה, והרי בגמר ביאה אכתי לא נולדו לו ילדים. אלא ודאי דס"ל דהמצוה היא מעשה הביאה, ולכן אם היה עובר בלאו בגמר ביאה ולא בהעראה, שפיר חשיב בעידנא. ולכאורה יש להעיר מזה על דעת הבית שמואל ודעימיה דס"ל דמקיים מצות פו"ר בעיברה באמבטי [ושוב נזכרתי שכבר העיר בזה המנ"ח (שם אות יא), שמדברי התו' משמע שמעשה הביאה אינו הכשר מצוה בעלמא, אלא גוף המצוה, וכתב שאינו מבין דברי התו'. ע"ש. אולם לכאורה דבריו תמוהים, שאחר ראותו דברי התו', היה לו לחזור בו מחידושו הנ"ל. וכן העיר עליו מרן רבנו הגדול זיע"א בס' מאור ישראל (ח"ג דף רנא ע"ב), ושכן העיר בתשו' אהל משה (צוויג ח"ג סי' י אות ט). ע"ש. וע' בתשו' פרי יצחק (ח"א ס"ס מב). ולפי האמור יש לתמוה גם עליו].
אולם, באמת לא קשיא, כי הנה יש להקשות בעיקר דברי התו', שהרי זה פשוט שאינו מקיים מצות פריה ורביה אלא בשעה שנולדו לו ילדים, שהרי אם בא על אשתו ולא נולדו לו ילדים, ודאי אינו מקיים מצות פו"ר, וא"כ אפילו אם היה עובר בלאו בגמר ביאה, אכתי לא הוי בעידנא, שהרי אינו מקיים מצות פריה ורביה בגמר ביאה, אלא בשעה שיוולדו לו ילדים. אולם, נראה בביאור דברי התו', דהא דבעינן בעידנא אין הכוונה שצריך לעבור על הלאו בשעת קיום המצוה, אלא בשעת מעשה המצוה, ולכן אה"נ אם היה עובר בלאו בגמר ביאה ולא בהעראה, שפיר חשיב בעידנא, כיון דלא בעינן שיעבור על הלאו בשעת קיום המצוה אלא בשעת מעשה המצוה. והרי אפילו אי נימא דהמצוה היא התוצאה, מ"מ הביאה היא מעשה המצוה, ולכן אם היה עובר בלאו בגמר ביאה ולא בהעראה, שפיר חשיב בעידנא. וכן ראיתי להגאון רבי אלחנן וסרמן בס' קובץ הערות (סי' סט אות כז) שכתב בדעת התו', דאף דקיום מצות פו"ר הוא רק בלידת הבנים, מ"מ מעשה המצוה שמוטל על האדם לעשות היא הביאה, דהלידה באה אח"כ מאליה בידי שמים. ומשו"ה שפיר חשיב בעידנא, כיון דלא בעינן שיקיים את המצוה בשעת עבירת הלאו, אלא סגי במעשה המצוה גרידא, ולכן בגמר ביאה חשיב בעידנא. אבל העראה אינה ממעשה המצוה, אלא הכשר למעשה המצוה, ולכן לא חשיב בעידנא. עכת"ד. וכ"כ עוד בקונטרס דברי סופרים (סי' ג אות כה). ע"ש. וע"ע בתשו' אגרות משה (אהע"ז ח"ב סי' יח) ובתשו' להורות נתן (ח"ו סי' קז אות ו).
ובזה ניחא מה שיש להקשות על דברי התו', מהא דאיתא ביבמות דף סב: איתמר היו לו בנים בהיותו גוי ונתגייר, רבי יוחנן אמר קיים פריה ורביה, וריש לקיש אמר לא קיים פריה ורביה. ע"כ. ובשלמא אי נימא דהביאה היא רק הכשר מצוה, כי עיקר המצוה הוא שיהיו לו בנים, אתי שפיר, דכיון דס"ס יש לו בנים, קיים מצות פריה ורביה. אבל לפי דברי התו', דמצות פריה ורביה היא בגמר ביאה, א"כ היאך מקיים בזה מצות פריה ורביה, הרי בשעה שהיה גוי היה פטור ממצות פו"ר, וא"כ היאך יוצא בזה בשעה שהתגייר? והרי בר"ה דף כח מבואר שאם עשה מצוה בשעה שהיה פטור ממנה, לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור לעשותה בשעה שיתחייב בה. וכן הקשה טורי אבן בר"ה שם. ע"ש (ועיין להלן). ולפי האמור ניחא, כי אמנם מעשה המצוה היה בשעה שהיה פטור מהמצות, אבל קיום המצוה ישנו גם בשעה שנתחייב במצות, שהרי יש לו בנים, ומשו"ה קיים מצות פריה ורביה. ולא דמי לההיא דר"ה, דשאני התם שגם מעשה המצוה וגם קיום המצוה היו בשעה שהיה פטור מן המצות, ומשו"ה לא יצא י"ח, וצריך לחזור ולעשות את המצוה בשעה שיתחייב בה, ומשא"כ במצות פריה ורביה וכנ"ל.
והנה, אמנם התו' (שם) כתבו שמקיים מצות פריה ורביה בגמר ביאה. ולכאורה משמע דאי ליכא ביאה אינו מקיים המצוה, וא"כ אינו מקיים את המצוה בעיברה באמבטי. אולם זה אינו, שהרי ודאי אינו מקיים את המצוה בגמר ביאה אם לא נולדו לו ילדים, אלא כוונת התו' היא כמו שכתב הגאון הנ"ל, דבשעת גמר ביאה קיים האדם את מעשה המצוה שמוטל עליו, ובתנאי שאח"כ יוולדו לו ילדים מביאה זו. וא"כ לעולם י"ל שאין הביאה מעכבת, ושפיר מקיים הוא את המצוה אם עיברה באמבטי.
ובאמת יש להוכיח דמצות פריה ורביה אינה עצם מעשה הביאה, אלא התוצאה שיהיו לו ילדים, מהא דאיתא בירושלמי (יבמות פ"ב ה"ו) מי שיש לו בן מכל מקום ואפילו ממזר, פוטר את אשת אביו מן היבום וכו', רב אבין בעי ובנו לכל דבר, אפילו לפריה ורביה. ע"כ. והובא בחידושי הרשב"א והריטב"א והמאירי ביבמות דף כב ע"ב. וכן פסק הרמ"א (אהע"ז סי' א ס"ו). וקשה דהיאך יוצא י"ח בבן ממזר, הא הוי מצוה הבאה בעבירה [וכ"כ הרדב"ז בתשובה (ח"ז סי' ב), שאדם שבא על הערוה והוליד ממנה בנים ממזרים, לא יצא בזה ידי חובת מצות פריה ורביה, דהא הוי מצוה הבאה בעבירה. ע"ש]. וכן הקשה הגאון מהרי"ט אלגאזי (פ"ח דבכורות אות סה (הראשון) סק"ו). ע"ש[2] [ובפשוטו י"ל דמיירי בממזר שנשא ממזרת, דבנם נמי ממזר כאביו, שאביו יוצא בזה י"ח מצות פו"ר. וכן שמעתי מהגאון רבי אשר וויס שליט"א. ויש לפלפל בזה]. אלא ודאי דעיקר מצות פריה ורביה היא התוצאה שיהיו לו ילדים, וכיון דס"ס יש לו ילדים, לא אכפ"ל שבאו ע"י עבירה, דס"ס נתקיימה התכלית שיהיו לו ילדים. וכ"כ בתשו' תורת חסד (מלובלין או"ח סי' לא אות ג) ובתשו' פרי יצחק (ח"א ס"ס מב) ובתשו' שדה יצחק (חיות סי' א) ובתשו' גנזי יוסף (סי' פג אות ב). ע"ש. וע"ע בברכ"י (שם ס"ק יב). וא"כ נראה דמקיים האדם מצות פריה ורביה גם בעיברה באמבטי, כיון שהעיקר שיהיו לו ילדים מזרעו, והרי יש לו ילדים מזרעו. ויש לפלפל בזה.
♦
ג. אם יש ראיה מדברי התו' דאינו מקיים מצות פריה ורביה בעיברה באמבטי
אמנם, לכאורה אכתי יש להעיר מדברי התו' הנ"ל, כי אי נימא דבעיברה באמבטי מקיים מצות פריה ורביה, א"כ אמאי הקשו התו' דליתי עשה דפריה ורביה ודחי לא תעשה דלא יהיה קדש, הא אמרינן במנחות דף מ כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה. ע"כ. ומבואר שאם יכול לקיים שניהם לא אמרינן עדל"ת. וא"כ, כיון שחציו עבד וחציו בן חורין יכול לקיים מצות פריה ורביה אם תתעבר באמבטי, א"כ מאי ס"ד למימר דליתי עשה ודחי את לא תעשה, הרי יכול לקיים מצות פריה ורביה בלא שיעבור בלאו דלא יהיה קדש, והיינו בעיברה באמבטי. ואפילו אי נימא שיהיה קשה לו למצוא אשה שתסכים להתעבר באופן כזה, כדי שהוא יקיים מצות פריה ורביה, מ"מ הרי מבואר מדברי מרן בב"י (או"ח סי' יא ד"ה ועתה), שאם יש מציאות בעולם לקיים שניהם, חשיב אפשר לקיים שניהם, ואפילו אם הוא לא מצוי לו לקייים שניהם. ע"ש.[3] וא"כ ה"נ חשיב אפשר לקיים שניהם, ומאי ס"ד למימר עדל"ת. אלא ודאי דס"ל דאינו מקיים מצות פריה ורביה בעיברה באמבטי, ומשו"ה לא חשיב אפשר לקיים שניהם [וכיוצא בזה העיר מרן רבנו הגדול זיע"א בתשו' יביע אומר (ח"ב אהע"ז סי' א אות ד). ע"ש].אולם נראה לפע"ד, דהאי מילתא לא דמיא לדברי מרן בב"י הנ"ל, דשאני התם שאותו אדם שמצוי לו ממינו, הדבר תלוי בידו לגמרי, ואינו תלוי ביד אחרים, ולכן כיון שיש מציאות בעולם לקיים שניהם, לא אמרינן עדל"ת. משא"כ, לענין חציו עבד וחציו בן חורין, אפילו אם תאבה אשה ללכת אחריו ולהתעבר בצורה כזו, מ"מ הרי אין הדבר תלוי בידו, אלא בהסכמת אותה אשה, וזה לא נחשב אפשר לקיים שניהם, כיון שאין הדבר תלוי בידו כלל, וכמש"כ כיוצא בזה בתשו' הרשב"א (סי' יח). ע"ש.
ובר מן דין יש לדחות, שהרי כבר האריך המל"מ (פ"ד מאישות הט"ו) להוכיח דמציאות זו שתתעבר באמבטי לא יתכן, שהרי אין אשה מתעברת אלא בגמר ביאה. וכן מוכח מדברי התו' בקידושין דף עג (ד"ה מאי), ומדברי הרא"ש שם (פ"ד סי' ז). וכן מוכח ממה שהסכימו כל הפוסקים, שאם הארוס אומר שלא בא עליה, הוי ממזר ומותר בממזרת. וקשה, דניחוש דלמא באמבטי נתעברה, שהרי לזה אינו יכול להכחיש הארוס. וכן מוכח מזה שהתורה נתנה נאמנות לאב לומר בני זה ממזר. וקשה, דהא לדידיה נמי לא ברירא האי מילתא, שהרי אפשר שנתעברה באמבטי, ודיינו שאנו מאמינים אותו שאינו בנו, אבל להחשיבו כממזר ודאי ולהתירו באיסורי קהל אמאי. אלא ודאי דלא יתכן שתתעבר באמבטי. עכת"ד. ע"ש. וע"ע בס' בני אהובה (שם) ובתשו' שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' קלו) ובתשו' דברי מלכיאל (ח"ד סי' קז ד"ה והנראה) ובתשו' מחנה חיים (יו"ד ח"ג סי' כט, דף מה ע"א ד"ה ואזכיר) ובתשו' דעת כהן (סי' פד). וא"כ לעולם י"ל שמקיים מצות פריה ורביה אם עיברה באמבטי, אלא דלא חשיב אפשר לקיים שניהם, כיון דלא יתכן שתתעבר בצורה כזו.
אמנם, מרן החיד"א בברכ"י (אהע"ז סי' א ס"ק יד) תמה על דברי המל"מ, שהרי בחגיגה דף טו מפורש דמשכחת לן עיבור באמבטי. וענין בן סירא הובא גם בהגהת סמ"ק וכו'. וכן תמה עליו הגאון רבי יהונתן אייבשיץ בס' בני אהובה (שם). וכ"כ בתשו' שאילת יעקב (ח"א סי' מב). ע"ש. וע"ע בתשו' שואל ומשיב (תנינא ח"א סי' לח). אולם כ"ע מודו דהאי מילתא לא שכיחא. וא"כ לא חשיב אפשר לקיים שניהם. ובפרט דאפילו אי נימא דהויא מילתא דשכיחא, מ"מ הרי אינו יכול להחליט שכעת יטיל את זרעו באמבטי, ואח"כ תבוא אשה ותתעבר ממנו, שהרי אין הדבר תלוי בידם, וא"כ פשוט דלא חשיב אפשר לקיים שניהם, ומשו"ה שפיר איכא למימר בהא עדל"ת.
ובאמת שהיה מקום לומר בדעת התו' כל בתר איפכא, כי הנה התו' בזבחים דף צז ע"ב (סד"ה ואחד) הקשו דהיאך ס"ד התם דליתי עשה דאכילת קרבן פסח ולידחי ל"ת דשבירת עצם, הא לא הוי בעידנא, שהרי בשעה ששובר את העצם כדי לאכול את הבשר שבתוכו, אכתי אינו מקיים מצות האכילה. ובפסקי תו' שם (אות סט) כתבו וז"ל אם אי אפשר לקיים העשה בענין אחר, לא בעינן בעידנא דמעקר לאו לקיים עשה. עכ"ל. ומבואר דאם אי אפשר לקיים העשה אלא באופן דלא הוי בעידנא, לא בעינן בעידנא, ורק היכא דאפשר שיקיים את העשה בשעה שיעבור על הלאו, אלא שבמקרה אי אפשר, בהא בעינן שיעבור על הלאו בשעה שמקיים את העשה, דאל"כ לא אמרינן עדל"ת. וע' בטורי אבן בחגיגה דף ב ע"ב (ד"ה לישא שפחה) שכתב שזהו תירוץ התו', אלא שהסופרים השמיטו את התירוץ מתוך הספרים, ולכן צריך לגרוס אותו בתוך דברי התו'. ע"ש. וע"ע במל"מ (פ"י מקרבן פסח ה"א).
ומעתה יש לתמוה על דברי התו' בב"ב הנ"ל, שכתבו דהטעם שחציו עבד וחב"ח אינו רשאי לישא בת חורין משום עדל"ת, הוא משום דלא הוי בעידנא. וקשה, דכיון שאינו יכול לקיים מצות פריה ורביה אלא באופן דלא הוי בעידנא, שהרי לעולם ההעראה קודמת לגמר ביאה, א"כ כיון דלא משכחת לה בעידנא, לא בעינן בעידנא [וכבר עמדו בזה האחרונים. ובאו לציון בספר המפתח (מהדורת פרנקל) בב"ב שם. ע"ש. ואכמ"ל]. אלא ודאי דס"ל שיכול לקיים מצות פריה ורביה בעיברה באמבטי, וא"כ משכחת לה שיקיים את העשה בלא שיעבור על הלאו כלל, ומשו"ה בעינן בעידנא. ושוב מצאתי כן בתשו' שאילת יעקב (ח"א סי' מב אות ב). ע"ש.
אולם, לפי האמור יש לדחות, דכיון שאינו שכיח כלל שתתעבר באמבטי, וגם אין הדבר תלוי בידו כלל, משו"ה לא חשיב שיכול לקיים העשה בלא שיעבור על הלאו, שהרי באמת אין הדבר תלוי בידו כלל. ובזה יש לדחות מה שכתב בתשו' זקן אהרן (ח"ב סי' צז) בשם המהרי"ט אלגאזי (פ"ח דבכורות אות סה (הראשון) סק"ו), דהא דאמרינן בירושלמי (הנ"ל) שיוצאים י"ח בבן ממזר, ולא הוי מצוה הבאה בעבירה, משום דהירושלמי מיירי בעיברה באמבטי, וכיון דליכא עבירה, יצא י"ח פריה ורביה. ע"ש. ותחילה יש להעיר עליו, שלא נמצא דבר כזה במהרי"ט אלגאזי שם. וכבר העירו עליו בזה בתשו' בית אבי (ח"א סי' קמד) ובתשו' מנחת יצחק (ח"א סי' נ אות ז). ע"ש. ובעיקר דבריו יש להעיר, דלא מסתבר כלל להעמיד דברי הירושלמי בעיברה באמבטי, דהא הוי מילתא דלא שכיחא, וכמש"כ האחרונים הנ"ל. ועוד, דא"כ יש להקשות מדברי הירושלמי על דברי הגהת סמ"ק הנ"ל, דהא חזינן מדברי הירושלמי, דאע"פ שלא היתה ביאת איסור אלא עיברה באמבטי, מ"מ חשיב ממזר. ולכן לא מסתבר כלל להעמיד דברי הירושלמי בעיברה באמבטי.
ומן האמור תשובה מוצאת למה שכתב עוד בתשו' שאילת יעקב (שם ד"ה עוד) להעיר בזה מדברי הירושלמי הנ"ל, דהיינו טעמא שיוצא י"ח פריה ורביה בבן ממזר, ולא הוי מצוה הבאה בעבירה, משום דלא אמרינן מצוה הבאה בעבירה אא"כ אינו יכול לקיים המצוה בלא העבירה, אבל אם היה יכול לקיים את המצוה גם בלא העבירה, כגון באשירה, לא הוי מצוה הבאה בעבירה, וכמש"כ התו' בסוכה דף ל (ד"ה משום). וה"נ היה יכול לקיים מצות פריה ורביה אם היתה מתעברת ממנו באמבטי, ולא באה המצוה ע"י העבירה, ומשו"ה לא הוי מצוה הבאה בעבירה. וע"ש. אולם, לפי האמור א"ז מוכרח, דהא הוי מילתא דלא שכיחא כלל, ובודאי לא חשיב שיכול לקיים המצוה בלא העבירה, שהרי אין הדבר תלוי בידו כלל להחליט שתתעבר מזרע זה, וא"כ לא דמי לדברי התו' כלל. וכן העיר עליו בתשו' יביע אומר (ח"ב אהע"ז סי' א אות יא). ע"ש. וע"ע בתשו' דברי מלכיאל (ח"ד סי' קז ד"ה ועכ"פ). ודו"ק.
♦
ד. לכאורה דין עיברה באמבטי תלוי אם צריך כוונה במצות פריה ורביה
והנה, לכאורה נראה, דיסוד פלוגתת האחרונים הנ"ל, אם מקיים אדם מצות פו"ר בעיברה באמבטי, תליא אם צריך כוונה במצות פריה ורביה, דהבית שמואל ודעימיה ס"ל דמצות פריה ורביה א"צ כוונה, ולכן מקיים מצות פו"ר בעיברה באמבטי, אע"פ שבעל הזרע לא נתכוין למצוה כלל. אבל הרב המגיה בט"ז ודעימיה סברי מרנן דמצות פריה ורביה צריכה כוונה, ולכן כיון שבעל הזרע לא נתכוין למצוה כלל, אינו מקיים בזה מצות פו"ר [ולכאורה י"ל דהאי מילתא תליא במה שחקרנו לעיל בגדר מצות פריה ורביה, אם המצוה היא מעשה הביאה, או שהביאה אינה אלא הכשר מצוה בעלמא. ואם הביאה היא המצוה, א"כ י"ל שצריך כוונה למצוה, כמו בכל המצות, אבל אם הביאה אינה אלא הכשר מצוה בעלמא, אין הכוונה מעכבת. ויש לפלפל בזה]. ומעתה יש לומר, שגם האחרונים דס"ל דאינו מקיים מצות פריה ורביה בעיברה באמבטי, הם הם יודו שאם נתעברה באופן שהרופא הזריק לה מזרע בעלה, שפיר מקיים בזה בעלה מצות פריה ורביה, דשאני ההיא דעיברה באמבטי, שלא היתה מצידו שום כוונה למצוה, ולא נתכוין כלל להוליד ילדים מזרע זה, אלא שהטיל זרעו באמבטי, ובאה אשה ונתעברה ממנו, ומשו"ה אינו מקיים בזה מצות פריה ורביה. משא"כ בנ"ד, הרי האדם מוציא את זרעו מתחילה על דעת כך, והרופא הוא שלוחו כדי להזריק את הזרע ברחם האשה, וא"כ י"ל דכ"ע מודו שמקיים בזה מצות פריה ורביה.אולם זה אינו, דהנה ביבמות דף סב איתא איתמר היו לו בנים בהיותו גוי ונתגייר, רבי יוחנן אמר קיים פריה ורביה, וריש לקיש אמר לא קיים פריה ורביה. ע"כ. וכתב הרמב"ם (פט"ו מאישות ה"ו) וז"ל היו לו בנים בגיותו ונתגייר הוא והם, הרי זה קיים מצוה זו. עכ"ל. וכן פסק מרן בש"ע (אהע"ז סי' א ס"ז). הרי דאע"פ שודאי לא נתכוין למצוה בשעה שבא על אשתו בהיותו גוי, מ"מ יוצא בזה י"ח מצות פריה ורביה. ומוכח שאין הכוונה מעכבת במצות פו"ר, והיינו משום שעיקר המצוה היא התוצאה, והיינו הולדת הבנים, וכמש"כ המנ"ח (מצוה א). וכ"כ הגאון מלובלין בתשו' תורת חסד (או"ח סי' לא אות ג). וכ"כ בתשו' שדה יצחק (חיות סי' א). ע"ש.
ובזה ניחא קושית הגאון טורי אבן בר"ה דף כח, דהיאך יוצא י"ח בבנים שהוליד בשעה שהיה גוי, הרי בר"ה שם איתא כפאו ואכל מצה יצא, כפאו מאן, אילימא כפאו שד, והתניא עתים חלים ועתים שוטה, כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו, כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו וכו'. ע"כ. ומבואר שאם עשה המצוה בשעה שהיה פטור ממנה, צריך לחזור לעשותה בשעה שיתחייב בה [וכ"כ הרמב"ם פ"ו מחו"מ ה"ג]. וא"כ ה"נ כיון שהביאה היתה בשעה שהיה גוי, א"כ נמצא שקיים המצוה בשעה שהיה פטור ממנה, והיאך מקיים בזה מצות פו"ר. ולפי האמור ניחא, כיון שעיקר המצוה היא התוצאה, והיינו הולדת הבנים, ומשו"ה יוצא בזה י"ח. וכן כתבו האחרונים הנ"ל [וכ"כ בתשו' אהל משה (צוויג ח"ג סי' י אות יז) ובתשו' שרידי אש (ח"ג סי' ו ד"ה ובעיקר) ובתשו' אגרות משה (אהע"ז ח"ב סי' יח) ובתשו' יביע אומר (ח"ב אהע"ז סי' א סוף אות ג). ע"ש][4]. וע"ע להגאון רבי חיים פלאג'י בתשו' חיים ושלום (סי' ב ד"ה אכן). וא"כ ע"כ שאין טעמם של האחרונים דס"ל דאינו מקיים מצות פריה ורביה בעיברה באמבטי, משום שמצות פריה ורביה צריכה כוונה וליכא, דהא חזינן בהדיא שאין הכוונה מעכבת במצות פריה ורביה.
אמנם, י"ל דלעולם מצות פריה ורביה צריכה כוונה, אלא דהיינו טעמא דיוצא י"ח גם בלא כוונה, משום דבמצות דאיכא מעשה לא בעינן כוונה, שהמעשה הוא במקום הכוונה, וכמש"כ הרב המגיד (פ"ב משופר ה"ד) בישוב סתירת דברי הרמב"ם. ע"ש. אי נמי יש לומר, דהיינו טעמא דלא בעינן כוונה במצות פריה ורביה הוא משום שנהנה, וכמש"כ מרן בכס"מ (שם) בשם הר"ן בר"ה (דף ז ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה לפיכך). ע"ש. וא"כ י"ל דשאני גוי שנתגייר, דבשעה שבא על אשתו עשה מעשה ונהנה, ומשו"ה מקיים בזה מצות פריה ורביה כשנתגייר. משא"כ בעיברה באמבטי, לא עשה מעשה ולא נהנה כלל, וא"כ י"ל שלא יצא י"ח, שהרי לא נתכוין למצוה.
אולם זה אינו, דהא דבמצות שיש בהן מעשה או במקום שנהנה, אין הכוונה מעכבת, היינו משום שהמעשה או ההנאה הם במקום הכוונה. ועמש"כ המאירי בהקדמה לבית הבחירה. וא"כ נראה דהיינו דוקא במי שהוא בר כוונה, אבל גוי אינו בר כוונה כלל, ופשוט שהמעשה או ההנאה אינם אצלו במקום הכוונה. וא"כ ע"כ דהטעם שאם נתגייר קיים פריה ורביה, משום שאין הכוונה מעכבת כלל.
ומעתה נראה דהא דס"ל להאחרונים הנ"ל, שאינו מקיים מצות פריה ורביה בעיברה באמבטי, היינו משום דלא הוי בדרך כל הארץ, שהרי לא קרב אל אשה כלל, וכמש"כ מרן החיד"א בברכ"י (אהע"ז סי' א ס"ק יד). ע"ש. וא"כ י"ל דה"נ אינו מקיים מצות פריה ורביה בהזרעה מלאכותית וכיוצא בזה, שהרי אינו בדרך קירבה אל אשה כלל. וע' בתשו' בנין אב (ח"ב סי' ס אות ב).
♦
ה. לכו"ע מקיים מצות פריה ורביה בהזרעה מלאכותית ובתינוק מבחנה
אולם, אכתי יש מקום בראש לומר, דאע"פ שאין צריך כוונה לקיים מצות פריה ורביה, כמו שצריך בכל המצות, מ"מ צריך כוונה לפרות ולרבות, ולכן אם היו לו בנים בגיותו ונתגייר, קיים מצות פריה ורביה, שהרי גם בגיותו נתכוין לפרות ולרבות. וכן נראה מדברי הרמב"ם בסה"מ (מצוה ריב) שכתב וז"ל שצונו לפרות ולרבות ולכוין לקיים המין, וזאת היא מצות פריה ורביה, והוא אמרו יתעלה פרו ורבו. עכ"ל. וע' בביאור הגר"א (אהע"ז סי' א ס"א). ומבואר שצריך כוונה במצות פריה ורביה. וכבר תמה בס' שער יהונתן (סי' טו), מהא דהיו לו בנים בגיותו, שקיים מצות פריה ורביה, שהרי בגיותו לא שייך כוונת מצוה כלל. והובא בס' אוצר הפוסקים (שם אות ד). ע"ש. אולם נראה בדעת הרמב"ם, דאע"פ שלא צריך כוונה למצוה, מ"מ צריך כוונה לקיום המין ולפרות ולרבות, ומשו"ה אם היו לו בגיותו קיים מצות פריה ורביה, שהרי נתכוין לפרות ולרבות.ולפי"ז יש לומר, דשאני ההיא דעיברה באמבטי, דבעל הזרע לא נתכוין לפרות ולרבות כלל, אלא יגע לריק באמבטי, ובאה שם אשה וקלטה את הזרע, ולכן אינו מקיים בזה מצות פריה ורביה לדעת האחרונים הנ"ל. וכ"כ הגאון מהר"ם שיק בחיבורו על סה"מ (מצוה א אות ג), דיש לומר שאינו מקיים מצות פו"ר בעיברה באמבטי, כיון שהמצוה היא עליו, ומה שנתרבה מאליו לא יצא י"ח. ע"ש. וכן נראה מלשון הרב המגיה בטורי זהב (אהע"ז סי' א סק"ח) הנ"ל. ומשא"כ בהזרעה מלאכותית וכיוצא בזה, שהרי בעל הזרע נתכוין לפרות ולרבות, וגם היא נתכוונה לזה, וא"כ י"ל שמקיים בזה מצות פו"ר אליבא דכ"ע. ושוב ראיתי שכן כתב בתשו' עמק הלכה (בוימל ח"א סי' סח), דהריון ע"י שפופרת לא דמי לנתעברה מאליה או מהאמבטי, דשאני התם שלא נעשה מעשה לשם הריון, ומשא"כ בזה שנעשה בכוונה מכוונת לשם כך. ע"ש. וע"ע בתשו' זקן אהרן (וואלקין ח"ב סי' צז).
וכן מצאתי למרן רבנו הגדול זיע"א בס' חזון עובדיה (אבילות ח"א עמ' תקנג) שכתב שאפילו אם יש מקום להסתפק אם מקיים מצות פריה ורביה בעיברה באמבטי, מ"מ שאני התם דנתעברה מאליה, כיון שיגע לריק באמבטי, ומשא"כ אם נתעברה מאליה בהפריה מלאכותית, ולא נתעברה מאליה, אלא ע"י מעשה רב, והבעל עומד על המשמר שרק זרעו ניתן לתוך רחם אשתו, י"ל דלכו"ע חשיב בנו. והביא שכן כתבו בתשו' מנחת יצחק (ח"א סי' נ אות ו) ובתשו' אגרות משה (אהע"ז ח"ב סי' יח ד"ה ונמצא). ע"ש. וע"ע בתשו' יביע אומר (ח"ב אהע"ז סי' א, וח"ח אהע"ז סי' כא) ובתשו' ציץ אליעזר (ח"ט סי' נא). וכ"כ בס' תשובות והנהגות (ח"ו סי' רמא בהערה) בשם פוסקי זמנינו. וזה, דלא כהגר"נ קרליץ זצ"ל [בספר חוט שני הלכות נדה עמ' רלה] שכתב דתליא בפלוגתת הפוסקים בדין עיברה באמבטי. וע"ש.
ודע שגם אם לא נתעברה מהזרעה מלאכותית, אלא במבחנה, והיינו שכל ההפריה היא מחוץ לגוף האשה, שמוציאים ביצית מן האשה ע"י ניתוח קל, ומניחים אותה במבחנה, ואחר טיפול במעבדה, מפרים אותה בזרעו של הבעל, ולאחר מכן משתילים אותה ברחם האשה, מ"מ מקיים בזה מצות פריה ורביה, וכמש"כ בתשו' יביע אומר (ח"ח שם). ושם (אות ז) כתב שראה למי שכתב לחלק בין הזרעה מלאכותית לתינוק מבחנה, מ"מ לא מצא יסוד נכון לחלק בזה, ואח"כ שמע שכן הורו כמה גדולים בדורינו. ובמילואים שם כתב בשם הישיב משה (טורצקי אהע"ז סי' א, סוף עמוד שעו), שרוב מנין ובנין של הראשונים והאחרונים ס"ל שאין לאסור הולדת תינוק מבחנה, וההורים מקיימים בזה מצות פריה ורביה, כי הולד מתייחס אחריהם, ושכן מוכח בתשו' הרמ"ע מפאנו (סי' קטז). ע"כ. ע"ש.
ונראה שכוונתו לדברי הגאון ציץ אליעזר (חט"ו סי' מה אות ג) שכתב שיתכן שאפילו לדעת הסוברים דמקיים מצות פריה ורביה בהזרעה מלאכותית, מ"מ בתינוק מבחנה אינו יוצא י"ח מצות פריה ורביה, דשאני התם שההזרעה נעשית באופן ישיר באותו מקום שהעשית ההזרעה הטבעית, אלא שבגלל איזה עיכוב מצד הבעל (או מצד האשה), באים לעזרתו, ומזריקים את זרעו לתוך רחמה של אשתו באמצעים מלאכותיים, וא"כ תהליך ההפריה הוא כדרך כל הארץ. ומשא"כ בהפריה מלאכותית בתוך מבחנה, הרי ההפריה לא נעשית לגוף האשה אלא במבחנה, ושם אין ענין כלל של התייחסות, ורק אחרי שההפריה מובטחת, משתילים את הביצית ברחם האשה, וא"כ אין בזה הזרעה כדרכה לא מצד האיש ולא מצד האשה, שהרי שניהם נזרעים ע"י צד שלישי לתוך מבחנה, וגם ביצוע ההפריה נעשה שלא כדרכו, ולכן י"ל שכולם יודו שאינו מקיים בזה מצות פריה ורביה, ואפילו מצות 'לשבת יצרה' יש לומר שאינו מקיים בזה, כיון שלא נעשה כדרך כל העולם. עכת"ד. וע"ש.
אולם, בדעת היביע אומר נראה, דכיון שעיקר המצוה הוא בהולדת הבנים, ומשו"ה מקיים אדם מצות פריה ורביה בעיברה באמבטי, וכמש"כ המנ"ח (מצוה א אות כו) בדעת הבית שמואל הנ"ל, א"כ אין חילוק בין הזרעה מלאכותית לתינוק מבחנה, כיון שעיקר המצוה היא התוצאה, וכיון דס"ס נולדו ילדים מזרעו, מקיים בזה מצות פריה ורביה.
אמנם, ראיתי בס' תשובות והנהגות (ח"ד סי' רפה) שצדד בזה אם נחשב לבנו, דלא דמי לעיברה באמבטי, דשאני התם דכח האשה והבעל הם לבדם מולידים. ומשא"כ בהזרקה ע"י הרופא, דכח אחר מעורב בו, וא"כ י"ל דלא חשיב כבנו, כי זרעו לבד לא מספיק. ולכן לא רצה להכריע בדבר זה. וכ"כ עוד (ח"ה סי' שיז) לצדד בזה, שאינו נחשב בנו לכל דבר. ע"ש. אולם, הדר תבריה לגזיזיה בס' תשובות והנהגות (ח"ו סי' רמא), וכתב דאחר שראה שהדבר התפשט, ואלפים ואפילו רבבות בכל העולם הולידו ע"י שעשו תחילת העיבור במבחנה, לכן נראה שאם רופאים מומחים מאשרים שרק בדרך זו יש סיכוי טוב להריון, וזהו הדרך המעולה אצלם לקיים מצות פו"ר, א"כ הבן הנולד ע"י המבחנה נחשב בנו לכל דבר, ואע"פ שיש כח אחר שמעורב בתהליך יצירת הולד, מ"מ כיון שבתורה לא נאמר שרק אם הוליד ע"י ביאה נחשב אביו, א"כ כל הטעם לומר שאינו אביו גמור אם לא הוליד ע"י ביאה, היינו משום שכך הוא דרכם של בני אדם להוליד ע"י ביאה, וא"כ אם משנה לפעול העיבור ע"י כח אחר, לא הוליד כדרך כל הארץ, ולכן אינו קרוי אביו גמור. ולכן עכשיו שנתפשט אצל אלפים שלא היו יכולים להוליד בדרך טבעית, לעשות תחילת ההפריה במבחנה, א"כ אצלם זהן דרך הולדת ילדים, ולכן נחשב אביו גמור, אע"פ שהוליד בסיוע המבחנה, כיון שאצלו כך הוא הדרך להוליד ילדים. ושם הביא שכן דעת הגר"ש וואזנר (בעל שבט הלוי), דמי שהוליד ע"י מבחנה, נחשב כבנו או בתו לכל דבר. ושלא כדעת הגר"ח קניבסקי שליט"א. ע"ש.
ומ"מ נראה, שאם כבר קיים מצות פריה ורביה בבן ובת, אינו רשאי להמשיך לעשות טיפולים אלו, כי אע"פ שיש מצות 'לערב אל תנח ידך', וכדאיתא ביבמות דף סב ע"ב, מ"מ אין להתיר הוצאת זרע לצורך מצוה זו. וכ"כ בתשו' שבט הלוי (ח"ח סי' רנא אות יא). וכן שמעתי מהגאון רבי אברהם שרמן שליט"א, ששמע כן ממופת הדור הגרי"ש אלישיב זצ"ל. וכ"כ בתשו' בנין אב (ח"ב סי' ס אות ב). ע"ש.
♦
ו. אם יש לפטרו מטיפולים אלו משום שיש בהם צער
ואחר הודיע ה' אותנו את כל זאת, שמקיים אדם מצות פריה ורביה בהזרעה מלאכותית או בתינוק מבחנה, הבא נבוא לנידון שלנו, אם חייב לעשות טיפולים אלו כדי להוליד או לא. ולכאורה יש לומר, דכיון שיש צער בטיפולים אלו, ופעמים צער גדול כידוע, א"כ אינו חייב לעשותם, וכדאיתא בסוכה דף כה דמצטער פטור מן הסוכה. וא"כ ה"נ אינו חייב לעשות טיפולים אלו, כיון שיש בהם צער.אמנם, י"ל דהא דהמצטער פטור מן הסוכה היינו דוקא לענין מצות סוכה, והיינו משום דבעינן תשבו כעין תדורו, ואין אדם דר בביתו אם יש לו צער בישיבתו שם, וכמש"כ רבינו אליעזר ממיץ בס' יראים (סי' קכג). והובא במרדכי בסוכה (סי' תשמ). וכ"כ התו' בסוכה דף כו (ד"ה הולכי). וכ"כ השבלי הלקט (סי' שמג). וכ"כ המשנ"ב (סי' תרמ ס"ק יג). וע' בט"ז (שם סק"ז) ובשד"ח (מע' מ כלל רכ). ומשא"כ בשאר מצות, אין המצטער פטור. אולם, בתשו' הרדב"ז (ח"ג סי' תכה) נשאל בדין סומא או מי שחולה בעיניו, שאינו יכול לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום, אם חייב ללכת אצל אחר שיקרא שמו"ת, והוא ישמע ויצא י"ח מדין שומע כעונה. וכתב דלענין החולה רואה אני שהוא פטור לגמרי, שלא יהא אלא מצטער שהוא פטור מן הסוכה שהיא מצות עשה של תורה, וכל שכן בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום, והחושש בעיניו השמיעה קשה לו וכו'. ע"ש. ומוכח שדין מצטער אינו דוקא במצות סוכה, משום תשבו כעין תדורו, אלא גם בשאר המצות. וא"כ ה"נ בנ"ד, יש לפטרו משום מצטער.
כל קבל דנא יש להוכיח מדברי הרמב"ם (פ"ד מתפילין הי"ג) שכתב וז"ל מצטער ומי שאין דעתו מיושבת ונכונה עליו, פטור מן התפילין, שהמניח תפילין אסור לו להסיח דעתו מהן. עכ"ל. וכן פסק מרן בש"ע (סי' לח ס"ט). ומבואר שהטעם שמצטער פטור מן התפילין, הוא משום שאסור להסיח דעתו מהתפילין. וא"כ נראה שבשאר המצות המצטער חייב. וכ"כ מרן החיד"א בברכ"י (או"ח סי' תעב סק"י) להוכיח מדברי הרמב"ם הנ"ל. ע"ש. אולם לכאורה יש מקום בראש לדחות, כי לעולם י"ל שגם המצטער בשאר המצות פטור, אלא שאם רוצה רשאי להחמיר על עצמו ולקיים המצוה, ולכן כתבו הרמב"ם ומרן הש"ע, דהמצטער פטור מן התפילין משום הסח הדעת, והיינו דמשו"ה אסור לו להניח תפילין אפילו אם רוצה להחמיר על עצמו. וכן יש לומר בדעת מרן החיד"א בברכ"י (שם), שכתב דיש לדחות. ע"ש. ואפשר שכוונתו למה שכתבנו.
אמנם, הרמ"א (סי' תרלט ס"ז) כתב וז"ל וכל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם, אינו מקבל עליו שכר ואינו אלא הדיוטות. עכ"ל. וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק מד), דהיינו כגון מצטער. וע' בס' חק יעקב (ס' תעב סק"י) ובתשו' שבות יעקב (ח"ג סי' מה). וא"כ חזינן דהמצטער שפטור מן הסוכה, אינו רשאי להחמיר על עצמו. וא"כ הא לא איצטריך לאשמועינן דאינו רשאי להחמיר על עצמו להניח תפילין, שהרי גם בכל המצות המצטער אינו רשאי להחמיר על עצמו לקיים המצות. ושוב מוכח מדברי הרמב"ם ומרן בש"ע הנ"ל, דהמצטער חייב בכל המצות. אולם בתשו' עולת שמואל (סי' צח) כתב דהא דאמרינן בירושלמי שהפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, היינו דוקא בחומרא דאתי לידי קולא, כגון מצטער שפטור מן הסוכה, שאם מחמיר לישב מתבטל מעונג ושמחת יו"ט, ומשו"ה נקרא הדיוט, וכמש"כ הרמ"א (הנ"ל). הא לאו הכי לית לן בה. וסיים, וזה לי רבות בשנים שהצעתי זאת לפני ידי"נ הגאון מוה"ר בצלאל רנשבורג זצ"ל, שהיה שר התורה ומרא דתלמודא, ולא מצא סתירה לדברי. ע"כ. והובא בתשו' יביע אומר (ח"ג יו"ד סי' כז אות ז). וע"ש. וכ"כ המשנ"ב בביאור הלכה (שם ד"ה וכל) בשם העולת שמואל. וא"כ בשאר המצות אינו נקרא הדיוט אם מחמיר על עצמו. וא"כ י"ל דלעולם המצטער פטור מכל המצות, אלא שרשאי להחמיר על עצמו, אבל בתפילין המצטער אינו רשאי להחמיר על עצמו משום הסח הדעת וכנ"ל. אולם מלשון הרמב"ם ומרן משמע דסיבת הפטור של מצטער, הוא משום שאסור להסיח דעת, ואין זה טעם לכך שאסור לו להחמיר על עצמו. ובאמת שמלשונם משמע שהמצטער אין עליו איסור להניח תפילין, אלא רק שפטור מן התפילין משום הסח הדעת, דאל"כ הו"ל למימר מצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו, אסור להניח תפילין וכו'.
ושוב ראיתי בס' פתח הדביר (סי' לח אות ד) שדייק מלשון מרן בש"ע הנ"ל, שאם רצה להניחם רשאי, דאיסור הסח הדעת לא יעכבנו מלהניח תפילין, וכמש"כ הפמ"ג (שם בא"א סק"א) על דברי המג"א (שם) דחולה מעיים אסור להחמיר על עצמו, דמ"מ שאר חולה מצטער, אע"פ שפטור מן התפילין, אין לו איסור להניחם, דטעמא דהסח הדעת הוא מצוה מן המובחר, דבקלות ראש הוי הסח הדעת ואסור. ולכן מה שכתב מרן לענין מצטער, שאסור להסיח דעת מן התפילין, לאו איסור גמור קאמר, שהרי אין הסח הדעת שלו מחמת שחוק וקלות ראש, אלא מחמת צערו, ואין איסורו אלא ממצוה מן המובחר, וכמש"כ הבית חדש (שם). עכת"ד[5]. וכ"כ הגאון הנצי"ב בתשו' משיב דבר (ח"א סי' ו ד"ה ונראה) בדעת הרמב"ם ומרן הש"ע, דאע"פ שהמצטער פטור מן התפילין, מ"מ אין עליו איסור להניח תפילין. ע"ש. וע"ע בס' תהלה לדוד (סי' כח). וא"כ כיון שבאמת אין איסור להניח תפילין בשעה שהוא מצטער, א"כ שפיר מוכח מדברי הרמב"ם ומרן הש"ע הנ"ל, דמצטער פטור דוקא מן התפילין, מפני שתפילין אסורים בהסח הדעת, אבל בשאר מצות חייב. ובר מן דין יש לדחות, שהרי מרן בכס"מ (שם) כתב בשם רבינו מנוח, דאע"ג דבשאר מצות אמרינן דהמצטער איבעי ליה ליתובי דעתיה, הכא שאני משום הסח הדעת. ע"כ. ומפורש דבשאר המצות אין המצטער פטור, כיון דאיבעי ליה ליתובי דעתיה.
וכן מבואר מדברי מרן בש"ע (סי' תעב ס"י) שכתב וז"ל מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות לקיים מצות ארבע כוסות. עכ"ל. ומבואר שאע"פ שיש לו צער משתיית היין, מ"מ צריך לשתות. וכ"כ מרן החיד"א בברכ"י (שם), שדוקא גבי סוכה אמרו מצטער פטור מן הסוכה, משום דתשבו כעין תדורו בעינן, ואין אדם דר במקום שמצטער, אבל בשאר מצות שאין לנו מקום פטור מן התורה, גם המצטער חייב. ע"כ. וכן העלה מרן רבנו הגדול זיע"א בתשו' חזון עובדיה (סי' ד וסי' לג). ע"ש. וע"ע בתשו' חלקת יואב (ח"ב בהשמטות אות פט). והובא בס' פסקי תשובה (סי' קכ). וע"ע בתשו' בנין שלמה (או"ח סי' מז) ובתשו' חלקת יואב (קונטרס דיני אונס ענף ז). וע' בתשו' מהר"ם שיק (או"ח סי' רס) ובתשו' אבני נזר (יו"ד סי' שכא) ובתשו' בצל החכמה (ח"ה סי' צב) ובס' מועדים וזמנים (ח"ח סי' ג) ובס' תשובות והנהגות (ח"ב סי' רמא). ואכמ"ל.
ולכן ה"נ י"ל שחייב לעשות טיפולים אלו, אע"פ שיש לו צער בדבר, כי המצטער אינו נפטר מן המצות.
♦
ז. אם צריך לבזבז את כל ממונו כדי לקיים מצות פו"ר
אמנם, נראה פשוט, שאם צריך להוציא על טיפולים אלו יותר מחומש מנכסיו, ודאי שאן הוא חייב לעשותם, שהרי על מצות עשה צריך לבזבז רק עד חומש, וכמש"כ הרמ"א (או"ח סי' תרנו). וע' בביאור הלכה (שם ד"ה אפילו) [ומה שהעיר שם מהא דאיתא בקידושין דף כט. כבר עמד בזה בתשו' מהר"ם שיק (או"ח סי' שלא). ע"ש. וע"ע בתשו' יביע אומר (חי"א סי' עב). וע' בתשו' מהר"י אסאד (סי' רב) ובתשו' כנף רננה (או"ח סי' פד). וע' בתשו' דבר יהושע (אהרנברג ח"א סי' כד אות ח). ואכמ"ל]. וא"כ ה"נ אינו חייב לבזבז יותר מחומש מנכסיו כדי לקיים מצות פריה ורביה.אולם, לכאורה יש להוכיח שצריך לבזבז את כל ממונו כדי לקיים מצות פריה ורביה, דהא קיי"ל שאם עבר עשר שנים ולא היו לו ילדים, חייב לגרש את אשתו כדי לקיים מצות פריה ורביה. וקשה, שהרי ודאי גירושין קשים לאדם יותר מבזבוז כל ממונו. וע' בסנהדרין דף כב. וא"כ אמאי צריך לגרש את אשתו, הרי אינו מחויב לבזבז את כל ממונו בשביל מצות עשה, וא"כ כ"ש שאינו מחויב לגרש את אשתו. ומזה הוכיח בתשו' אבני נזר (אהע"ז סי' א אות ט), דעל מצות פריה ורביה צריך את לבזבז כל ממונו, והיינו משום שדוקא על לולב וכדומה א"צ לבזבז את כל ממונו, כיון שאף אם לא יקח לולב בחג זה, לא בטלה ממנו מצות לולב לגמרי, כיון שאם אין לו לולב בחג זה, יהיה לו בחג אחר. אבל אם ימות בלא לקיים מצות פריה ורביה, דהיינו בבן ובת, בטלה ממנו המצוה לגמרי וכו', ולכן צריך לבזבז את כל ממונו כדי לקיים מצות פריה ורביה, ולכן צריך גם לגרש את אשתו כדי לקיים מצות פו"ר. עכת"ד. ע"ש. והסכים לזה בס' פסקי תשובה (סי' קכג). והוסיף טעם לשבח, דעל מצות עשה שיש בה כרת צריך לבזבז את כל ממונו, וכמש"כ לעיל (סי' קכ), ולכן גם על מצות פריה ורביה צריך לבזבז את כל ממונו, כיון שעל ביטול מצות פריה ורביה יש מיתה בידי שמים, וכמבואר ביבמות דף סג ע"ב. וכן מבואר בברכות דף י ע"ב. עכת"ד.
[ואפשר לומר עוד, דכיון דבמצות פריה ורביה איכא נמי לאו ד'לא תהו בראה לשבת יצרה', משו"ה צריך לבזבז את כל ממונו, כי על לאו צריך לבזבז את כל ממונו, וכמש"כ הרמ"א (או"ח סי' תרנו). ושוב ראיתי כן בס' פרדס יוסף (ח"א בהערות מהאדמו"ר מסוקולוב הערה ב). ע"ש. מיהו א"ז מוכרח, דאע"פ שתחילת הפסוק נאמר בלשון שלילה, מ"מ לא חשיב לאו אלא מצוה. ובפרט דהוי מדברי קבלה. וכ"ש שאינו אלא בשוא"ת, ודעת כמה אחרונים דא"צ לבזבז כל ממונו כדי שלא יעבור בלאו בשוא"ת. וכן יש להוכיח מדברי הגמ' בכתובות דף נ. ובמק"א כתבתי בזה. ע"ש. ואכתי יש לפלפל בזה לפי דברי האתוון דאורייתא (כלל יג) בביאור דברי התו' בב"ב דף יג (ד"ה שנאמר). וע' בתשו' מהר"ם שיק (או"ח סי' שלא). ודו"ק. ובר מן דין נראה, שהרי הא דכתיב לא תהו בראה, מיירי על הקב"ה, שלא ברא את העולם כדי שיהיה תהו, אלא לשבת יצרה, וא"כ ודאי לא חשיב לאו].
ולכאורה יש להוכיח מזה גם לנידון שלנו, שאדם חייב לעשות השתדלות כדי לקיים מצות פריה ורביה, ואפילו אם אינו מצליח לקיים מצות פו"ר כעת. אולם באמת א"ז ראיה כלל, דשאני התם, דאינו חייב לגרש את אשתו אא"כ מה שלא זכה להבנות הוא בגלל אשתו, אבל אם הבעיה אצלו, הרי לא מהני כלל אם יגרש את אשתו וישא אחרת תחתיה. ומשא"כ בנ"ד, הרי הבעיה היא אצלו, אלא שיכול לקיים מצות פריה ורביה ע"י טיפולים, וא"כ י"ל שאינו מחויב לעשות טיפולים אלו כדי לקיים מצות פו"ר.
ובר מן דין, הרי אין דברי האבני נזר מוסכמים, כי הגאון רבי חיים עוזר בתשו' אחיעזר (ח"א סי' י אות ב) הביא מהגאון הפלאה בס' נתיבות לשבת (סי' ב) שכתב דעל פו"ר אינו מחויב לבזבז כל ממונו, דאינו מחויב ליתן כל ממונו עבור מ"ע. ורק להיות שרוי בלא אשה, דהוא הצלת עבירה ונוגע לאיסורא, חייב לבזבז כל ממונו. וע"ש. וכ"כ בתשו' עמודי משפט (ח"א אהע"ז סי' יג). והובא בתשו' אדרת תפארת (ח"ה סי' נז). ע"ש. וע' בס' תשובות והנהגות (ח"ו סי' רמג). וכן נראה מסתימת דברי הפוסקים, שבכל מצות עשה אינו צריך לבזבז יותר מחומש. ולכן נראה, שאינו חייב לבזבז כל ממונו כדי לקיים מצות פריה ורביה.
אמנם באמת יש לתמוה, דכיון שמצינו שאם עברו עשר שנים ולא היו לו ילדים, צריך לגרש את אשתו, כדי לקיים מצות פריה ורביה, א"כ כ"ש שצריך לבזבז כל ממונו כדי לקיים מצות פריה ורביה, שהרי גירושין קשים מבזבוז כל ממונו, וכמו שהעיר האבני נזר הנ"ל. ונראה ליישב, לפמש"כ הרשב"א בבבא קמא דף ט ע"ב וז"ל וזה תימא היאך נתנו דמים למצוה עוברת. וכתב הראב"ד ז"ל כדי שלא יבא לידי עוני ויפיל עצמו על הציבור, וכמו שאמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, וכן אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שהעוני כמיתה. ומ"מ לא כמיתה ממש אמר הרב, שלא אמרינן אלא במצות עשה בשוא"ת, אבל במצות לא תעשה אפילו כל ממונו. עכ"ל. וכ"כ הר"ן בסוכה (דף טז רע"א מדפי הרי"ף) בשם הראב"ד. וכ"כ בתשו' הריב"ש (סי' שפז סד"ה ונאמר). וכ"כ השיטה מקובצת שם. וע' בפת"ש (יו"ד סי' קנז סק"ד).
ומבואר שהטעם שא"צ לבזבז יותר מחומש מנכסיו כדי לקיים מצות עשה הוא משום שיכול לבא לידי עוני ולהפיל את עצמו על הציבור. וכן מבואר מהא דאיתא בכתובות דף סז ע"ב מר עוקבא כי קא ניחא נפשיה אמר אייתו ליה חושבנאי דצדקה, אשכח דהוה כתיב ביה שבעת אלפי דינרי סיאנקי, אמר זוודא קלילא ואורחאי רחיקתא (צידה קלה הכינותי לדרך רחוקה שאני יוצא אליה. רש"י), קם בזבזיה לפלגא דממוניה, ופריך, והיכי עביד הכי, והאמר רבי אלעאי באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, הני מילי מחיים, שמא ירד מנכסיו, אבל לאחר מיתה לית לן בה. ע"כ. וא"כ היינו דוקא לבזבז ממונו, כדי שלא יבא לידי עוני, אבל אם יגרש את אשתו, לא יבא לידי עוני, ולכן צריך הוא לגרש את אשתו כדי לקיים מצות פריה ורביה.
וא"כ לעולם נראה, שאינו חייב לבזבז את כל ממונו כדי לקיים מצות פריה ורביה. אמנם, יש לדון בזה לפי דברי הרמב"ם (פט"ו מאישות ה"ב) שכתב וז"ל וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה, הרי זה עובר ומבטל מצות עשה וכו'. עכ"ל. וע' בתשו' הרשב"א (ח"ד סי' צא). וע"ע בתשו' מהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' מז) ובתשו' חקרי לב (אהע"ז סי' א) ובס' חמדת ישראל (קונטרס נר מצוה, דף יב ע"ב ד"ה אמנם). ומבואר שאם לא נשא אשה עד גיל עשרים, הוא מבטל מצות פריה ורביה בכל שעה ושעה.
והנה, הגאון מנחת חינוך (מצוה ט אות ג) צדד שאדם חייב לבזבז את כל ממונו כדי שלא יבטל מצות עשה דתשביתו, שהרי הר"ן ביומא כתב שהטעם שמחללים שבת כדי לבשל לחולה שיש בו סכנה, אע"פ שאפשר להאכילו בשר נבילה שהוא איסור לאו, וחילול שבת הוא איסור סקילה, משום שבאכילת נבילה עובר כל אכילה ואכילה באיסור, והרבה לאוין חמורים יותר מאיסור סקילה פעם אחת. וא"כ י"ל דכיון שעובר בעשה דתשביתו בכל רגע שהחמץ ברשותו, א"כ אפשר דהרבה איסורי עשה חמירי מאיסור לאו, ולכן י"ל שיצטרך לבזבז את כל ממונו כדי שלא יעבור בעשה דתשביתו. וכ"כ עוד כיוצא בזה (סוף מצוה תכג) לענין מצוה מזוזה, דאפשר דבמזוזה שעובר בכל רגע בביטול עשה, צריך לבזבז את כל ממונו. ע"ש. ומעתה י"ל שצריך לבזבז את כל ממונו כדי לקיים מצות פריה ורביה, כיון שבכל רגע הוא מבטל מצות עשה.
אולם, לפע"ד נראה, שאין ראיה לזה מדברי הר"ן הנ"ל, דשאני התם, שהוא עובר באכילת נבילה בקום ועשה, ולכן י"ל שעדיף שיעבור באיסור סקילה פעם אחת, משיעבור כמה פעמים באיסור אכילת נבילה. משא"כ אם הוא מבטל מצות עשה בכל רגע בשוא"ת, יש לומר שאין זה חמור כמו עבירת לאו, ולכן נראה שאינו צריך לבזבז את כל ממונו על מצות תשביתו ומצות מזוזה.
גם הלום ראיתי בתשו' בצל החכמה (ח"ד סי' עא) שהביא את דברי המנ"ח, והעיר עליו ע"פ דברי המאירי בר"ה דף ו ע"ב (ד"ה עברו), שכל מצוה שהיא חיוב תמידי, ואינה נפסקת בלילה, אינו נחשב מבטל מצוה בכל רגע, אלא נמשך החיוב משעה שנתחייב במצוה עד שעה שקיים מצותו, וא"כ נחשב שביטל מצוה רק פעם אחת. וא"כ ה"נ אינו עובר על מצות תשביתו רק פעם אחת, כיון שלא נפסק ממנו החיוב. וה"נ במצות מזוזה. ע"ש. ולכן נראה, שגם על מצות פריה ורביה אינו צריך לבזבז את כל ממונו.
ובר מן דין יש לומר, דאפילו אי נימא שצריך לבזבז את כל ממונו גם על מצות עשה, היינו דוקא מצוה שאם הוא יבזבז את כל ממונו, ודאי שיקיים את המצוה. משא"כ מצות פריה ורביה, אין הדבר תלוי בידו כלל אלא בידי שמים, וא"כ מסתבר שאין לחייבו לבזבז את כל ממונו, שהרי אין הדבר ודאי שהשתדלות שלו תשא פרי.
♦
ח. ראיה מדין טומטום שאינו צריך לקרוע כדי למול
אולם, יש מקום לדון באופן שהטיפולים אינם עולים יותר מחומש מנכסיו, או שיש ארגון שמממן את כל ההוצאות או חלק מהם, והאדם אינו צריך להוציא יותר מחומש מנכסיו, האם הוא חייב לעשות טיפולים אלו כדי לקיים מצות פריה ורביה, או שאין חיוב בדבר, כיון דס"ס אינו בדרך כל הארץ. ולכאורה י"ל דכיון שיש לו אפשרות לקיים מצות פריה ורביה בדרך זו, א"כ הוא חייב לטרוח ולעשות טיפולים אלו כדי לקיים מצות פו"ר, כמו שצריך לעשות השתדלות בכל המצות. אמנם, י"ל דלא מצינו חיוב להשתדל בקיום המצות אלא דוקא אם ההשתדלות ודאי תשא פרי, אבל אם הדבר מוטל בספק, יש לומר שאינו חייב לעשות השתדלות זו. אולם י"ל דכיון שגם עיקר ההשתדלות במצות פריה ורביה בדרך ביאה, אינה נושאת פרי בודאות, א"כ ה"נ אין לפטרו מטיפולים, אע"פ שאין הדבר ברור שהם ישאו פרי. ובפרט, שבדרך כלל הסיכוים בטיפולים אלו הם גבוהים. ולכן אפילו שכעת הוא אינו יכול להוליד, יש לחייבו לעשות טיפולים כדי שיקיים מצות פריה ורביה.ומקום יש בראש לומר דהאי מילתא תליא בחקירת האחרונים הנ"ל, אם מצות פריה ורביה היא התוצאה, והיינו שיהיו לו ילדים, ומעשה הביאה אינו אלא הכשר מצוה בעלמא, או שהמצוה היא מעשה הביאה, והתנאי והתכלית הוא שיהיו לו ילדים כתוצאה ממעשה זה. ומעתה י"ל שאם המצוה היא התוצאה שיהיו לו ילדים, א"כ מוטלת על האדם החובה לדאוג שיהיו לו ילדים, וא"כ י"ל שאם הוא יכול להביא ילדים בדרך של טיפולים, הוא חייב לעשות השתדלות זאת כדי להשיג את התוצאה הנדרשת. אבל אם המצוה היא עצם מעשה הביאה, א"כ נראה שאין לו חיוב להשתדל לקיים את מצות פריה ורביה אלא בדרך ביאה, ואם הוא אינו מצליח לקיים המצוה בדרך זו, אין הוא צריך לעשות השתדלות אחרת.
ולפי"ז יש לומר, דכיון שנראה שהמצוה היא התוצאה שיהיו לו ילדים, וכמו שהוכיחו האחרונים מהא דהיו לו בנים בגיותו ונתגייר, א"כ ה"נ דהוא חייב לעשות השתדלות שיהיו לו ילדים בכל דרך שהיא, וא"כ אם לא זכה להביא ילדים בדרך כל הארץ, חייב לעשות טיפולים כדי לזכות לפרי בטן. אולם, א"ז מוכרח, כי אפילו אי נימא דהמצוה היא התוצאה, מ"מ י"ל שהתורה לא חייבה את האדם להגיע לתוצאה זו אלא בדרך כל הארץ, והוא אינו חייב לעשות השתדלות יתירה מזאת. וא"כ י"ל שאין לחייבו לעשות טיפולים.
ולכאורה יש להביא ראיה מהא דתנן בגיטין דף מא מי שחציו עבד וחציו בן חורין (כגון שהיו לו ב' אחין או ב' שותפין, ושחרר אחד את חלקו. רש"י), עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי ב"ה, ב"ש אומרים תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם, לישא שפחה אי אפשר שכבר חציו בן חורין, בת חורין אי אפשר שכבר חציו עבד, יבטל, והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר לא תוהו בראה לשבת יצרה, אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו, וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש. ע"כ. וקשה, דכיון שאינו יכול לקיים מצות פריה ורביה בשעה שהוא חציו עבד וחציו בן חורין, א"כ הרי הוא פטור מהמצוה, וא"כ אמאי כופין את רבו לשחררו, הרי הוא פטור מהמצוה. אלא ודאי דכיון שהוא יכול לקיים המצוה אם רבו ישחרר אותו, א"כ הרי הוא חייב במצוה, ולכן צריך רבו לשחררו מפני תיקון העולם.
אולם יש לדחות, דשאני התם שהוא מחויב במצות פריה ורביה מצד החצי בן חורין שבו, וגם הוא יכול לקיים את המצוה מצד המציאות, אלא דאריא הוא דרביע עליה, כיון שהוא חצי עבד, ולכן כופין את רבו לשחררו. ומשא"כ בנ"ד, שאינו יכול לקיים מצות פריה ורביה כדרך כל הארץ מצד המציאות, וא"כ י"ל שאינו מחויב לעשות טיפולים כדי לקיים את המצוה.
ושמעתי מידידי המופלג הרב שלמה ברון שליט"א, שיש להוכיח כן מדברי התו' ביבמות דף ע (ד"ה הערל), שכתבו דטומטום אינו מחויב לקרוע כדי למול, והוכיחו כן מדברי הגמ' שם בדף עא, ומדברי הגמ' בחגיגה דף ד. ע"ש [וכן כתבו עוד התו' בפסחים דף כח ע"ב (ד"ה ערל), דמסברא טומטום אינו מחויב לקרוע. וכ"כ הגרעק"א בחידושיו (יו"ד סי' רסב ס"ג) בשם הגאון מהריק"ש בס' ערך לחם (שם), וכתב דהוא פשוט. ע"ש. ויש לתמוה עליו שלא הזכיר את דברי התו' בפסחים וביבמות הנ"ל. וע"ע בתשו' פרי יצחק (ח"א סי' לב). וי"ל ע"ד]. והיינו משום שאדם חייב במצות כמו שהקב"ה ברא אותו וכדרך כל הארץ, אבל הוא אינו מחויב לעשות דברים יותר מדרך הטבע כדי לקיים מצות. וא"כ ה"נ בנ"ד. עכת"ד. ונראה דאפילו אי נימא דהתו' מיירי בטומטום שאין ביציו ניכרים מבחוץ (ע' בחגיגה דף ד), וא"כ הוא ספק אם הוא בכלל זכר או נקבה, ולכן הוא אינו מחויב לקרוע כדי למול, דאפשר שימצא נקבה. הנה, נראה דמלבד שמסתימת דברי התו' משמע דבכל טומטום מיירי, גם אכתי יש לתמוה, דאמאי לא נחייביה מדין ספק דאורייתא לחומרא לקרוע ולמול, שהרי אפשר שהוא זכר וחייב במצות מילה, וכמו שהוא חייב בכל מצות שבתורה מספק [ושוב ראיתי שהעיר בזה הגאון הראש"ל שליט"א בס' ילקוט יוסף (שובע שמחות ח"ב עמ' קעז). וע"ש]. אלא ודאי דכיון שהקב"ה ברא אותו במצב שאי אפשר למולו, הוא אינו חייב לקרוע כדי למול.
אמנם, י"ל שאין מזה ראיה כ"כ לנ"ד, דיש לומר דשאני התם שהוא צריך לחבול בגופו כדי שיוכל לקיים מצות מילה, ולכן הוא אינו חייב לקרוע. משא"כ בנ"ד, הרי הוא אינו צריך לחבול בגופו כדי לקיים מצות פריה ורביה. אמנם, יש טיפולים שיש בהם צער גדול לאיש, מ"מ י"ל שרק טיפולים כאלו אין הוא חייב לעשות כדי לקיים מצות פריה ורביה, אבל טיפולים שאין בהם צער, חייב הוא לעשות.
אולם נראה, דכיון שבכל הטיפולים יש צער לאשה, ולפעמים צער גדול מאד, שפיר דמי להא דטומטום אינו צריך לקרוע. ובפרט דע"כ לאו מטעם צער אתינן עליה, שהרי גם מצטער חייב בקיום המצות, וכמו שכתבנו לעיל, אלא הטעם הוא משום שבמצבו הנוכחי הוא אינו יכול לקיים מצות מילה. ולכן ה"נ כיון שאינו יכול לקיים מצות פריה ורביה בדרך כל הארץ, אין הוא חייב לעשות טיפולים כדי לקיים המצוה. וע' בס' ערוך לנר ביבמות שם. וע"ע בס' ברכת אברהם (ארלנגר) ביבמות שם, ובפסחים דף כח ע"ב. ויש לפלפל בזה.
אמנם, אין דברי התו' מוסכמים, כי מדברי הרשב"א והמאירי שם בדף עא ע"ב מבואר שמעיקר הדין טומטום חייב לקרוע ולמול, אלא שאין כולם בקיאים למול. ע"ש. ולפי שיטתם י"ל דה"נ חייב אדם לטרוח לעשות טיפולים כדי לקיים מצות פריה ורביה. אולם י"ל דשאני התם, דאיכא ספק אם הוא זכר וחייב במצות מילה או לא, ולכן הוא חייב לקרוע כדי להוציא את עצמו מבית הספק, שהרי אם הוא זכר, הוא חייב במצות מילה. משא"כ בנ"ד, הרי עתה הוא אינו יכול להוליד והוא פטור ממצות פריה ורביה, וא"כ י"ל שאין הוא מחויב לקיים את מצות פריה ורביה בדרך שאינה ככל הארץ.
ועוד יש לומר, דשאני התם דקריעת העור אינו אלא הסרת מונע, שהרי אם הוא זכר, אין לו שום מניעה לקיים מצות מילה, אלא שהעור מכסה את הערוה, וא"כ י"ל דכיון שאם הוא זכר, אין שום מניעה שיקיים מצות פריה ורביה, משו"ה חייב הוא לקרוע כדי למול. אבל בנידון שלנו, הרי אחר שהרופאים לוקחים ממנו את הזרע, הרבה פעמים עושים בו כל מיני טיפולים כדי להשביחו, כי הזרע מצד עצמו אינו ראוי להוליד, וא"כ י"ל דכיון שמצד עצמו הוא אינו ראוי להוליד, אין הוא חייב לקיים מצות פריה ורביה ע"י טיפולים אלו.
והן אמת כי במנחות דף מא איתא מלאכא אשכחיה לרב קטינא דמכסי סדינא (דלא הוה ליה ציצית, כדאמרינן לעיל משום כסות לילה. רש"י), אמר ליה קטינא קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא (כגון אותן שלנו שהן עגולין, ואין לה אלא שני כנפים למטה, דפטורה מציצית. רש"י), ציצית של תכלת מה תהא עליה, אמר ליה ענשיתו אעשה, אמר ליה בזמן דאיכא ריתחא ענשינן, אי אמרת בשלמא חובת גברא הוא, היינו דמחייב דלא קא רמי וכו', אלא הכי קאמר ליה טצדקי למפטר נפשך מציצית (תבקש תחבולות לפטור עצמך מציצית. רש"י). ע"כ. ולכאורה ה"נ יש לו להכניס עצמו לחיוב במצות פריה ורביה, אע"פ שכעת אינו יכול להוליד. וע' בתו' בפסחים דף קיג ע"ב (ד"ה ואין).
אולם יש לחלק, דשאני התם, שאם ילבש בגד ארבע כנפות, הוא יתחייב במצות ציצית, ולכן יש לו להכניס את עצמו לחיוב במצות ציצית. משא"כ בנ"ד, הרי לעולם הוא לא יתחייב במצות פריה ורביה, שהרי מצד עצמו הוא אינו יכול לקיים המצוה כלל, ולכן י"ל שאין הוא חייב לקיים את המצוה בדרך שאינה ככל הארץ.
ובר מן דין נראה, דשאני התם דבזמנם היו לובשים בגדים עם ארבע כנפות, ולכן מענישים את מי שאינו לובש בגד ארבע כנפות כדי להפקיע את עצמו ממצות ציצית, ומשא"כ בזמנינו שאין העולם רגילים ללבוש בגדים כאלו, אין הוא חייב לקנות, וכמש"כ התו' ישנים בשבת דף לב ע"ב (ד"ה בעון). וכ"כ עוד התו' בערכין דף ב ע"ב (ד"ה הכל), דהא דענשינן בעידנא דריתחא, היינו דוקא באותם הימים, שכל הטליתות היו בת ארבע כנפות, ולכן מענישים למי שמשנה כדי להפטר ממצות ציצית. אבל בזמן הזה, שרוב הטליתות פטורים, אין עונש למי שאינו קונה בגד ארבע כנפות. ע"כ. וא"כ נראה פשוט שבנידון שלנו, שיש טירחא גדולה וצער בטיפולים אלו, הוא אינו חייב לעשותם, ואין הוא נחשב שמפקיע את עצמו מהמצות, שהרי הוא אינו יכול לקיים את המצוה כדרך כל הארץ.
♦
ט. ראיה לסתור ממה שהתירו להוציא זרע כדי לבדוק אם הוא כרות שפכה
אמנם, לכאורה יש להעיר בזה מהא דאיתא ביבמות דף עו איתמר נמי אמר רב מרי בר מר אמר מר עוקבא אמר שמואל ניקב בעטרה עצמה ונסתם, כל שאילו נקרי ונקרע פסול (נקב קטן שנסתם בכל שהוא ואין ניכר, רואים אם גדול כ"כ שאם נקרי האיש הזה, נקרע ומרחיב הנקב מחמת דוחק הזרע שמתאסף פסול. רש"י), ואי לאו כשר, שלח ליה רבא בריה דרבה לרב יוסף, ילמדנו רבינו היכי עבדינן (כי אתי לקמן לאורויי, היכי מייתינן ליה קרי דלחזי אי מיקרע למיבדקיה ולאכשורי. רש"י), א"ל מייתינן נהמא חמימא דשערי, ומנחינן ליה אבי פוקרי ומקרי (נקב בית הרעי, ומחמת חמימותו הוא נקרי) וחזינן ליה, אמר אביי אטו כו"ע יעקב אבינו הואי דכתיב היה כחי וראשית אוני, שלא ראה קרי מימיו (כלומר דמצרכת ליה כולי האי. רש"י), אלא אמר אביי מעברינן קמיה בגדי צבעונין (של אשה, והוא מהרהר באשה ונקרי. רש"י), אמר רבא אטו כ"ע ברזילי הגלעדי הוא (שטוף בזימה היה. רש"י), אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא. ע"כ.ומבואר שאדם שהוא ספק כרות שפכה, התירו לו להוציא זרע כדי לדעת אם הוא כשר לבא בקהל. וקשה דכיון שהוא ספק כרות שפכה, ומספק אינו רשאי לבא בקהל, א"כ היאך התירו לו להוציא זרע כדי לדעת הוא כשר לבא בקהל, הרי כיון שכעת הוא אינו רשאי לבא בקהל, א"כ הוא אינו מוכרח לעשות דברים כדי להכשירו לבא בקהל ולקיים מצות פריה ורביה, וא"כ היאך התירו לו להוציא זרע לבדיקה זו. וע"כ שאדם חייב לעשות מה שביכולתו כדי לקיים מצות פו"ר, וא"כ כיון שאפשר ע"י בדיקה זו להכשירו לבא בקהל ולקיים מצות פו"ר, משו"ה התירו לו לעשות כן [אמנם, י"ל דהתם הוא יכול לקיים מצות פריה ורביה בלא בדיקה זו, שהרי יכול הוא לישא גיורת או משוחררת, וכדתנן התם בדף עו. וכ"כ הרמב"ם (פט"ז מאיסורי ביאה ה"א). וכן פסק מרן בש"ע (אהע"ז סי' ה ס"א). וא"כ ע"כ שלא התירו לעשות כן משום קיום מצות פו"ר, אלא כדי שיהיה כשר לבא בקהל ה'. אולם, באמת יש לתמוה, דא"כ אמאי התירו לו להוציא זרע כדי לבדוק אם הוא כשר לבא בקהל, הרי הוא יכול לישא גיורת ולקיים מצות פו"ר. וכבר הרגיש בזה הערוך לנר שם, וכתב דגיורת ומשוחררת לא שכיחי ליה. ע"ש. וע"ע בתשו' אגרות משה (אהע"ז ח"א סי' ע). וע' בתשו' דברי מלכיאל (ח"ה סי' קנז) מה שכתב על דברי הגמ' הנ"ל. וע"ע בתשו' תפילה למשה (ח"ה סי' מ) מה שכתב בזה].
וא"כ ה"נ בנ"ד, חייב אדם לעשות טיפולים כדי לקיים מצות פריה ורביה. מיהו יש לדחות, דשאני התם שהוא ספק אם הוא כרות שפכה, ומחויב הוא להוציא את עצמו מבית הספק, ולכן התירו לו להוציא זרע לצורך בדיקה זו. משא"כ בנ"ד, שהוא אינו יכול לקיים מצות פריה ורביה כדרך כל הארץ כלל, יש לומר שהוא אינו חייב לטרוח לעשות טיפולים כדי לקיים מצות פריה ורביה.
ועוד יש לדחות, דשאני התם דאמרינן ממה נפשך, דאם הוא כרות שפכה ואינו ראוי להוליד, א"כ הוא אף אינו מוזהר באיסור זרע לבטלה, וכמש"כ האחרונים, ואם אינו כרות שפכה, א"כ הוא חייב לישא אשה, ולכן התירו לו לעשות בדיקה זו כדי לצאת מבית הספק. ומשא"כ בנ"ד, יש לומר שאינו חייב לטרוח כדי לקיים מצות פו"ר.
והנה, הבית שמואל (סי' כה סק"ב) כתב וז"ל ואם נמצא דם בעד של אשה, ויש ספק אם הדם ממנה או ממנו, נראה לכאורה דמותר לאיש להוציא הזרע כדי לברר אם הדם ממנו הוא, דהא אין איסור לשמש ולהוציא זרע. גם יש להביא ראיה מש"ס פרק הערל, דאיתא שם אם ניקב הגיד בדקינן אם נתרפא, ומניחים בי פוקרי כדי שיוציא זרע, ויש לדחות. וצ"ע. עכ"ל. וע' בתשו' בית שלמה (יו"ד ח"ב סי' יט). ולפי האמור אין ראייתו מוכרחת, דהא י"ל דשאני התם שמותר לו להוציא זרע מטעם ממה נפשך וכנ"ל, אבל אם יש ספק אם הדם ממנו או ממנה, אין להתיר להוציא זרע, שהרי יש בזה איסור גמור של השחתת זרע. ושוב מצאתי שכן כתב הרב השואל בתשו' אבני נזר (אהע"ז סי' פג). ע"ש. ואפשר דמה שכתב הבית שמואל, דיש לדחות, כוונתו למה שכתבנו. ושו"ר בשד"ח (פאת השדה מע' אישות אות יג) בשם הגאון אב"ד ספינקא, שכתב כן בכוונת הבית שמואל הנ"ל. ע"ש[6].
ולכאורה יש לומר עוד בכוונת הבית שמואל, במה שכתב דיש לדחות, דשאני התם שאם לא יעשה בדיקה זו, לא יוכל לישא אשה לעולם, ויתכן שיעבור כמה פעמים באיסור השחתת זרע, ומשו"ה התירו לו לעשות בדיקה זו כדי שיוכל לישא אשה. משא"כ כשנמצא דם על העד של האשה, הרי יכול לישא אשה אחרת על אשתו, או שיגרש את אשתו וישא אשה אחרת, ומשו"ה אין להתיר לו להוציא זרע כדי לבדוק מה מקורו של הדם. וכ"כ במחצית השקל (שם) ובס' ראש פינה (שם). וכן מצאתי בשד"ח (שם) בשם הגאון הנ"ל. ע"ש. וכעי"ז כתב הגאון ערוך לנר ביבמות שם. ע"ש. וע"ע בהגהות יד אפרים (שם) ובתשו' דברי מלכיאל (ח"ה סי' קנז סד"ה והנה).
אולם, לפע"ד א"ז מוכרח, דהא י"ל דהתם נמי הרי יכול לישא גיורת, ואמאי התירו לו לעשות בדיקה זו. וע"כ דכיון שיש טורח בדבר, דגיורת לא שכיחא, וכמש"כ הערוך לנר שם, משו"ה התירו לו לעשות בדיקה ולהוציא את עצמו מבית הספק [וע' בתשו' אגרות משה אהע"ז ח"א סי' ע]. וא"כ ה"נ י"ל דלא אטרחוהו לישא אשה אחרת על אשתו, או לגרש את אשתו הראשונה ולשאת אחרת תחתיה. ושוב ראיתי כעי"ז בס' עזר מקודש (שם). ע"ש. ואכתי י"ל דלעולם אטרחוהו כדי שלא יוציא זרע, ושאני התם דגיורת לא שכיחא, ומשא"כ אם מצא דם על העד של האשה, הרי יכול לישא אשה אחרת, שהרי לא חסרות נשים בשוק, וא"כ י"ל שאין להתיר לו להוציא זרע לבדוק מה מקור הדם. וכן מבואר בערוך לנר שם. ע"ש.
♦
י. הסכמת הפוסקים שאינו חייב לעשות טיפולים אלו כדי לקיים מצות פריה ורביה
ואכתי יש לאלוה מלין להעיר בזה מהא דאיתא בע"ז דף יג דאין יוצאים מארץ ישראל לחוץ לארץ אלא ללמוד תורה ולישא אשה. והיינו משום שפריה ורביה היא מצוה גדולה, ולכן התירו לצאת לחוץ לארץ כדי לישא אשה, וכמש"כ מרן בתשו' בית יוסף (סי' יד). ע"ש. הרי שצריך לטרוח כדי לקיים מצות פריה ורביה, ולכן התירו אפילו לצאת לחוץ לארץ לשם כך. אמנם, לא מצינו שיש חיוב לצאת לחוץ לארץ בשביל לישא אשה, מ"מ היינו משום דמי אמר לו שימצא את זיווגו דוקא בחו"ל. אבל אם לא מצא אשה בארץ ישראל, ורוצה לנסוע לחו"ל כדי למצוא שם אשה, או שצריך לנסוע לשם כדי להפגש עם אשה מסוימת ולהנשא לה, בזה התירו לו לצאת לחו"ל, כדי שיוכל לקיים מצות פריה ורביה.אולם, נראה שאין מזה ראיה לנ"ד, דשאני התם דכל זמן שהוא לא נשא אשה, מחויב הוא לטרוח כדי לשאת אשה, כיון שכך דרכו של עולם, שהאיש מחזר אחר אבידתו, וכדאיתא בקידושין דף ב ע"ב. אבל אדם שרצה לקיים מצות פריה ורביה כדרך כל הארץ, ולא עלתה בידו, מנא לן למימר דכיון שהרופאים המציאו איזה דרך כדי שהוא יכול יהיה להביא ילדים, חייב הוא לטרוח לעשות זאת, שמא התורה לא חייבה את האדם רק לעשות השתדלות כדרך כל הארץ, ותו לא מידי. ובפרט שדעת כמה גדולים לאסור דבר זה. והובאו בתשו' יביע אומר (ח"ב אהע"ז סי' א, וח"ח אהע"ז סי' כא). ע"ש. וא"כ אי אפשר לחייבו לעשות טיפולים אלו, כיון שיש בזה עיקולי ופשורי. וכ"כ בתשו' דברי מלכיאל (ח"ד ס"ס קז), דנצטוינו לקיים מצות פריה ורביה כדרך בני אדם, ולא ע"י התחכמות כאלה. ע"ש. וכן מצאתי בתשו' מנחת שלמה (ח"ג סי' צח אות ח). ע"ש. וע"ע בתשו' יוסף דעת (ח"א אהע"ז סי' ב) ובתשו' דברי יואל (אהע"ז סי' קז אות ו).
וכן הלום ראיתי בס' תשובות והנהגות (ח"ו סי' רמא ד"ה ולענ"ד) שרצה לומר דמי שאינו יכול להוליד בצורה טבעית, חייב להשתדל להוליד ע"י מבחנה, ובלבד שיהא שמירה מעולה וכו', דכמו שאדם חייב לעשות שאר השתדלות כדי לקיים מצות פו"ר, ה"נ חייב לעשות השתדלות להוליד ע"י מבחנה. אבל כיון שדעת כמה גדולים לאסור טיפולים אלו, לכן מי שאינו יכול להוליד אלא ע"י סיוע המבחנה, ואינו עושה כן מפני שחושש לדעת הגדולים שאסרו את הדבר, אין לנו לחייבו לעשות כן. והביא שכן שמע בשם הגרש"ז אויערבאך והגרי"ש אלישיב, דמי שאינו יכול להוליד אלא ע"י סיוע המבחנה, רשאי לעשות כן, אבל אינו מחויב בכך. ע"כ. וכ"כ בס' נשמת אברהם (ח"ה עמ' קיג) בשם הגרש"ז, שזוג חשוך ילדים אינו חייב לעבור טיפול כדי להביא ילדים. ע"ש.
אמנם, לפע"ד נראה, שאפילו אם הוא אינו חושש לדעת האוסרים, מ"מ הוא אינו חייב לעשות טיפולים, וכמו שנתבאר. וכן הסכים מו"ר הגר"ש בן שמעון שליט"א (ליל ש"ק חיי שרה התשע"ח), שאי אפשר לחייבו לעשות טיפולים, כיון שהחיוב הוא רק בדרך על הארץ. ע"כ. וכן מצאתי להגאון הראש"ל רבי אליהו בקשי דורון שליט"א בתשו' בנין אב (ח"ב סי' ס אות ב) שכתב שחיוב פריה ורביה הוא כדרך כל הארץ, ואין כל חיוב שלא בדרך ביאה רגילה, ואע"פ שהוא מקיים את המצוה גם שלא בדרך ביאה, מ"מ אינו מצווה על כך. ע"ש. וע' בס' פסקי רפואה (אוחנה פ"ד ס"ב) שכתב שיש חובה לעשות טיפולים למי שאינו יכול לקיים מצות פריה ורביה בדרך כל הארץ. וכ"כ בס' רץ כצבי (רייזמן אבן העזר עמ' לה). ע"ש. ולפע"ד העיקר כמו שכתבנו.
אמנם, יש לומר, דהיינו דוקא אם הבעיה היא אצלו, אבל אם הבעיה אצל אשתו, שהיא אינה יכולה להתעבר, כגון שהחצוצרות שלה סתומות, חייב הוא לקיים מצות פריה ורביה ע"י מבחנה. וכ"כ בקובץ היכל הוראה (כרך א' עמ' שיט). ע"ש. אולם, מדברי הגרש"ז והגרי"ש הנ"ל, נראה שגם בזה א"א לחייבו, דס"ס לא הוי כדרך כל הארץ.
ולכן נראה דכל זמן שלא עברו עשר שנים, הוא אינו מחויב לעשות טיפולים. אבל אם כבר עברו עשר שנים ולא נולדו לו ילדים בדרך כל הארץ, או אפילו אם בתוך העשר שנים נתברר ע"י הרופאים שיש בעיה לאשתו, והיא אינה יכולה להוליד בדרך כל הארץ, נראה שהוא חייב לעשות טיפולים כדי לקיים מצות פריה ורביה, דאל"כ הוא יצטרך לגרש את אשתו כדי לקיים מצות פריה ורביה באשה אחרת.
♦
יא.
המורם מכל האמור שאדם שהוליד ילדים ע"י הזרעה מלאכותית או תינוק מבחנה, מקיים בזה את מצות פריה ורביה. ואם הוא כבר קיים מצות פריה ורביה, אין הוא רשאי להמשיך בטיפולים אלו. ומ"מ אין חיוב לעשות טיפולים אלו כלל, ואפילו אם כמה שנים לא זכה לפרי בטן. אמנם אם שהה עשר שנים עם אשתו, ולא נולדו לו ילדים, או אפילו אם בתוך עשר שנים נתברר ע"י הרופאים שהבעיה היא מצד אשתו, כגון שהחצוצרות שלה סתומות, יש לחייבו להוליד בהפריה חוץ גופית ע"י מבחנה, שהרי אם לא יעשה כן, יצטרך לגרש את אשתו. הנלענ"ד כתבתי והיעב"א.♦ ♦ ♦