מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
בהמה משותפת בבעלות כהן וישראל - אם הכהן יכול להאכילה בתרומה
נאמר בתורה בפ' אמור (כב, יא-יג): "(יא) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו. (יב) ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל. (יג) ובת כהן כי תהיה אלמנה גרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל וכל זר לא יאכל בו". וברש"י פסוק יא: "וכהן כי יקנה נפש עבד כנעני שקנוי לגופו. ויליד ביתו אלו בני השפחות, ואשת כהן אוכלת בתרומה מן המקרא הזה שאף היא קנין כספו, ועוד למד ממקרא אחר כל טהור בביתך וגו' בספרי (פרשת קרח)".הנה, בבהמה השייכת לכהן וישראל בשותפות, יש לדון האם הכהן יכול להאכילה בתרומה, שהרי יש גם בעלות ישראל על הבהמה. ומצאתי שדנו בזה בכמה מגדולי האחרונים.
בישועות מלכו, בהגהותיו על הרמב"ם בהלכות תרומות (פ"ז הי"ח ד"ה והנה), הסתפק בזה לומר דכיון דמתהני הכהן בהדי ישראלי שרי, אך ציין דבירושלמי (תרומות פי"א ה"ה) משמע דאסור להאכילה בתרומה. אמנם, במשנה ראשונה (תרומות פי"א מ"ט) ובשו"ת פנים מאירות (ח"א סי"א) כתבו דהכהן יכול להאכילה בתרומה (לכה"פ בימים ששייכת לכהן, דיש ברירה, והמש"ר כתב דאוכלת תרומה בכל עת, דאנן סהדי דניחא ליה לכהן), וכן כתב באמרי בינה (שבת סימן ג). וראה עוד מש"כ בזה בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"א סימן רפט).
ויש לדון בעבד כנעני של כהן וישראל אם יאכל בתרומה בימי עבדותו אצל הכהן. ובפני יהושע בגיטין (מב, ב) כתב גבי ח"ע וחב"ח דאוכל בתרומה, ותמהו במהרש"ל ומהר"ם (ע"ד תוס' שם ד"ה מעוכב) דאיך יאכל החצי ב"ח. וכתב הפנ"י בשיטת תוס' שם דגם עבד של כהן וישראל אוכל בתרומה מחמת הכהן. אכן, בתורא"ש בגיטין שם הקשה דהאיך יאכל צד חירות בתרומה. וראה עוד בזה בישרש יעקב ביבמות סז ע"א.
♦
חילוקים בין אכילת תרומה בעבד כהן ובבהמת כהן
ונראה לדון דאכן חלוקה בזה אכילת עבד כהן בתרומה מאכילת בהמת כהן בתרומה. וזאת, מפני שעבד כנעני השייך בשותפות לכהן וישראל אינו אוכל בתרומה, מחמת דין זרות שחל עליו ע"י בעלות הישראל, משא"כ בבהמה, דלא שייך בה איסור זרות, והנידון הוא רק משום הפסד התרומה, ולכן אם יש על הבהמה גם בעלות משותפת של הכהן היא נחשבת קנין כספו של הכהן כדי להאכילה בתרומה, וכדיבואר.וביאור החילוק נראה עפי"ד התוס' ביבמות בריש פרק שביעי (דף סו. ד"ה אלמנה), שכתבו דהא דבעבדי מלוג אין אוכלין הוא גם למ"ד דקניין פירות כקניין הגוף, ומשום דלענין דין קנין כספו אזלי' בתר קנין הגוף. ובתוס' ישנים הוסיפו דגבי תרומה כיון דהויא "מן התורה בעינן קנין הגוף דכתיב כי יקנה נפש". ותמה בס' ישרש יעקב (שם) מההיא דע"ז טו גבי כהן ששכר בהמה מישראל, דמבואר בקושית הגמ' דאם שכירות קניה מאכילה בתרומה, והגמ' שם מקשה כן על מתני' דאמאי בשכר כהן מישראל בהמה אינו מאכיל הא שכירות קניא עי"ש. וקשה, דהרי קנין שכירות לא עדיף מק"פ, ולתוס' ק"פ אינו מאכיל בתרומה? ובקרן אורה בסוגיא הקשה מאידך גיסא, דהתוס' יכלו להוכיח זאת מהגמ' יבמות סו ע"ב, שם נאמר כי ישראל ששכר בהמה מכהן דהיא אוכלת בתרומה, וע"כ דאזלי' בתר קנין הגוף עי"ש.
ובאבני מילואים (בשו"ת סי' יז) ביאר בדברי התוס', דכוונתם היא דלענין דין קנין כספו בעינן לדין אדון על קנין האיסור של העבד, ולא סגי בקנייני הממון. ומש"ה אף דק"פ כקה"ג, ובעל הק"פ נחשב כבעלים, אמנם הכא דבעי' לקנין האיסור, הרי האשה עדיפא, שהיא הבעלים על קנין האיסור של העבד כנעני, אבל בהמת כהן אוכלת בתרומה משום קנין ממוני של הכהן, שהרי בבהמה אין קנין איסור, להכי אזלי' בתר קנין פירות עכתו"ד, עי"ש בארוכה.
ונראה בביאור דברי האב"מ דאין כוונתו רק לומר דבהמת כהן שאני משום דאין לו בה במציאות רק קנין ממון ולא קנין איסור, אלא נראה דכוונת האב"מ היא דבאכילת עבד של הכהן בתרומה איכא ב' חידושים - חדא דהוא יכול לאכול ואכילתו לא חשיבא כאיבוד התרומה, ובזה דינו כבהמת כהן, דנתרבה מקנין כספו דל"ה אסור בכלוי התרומה. אכן, לענין אכילת העבד בעי' לרבוי דיכול לאכול וליכא בו איסור זרות, דהרי העבד חייב במצות כאשה, ואיך הותר בתרומה ופוקע ממנו איסור זרות? ולכן צריך אדון שיש לו בעבד את קנין האיסור להאכיל את העבד, והיינו דעבד עדיף מבהמה, כיון דבעי' לתת לו מעלה שלא יהא בו איסור זרות באכילה, ורק מדין קנין האיסור של האדון בעבדו ושם עבד כהן שבו נתרבה דהותר לו לאכול בתרומה מדין עבד כהן וליכא בו איסור זרות [ועי' תוס' גיטין יב, ב (ד"ה השבתוני), דיש מצוה באכילת העבד בתרומה, וע"ע בפה"מ להרמב"ם שם, ובמשנה ראשונה תרומות רפ"ה כ' דהעבד האוכל בתרומה מברך, הרי דהוא מקיים בזה מצוה]. אבל בבהמה, דל"ש בה איסור זרות, הא דבעי' לרבוי דקנין כספו דאוכלת בתרומה, היינו לומר דליכא איסור לתת לבהמה מצד איבוד התרומה, ובזה סגי בקנין הממון שיש לו בבהמה.
ונראה דזהו עומק דברי התו"י הנ"ל, שכ' דשאני הכא דאסור מהתורה, היינו דבשביל להתיר איסור זרות מהתורה בעי' שיהא הכהן בעלים על קנין הגוף וקנין האיסור של העבד. וראה עוד מה שביארתי בזה בספרי משא יד ח"ב בפ' אמור, ובהערותי על תוספות הרא"ש למסכת יבמות בהוצאת מוה"ק בריש פרק שביעי סו, א.
והנה, הרע"א בגה"ש ביבמות סו, א ציין על דינא דעבדים שקנו עבדים, לההיא דכ' התוס' בנזיר סא ע"ב ד"ה אי הכי דעבד אינו יכול לקנות עבד לגופו אלא למעש"י, ובגה"ש בנזיר שם ציין ליבמות שם. וכוונת הרע"א להקשות דא"כ איך העבדים מאכילים עבדיהם, הא ל"ה קנין כספו דבעי' לקנין הגוף. וכן הקשה ברע"א בקושיות עצומות בנזיר שם, דמסוגין מוכח דעבד קונה עבד, וכוונתו דע"כ דאית ליה קנין הגוף מדהוא מאכיל בתרומה. ונ"ל דממנ"פ, אם ליכא התם קנין איסור, דנתרבה דין עבדות מיוחד של הם קונים זמ"ז למעש"י, תו העבדים של כהן שקנו עבדים יאכלו מצד קנין הממון, כמו שמאכילים בהמת כהן, והוי כעבדים שקנו בהמה, דיאכלו בתרומה מחמת קנין הממון. והוי בכלל הרבוי דקנינו שקנה קנין, דמסתבר דדין קניינו שקנה קנין הוא גם בבהמה. וא"כ דין העבד שקנה עבד הוא כדין בהמה, דאוכלת בתרומה מצד בעלות ממונית של הכהן עליה. אבל בעבד שקנה עבד, דכל קניינו הוא למעש"י ואין לעבד השני דין עבד לחיוב מצוות כאשה, ולית ליה איסור זרות, שוב הוי כבהמת עבד וסגי בקנין הממון. ואכן מצאתי ביד שאול (לבעל השואל ומשיב) בהל' עבדים (יו"ד סי' רסז), שהרגיש בסברא זו דהעבד שקנה עבד, העבד השני יהי' כבהמה, דהעבד השני אינו טובל לשם עבדות ואינו חייב במצות, אלא דסגי בקנין הממון להאכילו בתרומה, ונשנו דבריו גם בתשובה בשואל ומשיב קמא (ח"ב סימן קל) עי"ש.
ונמצא דאף דבחד ברייתא קתני אשה המאכילה עבדיה ועבד המאכיל עבדים, תרי ענינים הם, דאשה מאכילה עבדיה דינה כדין כהנת, וכדיבואר להלן דאשת כהן הוי ככהנת, ובעבד המאכיל עבדיו הוי כדין עבד כהן דמאכיל בהמתו.
וברע"א ובערוך לנר העירו דנחלקו הרמב"ם והחנוך, דהחנוך במצוה רפ כתב דרק עבדים מאכילים עבדים, ולא עבדים דעבדים השניים, ודלא כהרשב"א בגירסתו בסוגיא, ואילו להר"מ שכתב דעבדי האשה מאכילים עבדיהם, ה"ה עבדים השניים מאכלים עבדיהם, וכמש"כ הרע"א בגליון הר"מ שם, ומבואר דנחלקו בזה הרמב"ם והחנוך. אמנם, נראה דאין בזה מחלוקת כלל, ודוקא גבי אשה כתב הר"מ כן, והיינו משום דחלוק דין קנין כספו להאכיל עבדו מדין קנין כספו באשתו, דבעבד הפירוש הוא דמחמת דהוי העבד כספו של האדון והוא בעלים עליו על הממונות או על קנין האיסור, כדברי האב"מ הנ"ל, להכי מאכיל עבדיו. אבל באשתו הפשט הוא דמחמת קנין כספו דינה ככהנת, ובפרט בנשואה, דהוי ביתו, וא"כ אכילתה היא מדין עצמי דאשת כהן ככהנת. וכך נראה ברמב"ן וברשב"א ביבמות סו, א, וכ"כ בישועות מלכו תרומות שם הנ"ל, ובזכר יצחק סימן לא הובא להלן.
♦
בדין עבד של שני כהנים
במנ"ח במצוה רפ (סק"ה) הקשה בהא דכתב הרמב"ם פ"ז מתרומות הי"ז וז"ל: "עבד של שותפין שהיה אחד מהם כהן אינו מאכיל הרי זה העבד אסור לאכול", ומשמע דרק היכא דשותף אחד אינו יכול להאכיל, אינו אוכל, אבל בעבד של שני כהנים - אוכל. והרדב"ז שם כתב על הרמב"ם דבעבד של כהן וישראל אינו אוכל, ומשמע דבעבד של ב' כהנים כשרים ה"נ דהוא אוכל בתרומה. והקשה המנ"ח דאמאי לגבי דין יציאה בשן ועין ולגבי דין יום או יומים אמרי' בב"ק בפ' החובל דבעי' כספו המיוחד לו, ול"מ בשותפין, וא"כ ה"נ בקנין כספו נימא כן, דבעי' כספו המיוחד לו. ובאור שמח בהל' נחלות (פ"א הי"ג ד"ה לכן נראה) הביא מהתו"כ (פ' אמור פרשתא ה), דעבד של שני כהנים אינו אוכל בתרומה דל"ה כספו המיוחד, וכך נראה בפי' רבינו הלל ור"ש משאנץ בפירושם על התו"כ שם. אכן, ברמב"ם הנז' מפורש דהעבד אוכל, והר"מ יפרש בתו"כ דהמיעוט הוא דווקא היכא דהוי עבד של כהן וישראל או של כהן מאכיל ושל כהן שאינו מאכיל, אבל בעבד של ב' כהנים שמאכילים ה"נ דהעבד אוכל, ולא נתמעט מדין כספו המיוחד. ואפשר לומר בטעם הר"מ דשאני דין שן ועין ויום או יומים, דהוי סיבה מחמת הבעלים, ובזה בעי' דוקא בעלים המיוחד, משא"כ דין קנין כספו דתרומה, כיון דממנ"פ העבד שייך לב' כהנים שפיר אוכל, ועד"ז כ' בס' אמרי משה בסימן יג.ונראה בישוב קושיית המנ"ח דרק אם באנו לדון בבעלות של קנין הממון דהעבד, בזה אמרינן דבאית ליה ב' אדונים חשיבי כשותפין ול"ה כספו המיוחד לו, אבל דין קנין כספו בתרומה נתבאר לעיל מדברי האבני מילואים בתשובה דהוא תליא בקנין האיסור. ומסתבר דלזה חשיב כל אחד בעלים גמור, דלכ"א איכא קנין איסור גמור בעבדו, דהרי העבד צריך גט שחרור מכל אחד, ומכיון דדין קנין כספו דעבד האוכל בתרומה תלוי באדנות על קנין האיסור בעבד, הרי אין הדבר תלויה בהתייחסות של העבד לאדון, אלא דשם עבד כנעני שבו - דזה תליא בקנין האיסור - מאכילו בתרומה, ולהכי גם במפקיר עבדו דמעוכב גט שחרור הוא אוכל בתרומה. ומש"ה בעבד של שותפין חשיב קנין כספו, דכל אחד לאכול בתרומה.
ונראה דתהיה בזה נ"מ בשני עבדים של כהן שקנו עבד, דהעבד הוי בשותפות לשניהם ואוכל מצד קנין הממון, ובזה נראה דה"נ לא יאכל בתרומה, דל"ה קנין כספו המיוחד לו. ודוקא בעבד של ב' כהנים, דכ"א הוי בעלים גמור על קנין האיסור, בזה מיקרי קנין כספו המיוחד, וכמש"נ. ובזה יש לבאר את חידוש התורת גיטין [לבעל הנתיבות] בגיטין מב: בדברי תוס' שם ד"ה מעוכב, שכ' וז"ל: "בסו"ד משא"כ בעבד שהיה כולו של כהן והיה נקרא קנין כסף של כהן וגם אף ששיחרר כבר החצי עדיין מעוכב מחמתו מלישא ב"ח והוא לבד יכול להתירו לא נתבטל קנין כספו של כהן זה" עכ"ל. ונראה דכוונתו היא דחשיב קנין איסור כולו של הכהן, דכבר חל מחמתו קנין איסור של עבדות, וחשיב דנשאר הקנין איסור, ומש"ה שרי לאיסור זרות גם בכה"ג דהוי חציו בן חורין.
ולפ"ז נראה דמדוייק היטב בר"מ הנז', שכתב האי דינא בעבד של ב' שותפין שהיה אחד מהן כהן שאינו מאכיל אינו אוכל, וכוונת הר"מ להשמיענו דאין העבד אוכל בגלל איסור זרות דכיון דאיכא בעלים אחד ישראל לא הותר האיסור זרות וכנ"ל. וכך נראה ברדב"ז ומהרי"ק שם, שכתבו דהר"מ מיירי בעבד של ב' כהנים, ואחד מהן הוי כהן שאינו מאכיל, כחלל, וכיוצא, ובזה כתב הר"מ דאין העבד אוכל בגלל איסור זרות, כיון דהוי גם עבד של כהן שאינו מאכיל. וזהו מטעם הנ"ל, דכה"ג יש בו איסור זרות, וכבר נתבאר לעיל דבהמה של כהן וישראל אוכלת בתרומה, אבל בעבד של כהן מאכיל וכהן שאינו מאכיל דייק הר"מ בלשונו וכתב אסור לו לעבד לאכול. והדגיש הר"מ דאסור לעבד לאכול, היינו דמצד האדון הראוי להאכיל ה"נ מאכיל העבד כיון דהוי קנין כספו גמור בקנין האיסור, ורק דאיכא איסור על העבד לאכול היינו מדין זרות כיון דמעורב בו בעלות של כהן שאינו מאכיל.
♦
אכילת אשת כהן בתרומה
בספר זכר יצחק [לרבה של פוניבז', הגאון רבי יצחק רבינוביץ זצ"ל, הוצאת מכון ירושלים] (סי' לא) כתב דאשת כהן נשואה דאוכלת בתרומה היינו דהיא נעשית ככהנת, ובפרט לדרשת הספרי שהובא ברש"י בפ' אמור הנ"ל דאוכלת מדין כל טהור בביתך, והיינו דהיא אוכלת לא רק מחמת קנין כספו של בעלה הכהן, אלא מחמת זה שהיא אשתו כגופו ונעשית ככהנת. וכ"כ בס' קובץ הערות ביבמות שם, והוכיח הקובה"ע כן מהא דחללה אינה אוכלת בתרומה, ואילו שפחה אוכלת, אף דהוי זונה, וע"כ החילוק הוא דשפחה אוכלת מדין קנין כספו, וכבהמת כהן, משא"כ אשתו, דאוכלת מדין אשת כהן, להכי בפסולה נתמעטה דאינה אוכלת. ונראה דאין הכוונה לומר דבאשת כהן אוכלת משני דינים, האחד דהיא לא גריעא משפחה, ועוד מדין דנעשית ככהנת, דא"כ גם בזונה תאכל בתרומה מדין שפחה. וע"כ באשת כהן הוי רק דין נפרד, דהיא אוכלת מדין דהיא נעשית ע"י הנשואין לכהנת, ומש"ה בזונה וחללה אינה אוכלת כלל. וכך מוכרח בגמ' יבמות דף נו, א, דאמרי' דבת ישראל שניסת לכהן ומית תיכול שכבר אכלה, ומשני כיון דמית ליה פקע ליה קדושתיה מינה וכו', הרי להדי' דהיא אוכלת מדין קדושת כהונה שחלה עליה, וכשמת בעלת פקעה קדושת אשת כהן מינה [אמנם, בתורא"ש קדושין ה. כתב על דין קנין כספו, דאשת כהן אוכלת דכיון דמושל עליה ומשועבדת לו מיקרי קנין כספו אפי' קנאה בשטר ובביאה. ולכא' הי' משמע מדבריו דגדר הקנין כספו הוי עניין של בעלות וקנין, אך בתורא"ש להלן שם י: כתב דבמקדש בביאה אוכלת משום דאיתקש הויות וכו', וכמש"כ רש"י בכתובות נח. והיינו והיינו דכוונת רש"י בכתובות והרא"ש לפרש את רבוי הכתוב מקרא דקנין כספו המרבה אשת כהן ועבד ובהמת כהן. ובשלמא עבד ובהמה הוו ממונו של כהן, משא"כ אשה אינה ממון הבעל, ולכן כתב דהיא קנין כספו משום שהבעל קנאה בכסף קדושיה, ובמקדש בשטר וביאה איתקש להדדי וכו', אבל לא משום בעלות עליה, וכדפי' האב"מ בתשובה שם].אך מ"מ נראה דאף אשת כהן דאוכלת ככהנת מ"מ אינה נחשבת כבת כהן דהיא מזרע אהרן, אלא היא אוכלת מחמת דהויא ברשות בעלה הכהן, וזהו דילפי' ליה מקנין כספו. וגם להנך ראשונים (ריטב"א ותוס' שאנץ כתובות נח ובס' הישר [חלק החידושים] סימן ז) שכתבו דקנין כספו אסמכתא, ועיקר קרא דאשה אוכלת הוא מדין כל טהור בביתך, כדרשת הספרי בפ' קרח, הא מיהא דין כהנת שבה הוא ע"י קנין כספו, שקידשה הבעל בכסף. וכמש"כ להדי' בתוס' שאנץ בכתובות שם, שמיישב דגם אם האשה ככהנת ואוכלת מקרא דכל טהור בביתך, הוי כספו. והיינו דדין כהנת שבה חל ע"י קנין כספו עי"ש. ונראה להוכיח כן גם מדברי הרשב"א בנדרים כט, במש"כ דבמקדש אשה לזמן הוי קניין פירות, ואם היא אשת כהן אינה אוכלת, דל"ה קנין כספו לתרומה דהוי כקנין פירות, עי"ש. ונראה דאפי' נימא דאשה נעשית כהנת, וא"כ שייך זה גם בקדשה לזמן, אך כיון דדין כהנת חל ע"י זה דהיא הויא קנין כספו, הכא דהוי לזמן ל"ה קנין כספו, ולהכי אינה אוכלת בתרומה.
והנה, ברמב"ם תרומות פ"ז ה"כ כתב גבי שניה לעריות דהיא אוכלת ואינה מאכלת את עבדיה. ולכאורה אם היא כהנת אמאי אינה מאכילה? והרדב"ז שם כתב שהטעם הוא כיון דאין לה מזונות וכו'. וצ"ב, דמה שייך דין קנין כספו למזונות, והרי ארוסה הוי קנין כספו לתרומה מה"ת, אף דאין לה מזונות מהבעל. וע"כ צ"ל דכיון דאשת כהן יסוד אכילתה הוא מדין קנין, ואף דהיא אוכלת כיון דהיא נעשית כהנת, מ"מ לענין להאכיל עבדיה הוא מדין קנין. וכמש"כ בתוס' שאנץ הנ"ל, דלגבי להאכיל את עבדי האשה בעינן לדין קניינו שקנה קנין, כיון דהיא מאכילה מדין קנין כספו, ואף דהיא אוכלת מחמת זה דהויא כהנת מדין כל טהור בביתך, זה הוי רבוי לגבי זה דהיא עצמה הויא כהנת, אבל כדי להאכיל את עבדיה בעינן לדין קנין, א"כ להכי בשניה אינה מאכילה עבדיה. וזאת, מהטעם שכתב בזכר יצחק שם, דכיון דהוא צריך להוציאה חסר בקנין כספו. ולפ"ז מוכרח בר"מ דגם באשה האכילה היא מדין קנין, וכפי שנקט הרע"א הנ"ל בהא דהוא חולק על החינוך. ובזה יבואר הכס"מ שם בהכ"ג, שכתב גבי בת כהן שניה שנתארסה לכהן דהיא מאכלת עבדיה, והיינו דהתם הוי דין עצמי דכהנת, דבת כהנת אוכלת מדין עצמי, ולכך היא מאכילה את עבדיה.
ויש להעיר הערה גדולה, דאמאי במתני' ובגמ' וברמב"ם נזכר רק דאשת כהן נשואה מאכילה עבדיה, והרי גם ארוסה אוכלת מה"ת מדין קנין כספו, ורק מגזרה דכיון דהיא בבית אביה הישראל חששו חז"ל דשמא תשקה לאחיה ואחיותיה תרומה, ולכן תיקנו דאינה אוכלת עד הנשואין שתהא בבית בעלה, כדאי' בכתובות מח. ולכאורה, הך גזירה ל"ש לענין להאכיל עבדיה, ועוד דכיון דהיא אינה אוכלת רק מגזירה תו חשיב דרק פומייהו כאיב להו, וא"כ היה ראוי להיות שהדין בזה הוא דהיא צריכה להאכיל עבדיה. ומצאתי בנהור שרגא ביבמות סו. שכתב דאכן גם ארוסה תאכיל עבדיה. אכן, נראה דלפי"מ שבארנו בהערותי על הרשב"א כתובות הוצאת מוה"ק בדף מח, בעיקר הך גזירה דשמא תשקה וכו' דאין הכוונה דהיא אינה אוכלת רק מחשש גזירה בעלמא, אלא דהך גזירה באה להפקיע דין ארוסה בתרומה דבעינן דין ביתו לאכילת תרומה. והיינו דבגזירת חז"ל זו נתחדש דבעי' קנין כספו גמור לאשווי עלה דין ביתו דכהן ודין אשת כהן שחל עליה בנשואין דוקא, ומש"ה רק נשואה אוכלת. וכך משמע בלשון התוס' רי"ד כתובות מח, ב, שכתב דמדרבנן ארוסה אינה אוכלת בתרומה דל"ה קנין כספו גמור, וכ"ה בש"מ בשם רש"י במה"ק. וכ"נ ברש"י במתני' שם, שכתב דלעולם הוי ברשות אב לתרומה ולכל מילי וכו', ועי' רע"א, ומשמע דהיא אינה אוכלת משום דהוי עדיין ברשות האב, וכן נוטה לשון הר"מ בפהמ"ש שם.
ונמצא לפ"ז דהא דארוסה אינה אוכלת בתרומה הוי הפקעה מאכילת תרומה, וא"כ ה"נ אינה מאכילה את עבדיה. אמנם, נראה דאפי' אם נימא כדברי הנהור שרגא דארוסה מאכילה עבדיה, נראה דיהי' חלוק גדרו של ארוסה לכהן המאכילה עבדיה מנשואה לכהן המאכילה את עבדיה, דברש"י קדושין י: ד"ה זו מבואר דארוסה אוכלת מדין קנין כספו ונשואה אוכלת מדין כל טהור בביתך, וכמש"כ הפנ"י שם. ושפיר י"ל דארוסה אוכלת בתרומה מדין קנין כספו, והיינו מדין קנין דבעל, אבל אין עליה דין ושם דכהנת, ונמצא דאכילתה היא מדין קנין דכהן (מחמת קנין האירוסין), וא"כ הא דהיא מאכילה עבדיה הוא רק מדין קנין שקנה קנין (ובזה מיושב מה שהגמ' ביבמות סו. נקטה לשון קנין שקנה קנין לגבי הא דאשה מאכילה עבדיה, דנ"מ בארוסה דהיא קנין של הבעל). אכן, בנשואה דאוכלת מדין ביתו היינו דהיא נעשית לדין כהנת, וכדכ' הראשונים הנ"ל, בזה הא דמאכילה עבדיה הוא מדין כהן המאכיל עבדיו, ומש"ה גם עבדיה יאכילו עבדים וכמש"נ. ומצאתי מרומז כן בישועות מלכו בהל' תרומות פ"ז שם שכתב בתו"ד דארוסה אוכלת מדין קנין ונשואה מדין ביתו עי"ש.
♦
אשת כהן שבעלה מת והניח בן
הרש"ש ביבמות סו. דן גבי אשת כהן שמת בעלה והניח בן דהאלמנה אוכלת בתרומה משום הבן, והרי כעת היא אינה קנין של בעלה, ומנלן שהיא מאכילה את עבדיה. ובאמרי משה שם כתב דנעשית ככהנת וכו', ונראה להוסיף דבאשת כהן שמת והניח בן, אין הפי' רק דהבן מאכיל כמו דכהן מאכיל עבדו וכו', אלא הביאור הוא דבהניח בן הוי כמו שהאב קיים ונשאר דינה כאשת כהן, ונמצא דהבעל הוא שמאכילה והיא אוכלת מכוחו, הבא לידי בטוי ע"י חיות בנו, המאכילה מכח האב ולאו מכוחו של הבן. ומפורש כן ביש"ש ביבמות סו"פ יש מותרות, שכ' דבריה כרעיה דאבוה והוי כמו שהאב קיים, ומבואר כמש"כ. וכן נוטה לשון הרשב"ם ב"ב קמא: שכתב דרואין כאילו בעלה הכהן חי, וכ"נ בשו"ת תשב"ץ (ח"ג סימן קעט) עי"ש [ומוכרח כן מהא דהיכא דאיכא בן פסול דמאכיל, וע"כ דהיא אוכלת משום האב, וכדיבואר להלן]. ולפ"ז גם כשהיא מאכילה את עבדיה אין הכוונה דהיא מאכילה מכח הבן, אלא דהיא מאכילה מכח עצמה, וא"כ עבדיה יאכילו את עבדיהם, כמו בכל אשת כהן בחיי בעלה.אמנם, נראה דמ"מ באלמנת כהן שהניח בן, אין כוחה בתרומה כמו אשת כהן בחיי בעלה, דהתם מבואר בר"ש (תרומות פ"ו מ"ב) דהוי ככהנת גם לקיום מצות נתינה, אבל במת בעלה ואוכלת משום בנה חש לדון דל"ה כדין כהנת לקיום מצוות נתינה. ועי' בחזו"א כאן, שכתב דאף למ"ד דחללה תאכיל עבדיה, מ"מ במת בעלה ואוכלת מחמת בנה אינה מאכילה עבדיה, ומסתבר דדברי החזו"א שייכי אף למש"כ, דהבן חשיב כאביו קיים ומאכיל אמו, דמ"מ ל"ד לאב קיים וכמש"נ.
וצריך להוסיף בזה, דאכן בהא דבן מאכיל איכא ב' דיני, חדא דהבן מאכיל מצד עצמו, ועוד דהוא מאכיל מצד האב דחשיב כמו שהאב קיים, וחזינן דגם בן פסול מאכיל, וזה ע"כ כי הוא מאכיל מצד האב. וכמ"כ חזינן איפכא, דגם היכא דהאב אינו מאכיל, כגוונא דהאב הולידו בדרך זנות, מ"מ כיון דהוי זרע מכהן הוא מאכיל את אמו, וע"כ דכה"ג ההאכלה היא מצד עצמו, וכ"נ במרכבת המשנה בשו"ת לב שלמה סימן כא [ועמדו בזה גם במשנת רבי אהרן (יבמות סימן כו) ובשעורי רבי שמואל ביבמות (פ' החולץ אות שנד)]. ואכן, בלשון הר"מ בהל' תרומות פ"ח הי"ד גבי אנס כו' דהבן מאכיל כתב דאוכלת משום בנה, ולא כתב את התוספת שכתב גבי בן מהנישואין, דהוא מאכילה כמו שהאכילה אביו, דזה שייך רק בבן מהנשואין דהאב מאכיל, ולא בבן הנולד מזנות. והם ב' הדינים הנ"ל, דבפרק ו הביא הר"מ קרא דזרע, והיינו בבנו מהנשואין דמאכיל מכח האב, ובפ"ח הי"ג, בבן מאונסין, הוא מקרא דילוד דהבן הוא המאכיל וכדפי'.
♦
אכילת בת כהן בתרומה
בספרי משא יד ח"ב בפ' אמור נתבאר בארוכה בדין אכילת בת כהן, דאוכלת מתרי דיני - חדא דהויא כהנת כי היא מזרע אהרן הכהן, ועוד מחמת שהיא ברשות אביה, וכדמשמע בתוס' כתובות מו: ד"ה לענין, שכתבו דקחשיב בת ברשות אביה לתרומה ויוצאת בנתארסה לישראל, הרי דחשיב דנפקא מרשותיה לענין תרומה. וכ"נ להדי' בפי' המיוחס לר"ש משאנץ בפרשת אמור דהאב מאכיל את הבת בתרומה, ובתורא"ש פ"ק דקדושין ד: כתב ג"כ כדברי התוס'. אמנם, הגרי"ז הקשה דהרי ל"ה מדין רשות, אב דהא היא כבר בגרה, אלא הוי מדין בת כהן ככהנת וכו'. ובחזו"א בקדושין לו. כתב דהא דבת כהן אוכלת הוא משום דהויא כטפילה לאב.והבאתי שם דכן מפורש בדברי רבנו חיים מבעה"ת בפ' שמיני, גבי בנות אהרן קודם שנמשח, דאוכלת מחמת רשות האב, שכתב להקשות על בנות אהרן שנולדו קודם המשיחה וא"ל אתה ובניך ובנותיך, והיכי אכלו כו'. ותירץ דלא גרעי מעבד ואמה, דכיון שהם קנין כספו אוכלים, כדאמרי' המורם מהם כיוצא בהם, בתו נמי כיון דיכול לקדשה אף למנוול או למוכה שחין אם ירצה קנין כספו קרינן ביה עכ"ל. ומבואר דבר חדש, דבת כהן יכולה לאכול בתרומה מחמת דהויא ברשות האב הכהן, דהויא לענין זה כקנין כספו כמו עבד ואמה, כיון דהוא יכול לקדשה אף למנוול אם ירצה קנין כספו קרינן ביה [ויש להוסיף דבת כהן אוכלת גם לאחר שבגרה, וכבר יצאה מרשות אב, וכמ"כ אוכלת בתרומה גם לאחר מיתת האב, והטעם בזה הוא דמ"מ היא נחשבת ברשות הכהונה, אף שאין עליה דין כהן. ונמצא לפ"ז דאשת כהן עדיפא מבת כהן, דבת כהן אוכלת מחמת רשות האב ול"ל דין כהונה, אבל באשת כהן הוי ככהנת מחמת בעלה. וכ"נ במנ"ח במצוה כב במש"כ לענין בת כהן ואשת כהן בחיוב פט"ח עי"ש ואכ"מ]. וראיתי עד"ז שכתב המשך חכמה בפ' קרח (יח, יא) לגבי פנחס, דקודם שנתכהן היה אוכל בתרומה מדין בני אהרן כמו שבנותיו אוכלות, עיש"ה.
ויש לדון בבת כהן הנשואה לכהן, אם היא אוכלת תרומה מתרי דיני, חדא מדין בת כהן וחדא מדין אשת כהן, או דנימא דבנשואה לכהן יצאה מרשות אביה ואוכלת רק מדין אשת כהן, ובפרט דאם אכילתה היא רק מחמת רשות האב הרי בניסת היא יצאה מרשותו, וא"כ היא אוכלת רק מצד אשת כהן. ונ"מ בזה י"ל לפי מה דקי"ל דבת כהן הנשואה לישראל ומת בלי בנים, דחוזרת לבית אביה לתרומה ולא לחזה ושוק, וא"כ ה"נ י"ל דבבת כהן הנשואה לכהן ומת בלי בנים דחוזרת לבית אביה, אך כיון דהיא כבר יצאה מרשות אביה דינה יהיה דחוזרת לתרומה ולא לחו"ש. אמנם, בקר"א יבמות נז, ב כתב בתו"ד דבת כהן המקודשת לכהן ומת בעלה דאוכלת בחו"ש משום שהיא בת כהן. אולם, הקר"א הדגיש דבריו בבת כהן המקודשת לכהן, היינו דאז לא יצאה כלל מרשות האב, וכדיבואר להלן, אבל בבת כהן הנשואה לכהן ומת, כיון דהיא יצאה מרשות האב ה"נ יודה הקר"א דהיא אינה חוזרת לחו"ש, וכדפי'. ובס' דרך אמונה בביה"ל נקט בפשטות דגם בנשואה חוזרת לחו"ש, ובחזו"א הדגיש דבבת כהן המקודשת לכהן אוכלת גם מדין בת כהן, ומכל דבריו שם משמע דבנשואה לכהן יצאה מרשות אב.
ומעתה יל"ע דבארוסה לכהן אינה אוכלת מדין בעלה, אף דל"ש גבה חשש דשמא תשקה, מ"מ כבר הפקיעו חז"ל זכות אכילה מארוסה לכהן, דבארוסה ליכא דין דהארוס מאכיל ובעינן לדין ביתו, וכמש"נ לעיל, דארוסה אינה אוכלת מדרבנן מגזירה דשמא תשקה, דמחמת גזירה זו הויא הפקעה ודין זרות עליה, ואינה אוכלת משום דבעי' דין נשואה לאכילת תרומה. ולפ"ז יש להעיר, דבבת כהן ארוסה לכהן לא תאכל ממנ"פ, דמדין בת כהן הרי היא יצאה מרשות האב, דהרי אירוסין מוציא מרשות האב לתרומה, דבנתארסה לישראל אינה אוכלת, ומדין בעלה הכהן אינה אוכלת בארוסה. וא"כ בבת כהן המאורסת לכהן לא תאכל ממנ"פ, דמדין רשות האב הרי יצאה מרשותו, ומדין הבעל אינה נכנסת לרשותו עד הנשואין. וא"כ, צ"ע דבמתני' ביבמות נו:, לרש"י (ד"ה תאמר) בחד פירושא ולתוס' (ד"ה מן האירוסין), דמיירי גם בבת כהן המאורסת לכהן, יקשה דל"ל לטעמא דאינה אוכלת משום דהיא משתמרת לביאה פסולה, תיפוק ליה דבאירוסין היא יוצאה מרשות אב ותו אינה אוכלת מדין בת כהן, ומצד הבעל היא אינה אוכלת בארוסה. וע"כ דהיא אוכלת גם מצד הבעל, דכיון דהיא בת כהן ונתארסה לכהן ל"ש לומר דמדרבנן אית לה דין זרות לתרומה, דהא היא בת כהן. ובהפלאה כתובות נז: (ד"ה ריב"ב) כ' כן להדי' וז"ל: "דבבת כהן למה לא תאכל מצד אביה אפי' אם ימצא סימפון וכ"ש דלא שייך שמא תשקה וכו'" עי"ש.
ועוד נראה לי דבבת כהן המאורסת לכהן דנכנסת לרשות מי שמאכיל בתרומה תו לא נפקא מרשות האב לאכילת תרומה, וה"נ דהיא אוכלת מצד האב, אבל אין אכילתה מצד רשות הארוס, אלא דנשאר עליה זכות אכילה מצד רשות האב.
וברמב"ן במתני' ביבמות נו: מפורש דבבת כהן לכהן אוכלת מדין האב ומדין הבעל, עי"ש שכתב דבמשתמרת לביאה פסולה אינה אוכלת בתרומת אביה ואינה אוכלת מצד בעלה, הרי דבלא"ה אוכלת מדין שניהם. ובדר"א תרומות (פ"ח ה"ז אות נא) הביא משהם וישפה דבת כהן המאורסת לכהן אוכלת ממנ"פ. וכ"נ באור גדול בכתובות שם דבבת כהן ארוסה לכהן אוכלת גם למשנה אחרונה, דל"ש הגזירה. ועי' בחזו"א ביבמות שם שכתב בסוגרים דאפשר דבת כהן לכהן יש לה לאכול תרומה דבי נשייה מכח אביה ואין קדושי כהן מפסידה זכות אביה ע"כ, והיינו דהיא אוכלת מדין אביה אבל לא מדין אשת כהן.
ומצאתי ברבינו ירוחם (נתיב כא חלק רביעי עמוד קעט) שכתב: "כהן שקדש בת כהן נחלקו בה הפוסקים אם אוכלת בתרומה זה פשוט ביבמות" עכ"ל. הרי שהביא מחלוקת ראשונים אם בת כהן לכהן אוכלת בתרומה. וביאור הדברים נראה, דהנה בבת כהן דאוכלת בתרומה, נתבאר לעיל, עפי"ד כמה ראשונים, דהוי מתרי דיני - חדא דבת כהן יש לה יחוס הכהונה ועוד דהיא אוכלת מצד דהיא ברשות האב וקניינו של אב. ונראה דהבת הויא ברשות האב עד הנשואין, ובבת כהן שניסת לכהן, מהנשואין ואילך היא אוכלת רק מדין הבעל, היינו מדין אשת כהן, אבל בת כהן המאורסת לכהן שפיר י"ל דאוכלת גם מדין בת כהן וגם מדין ארוסת כהן, דבמאורסת לכהן לא יצאה מרשות האב גם לתרומה, ורק אם הויא בת כהן המאורסת לישראל, כיון דהוי קניינו של זר נעשית כזרה. וזהו דינא דמשתמרת לביאה פסולה, היינו דבבת כהן אלמנה לכ"ג, ס"ל לר"מ דמדין משתמרת לביאה פסולה אינה אוכלת, דהוי כמו משתמרת לזר, דאינה אוכלת משום האב אלא משום הבעל ולהכי פוסלה. ונמצא דבבת כהן הארוסה לכהן שפיר י"ל דאוכלת גם מדין בת כהן ומדין אשת כהן. והר' ירוחם הנ"ל הביא מחלוקת בבת כהן המאורסת לכהן אם אוכלת, והשיטה דאוכלת י"ל דהיא אוכלת מתרי דיני כמבואר, והשיטה דאינה אוכלת כפיה"נ ס"ל דגם בארוסה היא כבר יצאה מרשות האב, ומצד רשות הבעל אף דליכא גזירה דשמא תשקה אינה אוכלת, כיון דמדרבנן בעי דין נשואה לאכילת תרומה, וכמש"כ. אבל בבת כהן הנשואה לכהן כשר מסתבר דהיא אוכלת רק מדין אשת כהן, ולא מדין בת כהן, כיון דהיא יצאה מרשות האב. וכן מתבאר בדברי הקר"ע על הירושלמי כאן, דבנשואה אינה אוכלת בתרומה דבי נשא עי"ש.
והנה, בבת כהן הנשואה לישראל ונתעברה דאינה חוזרת לבית אביה, דכנעוריה וכו', הקשה הערוך לנר דאמאי לא ממעטי' גם בעולה, דאינה כנעוריה. והנה, שיטת הטור בסי' שלא דבבת כהן הנשואה לכהן ומת, אפי' הניחה מעוברת אוכלת ומאכילה עבדיה, וכן מפורש בבעה"מ, וכ"נ ברש"י במתני' להלן סז. (ד"ה ואינו). ובעל"נ הקשה דכיון דילפי' מכנעוריה דבמעוברת אינה חוזרת לבית אביה, ומה לי שהיא נשואה לכהן. ונראה בשיטת הטור דס"ל דבת כהן לכהן נשאר לה מעלה דבת כהן, והיא אוכלת מתרי דיני, וכ"נ בערל"נ להלן פא. במתני', ומש"ה במת בעלה אין צריך לחדש דין "חוזרת", דרק בבת כהן הנשואה לישראל, דפקע ממנה דין כהונה והוי זרה, בעי' לחידושא דקרא דחוזרת כנעוריה, וממעטי' דבנתעברה ממנו אינה חוזרת, אבל בבת כהן לכהן, י"ל דגם בהיותה בבית בעלה נשאר עליה דין בת כהן, ולהכי יהני אף לאכילת חו"ש כיון דקדושת בת כהן עליה מאחר והיא נשאת לכהן. וכיסוד זה נראה בבעה"מ במש"כ בסו"ד, דבבת כהן לכהן והניחה מעוברת דאוכלת עיש"ה.
ובב"י כאן כתב בדעת הטור דכנעוריה פרט למעוברת לא אמרו כן אלא בבת כהן לישראל אבל בת כהן לכהן אפי' היא מעוברת כנעוריה מקרי כיון שאינה מעוברת אלא מכהן עכ"ל. ולכאורה הול"ל לב"י לחלק בפשיטות, דפרשה דובת כהן ושבה אל בית אביה כנעוריה לא מיירי בבת כהן הנישאת לכהן. ומשמע בדבריו דבת כהן שנישאת לכהן ה"נ יצאה מרשות אב, ונכללת בפסוק של ובת כהן כי תהיה וכו' ושייך לומר עליה ושבה אל בית אביה, כיון שע"י הנשואין גם בת כהן לכהן יצאה מרשות האב. ולא דמי להמבואר בסוגין, דבת כהן שומרת יבם לכהן דאוכלת, דשומרת יבם לא עדיפא מארוסה דלא יצאה מרשות האב. ולכן כתב הב"י דבמעוברת מכהן מיקרי כנעוריה כיון דנתעברה מכהן, והיינו דדרשה דכנעוריה הוא דעובר פוסל משום דהוי מעוברת מזר, דיש בו צד זרות, דע"י העובר מיקרי דכח הבעל קיים, ומעורב בה זרות, ולכן אינה שבה לבית אביה, וזש"כ הפרישה דכיון דהעובר כזר אינו מאכיל. משא"כ בבת כהן המעוברת מכהן, דהעובר הוא כהן, שפיר אוכלת דאז קרינן בה ושבה לבית אביה כנעוריה. ודוקא כשהעובר הוא זר הוא מונעה מלשוב לבית אביה לאכול מדין בת כהן, כיון דמעורב בה זרות, וכ"נ בב"ח שם. וניחא היטב קושיית העל"נ הנ"ל, דנמעט גם בעולה מקרא דכנעוריה. וכן מבואר בבית יעקב בכתובות יג, שכתב בתו"ד דדרשא דכנעוריה פרט למעוברת, הוא דבמעוברת מזר יש בו צד זרות, ועי"ש שנתכוין לשיטת הטור.
♦
דין בת כהן הנשואה לישראל ואכלה תרומה
במשנה במסכת תרומות פ"ז מ"ב אי' דבת כהן לישראל שאכלה תרומה משלמת קרן ואינה משלמת חומש דברי ר"מ. ובפי' רימב"ץ מבואר דהויא כזרה ולהכי משלמת קרן, והא דפטורה מחומש הוא משום דהוי ככהנת, וצ"ב. ובר"ש שם כתב דחייבת בקרן מדין גזל, ופטורה מחומש דכהנת היא דחוזרת לבית אביה וכו', וכ"ה ברש"י סנהדרין נא, א ד"ה ואינה וז"ל ואינה משלמת את החומש דלאו זרה היא הואיל וראויה לחזור אם ימות בעלה וזרע אין לה. וכ"ה במאירי וביד רמ"ה שם דל"ה זרה לגמרי.וביאור הדברים נראה עפ"י הרדב"ז בפ"ו מתרומות ה"ח, שכתב דבת כהן הנשואה לישראל ל"ה זרה ממש אלא יש בה פסול כשהיא נשואה לישראל, אבל ל"ה זרה לגמרי דהא חוזרת במת או גירשה לבית אביה לאכילת תרומה ור"ל שם דאין לה חיוב מיתה על אכילת תרומה, והיינו דנשאר עליה דין בת כהן ורק יש בה פסול זר, אבל הויא בת כהן, וכדחזי' דהיא חוזרת לבית אביה לענין אכילת תרומה. ומ"מ ממעטינן דאינה חוזרת לחזה ושוק, כיון דהיה בה פסול זרות לענין קדשים. וז"ל שם בתו"ד: וקרא דבת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל איירי במי שנבעלה לפסול לה שנעשית זרה לגמרי או כגון שנשאת לישראל לענין המורם מן הקדשים אבל לענין אכילת תרומה אינה נעשית זרה לגמרי שהרי אם נתאלמנה או נתגרשה וזרע אין לה חוזרת לאכול בתרומה שאינו בדין דאתמול אם אכלה תהיה במיתה והיום שנתגרשה שתהיה מותרת לאכול לכתחילה הילכך אם אכלה בין במזיד בין בשוגג משלמת את הקרן ותו לא עכ"ל.
ועי' מנ"ח (רפ סק"ח) שהסתפק לענין מלקות בבת כהן לישראל והביא מהפרשת דרכים בזה. ובאו"ש תרומות פ"ח ה"ג כתב דגם לא לקי משום זרה דאינה זרה מעיקרא. והוסיף האו"ש דאף לר"מ, דבנבעלה לפסול הוי זרה, כאן, שהיא ראויה לחזור לבית אביה, מודה ר"מ דהיא אינה זרה, וגם מיתה ביד"ש אינה חייבת על אכילת תרומה, ולכן אינה משלמת חומש וכו'. ונתכוין לדברי הרדב"ז הנ"ל. וע"ע בכס"מ תרומות פ"י הי"ב שכתב: "דפטרינן ליה מחומש דאינה כזר ומ"מ חייבת היא בקרן דחומש הוא דתלה רחמנא בזר גמור אבל הקרן חייב כל היכא דאינו כהן גמור ואינו ראוי לאוכלו" עכ"ל הכס"מ.
והנה, ביבמות פז, א ממעטי' דבת כהן הנשואה לזר ומת בעלה בלי בנים חוזרת לבית אביה רק לתרומה ואינה חוזרת לאכילת חזה ושוק. ולפ"ז, גם לר"מ באכלה חו"ש תהיה חייבת קרן וחומש כמו זר שאכל חו"ש. ובלשון הרדב"ז על הר"מ פ"ו ה"ח הנ"ל בדין זה נראה הטעם דלענין חו"ש אמרי' דעדיין נשאר לה דין זרות עיש"ה.
והנה, בשי' הרמב"ם והחנוך מפורש בדבריהם דבת כהן לישראל חל בה דין זרות ולהכי אינה חוזרת לחו"ש. דבהל' תרומות פ"ו ה"ז כתב הר"מ דבלאו דבת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל נכללו שני ענינים: דאם תיבעל לאסור ותעשה זונה או חללה אסורה לאכול בתרומות לעולם, ושאם תנשא לישראל הרי היא אסורה לאכול במורם מהקדשים שהוא חזה ושוק לעולם אע"פ שגירשה או מת עכ"ל. והרמב"ם לשיטתו, שכתב דבת כהן לישראל אינה אוכלת בתרומה. ואיכא בזה חילוק, דארוסה לישראל אינה אוכלת משום דהוי קנין דישראל, וכלשון הרמב"ם תרומות פ"ח ה"ז, ושם פ"ו ה"ג דבת ישראל ארוסה לכהן אוכלת מפני שהיא קנין הכהן, משא"כ בנשואה לישראל. ולשון הר"מ פ"ו ה"ה היא: וכהנת אשת הזר הרי היא כזר, וכ"כ הר"מ בסה"מ קלד, וכ"ה בחנוך מצוה רפג. והיינו משום דבנשואה היא ביתו דבעל, ודינה כדין הבעל. ובריטב"א (יבמות נו:) גם כתב בארוסה לזר דהוי כזרה, ובריטב"א שם נח: משמע דבמאורסת לזר הוי כמשתמרת לביאת זר עי"ש.
ונראה דשתי סוגיות מסייעות למהלך המבואר בשיטת הרמב"ם. חדא, דבסנהדרין נא, א מרבינן דבת כהן לישראל שזינתה דינה כבת כהן לשריפה. ומוכח דבלי הפסוק סד"א דכבר אינה בת כהן, ומשמע לכאורה כד' הרמב"ם והחנוך הנ"ל דבת כהן לזר נעשית כזרה. אך י"ל דה"ד בבת כהן הנשואה לישראל, אבל בארוסה לישראל עדיין לא נעשית זרה, וכנ"ל. ואכן, ברמב"ן במלחמות שם מבואר דהרבוי דבת כהן הנשואה לישראל שזינתה דינה בשריפה הוא על בת כהן שניסת לישראל. והיינו דאם היא רק נתארסה לישראל ליכא סד"א דלא חשיבא בת כהן שזינתה, ורק בניסת סד"א דפקע מינה דין בת כהן והיא זרה כאחת מצלעות בעלה, כלשון החנוך שם. ומבואר כדברינו לעיל, דחלוק דין נשואה לישראל מארוסה לישראל. ועוד סוגיא מסייעת להרמב"ם והיא הגמ' ביבמות פז, א כפי שיבואר להלן.
♦
בת כהן הנשואה לישראל ומת בעלה דחוזרת לבית אביה
ונראה דלשיטת הרמב"ם המבוארת, דבת כהן הנשואה לזר נעשית כזרה, א"כ בבת כהנת הנשואה לישראל ומת או גירשה דחוזרת לבית אביה, י"ל דהא דחוזרת לתרומה הוא מדין דחזרה לרשות האב, וכדכתיב בקרא ושבה אל בית אביה כנעוריה "מלחם אביה תאכל", היינו דהיא אוכלת מצד דחזרה לרשות האב. וזה הרבוי דחוזרת לתרומה, דסד"א דכבר נעשית זרה לתמיד, ומרבי' דהיא חוזרת לרשות אביה לתרומה. אבל לחזה ושוק אינה חוזרת, דלענין אכילת קדשים הוא דוקא אם היא היתה במעמד של בת כהן כל הזמן בלי הפסק, ואילו זו, כיון שהיתה תקופה נשואה לזר ודינה היה כזרה, אינה חוזרת לאכילת חו"ש.ונראה דזה הביאור בסוגיא ביבמות פז, א, והוא עוד מקור להמבואר בשיטת הרמב"ם. הנה, הגמ' שם מקשה דנימא דחזרה לענין הפרת נדרים. וצע"ג, דמה זה שייך להכא דחוזרת לתרומה [והריטב"א כתב דבקרא "לחם", היינו בכגון שנדרה לא לאכול מלחמו]. ומוכח דענינא דקרא הוא אם היא חוזרת לרשות האב, אבל ה"נ דפקע ממנה מעלת בת כהן. וזהו דמקשי' דאולי קרא קאי לענין הפרת נדרים דחוזרת לרשות האב.
עכ"פ לפי הרמב"ם ברור דלענין הא דאינה חוזרת לחו"ש היינו משום דחסר לה בקדושת כהונה, דלא סגי בזה שהיא חוזרת לרשות אביה, אלא דלחו"ש בעי דין בת כהן שמעולם לא נישאה לזר.
ולפי המבואר בשיטת הרמב"ם, דהא דאינה חוזרת לחו"ש היינו דחשיבא זרה לחו"ש כיון דהיתה נשואה לזר. ולא הויא גזה"כ גרידא, אלא הויא הפקעה במעלת בת כהן, ורק לענין תרומה היא חוזרת, וזה מדין רשות אביה. מעתה נראה בדעת הרמב"ם, דדוקא בבת כהן שניסת לישראל, דחל עליה דין זרות, ובעינן לילפותא דחוזרת לתרומה, בזה הוא דממעטי' דאינה חוזרת לחו"ש, אבל בבת כהן הארוסה לישראל, דנתבאר דלא חל בה דין זרות והא דהיא אינה אוכלת הוא רק מחמת קנין הישראל, א"כ י"ל דבמת בעלה וחוזרת לבית אביה חוזרת אף לחו"ש. וניחא היטב הא דהר"מ פ"ו מתרומות ה"ז והקרי"ס והחנוך כתבו להדיא האי דינא דאינה חוזרת לחו"ש, רק בנשאת לישראל, ומבואר דבארוסה שאני. וכן בתו"י יבמות (הוצאת מכון אופק) בפרק הערל (דף עד: ד"ה אינה בחוזרת) כתבו להדי' דמיירי בניסת [והוספתי כן במילואים שם לדייק בדבריו]. אמנם, בלשון התוס' יבמות סח. (סוד"ה אי) מפורש דגם בארוסה איכא להאי דינא, וכן מפורש יותר בתורא"ש יבמות סז: עי"ש.
אך בדעת רש"י, רמ"ה ומאירי בסנהדרין, הר"ש ורימב"ץ בתרומות שם, וברדב"ז הנ"ל מבואר באופ"א, דנשאר עליה מעלת בת כהן, רק דבהיותה לזר יש בה פסול זרות, אבל כיון דיש בה מעלת בת כהן היא פטורה מחומש, וכשחזרה לבית אביה היא חוזרת לתרומה מחמת מעלת בת כהן שיש בה בעצמותה כזרע אהרן הכהן. וכ"נ להדי' בקרי"ס שם סופ"ז, שכתב בת כהן שנשאת לישראל אין עבדיה אוכלים בתרומה כיון דהיא אינה אוכלת דאע"ג דערל וטמא מאכילין היינו משום דתקנתן דידהו אבל הך אין בידה להתגרש מישראל עכ"ל. וצע"ג, דתיפ"ל דהוי זרה ולהכי אינה מאכילה עבדיה? ומבואר להדיא בקרי"ס כהנך ראשונים, דבת כהן הנשואה לישראל לא הוי זרה ונשאר מעלתה כבת כהן ורק היא עצמה אסורה בתרומה מחמת בעלה הישראל, וכמש"נ [ובחת"ס בתורת משה בפ' אמור עמוד נח כתב דבת כהן הנשואה לזר לא נתחלל גופה, דא"כ לא היתה חוזרת במיתת בעלה, אך הטעם שלא תאכל בבית בעלה הזר הוא משום שלא יבואו הזרים לאכול בתרומה עמה ע"ד שגזרו חז"ל שמא ימזגו וכו', ומשו"ה כי מת בעלה וזרע אין לה וליכא למיחש למידי חוזרת לתרומה דבי נשיי והיינו ושבה אל בית אביה כנעוריה היא מלחם אביה תאכל, ועי"ש בהמשך דבריו מה שביאר הפסוקים].
ויש להדגיש דדברי הראשונים הנ"ל קאי לת"ק, היינו ר"מ בתרומות שם, דס"ל דרק בת כהן לישראל אינה משלמת חומש, אבל בנבעלה לפסול ה"נ דמוסיפה חומש כיון דהוי זרה. אולם, חכמים בסיפא דמתני' ס"ל דגם בנבעלה לפסול פטורה מחומש, וכן קי"ל. ומבואר בר"ש שם דהטעם הוא דל"ה זרה מעיקרא, ולחיוב חומש בעי' שתהא זרה מעיקרא. וא"כ, נמצא דלהלכה, דקי"ל כרבנן, ליכא ראיה לומר דבת כהן לישראל ל"ה זרה מחמת דחוזרת לבית אביה ומש"ה פטורה מחומש, דהרי לרבנן גם בנבעלה לפסול, דהוי זרה, אינה מוסיפה חומש, כיון דחיוב חומש ה"ד בזר מעיקרו.
והנה, ברש"י יבמות סט: ד"ה תהא, כתב גבי בת כהן מעוברת מישראל שאכלה תרומה דמשלמת חומש. ותמהו בקר"א וערל"נ שם עמש"כ רש"י דמוסיפה חומש, דהוא נגד המשנה בתרומות הנ"ל דאינה משלמת חומש. ובפי' רבינו אברהם מן ההר שם עמד על דברי רש"י הנזכרים, שכתב דחייבת בחומש, וז"ל ולאו מלתא היא דתניא בסיפרא בת כהן שנישאת לישראל ואח"כ אכלה תרומה, וכן כהן שאכל תרומת חברו יכול יהיו חייבין בחומש ת"ל וכל זר לא יאכל קדש כו' יצאו אלו שאינם זרים, עכ"ל. הרי דהמיעוט בתו"כ הוא דהיא פטורה מחומש דאינה זרה, וכלשון הראשונים הנ"ל [והך תו"כ הובא ביד רמ"ה בסנהדרין שם], וצע"ג דברי רש"י.
ונראה דרש"י לשיטתו בסנהדרין נא, א שהבאתי לעיל, שכתב דהא דלר"מ בת כהן לישראל שאכלה תרומה פטורה מחומש הוא מאחר דאינה זרה גמורה דחוזרת לבית אביה, ולהכי ס"ל כאן דבמעוברת מודה כר"מ דמשלמת חומש כיון דאינה שבה לבית אביה. ומצאתי בהגהות חת"ס כאן, וכן בפי' יש סדר למשנה בתרומות שם שתירצו כן בקצרה, והו"ד בספרי משא יד ח"ב בפ' אמור עי"ש.
ורבינו הלל בתו"כ שם (אמור פ"ו ה"ב) כתב: "יצאו אלו שאינן זרים לה, דבת כהן שנישאת לישראל כי מיית בעלה אי לית ליה ולד א"נ אית ליה ולד וימות הדרא לתרומה, וכהן דאכל תרומת חברו אע"ג דבתרומת חברו הוי זר בתרומה דידיה לא הוי זר" ע"כ. ומבואר כדברינו בפשט התו"כ, דבת כהן הניסת לישראל אינה נחשבת כזרה, והוי ככהן בתרומת חברו. ובקובץ הערות מהגר"י הוטנר ז"ל העיר שם דאמאי פירש רבינו הלל דבריו כר"מ דמתני', דהא לרבנן ע"כ הטעם דל"ה זרה מעיקרא וכנ"ל. ור"ל דכיון דאינה חוזרת לחו"ש, א"כ לר"מ לענין חו"ש כזרה דמי וחייבת חומש, אבל לרבנן ל"ה זרה מעיקרא ופטורה מחומש. ובזה דייק ר' הלל דכיון דבתו"כ קתני תרומה ולא קתני קדשים ש"מ דכר"מ ס"ל ולהכי פי' רבינו הלל דתליא בראויה לחזור עכתו"ד. ועיקר דבריו מסתברים, דלענין חו"ש מודה ר"מ דבת כהן לישראל נחשבת כזרה, וכלשון הרדב"ז הנ"ל, וכפי"מ שנתבאר לעיל, דלענין קדשים דינה כזרה, דהא נתמעטה דאינה חוזרת לבית אביה, וכנ"ל.
♦
בדין בת כהן שזינתה בשריפה
כתב הרמב"ם בהל' אסורי ביאה פ"ג ה"ג: "בת כהן שזינתה כשהיא אשת איש בין שהיה בעלה כהן בין שהיה ישראל ואפילו היה בעלה ממזר או נתין או שאר חייבי לאוין הרי זו בשריפה שנאמר ובת איש כהן כי תחל לזנות, וכן בת ישראל אשת כהן בחנק כדין כל אשת איש" עכ"ל. וצע"ג, דמה חידש הרמב"ם דבת ישראל אשת כהן דינה בחנק, פשיטא דכך הוא שהרי היא אינה בת כהן אלא אשת כהן.ונראה בזה, ובהקדם מתני' בתרומות פ"ז מ"ב הנ"ל, שבה נחלקו ר"מ ורבנן, דאף דלכ"ע בת כהן שניסת לישראל וזינתה דינה בשריפה ככל בת כהן, אבל בבת כהן שניסת לפסול, ס"ל לר"מ דמיתתה בחנק ולרבנן דינה בשריפה. ובפשטות מחלוקתם לשיטתם שם גם לענין אם ניסת לפסולין חייבת באכילת תרומה בקרן וחומש כמו זר, דלרבנן פטורה משום דל"ה זרה מעיקרא, ומה"ט נמי חייבת בשריפה, וחדא פלוגתא היא.
וכ"נ ברש"י בכריתות ז, א (ד"ה ומיתתה בחנק) שכ' להדיא דר"מ לטעמיה, דאע"ג דמעיקרא לאו זרה היא השתא מיהא זרה היא, ומה"ט ס"ל לר"מ דחייבת בחומש. וכן מבואר ברש"י בסנהדרין נא, א (ד"ה ודלא כר"מ), שכתב בדעת רבנן "דבת כהן הנשואה לממזר בקדושתה קיימת" ונידונית בשריפה דלא כר"מ עכ"ל. וכן מפורש בתוס' ר"פ בסנהדרין שם, שכתב: "דרבנן ס"ל דכיון דלענין שריפה דינה כבת כהן לענין חומש נמי דינה כבת כהן" עכ"ל. והיינו דהא דבניסת לפסולין דאינה משלמת חומש ילפי' ליה מהא דלענין שריפה דינה כבת כהן, והביאור הוא דחזינן דעדיין היא שייכת לשבט הכהונה. וכ"כ בקרי"ס (פ"י מתרומות) דכיון דהיא נקראת בת איש כהן - פטורה מחומש.
אמנם, בכתבי הגרי"ז מבריסק ז"ל בכריתות שם העיר דלכאורה שתי המחלוקות אינן תלויות אחת בשניה, דלענין חומש באכילת תרומה המח' היא דלרבנן רק זרה מעיקרא משלמת חומש, ולענין דין שריפה המחלוקת תליא בדינה כעת, אם היא בקדושת כהונה, ופליגי בקראי אם בניסת לפסולין דינה בשריפה, היינו אם דרשי' פרט לזו שמחוללת ועומדת. ואכן, הגרי"ז שם הקשה, דהא כיון דכעת היא נתחללה מקדושת כהונה, אמאי תידון בשריפה כדין בת כהן, הא אינה כהנת. ולפלא שלא הביא את דברי הראשונים הנ"ל, דשתי המחלוקות תלויות האחת בשניה, אם בניסת לפסולין יש לה שייכות לדין בת כהן. אמנם צ"ע, דביבמות סט, א, וכן בבכורות מז, א מפורש דבזינתה או בניסת לפסולין היא מתחללת מקדושת כהונה, ובבכורות שם אמרי' דבנבעלה לפסול בנה חייב בפדיון משום דהוי זרה, וא"כ אמאי לרבנן דינה בשריפה? והרמב"ם בהל' אסו"ב הנ"ל פסק כרבנן, דדינה בשריפה.
ובמאירי סנהדרין שם כתב דגם לרבנן בחללה שנולדה מפסולי כהונה אין לה דין כהונה ואין דינה בשריפה [עוד הביא מהירושלמי, דבחללה זרה גמורה היא ומשלמת קרן וחומש. ועי' ברמב"ם תרומות פ"י הי"ב לגבי חלל, דפטור מחומש. וצריך לחלק בין חלל לחללה, דבחלל נא' על עבודתו פועל ידיו תרצה ועבודתו כשרה, ולכן הוא עדיף, וראה שער המלך תרומות שם, ומנ"ח מצוה רפ סוף ס"ק לה ואכ"מ], והיינו דחללה הויא כזרה מעיקרא. אמנם, בירושלמי לפנינו בתרומות שם נחלקו בחללה שזינתה ואיכא מ"ד דגם חללה בשריפה. וצ"ע הטעם, דהא היא אינה שייכת לכהונה כלל.
והנה, המשך חכמה בפרשת אמור (כא - יט) ביאר דלר"מ הטעם דבניסת לפסולין אינה בשריפה, דהטעם דבת כהן שזינתה היא בשריפה הוא דכל שהיא מחוללת מקדושת אביה באש תישרף, וכיון דנתחללה כבר אין עליה חיוב שריפה. אולם, לרבנן הטעם הוא כגמ' סנהדרין נב, א דאביה מבוזה, והיינו משום דהיא "בת כהן" ואפי' אם היא עצמה לא כהנת, היא מבזה אביה עכתו"ד.
ונ"ל להוסיף בזה עפי"ד הרא"ם בפ' וישב (לח כד), על הא דאמר יהודה על תמר הוציאוה ותשרף, וכתב רש"י שם דבתו של שם היתה שהוא כהן לפיכך דנוהו בשריפה. והקשה הרא"ם הרי אמרי' בנדרים לב, ב דרק שם היה כהן ואין זרעו כהן, ותירץ דדנוה בשריפה משום דחיללה כבוד אביה עי"ש. ולפ"ז י"ל דבדין בת כהן בשריפה נאמר דמחמת קדושת כהונה שבה ומחמת שאביה כהן דינה בשריפה, ולכן סוברים חכמים דגם בניסת לפסולין, דנתחללה מקדושת כהונה, מ"מ הרי היא בת כהן שדינה בשריפה, דעדיין שייכת היא לכהונה. ומה"ט סוברים רבנן דאכלה תרומה פטורה מחומש, דל"ה זר מעיקרא, והיינו דעדיין היא שייכת לשבט הכהונה, וכנ"ל.
ובכלי חמדה בפ' וישב הביא מהתרגום עה"פ ובת כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת וז"ל: ובת גבר כהן ארי תחל למטעי "מקדושת אביה היא מתחלא". וע"ע בתורת חיים בסנהדרין שם שפירש דהיא מחללת את עצמה מקדושת אביה וכן תרגם אונקלוס בהדיא וכו' עי"ש.
ולאור המבואר ניחא היטב כוונת הרמב"ם בהל' אסו"ב שכ' דבת ישראל לכהן שזינתה אין דינה בשריפה אלא בחנק ככל אשת איש שזינתה. והיינו דהרמב"ם השמיענו דאף דמבואר בכמה ראשונים שהבאתי לעיל דבת ישראל לכהן נעשית ככהנת, וכן הבאתי לעיל דמפורש כן ברמב"ם בכמה הלכות בהל' תרומות, ובמנ"ח מצוה כב - יח כתב דנתקדשה ע"י בעלה כמו בת כהן ע"י אביה, ולפ"ז סד"א דאולי דינה בשריפה, דחשיבא כבת כהן לדין שריפה, לכן הדגיש הרמב"ם דאין דינה בשריפה. דלענין שריפה הוא דדוקא בדין בת כהן ביחוסה, כנאמר בכתוב את אביה היא מחללת, ולהכי בת ישראל הנשואה לכהן שזינתה אינה בשריפה, דאף שהיא נעשית כהנת, מ"מ הרי ל"ה בת כהן. ונתבאר דדין שריפה הוא רק בכהנת שהיא בת כהן, והדברים נפלאים היטב בכוונת הרמב"ם.
♦ ♦ ♦