מכון למצוות התלויות בארץ בנשיאות הגרש"ז רווח שליט"א
בדין ספק במתנות עניים לחומרא [ספק לקט לקט][2]
הקדמה
במתנות עניים, כגון בלקט שכחה ופאה, נאמרה הלכה שספק לקט לקט, כלומר שכשקיים ספק על תבואה או פירות כלשהם האם הם מן הלקט [או שאר מתנות עניים], או שאינם לעניים, מכריעים בזה לטובת העני. לא בכל ספק במתנו"ע נאמר דין זה, ולהלן נרחיב בפרטי הדינים, מתי נאמר סל"ל, ומתי מספק שייך לבעה"ב. דין זה נלמד בירושלמי ובבבלי מפסוקים, ובפשטות הוא מדין תורה להחמיר בספקות אלו.באופנים שבהם דין ספק מתנו"ע לחומרא, יש לחקור ולדון האם הכוונה היא שהתורה זיכתה לעניים את המסופק כמו ודאי, או שהוא דין הנהגה בספיקות מעין אלו להכריע בהם לטובת העני ולא לטובת הבעלים והמוחזק בהם, ומספק הוא לעניים, או שאין לעני זכות בהם כלל, אלא הוא דין וחיוב על בעה"ב לנהוג עם העניים לפנים משורת הדין ולתת משלו, אע"פ שהכרעת דין הממון היא המוציא מחבירו עליו הראיה. ויש מספר נפ"מ מחקירה זו, כגון, האם חייב העני להפריש תרומות ומעשרות ממתנות העניים המסופקות שקיבל. כמו כן, מה הדין כשבעה"ב אינו חייב כעת במצוות, כגון שנשתטה, או בקטן. וכן לענין מעשר עני המסופק [שבפשיטות גם בזה ספק מתנו"ע לחומרא. וראה להלן], בקטן שהגיע לעונת נדרים, שתרומתו תרומה, וקרא שם תרו"מ על הפירות, ואעפ"כ עדיין אינו בכלל המצוה להכריע לטובת העני. נפ"מ נוספת לכאורה, האם בספק לקשו"פ יכול הבעלים לתת לכל עני שהוא רוצה, כדין צדקה, או שגם בזה צריך להתקיים דין תעזוב – הנח לפניהם [ספק זה לא שייך במעשר עני המתחלק בבית, שבלא"ה הבעלים נותן אותו לכל עני שירצה]. ונראה שיש נפ"מ נוספת, בבעה"ב שהוא עצמו עני לא פחות ואף יותר מהמקבל, שאם זו הנהגת הישר והטוב עם העני, כאן לא שייך גדר זה לכאורה.
נפ"מ נוספת בחקירה זו תהיה גם לעניין דין ביעור מעשרות. הנה, מי שבידיו פירות שספק אם חייב להפריש מהם תרו"מ [לא דמאי], הדין להלכה הוא שקורא שם לתרו"מ ומסיים להם מקום, אך אינו צריך לתת ללוי מעשר ראשון, שהמוציא מחבירו עליו הראיה. וכשם שאינו חייב ליתנו ללוי כל השנה, כך אינו חייב לבערו מן הבית בזמן הביעור, אף שהוא ספק איסור, משום שדין ביעור המעשרות הוא במה שיש חיוב לתת. וכפי שביארו רבותינו [ראה חזו"א דמאי סי' ב, ועוד שהביעור הוא גמר קיום מצות הנתינה, ומאחר שמדין הממע"ה אין חיוב לתת, גם ביעור מעשרות אין עליו [בכל פרטי הדינים הנזכרים כאן יש מחלוקות וספיקות שונים, ומאחר שאין זה מקומו ולא עיקר דברינו, כתבנו רק את הנהוג למעשה].
אולם, בספק מתנות עניים באופנים שדין ספק מחייב ליתנם לעניים, וכאמור לעיל, כגון במעשר עני [שבפשטות גם בו נאמר ספק לחומרא, כאמור לעיל] שהופרש ואח"כ נולד ספק על פירות מסויימים האם גם הם מפירות המעשר, יש להסתפק כפי הספק דלעיל, שאם העניים זכאים בזה מחמת זכותם במתנות עניים [בין אם הוא בתורת ודאי ובין בתורת ספק], לכאורה חייב בביעור לכל הפחות מספק. אבל אם מעיקר הדין גם בזה הממע"ה, ומדיני הממון וזכותם במתנו"ע הפירות הם של בעה"ב, אלא שהוא דין כללי לפנים משוה"ד על האדם לנהוג בעניים לחומרא, לכאורה לא יהיה חייב בביעור, שהרי חיוב הביעור הוא רק בדברים שחיובם הוא מהלכות ההפרשה, ולא כשחיובם הוא לפנים משורת הדין, כעין צדקה.
אגב, במשנה וברמב"ם ובפוסקים לא מוזכר דין ביעור מעשרות במתנות העניים – לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות – אלא רק לגבי וידוי מעשרות. ואכן, במצוות אלו אין דין נתינה כלל, אלא העניים לוקחים, ואסור לבעה"ב לסייע להם, ואין בהם טובת הנאה לבעלים, אולם אם בכל זאת אירע שבעה"ב לקח לביתו את המתנות, או שלא קרא שם פאה כלל ולקח את כל התבואה לביתו, צריך להוציא ולתת לעניים. והעיר במנחת חינוך (מצוה תרז סק"ה) מדוע לא נאמר שמלבד האיסור להשהות מתנות אלו, עובר הוא על העשה של ביעור. וע"כ מסיק שמתנות אלו אינן בכלל מצות ביעור. אמנם, נראה פשוט שמצוות אלו אינן שייכות למצוה המיוחדת לביעור בשנה הרביעית, שכן חיובו להוציא אותם לעניים הוא מיידי והוא גוזל את העניים, ואין זה שלו כלל, וכאילו גזל את שבט העניים, וא"כ אין לזה שייכות למצות ביעור שעניינה גמר קיום המצוות שעליו. ואם הוא הכניס אותן לביתו מפני שלא היו עניים, ולא רצה שיתקלקלו, הרי יכול לקחתם, וכמו שדרשו (חולין קלד:): "לעני ולגר תעזוב אותם" – ולא לעורבים ולעטלפים.
♦
א. מקור דין ספק לקט לקט
המקור לדין ספק מתנות עניים לחומרא הוא במשנה בפאה פ"ד מי"א: "חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הם של בעל הבית. שלאחר הקוצרים, העליונים לעניים, והתחתונים של בעל הבית. ר' מאיר אומר הכל לעניים, שספק לקט לקט". יש שפירשו [עפ"י הר"ש והרא"ש ורבינו עובדיה]: תבואה שאגרו הנמלים בחורים שבאדמה, אם החורים הם בתוך הקמה, דהיינו בשדה שעדיין לא התחילו לקצור, אין לחשוש שמא הגרגרים הם לקט. אמנם, צ"ע מה החידוש בזה? ואפשר שהחידוש הוא שאין לחשוש שמא הנמלים הביאו אותם משדה אחרת שכבר התחילה להיקצר. ואף שלר"מ אמרינן ספק לקט לקט אפילו בחשש רחוק, כפי שנבאר בע"ה, מ"מ כשהספק הוא מחמת מקום אחר אין לחשוש. אמנם, יש שפירשו (כן מבואר בדברי ריבמ"צ, וכן אפשר שכוונת הרא"ש) שגם אם התחיל לקצור את השדה, אבל בסביבת החור עדיין לא התחילו לקצור, גם זה כדין שדה שבמקום אחר ולא חששו, וכן מבואר בלשון הרמב"ם בהלכותיו [מובא להלן], אלא שמלשון הר"ש ורבינו עובדיה משמע שרק כשלא התחילו לקצור בשדה כלל לא חששו. לפי שיטה זו, בחורים שלאחר הקוצרים, דהיינו שכבר התחילו לקצור בשדה זו[3] [העליונים של העניים "דיש שם מן הלקט", כלשון הר"ש. אבל התחתונים לבעל השדה "דמן הקמה היו". ובירושלמי מבאר שהעליונים הם הלבנים, כלומר היבשים, שכשהתבואה יבישה ומתלבנת קוצרים אותה, והתחתונים ירוקים, שהובאו לשם לפני שהתייבשו, לפני תחילת הקצירה, ואין להסתפק שמא הם לקט. ור"מ חולק וסובר שגם לגבי התחתונים יש להסתפק, מאחר שאין קציר שאין בו ירוקים, וספק לקט לקט.ומבואר במשנה שר"מ סובר ספק לקט לקט אפילו בחשש רחוק. ובדעת חכמים החולקים נראה מדברי הר"ש הנזכרים לעיל שגם הם סוברים סל"ל, ולכן העליונים לעניים, ולא נאמר שעניים הם המוציאים מבעה"ב, והמוציא מחבירו עליו הראיה, או יחלוקו. ורק לגבי התחתונים, שהוא חשש רחוק, לא חששו. אמנם, בפירוש הרא"ש כ' טעם שהעליונים לעניים מפני שהדרך לעמר ולקשור מיד לאחר הקצירה, והנמלים לא לוקחות מן הקשור, אלא מן המפוזר. וכוונתו כנראה ליישב שחכמים לא סוברים סל"ל ואעפ"כ כל העליונים לעניים. ומלשון המשנה משמע יותר כהרא"ש, שרק ר"מ הוא שאמר סל"ל. וכ"ד רש"י בחולין קלד. בדין המשנה לגבי מתנות כהונה בגר שנתגייר וספק אם היה כבר גר בזמן החיוב, שהגר פטור מספק, והקשו ממשנת חורי הנמלים הנ"ל שספק לקט לקט. ופירש"י שהקושיא מר"מ אסתם מתני' כר"מ. משמע שהוא לומד שלרבנן לא אמרינן סל"ל. אמנם, התוס' שם (ד"ה ורמינהי) חולקים וסוברים שאפי' לרבנן סל"ל בעליונים. ולשיטתם, נחלקו ת"ק ור"מ אם אמרי' סל"ל אפי' בצד רחוק כזה, וכמבואר לעיל.
הכרעת הפוסקים במחלוקת זו היא כדברי ר"מ. וכ"כ הרמב"ם בהל' מתנו"ע פ"ד ה"ט: "זרעים הנמצאים בחורי הנמלים, אם היו בתוך הקמה, הרי הוא של בעל השדה, שאין לעניים מתנה בתוך הקמה. ואם היו במקום שנקצר, הרי זה של עניים, שמא מן הלקט גררוהו. ואע"פ שנמצא שחור אין אומרים הרי זה משנה שעברה, שספק לקט לקט".
♦
ב. באילו ספיקות במתנו"ע נאמר לחומרא
בירושלמי על המשנה שם מובאים דברי האמוראים שדרשו ארבעה פסוקים שמהם נלמד להכריע שספק לקט לקט: א. "עני ורש הצדיקו" – הצדיקוהו במתנותיו. ב. "לא תטה משפט אביונך בריבו" – בריבו אינך מטה אבל אתה מטהו במתנותיו. ג. "לעני וגר תעזוב" – הנח לפניהם משלך. ד. "לגר ליתום ולאלמנה יהיה" – בין משלך ובין משלו תן לו. ובבבלי בחולין קלד. למדו כן מהפס' "עני ורש הצדיקו" – צדק משלך ותן לו.מפשוטן של דרשות אלו היה נראה שדין ספק לקט לקט הוא דין הנהגה לאדם להטות את מתנות העני לטובתו של העני, אף שאינו חייב, ולתת לו משלו. ודומה דין זה לדין צדקה, או כעשיית לפנים משורת הדין בספיקות. מאידך, מלשון המשנה וההלכה שספק לקט לקט משמע יותר שהוא דין גמור השייך לדיני מתנו"ע, וזו הלכה לב"ד כיצד לנהוג בפירות המסופקים.
אמנם, במשנה בחולין קלד. נאמר לגבי זרוע לחיים וקיבה הניתנים לכהנים: גר שנתגייר והיתה לו פרה. נשחטה עד שלא נתגייר פטור, משנתגייר חייב, ספק פטור שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ובגמ' שם הקשתה מהמשנה הנזכרת לגבי חורי הנמלים שמספק לעניים מדין ספק לקט לקט, וא"כ למה בנתינת מתנות הכהונה כתבה המשנה שמספק פטור. ותירץ רבא "פרה בחזקת פטור קיימא, קמה בחזקת חיוב קיימא" [פירש רש"י: פרה כשנולד לך ספק זה במתנותיה, ואתה מעמידה על חזקתה הראשונה, הרי היא פטורה, שהרי בחזקת גוי היתה. קמה כשנולד לך ספק בלקט ואתה מעמידה על חזקתה, חזקת חיוב הוא, דמעולם היא עומדת לכך, דשל ישראל היא]. ומוסיפה הגמ' ומקשה ממשנה בחלה לגבי הפרשת חלה מעיסה שספק נילושה בעודו גוי ספק בגירותו, ואעפ"כ חייב מספק? ותירצה הגמ' שבספק איסורים חייב לצאת מספק אפילו כשאין חזקת חיוב, משא"כ בספק ממונא שמספק הממע"ה, ורק בחזקת חיוב אמרינן סל"ל.
ובהמשך הגמ' "כי אתא רבין אמר קמה אקמה רמי ליה", כלומר שהקושיא לא נשאלה מהמשנה שבמתנות כהונה, אלא זו סתירה בדין מתנות עניים עצמם, שבקמה של גר נאמר בברייתא שמספק פטור, וקשה מחורי הנמלים [ואכן בירושלמי בסוגיא זו הקשו מקמה אקמה, ומובא להלן]. וע"ז תירץ רבא שתלוי אם יש חזקת חיוב או לא. ופירש בחת"ס (בשו"ת יו"ד סי' רמ) שלדעת רבין לא ברור שנאמר דין סל"ל גם במתנות כהונה, ולכן ביאר שהקושיא היתה דווקא ממתנו"ע עצמם. ומ"מ, לעניינינו לגבי מתנו"ע ודאי נשארה מסקנת הגמ' שסל"ל [וכמו שהבאנו לעיל מדברי הרמב"ם. אמנם, יש מהמפרשים (מהר"י קורקוס וכס"מ, ועוד) שכתבו שהסיבה שפסק הרמב"ם כר"מ שסל"ל הוא מחמת הסוגיא כאן], ודווקא אם היתה חזקת חיוב [ואז יש להחמיר בספיקו יותר מספק איסורא, כפי מה שנכתוב להלן בעז"ה עפ"י המרדכי], אבל כשאין חזקת חיוב, מספק הממע"ה, ודינו קל מספק איסורא שאמרינן לחומרא.
והנה, בביאור תירוץ הגמ' והגדרת המושג חזקת חיוב, ובגדרי הדין בזה, דנו המפרשים, שכן הדברים צריכים עיון, שהרי בלקט אין חזקת חיוב על השדה, ואם לא יפול לקט מהקוצרים לא יהיה לקט, ואפילו אם הנידון שלפנינו הוא אחר שנפלו שיבולים ויש לקט בשדה, או שלרבא נחשב חזקת חיוב מאחר שא"א שלא יפול לקט כלשהו, מ"מ בחורי הנמלים עצמם אין חזקת חיוב, שהמקום אינו מחוייב. ואפילו אם הכוונה בחזקת חיוב לשדה שבה יש שיבולי לקט, מ"מ בחורים עצמם לא מוחזק כלל שיש מן הלקט? ואכן, הירושלמי על משנת חורי הנמלים (שם) דן בקושיא על המשנה מהברייתא שאמרה שגר שנתגייר והיתה לו קמה שספק אם נקצרה קודם גירות או אח"כ פטור, ולא אמרינן ספק לקט לקט, ותירץ רשב"ל "דברי הכל היא. ישראל שעיקרו חייב, ספיקו חייב, גוי שעיקרו פטור, ספיקו פטור". ונראה שבירושלמי לא התייחסו לחזקת החיוב של השדה או הפירות, אלא על האדם שעליו דנים, אם הוא גברא המחויב או שזה גופא הספק. וצ"ע.
כאמור, רבותינו דנו בביאור חילוק הגמ' וההגדרה לדינא. המהרי"ט (חו"מ סי' קכד מד"ה ועל ספק) ביאר שלא נאמר סל"ל אלא במקום שאתחזק כבר ממון עניים שם, ולפי זה בחורי הנמלים מדובר שידוע שיש בשדה לקט, ולכן אתחזק גם בחורים, מאחר שתבואת השדה היא סיבת הספק לחורי הנמלים. והוא מבאר שבכל מקום שיש ספק על ממון או חפץ, ובוודאי שיש ממון או חפץ מבעלות אחרת, אי אפשר לומר מסברא אוקי ממונא בחזקת מריה, שהרי ודאי שיש כאן גם משל חבירו, ומה שאעפ"כ נעמיד מספק ביד המוחזק הוא דין הנהגה מאחר שהדבר ברשותו, ובמקרה זה בממון עניים נאמר שאין הולכים אחר המוחזק [וע"ש שפירש כן לפי סברת ההגהות מרדכי שאמר שגם בספק צדקה יש לתת לעניים מספק, אבל לולי דבריו אפ"ל שסל"ל נאמר רק במקום שהתורה זיכתה לעני מתנותיו, ובהן אמרה תורה שאינו רשאי לזכות במתנות מספק, ועשאתן תורה כאילו אינם ברשותו, אבל בצדקה, שהיא ברשות הנותן, יהיה דין של הממע"ה. ומ"מ גם לפירוש זה צ"ל שחזקת חיוב היינו שאתחזק כבר ממון עניים שם].
ומדבריו יוצא שסל"ל הוא דין הנהגה בספיקות במתנות עניים במקום שאתחזק שלא נאמר הממע"ה. ולפי זה, בודאי שבכה"ג במעשר עני שאתחזק שם, כגון שמסתפק על מקצת הפירות האם גם הם בכלל המופרשים למע"ע או לא, יהיה חייב ליתנם לעניים מדינא, וממילא בהגיע זמן הביעור יתחייב לבער. אמנם, לגבי מעשרות מפירות אלו, לפי דבריו שהעני מקבל אותם מחמת הספק, לכאורה יצטרך להפריש תרו"מ מספק שמא אינו מתנו"ע. ועיין בספר מלבושי יו"ט ח"ב יו"ד סי' יז מה שדן בדבריו.
גם בחתם סופר (בתשובותיושם) כתב כעין זה, שדין סל"ל הוא דין הנהגה בספיקות, והגדיר זאת שהוא דין להצדיק את העני להחשיבו כמוחזק. ומבאר שזו כוונת הגמ' בחולין שם שכשיש חזקת חיוב אמרינן סל"ל, והיינו שבכל ספק כשיש ודאי חיוב, יהיה העני מוחזק. לעומת זאת, בגר זהו גוף הספק האם היה חייב במתנות אלו, ולא שייך להגדיר את העני כמוחזק. גם לשיטתו יהיה חיוב ביעור מספק במתנות עניים המסופקות.
גם לשון הספרי בפר' כי תצא (פיסקא רפג) מוכיח שהוא דין ספק, והעני נחשב כמוחזק, וז"ל: "שיבולת שבקציר..., ספק – בעה"ב המוציא מהעניים עליו הראיה, שהמוציא מחבירו עליו הראיה" [ויש בזה תוספת חידוש על דברי הר"ש בפאה פ"א מ"ו, שכתב שא"א ללמוד פטור לקט שכחה ופאה מתרו"מ מהפסוק "תבואת זרעך", הממעט מחיוב מן התורה את מי שאינו בעלים, "דכיון דזכי להו רחמנא בהאי שדה, תבואת זרעך קרינן ביה". ולדברינו, נאמר בהלכות ספיקות במתנו"ע חידוש ונדבך נוסף, שהעני הוא המוחזק ובעה"ב כמוציא!].
ובשערי ישר (שער ה פי"ט), וכעי"ז במלבושי יו"ט שם, ובחזו"א (מעשרות סי' ז סק"י), מבארים שחזקת חיוב אינו משום שאיקבעו כבר פירות חיוב, אלא אם חל ודאי חיוב על השדה והספק הוא אם יש שם חיוב, גם זה בכלל חזקת חיוב, ורק אם יש ספק על השדה או על האדם האם הוא בכלל מחוייב הוא הנקרא לא אתחזק איסורא. ולפי כל הסברות הללו, נראה שאין לומר שסל"ל אינו אלא הנהגה על האדם לנהוג לפנים משורת הדין, שא"כ מדוע בספק ולא אתחזק איסורא אינו חייב בהנהגה זו להצדיק לעני.
והנה, בשערי ישר מוסיף בביאור הדין: "הא דמרבינן מקראי דבמתנו"ע חייבה תורה על הספק, הוא עניין שכללה תורה אל עיקר החיוב, דבשעה שחל עיקר החיוב, חל ג"כ שלא יפטר בעה"ב עד שיבורר חלקו של עני שכבר קיבל את שלו...". מבואר בדבריו שדין ספק במתנות עניים כשדינו להינתן לעניים הוא חיוב תורה כודאי, שזו מצוותו להינתן כל זמן שלא התברר שאינו בספק. וכעין זה כתבו בתוס' אנ"ש על המשנה שם בשם הרמ"ז אשכנזי אבד"ק לובלין, שמיישב את השאלה מדוע אמרינן סל"ל אפילו כנגד הלך אחרי הרוב [ראה להלן בעז"ה], ותירץ שכאן ריבתה תורה בפירוש שיש לתת אפילו כנגד רוב, ומדמה זאת לפטור בעשירי ודאי ולא עשירי ספק, אפילו כנגד רוב. ומשמע שכוונתו שכאן אין זה מדיני הנהגה בספיקות, אלא כחיוב ודאי. וצ"ע. גם מדברי המלבי"ם בפי' עה"ת (ויקרא פי"ט פס' כב) עולה כעין זה עפ"י דרכו בביאור הפסוקים, ומבאר ששני הפסוקים הראשונים שהובאו לעיל מהירושלמי כמקור לדין סל"ל, "עני ורש הצדיקו", ו"לא תטה... בריבו", משמעם אמנם לנהוג לפנים משורת הדין, וכדין צדקה לעניים, אבל הפסוקים האחרונים "לעני ולגר תעזוב" וכן "לגר... יהיה", משמעם שבעה"ב עוזב ומסתלק מהמסופקים, ואינו מחזיק בהם, וממילא לעניים יהיה, שהם זוכים בהם [אמנם, אפשר שכוונתו היא שהם כמוחזקים מספק].
אמנם, ראה בס' תורת זרעים (על משנת חורי הנמלים, וכן בדבריו בריש פאה מד"ה הגמ' בב"ק) שבתחילה רצה לפרש את כוונת הגמ' שקמה בחזקת חיוב היינו שדינה כוודאי לעניים לפוטרה מתרו"מ. אלא שהוא דוחה זאת, כי אין חזקת חיוב על חורי הנמלים, וע"כ שכוונת הגמ' באומרה שקמה בחזקת חיוב קיימא היינו שהקמה אינה בחזקת פטור, ולכן הבעלים חייב לתת לעניים מדין ספק איסורא לחומרא [וכדברי הרמב"ן והרשב"א בנדרים ז., ולא כדברי הר"ן שם שממון עניים הוא ספק ממונא]. ונמצא לדבריו שיש שתי סיבות לחיוב לתת לעניים מספק, האחת מדין ספק איסורא לחומרא [והר"ן חולק כמובא לעיל], והשניה מדין סל"ל הנלמד מהפסוקים הנ"ל. ושתיהן אינן אלא כדין ספק, וע"כ יתחייב העני בתרו"מ מספק, ע"ש ראיותיו. וכל זה לא כמו שכתב התוי"ט שבסל"ל פטור מתרו"מ. ומה שהוצרך לפי ההסבר של בעל תורת זרעים לדין סל"ל מחמת הפסוקים הנ"ל, ולא אמרו שחייב מחמת שהוא ספק איסורא לחומרא, תירץ עפ"י דברי המרדכי (שיובאו להלן) שחייב לתת לעניים אפילו כשמדין הלך אחרי הרוב היה צ"ל פטור, אך ספק לקט לקט מחייב לתת אפילו כנגד רוב. מאידך, הוא סובר שסל"ל אינו שהספק שייך לעניים כודאי, אלא הוא חיוב על הבעלים לתת משלו לעניים, כל שיש בו ספק, ומשום כך חייבים העניים בתרו"מ מספק. ונפ"מ נוספת כתב לעניין חרש שוטה וקטן, כגון שהיה הבעלים פיקח בשעת חיוב מתנות עניים, ואח"כ נתחרש או נשתטה, וכן קטן שהגיע לעונת נדרים, שתרומתו תרומה, והפריש, ויש לו ספק מעשר עני, וכדומה, שמאחר שהחיוב לתת לעני מספק הוא חיוב שחייבה תורה את האדם לתת משלו, ומאחר שהם אינם בני חיוב, ישארו הספיקות בידם.
♦
סיכום
סיכום העולה מהאמור: דעת רוב רבותינו שדין ספק מתנו"ע לחומרא אינו רק דין הנהגה על בעה"ב, אלא הלכה בהלכות הממון, שיהיה לעניים, אם כדין ספק ומוחזק, ואם כוודאי.ולפי זה, בודאי שחייב בעה"ב בהגיע שעת הביעור לבער ספק מתנות עניים שיש בהם חזקת חיוב, כמבואר לעיל, שהדין בהם שחייב ליתנם [ובעז"ה בחלקו השני של המאמר ננסה להוסיף ולברר מתי נאמר סל"ל, ומתי הממע"ה].
מאידך, לגבי חיוב תרו"מ בפירות מתנו"ע שהגיעו ליד העני מכח דין סל"ל היה מקום לומר שאם הוא דין תורה שכשיש ספק יהיו הפירות לעניים כודאי, וכדברי השערי ישר ודעימיה, יהיה פטור מתרו"מ [ובעז"ה בהמשך נביא מדברי תוי"ט ואחרונים נוספים שסל"ל פוטר מתרו"מ. ומו"מ בדבריהם], אבל אם הוא דין הנהגה בספק, וכמוחזק, יהיה חייב בתרו"מ מספק.
ובספק מתנות עניים שדינן לתת מספק, כאשר הבעלים אינו מחויב במצוות, כגון שנשתטה, הבאנו שיש שכתבו שאין בהם דין סל"ל, אבל לפי מש"כ לעיל שיש מפרשים שאינו דין על הבעלים לנהוג כן, אלא גילתה תורה שהמוחזק הוא העני, נראה שגם בכה"ג יהיה העני מוחזק. וצ"ע.
לפי האמור, שסל"ל אינו דין צדקה, אלא זכות העניים, א"כ בספק ממון עניים בלקשו"פ על בעל השדה להניח את הפירות ולעוזבם כדין לקשו"פ, ואינו יכול ליטלם וליתנם לעני שהוא בוחר.
♦ ♦ ♦