ראש כולל "ברכת זאב" בני ברק
נשים בפרשת זכור ובמחיית עמלק
א. דברי החינוך בזה וקושיות המנ"ח
כתב החינוך במצוה תרג: "מצוה לזכור מה שעשה עמלק לישראל בצאתם ממצרים וכו' ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב לא לנשים", עיי"ש.ומקשה המנחת חינוך שתי קושיות: א. במה שכתב כי להם לעשות המלחמה ולא לנשים, והרי באמת במלחמת מצוה הכל יוצאין, אפי' כלה מחופתה, כמבואר בש"ס סוטה מד ע"ב. ב. גם מי עמד בסוד ה' יתברך אם הטעם הוא מחמת הנקמה ע"כ.
גם קשה, דבמצוה תכה, היא מצות הריגת שבעה עממין כתב שם החינוך ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות. וכתב ע"כ שם במנחת חינוך: "כמבואר בש"ס סוטה מד ע"ב דמלחמת מצוה אפי' כלה מחופתה" ע"כ. וא"כ מדוע במלחמת עמלק כתב החינוך כי לזכרים לעשות המלחמה לא לנשים, ומחמת כן פטר נשים ממצות זכור. וזו כוונת הגהת המשנה למלך שציין לעי' במצוה תכה.
♦
ב. בקושית המנח"ח דמי עמד בסוד ה' שהטעם הוא מחמת הנקמה
והנה, בענין הקושיא השניה של המנחת חינוך, דהקשה מי עמד בסוד ה' יתברך אם הטעם הוא מחמת הנקמה. הנה, לכאורה גם החינוך עצמו, כשכתב את שרשי המצוה שם, לא כתב שהטעם הוא מחמת הנקמה, אך באמת בספר המצוות להרמב"ם מצוה קפט כתב: "היא שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק בהקדימו להרע לנו (ולשנוא אותו) ושנאמר זה[2] בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מהנפשות עם אורך הזמן וכו'" עכ"ל. א"כ מבואר בדבריו דהזכירה כדי לעשות נקמה אינה טעם של מצות הזכירה, אלא דהוא חלק ממעשה המצוה עצמה, וכדכתב הרמב"ם "ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו". וא"כ, אין כאן רק נ"מ לענין אם נשים חייבות, אלא יש כאן הגדרה בעצם מעשה וצורת המצוה דזכור. וא"כ אין זה שייך רק לטעם המצוה, שהקשה ע"כ המנחת חינוך מי עמד בסוד ה', אלא יש כאן נ"מ בעצם מעשה המצוה, וממילא לא קשה קושית המנחת חינוך.אולם, הרמב"ן בפי' עה"ת סוף פר' כי תצא כתב: "והנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע ולכך נצטוינו למחות את שמו" עכ"ל. ומשמע מדבריו שאין הזכירה לעורר את הנקמה, אלא להודיע שלכך נצטוינו למחות את שמו. ולפי"ז י"ל דגם נשים חייבות בזה.
ולכאורה יש גם נ"מ נוספת, באופן שיכלה לגמרי זרע עמלק - האם עדיין תהי' המצוה דזכור. דלדברי הרמב"ם, שהזכירה בפה לעורר הנפשות לנקמה בעמלק, א"כ י"ל דלאחר שיכלה זרע עמלק שוב לא שייכת מצוה זו. אולם, לדברי הרמב"ן, דהוא להודיע מדוע נצטוינו למחות את שמו, א"כ י"ל דגם לאחר שיכלה זרע עמלק שייכת עדיין מצוה זו[3].
♦
ג. בקושית המנח"ח דבמלחמת מצוה אפי' כלה יוצאת מחופתה
ובענין קושית המנחת חינוך הראשונה, דבמלחמת מצוה אפי' כלה יוצאת מחופתה. הנה, כתב הרמב"ם בה' מלכים (פ"ז ה"ד): "דין זה דבמלחמת מצוה הכל יוצאין אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה". וכתב שם הרדב"ז: "אלא דקשה וכי דרך נשים לעשות מלחמה דקתני וכלה מחופתה והא כתיב כל כבודה בת מלך פנימה וי"ל דה"ק כיון דחתן יוצא מחדרו כלה יוצאה מחופתה שאינה נוהגת ימי חופה, ואפשר דבמלחמת מצוה הנשים היו מספקות מים ומזון לבעליהן וכן המנהג היום בערביות" עכ"ל. וא"כ קושית המנח"ח היא לפי התירוץ השני שברדב"ז.והנה, כתב החינוך במצוה תרד, דהוא מצוה להכרית זרעו של עמלק, וז"ל: "ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להרגם ולאבדם מן העולם אם יש כח בידם" עכ"ל. וכן כתב החינוך במצוה תכה, דהיא מצות הריגת שבעה עממין, וכתב שם: "ועובר ע"ז ובא לידו אחד מהם ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו ביטל עשה זו" עכ"ל. ומקשה שם המנחת חינוך וז"ל: "וצ"ע דנהי דכל המצוות נדחות מפני הסכנה מ"מ מצוה זו התורה ציותה ללחום עמהם וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס כמבואר ברמב"ן, ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה א"כ חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהיא סכנה וא"כ דחויה סכנה במקום הזה ומצוה להרוג אותו אף שיסתכן וצ"ע" עכ"ל.
ולכאורה הי' צריך לומר בישוב קושיא זו דשני אפנים יש בקיום מצוה זו. ע"י מלחמה, ובזה גם אם יסתכן. וביחיד, ובלא שיסתכן בכך.
ויעויין בחי' מרן רי"ז עה"ת בהפטרה לפר' בשלח, וז"ל" "מש"כ החינוך במצוה תכה דמצות החרם תחרימם נדחית מפני סכ"נ והמנ"ח הקשה ע"ז דהרי כל מלחמה אית ביה סכ"נ ומ"מ מצוה להלחם עמהם ובע"כ דמצוה זו שאני עיי"ש בדבריו, וכתבתי ע"ז דזה דאין משגיחין במלחמה על סכ"נ זהו מדיני מלחמה דהרי גם יוצאין גם למלחמת הרשות אף שאין שם מצוה כלל, אבל המצוה היא ככל מצוות שבתורה שנדחין מפני סכ"נ, והחינוך הרי מיירי במי שבא לידו אחד מז' עממין שלא במלחמה וזה שפיר נדחה מפני סכ"נ" עכ"ל.
ויש לדון לדבריו, הא דבמלחמת מצוה חתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה אם הוא מדיני המלחמה, דלכאורה מדיני מלחמה הרי אין חתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה [ראיה ממלחמת רשות], וא"כ לכאורה צ"ל דהוא מדיני המצוה עצמה של הריגת ז' עממין או עמלק, וא"כ בזה לא יהי' הדין דאף במקום סכנה. אך י"ל דכיון דהמצוה המוטלת גם על החתן וכלה מחייבת מלחמה, א"כ בזה דיני המלחמה שונים ובזה מדיני המלחמה אף במקום סכנה. ועוד י"ל דבמלחמת מצוה דיני המלחמה שונים, ויתכן שאף בלא המצוה, מעצם דיני המלחמה נחייב גם חתן מחדרו וכלה מחופתה ואף דאין כלה מחוייבת במצוה, מ"מ כיון שעצם המלחמה היא מלחמת מצוה דיני המלחמה בזה שונים ממלחמת הרשות.
וא"כ י"ל [לפי מש"כ בועוד י"ל] דבאמת עיקר מחיית עמלק היא על היוצאים להלחם ממש ולא על מי שמספקים לחם ומים, ומה שכלה יוצאת מחופתה אין זה מחמת שהיא מצווה במצוה זו, אלא מדיני המלחמה במלחמת מצוה הוא כן שכלה תצא מחופתה לספק לחם ומים, אך עיקר חיוב וקיום המצוה הוא על היוצאים לעצם המלחמה להנקם בעמלק. וממילא מיושבת קושית המנח"ח מדוע נשים פטורות ממצות זכור הרי גם כלה יוצאת מחופתה במלחמת מצוה, ולהאמור מה שכלה יוצאת מחופתה אינו משום שמצווה במחיית עמלק, אלא זה מדיני מלחמה במלחמת מצוה, ובחיוב דזכור חייבים רק מי שמצווה במחיית עמלק.
והמנחת חינוך, שהבין מכח זה שכלה יוצאת מחופתה שהיא מצווה במצות מחיית עמלק, הוא לשיטתו שהבין שכל דיני המלחמה במלחמת מצוה נובעים מעצם חיוב המצוה ולכן הבין שהמצוה עצמה מחויבת אף במקום סכנה, כיון שיוצאים אף למלחמה א"כ עצם חיוב המצוה הוא נותן את כל דיני המלחמה ומחמת המצוה חייבים גם להסתכן, א"כ גם מה שמספקות לחם ומים הוא מכח חובת המצוה המוטלת גם על נשים וא"כ מחויבות גם בזכור.
♦
ד. בשיטת היראים והרמב"ם בזה, עפ"י הנ"ל
והנה, היראים (סי' תלה) כתב: "למחות זכר עמלק. כתוב בפ' כי תצא והיה בהניח ה"א לך מכל אויביך מסביב תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח ותניא בסנהדרין בפ' כהן גדול (כ' ב') ר"י אומר ג' מצוות שנצטוו בכניסתן לארץ ישראל להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה איני יודע איזו תחילה כשהוא אומר כי יד על כס יה הוי אומר להעמיד להם מלך תחילה שאין כסא אלא מלך שנאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך. למדנו מכאן שמצוה למחות זכר עמלק על המלך מוטלת ולא על שאר ישראל וכה פירוש המקרא כי יד על כס יה דהיינו מלכות אז תתקיים מלחמה לה' בעמלק" עכ"ל.א"כ, ס"ל דמצות מחיית עמלק מוטלת על המלך ואין חיוב על כל יחיד ויחיד. ולדבריו י"ל דהיוצאים למלחמה דינם כדיני מלחמה, ואעפי"כ דין מלחמה זה שונה מכל מלחמת הרשות, דאף שאין המצוה על אנשי המלחמה, מ"מ עצם המלחמה היא מלחמת מצוה ולכן דיני המלחמה שונים בזה.
ולדבריו מצות זכור מוטלת על כל אנשי המלחמה, אף דהם אינם מצווים בעצם המצוה דמחיית עמלק. וצ"ל [אם נימא דס"ל כסברת החינוך, דבמצות זכור חייבים רק מי שמצווה במחיית עמלק] דכיון דבפועל הם ועל ידיהם מתקיים בפועל מחיית עמלק, גם עליהם מוטל מצות זכור, כדי שתהי' עי"ז הנקמה בעמלק. ולפי"ז אם כלה יוצאת מחופתה, כיון שהיא בפועל שייכת למלחמה זו, א"כ גם עליה תוטל המצוה דזכור.
אך לדברי החינוך, שהמצוה של מחיית עמלק היא על כל יחיד ויחיד כדכתב במצוה תרד, א"כ י"ל דרק מי שמצווה במצות מחיית עמלק מצווה בזכור, והמצוה עצמה של מחית עמלק היא רק על הלוחמים בפועל. ומה שכלה יוצאת מחופתה זהו מדיני המלחמה במלחמת מצוה. ולכן כתב החינוך במצוה תרג דנשים פטורות ממצות זכור.
והרמב"ם, דס"ל דמצות זכור היא לעורר הנפשות להלחם, ואעפי"כ מסתימת דבריו (ה' מלכים פ"ה ה"ה) משמע דנשים חייבות בזכור, י"ל דס"ל דגם מה דנשים מביאות ומספקות לחם ומים כלול במצות מחיית עמלק, דכל השותפים בכל חלקי המלחמה שייכים בקיום מצוות מחיית עמלק. או דנימא דאף אם ס"ל דעיקר מצות מחיית עמלק היא הנקמה עצמה בעמלק, אך י"ל דס"ל דמ"מ לענין חיוב דזכור גם מי שמשתתף במלחמה, אף דאין בהשתתפותו משום קיום מצות מחיית עמלק, מ"מ שייכת בו מצות זכור, דהיא באה לעורר את הנפשות להלחם.
♦
ה. חלוק מצות הריגת ז' עממין ממחיית עמלק
והנה, במצות הריגת ז' עממין (מצוה תכה) כתב החינוך דמצוה זו נוהגת בזכרים ובנקבות, וכתב שם המנחת חינוך דהמקור הוא מה דאיתא בסוטה דבמלחמת מצוה חתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה. וזה לכאורה סותר למש"כ במצוה להכרית זרעו של עמלק, דשם מבואר דס"ל דאין הנשים מצוות במצוה זו ולכן הן פטורות מזכור, והרי כבר כתבנו לבאר דאינו קשה מהא דכלה יוצאת מחופתה. וא"כ קשה, מדוע לענין מצות הריגת ז' עממין ס"ל לחינוך דנשים מצוות, ומ"ש ממלחמת עמלק. ונצטרך לומר עפ"י הנ"ל, דבמלחמת עמלק עיקר המצוה הוא הנקמה בעמלק, והיא מוטלת רק על מי שבפועל משתתף בהריגה עצמה. משא"כ לענין מצות הריגת ז' עממין, די"ל דשם כלול בקיום המצוה כל מי שמשתתף בכלל המלחמה. וכיון שגם כלה יוצאת מחופתה, ובפועל משתתפת במערכת המלחמה, א"כ גם היא בכלל קיום המצוה. אלא דצריך ביאור מדוע לחלק בין המלחמה בעמלק למלחמה בז' עממין. וי"ל דבעמלק עיקר המצוה היא תמחה את זכר עמלק ואילו בז' עממין עיקר המצוה היא המלחמה בהם.ולכאורה א"כ עצם המלחמה בז' עממין הוא בכלל הציווי של מצות הריגת ז' עממין, ולכן כיון דכלה יוצאת מחופתה במלחמה ומדיני המלחמה א"כ גם זה נכלל בכלל המצוה. וא"כ יקשה שוב הקושיא של המנחת חינוך במצוה תכה, דהרי מצות הריגת ז' עממין היא ע"י מלחמה, וא"כ מצווה אף במקום סכנה, ומדוע כתב שם החינוך דיחיד מצווה רק אם אינו מסתכן בזה. ולא נוכל לומר את תירוץ הגרי"ז דזהו מדיני המלחמה ולא מדין המצוה, דהרי אמרי' שגם עצם המלחמה בז' עממין הוא בכלל המצוה, ולכן המצוה שם היא גם על נשים, וכדכתב שם החינוך. ונצטרך לומר כאופן הראשון שביארנו לעיל [לפני דברי הגרי"ז], דמ"מ שני אופנים יש בקיום מצוה זו ע"י מלחמה, ובזה מצווים גם לעשות במסירות נפש. וביחיד, וקיום מצוה זו הוא ככל המצוות. וצ"ע.
אך י"ל בלא זה דאף שגם הפעולות הנלוות להריגת ז' עממין שנמצאות בדיני מלחמה שייכות כאן לעצם המצוה דהריגת ז' עממין [ולכן נשים מצוות במצוה זו], מ"מ אין בזה עדיין דין מסירות נפש בעצם המצוה, ורק הוא בדיני מלחמה, וכדביאר הגרי"ז.
♦ ♦ ♦