הערה על מאמרו של הרב משה אריאל פוס "היתר מכירה תרנ"ו ומשמעותו לזמננו" (עמוד קצ"א)

במש"כ (בעמוד ריז) שהכרעת גדולי המחברים דמהני הערמה בדאורייתא דלאכהתבו"ש - דברי התבו"ש הם בס' בכור שור (פסחים כא ע"א). גם מהר"ע יוסף ז"ל חלק עליו בתשובה בדין קנין דרבנן אי מהני לשל תורה [ולו נדפסה בקובץ אורייתא שי"ל ע"י אב"ת בשנת תשנ"ג (בעמ' לח בהערה), ושוב נדפסה בספרו מאור ישראל ח"ב (סוכה מו ע"ב, דרי"ב ע"ב)]. ע"ש. וע"ע במה שכתב בכף החיים (יו"ד סימן קיז אות נו).
ונ"ל להביא ראיה לדברי הבכור שור מדברי הרשב"א בתשו' (ח"א סימן קלז) וז"ל: שאלת עוד דאמרינן מכרוהו ב"ד נרצע, וקיי"ל דצריך לומר אהבתי את אדוני בעוד שהוא עבד, אם באותה שעה בעא לזבוני נפשיה לרבו בכסף כדי להנצל מרציעה, מצי עביד או לא. תשובה, זו לא שמעתי, אבל מסתברא דלא, דא"כ בטלת רציעה לנמכר בב"ד וגזה"כ היא לרצוע אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים. ע"כ (והעתיקו הרב קובץ שעורים ז"ל בקדושין סימן קד).
והנה, לשיטת הרשב"א, איך עבדינן מכירת חמץ, והרי בטלת מצות תשביתו (ועי' בקובץ שיעורים השלם פסחים עמ' ק-קב, וביצה עמוד שפט הערה קח). וכ"ת דמשייר קצת חמץ לקיים בו מצות תשביתו, והרי גם ברציעה יש עבדים שירצו להרצע כדי שיהיו מותרים בשפחה. ואפילו לדעת הריטב"א (קדושין י"ד ע"ב) דמוכר עצמו מותר בשפחה, וא"כ יכול העבד לחכות עד לאחר שחרורו ואז ימכור את עצמו לו, מ"מ יש עבדים שירצו להרצע כדי שיוכלו להשאר עם אותה שפחה. וא"כ לא בטלת מצות רציעה [אלא אם נאמר כדברי הרב שארית יצחק מורגנשטרן (דל"א ע"א ד"ה וכמו) שצידד דאולי בכח האדון ליקח מעבדו את השפחה שנתן לו בתחלה ולהחליפה באחרת. ע"ש]. אלא ע"כ כונת הרשב"א למימר דאין מערימין בדאורייתא, ושאני מכירת חמץ, דכבר את ביטל החמץ ודרבנן היא, וכדברי הרב בכור שור.
ואפשר דכוונת הרשב"א באופן אחר, דהנה איתא בתוספתא דמו"ק (פ"ב ה"ז), דנין דיני ממונות ודיני נפשות וכו' ורוצעין עבד עברי [במועד]. ואיתא בירושלמי (שקלים פ"א ה"א ומו"ק פ"א ה"ב) דהיינו טעמא משום דהוו צרכי רבים. וביאר הרב חסדי דוד על התוספתא שם (בד"ה ומיהו) דרציעת עבד עברי מיקרי צרכי רבים משום ההיא דאזן ששמעה על הר סיני וכו', ונמצא שיש בזה להשיב רבים מעון, ולכן מותר לרצעו במועד [אלא שהרב חסדי דוד ז"ל שם כתב בסו"ד, שיותר נכון דכל דבר התלוי בבית דין חשיב לצורך רבים. ע"ש. וכן הוא בבית יוסף או"ח סימן תקמה בשם הריב"ש בשם הר"ן שכתב "מפני שצורך הרבים הוא להעמיד המשפט ולנהוג בדברים הללו". ועי' בחדושי הריטב"א (מו"ק ב' ע"א ד"ה ועושין) ובהערות לשם שבהוצאת מוה"ק (אות קא)].
וע"פ הנ"ל אפשר לומר דכוונת הרשב"א היא, דכיון דאפשר להשיב רבים מעון ע"י הרציעה, לכן הכא לא עבדינן הערמה. ומדויק בזה לשון הרשב"א שהביא לשון הגמ' בקדושין (כ"ב ע"ב) דאזן ששמעה על הר סיני וכו', ולכאורה מאי שיאטיה דהא הכא, ולפי מאי דכתיבנא מובן.
בברכה והוקרה רבה
משה פרץ
♦