מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
קראה למגילה בעל פה
מתני' מגילה (ריש פרק שני, דף יז.): "קראה על פה לא יצא", ובגמ' (יח.): "מנלן אמר רבא אתיא זכירה זכירה כתיב הכא הימים האלה נזכרים וכתיב התם כתב זאת זכרון בספר מה להלן בספר אף כאן בספר" וכו'. ובתוס' רי"ד (שם מהדו"ת) כתב: "דוקא מגילה אבל בתורה אם קרא על פה יצא והכי תנן ביומא ס"ח גבי כהן ובעשור של חומש הפקודים קורהו על פה, ואע"ג דאמרי' דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ, הנ"מ לכתחילה ושמא יטעה אבל בדיעבד יצא, אי נמי אם גירסם יפה והיו ישרים אצלו שרי ובמגילה אע"פ שישרים היו אצלו אסור וכו'" עכ"ל.ובכתבי מרן הגרי"ז זצ"ל על הש"ס שם נתכוין לקושית התוס' רי"ד האחרונה, ותירץ באופ"א, דשאני קריאת המגילה, דהקריאה היא משום פרסומי ניסא ולא לשם ת"ת, ומשו"ה לא נאמר בה דינא דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ ע"כ.
♦
הטעם שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה
ונראה, ובהקדם הגמ' גיטין ס: "דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש כתיב כתוב לך את הדברים האלה וכתיב כי ע"פ הדברים האלה, הא כיצד דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב" ע"כ. וברש"י שם כתב: "דברים שאמרתי לך בכתב אי אתה רשאי למוסרן לישראל על פה", ומבואר בדברי רש"י דהך איסורא דדברים שבכתב וכו' גדרו הוא במצות תלמוד תורה, דלימוד התורה הוא דוקא באופן של מסירת התורה מסיני, והיינו דהתורה ניתנה להמסר כמו שניתנה בסיני דברים שבכתב בכתב ודברים שבע"פ בע"פ. וזהו שדייק רש"י א"א רשאי "למוסרם", היינו דהאיסור הוא רק במסירת התורה לאחרים אבל לעצמו ה"נ מותר לאומרם בע"פ. וכן נראה בדברי הרמב"ם בהל' תפילה (פי"ב ה"ח) דאיסור זה של דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ הוא דווקא במלמד לאחרים, משא"כ לעצמו, וכמש"כ בספר קובץ על הרמב"ם שם [ובחי' הגרי"ז עה"ת בפ' יתרו מבואר דבמתן תורה שמיעתם היה כמו דיבור דשומע כעונה, וכמבואר בתוס' ברכות כ: (ד"ה כדאשכחן), ובשביל זה היו צריכים לטבול כנאמר לך אל העם וקדשתם וכו'. ולפ"ז מובן שלכן איסור זה הוא דוקא במלמד לאחרים, דומיא דמ"ת]. ולפ"ז נראה בדעת הרמב"ם דס"ל כן לשיטתו גם בדינא דדברים שבע"פ א"א רשאי לכותבן, ולכן כתב בהקדמתו לי"ד החזקה דלעצמו כותב זכרון השמועות, ומדוייק כן בלשון הגמ' דברים שבע"פ א"א רשאי "לאומרן בכתב", ולא קתני דאסור לכותבן. והיינו דהאיסור ה"ד מה שמלמדם בכתב לאחרים, אבל לעצמו מותר.ובתוס' תמורה יד: (ד"ה דברים) הקשו דאיך אומרים מזמורים בע"פ, ותירצו דהך איסורא ה"ד בחומשים ועי"ש בש"מ. ותמה על דבריהם בשו"ת הרדב"ז החדשות (סימן י) מסוגיא דגיטין שם, דמפורש דגם בהפטרות איכא הך איסורא. וע"ע בתוס' בתמורה שם, שהקשו מפרשת ויושע וק"ש דאיך אומרם בע"פ, ותי' דאך איסורא ה"ד להוציא אחרים י"ח. וכדבריהם מבואר בעוד ראשונים, ראה באבודרהם בסדר התפילה, ובראבי"ה (סי' תתעח), וביראים השלם (סימן רסח), ובסמ"ג (בהל' מגילה), ובטור (או"ח סימן מט). ומבואר בזה כמש"כ בשי' רש"י והרמב"ם, דהך איסורא דדברים שבכתב א"א רשאי לאומרן בע"פ ה"ד באומרה לאחרים.
ובריטב"א בגיטין שם כתב באופ"א בטעם דדברים שבכתב א"א רשאי לאומרם בע"פ, וז"ל: "משום דבקריאתם על פה איכא הפסד דליכא למדרש חסרות ויתרות וכמה נונין הנדרשים ועקומים ולפופין, ודברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב משום דכשאינם כתובין כל א' וא' מוסרן זה לזה בדקדוק וכו'". וכדבריו נראה בר"ן (מגילה יד. [מדפי הרי"ף]) ובתוס' רי"ד הנ"ל. ומבואר דהוא מחשש טעות, דאם הוא מוסרן בע"פ איכא טעות בחסרות ויתירות וכיו"ב. ולכאורה לטעם דאסור מדין טעות יהיה אסור גם כשאומרן לעצמו בע"פ, וכ"ה בריטב"א ביומא ע. ולפ"ז תהיה גם נ"מ לקולא, דהיכא דהדבר שגור בפיו ולא תהיה טעות באמירתו בע"פ, ה"נ דהוא יכול לאומרו בע"פ גם לאחרים. וכ"כ כמה ראשונים שיובאו להלן, דלהכי שרי לומר מזמורים בע"פ כיון שהם שגורין בפיו ולא יבא לידי טעות. אמנם, בריטב"א ביומא שם כתב בתו"ד דלהכי שרי לומר פסוקים בע"פ כיון שאומרן דרך תפילה והודאה אינו בכלל זה, ולכאורה להריטב"א דהטעם בדין זה הוא מחשש טעות מאי נ"מ אם אומרן בדרך שבח.
אכן, נראה דגם להריטב"א איכא ב' ענינים בדין דברים שבכתב א"א רשאי לאומרן בע"פ, וגם איהו ס"ל לטעמא דרש"י דבעי' תורה כמסירתה, ומשו"ה מחדש הריטב"א דזה שייך רק כשאומרן בדרך ת"ת, דכך נאמרה מצוות ת"ת, משא"כ כשאומרם בדרך תפילה והודאה. וכ"נ בתו"י ביומא שם, דבתחילת דבריהם כ' דדין דאסור לאומרן בע"פ היינו דמצוה מהמובחר לאומרן בכתב, ולהלן כתב דאם הוי בדרך תפילה והודאה לא שייך האי איסורא [וכן פסק בחות יאיר בסימן קעה דלומר תהילים בע"פ דרך תפילה שרי]. ונראה דכוונת התו"י ליישב דמצד שני הענינים ליכא איסורא באמירת המזמורים בע"פ, דמחשש טעות הרי ל"ה הפקעה, ומש"ה ס"ל דרק למובחר בעינן לאומרם מהכתב, ומדין דבעינן תלמוד תורה כמסירתם בסיני דתורה שבכתב הוי מסירה בכתב, בזה ס"ל דה"ד בדרך ת"ת, משא"כ אם הוי דרך תפילה ל"ש האי דינא, וכמש"נ. ובזה מבואר מש"כ הטור בסי' מט דב' טעמים איכא דשרי לומר מזמורים בע"פ, חדא דשגורין בפיו, ועוד דה"מ להוציא אחרים [וכ"ה באבודרהם ועוד ראשונים הנ"ל], דכוונת הטור היא דבעינן לב' טעמים אלו, חדא מצד איסורא דשמא יטעה. וע"ז כתב הטור דכיון דהם שגורין בפיו מש"ה ל"ש חשש טעות, ועוד דה"מ להוציא אחרים וכו', היינו דמצד דין דבעי' כמסירת התורה מסיני ה"ד לאחרים אבל לעצמו שרי. אלא דס"ל לטור דבפסוקי התורה, גם אם אומרם לשם תפילה וכיוצא, איכא חסרון מדין דברים שבכתב וכו', שהרי לא תירץ כדברי הריטב"א הנז', דלריטב"א והתו"י מבואר דבדרך תפילה ליכא הך איסורא.
ויסוד דברינו, דאיכא ב' הטעמים, מוכרח משיטת רש"י עצמו, דאף דהוא כתב בגיטין את הטעם שיהא כמסירת התורה, מ"מ ס"ל דדברים שבע"פ אסור לכותבן גם לעצמו, שהרי כתב בשבת ו: (ד"ה מגילת סתרים) ובב"מ צב. (ד"ה מגילת סתרים) דמגילת סתרים היינו שלא ניתנה ליכתב ואסור לכתוב הלכות. ומוכרח דאיכא טעם נוסף בענין זה והיינו מדין טעות, וכמבואר, ומד"ז אסור גם באמירה שלא לשם ת"ת, אלא דאם הם שגורין בפיו שרי. וכבר עמדתי בזה בספרי משא יד ח"א בפ' כי תשא, ובכנסת ראשונים בתמורה שם עי"ש.
ובזה נראה לבאר את דברי תוס' רי"ד והגרי"ז הנ"ל בהא דבעי למיעוטא דקרא למגילה בע"פ לא יצא, ותיפ"ל דדברים שבכתב א"א לאומרם בע"פ. והיינו דהאיסור לומר דברים שבכתב בע"פ, הוא משום דתורה ניתנת כמסירתה, וזה שייך רק בקריאה לשם ת"ת, משא"כ בקריאת מגילה, דהוי קריאה לפרסומי ניסא וכמש"כ הגרי"ז. אכן, עדיין איכא איסור מחשש טעות, דכתב הראשונים הנ"ל דמשו"ה דברים שבכתב א"א רשאי לאומרן בע"פ, ובזה צריכים לתירוץ התוס' רי"ד, דלטעמא דטעות בדיעבד יצא.
ולפי"ז ניחא קושיית הראשונים הנ"ל לגבי אמירת המזמורים בע"פ דדברים שבכתב א"א רשאי לאומרן בע"פ, די"ל דהתם ל"ה קריאה לשם לימוד אלא הוי קריאה לשם תפילה, ובזה ליכא דינא דדברים שבכתב וכו'. וזו כוונת התו"י והרא"ש והריטב"א ביומא ע. הנ"ל, שכתבו דכיון דאומרן דרך שבח ותפילה שרי, וכמש"נ.
♦
האם גם נביאים אסור לאומרן בע"פ
ובזה מבוארין דברי התוס' בתמורה הנ"ל, שכתבו דבנביאים ליכא הך איסורא. דטעמם בזה הוא דכיון דבנביאים מסירתם היתה מעיקרא בע"פ, ורק אח"כ נאמר צווי לכותבן, משא"כ בתורה האמירה היתה למשה מעיקרא כדי לכותבן, אבל בנביא אופן מסירתם היתה בע"פ כנבואה, ואח"כ נצטוו לכותבן לדורות, ולכן ל"ש הך איסורא, דלא חשיב שינוי מהאופן שניתנה. וראה בש"מ בתמורה שם, שהוסיפו על התוס' "שהרי עדיין לא היו נביאים וכתובים", היינו דהצווי למשה רבינו, דכתוב לך וכו', הוי צווי רק על חומשים, משא"כ על נו"כ, דמעיקרא הם ניתנו בע"פ בתורת נבואה. אכן, נראה דהתוס' בתמורה, שכתבו דבנביאים ליכא הך דינא דדברים שבכתב וכו', כוונתם לומר באיסור שמצד ההלכה דבעינן תורה כמסירתה תורה שבכתב בכתב ובע"פ בע"פ, ובזה ס"ל דה"ד בחומשים ולא בנביאים וכנ"ל. אמנם, חשש דטעות שייך כן גם בנביאים, דכל שאומרם בע"פ איכא חשש טעות, אלא דהתוס' כתבו הך היתר רק לענין האיסור דבעינן תורה כמסירתה.והא דמיירי התוס' דוקא בהא הלכתא דכמסירתן, הוא עפי"מ דאמרי' בתמורה שם, דכותב הלכות הוי כשורף התורה, ועי"ש ברש"י ב' הפירושים. ואם הוי רק מחשש טעות אמאי הוי כשורפי תורה ולית ליה קדושת ספר, הא מ"מ בליכא טעות יוכל לכתוב, וע"כ דהתם מיירי מצד הדין דכמסירתם דתורה שבע"פ לא ניתנו ליכתב, ומש"ה בכותבם חשיב כשורף תורה [וכבר העיר בחקרי לב (או"ח סימן יב), דמוכח בגמ' דלית ליה מצות ת"ת. מיהו יל"ע, דאם לעצמו שרי לכתוב, כדברי הר"מ הנ"ל א"כ אמאי ל"ל דין ספר בכותבן, ואמאי הוי כשורפי תורה, ואולי לטעם זה ה"נ גם לעצמו אסור לכותבן]. ועוד, דבגמ' בתמורה שם אמרי' דהלומד מהם אינו נוטל שכר, ואם הוי רק מחשש טעות אמאי ל"ל מצות ת"ת? וע"כ דמיירי מדינא דמסירת התורה, דמהות מצות ת"ת היא כמסירתה, ותורה שבכתב מצוותה בלימוד מהכתב דוקא, ותורה שבע"פ מצוותה בע"פ דווקא, ומש"ה הכותבן ולומד מהן אינו נוטל שכר מצות ת"ת.
ולפ"ז יש ליישב את קושיית הרדב"ז על דברי התוס' מהגמ' בגיטין, דאמרי' דאיכא הך איסורא גם בהפטרות, דאה"נ איכא הך איסורא גם בהפטרות מטעם דטעות, אלא דהתוס' כתבו דלטעם דבעינן תורה כמסירתה ל"ש זה אלא בחומשים ולא בנביאים וכתובים, וכמש"נ [ובדעת שאר הראשונים, שלא הזכירו חילוק זה דה"ד בחומשים ולא בנביאים, י"ל דס"ל דדין נבואה חל רק כשהיא ניתנה ליכתב לדורות, ובשעת אמירתה עדיין לא הוי תורת נבואה, וא"כ משעה שנכתבה שוב הוי מסירה בכתב, ושייך בזה דינא דתורה כמסירתה].
ולדברי התוס' ניחא בפשיטות קושיית התוס' רי"ד ממגילה בע"פ, דתיפ"ל דדברים דבכתב וכו', דהא להתוס' בתמורה בנביאים ליכא הך איסורא. אכן, התוס' רי"ד שלא תירץ כן, י"ל דס"ל כתוס' ב"ק ג: (ד"ה כדמתרגם), דגם בנביאים יש דין זה. אך יתכן דהוא מצד הדין של חשש טעות, דז"ש גם בנ"ך, וכן גם בקריאה של פרסומי ניסא, ולהכי תירץ התוס' רי"ד דה"מ לכתחי' וכו' [ולהלכה פסקו כן המהרשד"ם (סימן קח) ובערוך השולחן (סימן מ, יט), דבקרא תורה בע"פ יצא בדיעבד]. וע"ע ביראים השלם (סימן רסח), דנראה דהא דאין קורין מגילה בע"פ הוא מדין דברים שבכתב וכו', דלענין מגילה החמירה תורה שלא לאומרה בעל פה אפי' לעצמו, וכ"כ בסמ"ג בהל' מגילה עיש"ה.
♦
פרשת קריאת שמע בעל פה
והנה, כתב רבינו יונה בברכות (דף ה. מדפי הרי"ף) וז"ל: "הקורא קריאת שמע מכאן ואילך [לאח"ז] לא הפסיד כאדם שקורא בתורה. ויש לשאול מה בא להשמיענו שלא הפסיד כאדם שקורא בתורה וזה דבר פשוט הוא, ותירץ הרב רבי שלמה מן ההר ז"ל דאתא לאשמועי' שאע"פ שדברים שבכתב לא נתנו לאמרן בעל פה ושאר פסוקים אינו יכול לקרוא אפי' הכי ק"ש יכול לקרותה על פה, ואע"פ שאינו קורא אותה לשם חובה דכיון שניתנה לאומרה על פה לחובה יכול לאומרה אפי' שלא לחובה כל הפעמים שירצה, ומזה הטעם התקינו לומר פרשת קרבנות על פה בכל יום מפני שהיא חובה וכו', ומזה הטעם נמי אומרים בהרבה מקומות פרשת ברכת כהנים דכיון שחובה לומר בכל יום ברכת כהנים על פה בשעת נשיאות כפים יכול לאומרה אפילו שלא במקום חובה, ומזה הטעם אמרו ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה דכיון שהוא מענין הקרבנות ומצינו שמצוה לומר פרשת קרבנות על פה כדאמרי' לעיל לא חששו בקריאת' אפילו כשאינו לחובה, כללו של דבר כל פסוק שניתן למצוה או לחובה לאמרו על פה יכול לאמרו כמה פעמים שירצה אפילו בשעה שאין בו מצוה כלל, ואין בזה משום דברים שבכתב לא ניתנו לאומרה על פה הואיל וניתנו לאומרה פעם אחת" עכ"ל.וצ"ע, דהראשונים הקשו על קריאת שמע בזמנה דאיך מותר לאומרה בע"פ, ותירצו או משום דשגורין בפיו וליכא חשש טעות להכי שרי, או משום דאומרן לעצמו וכנ"ל. אך ר' יונה לא הקשה על ק"ש בזמנה, אלא על ק"ש לאחר זמנה, ולכאורה מה שנתרץ על ק"ש בזמנה, ה"נ נימא על ק"ש אחר זמנה. ומה שתירץ הר' יונה דכיון שניתנה לאומרה בע"פ לחובה יכול לאומרה אפי' שלא לחובה, תמוה - דהא כשאומרה לחובה הוי בתורת מצוות ק"ש, משא"כ אחר זמנה הוי כקורא בתורה, וא"כ יהיה בזה משום דברים שבכתב וכו'. וכן בשאר הדברים שהזכיר הרבינו יונה דמותר צ"ב, דמה לי שהם ניתנו לאומרה בע"פ פעם אחת.
ועפ"י המבואר יש ליישב את דברי ר' יונה, דלהכי לא הקשה על ק"ש בזמנה דיהא אסור לאומרה בע"פ, וכקו' שאר הראשונים הנ"ל, דבק"ש בזמנה ס"ל דל"ש האי דינא, כיון דהוא אומרה בתורת ק"ש וקבלת עול מלכות שמים ולא בתורת לימוד, ולכן ל"ש כלל איסורא דא"א רשאי לאומרן בע"פ. וזהו כמש"כ עפ"י המבואר בריטב"א ובתו"י דרק בדרך לימוד תורה אסור, וגם משום חשש טעות ליכא כיון דשגורין בפיו. ולכן הקשה ר' יונה רק בק"ש לאחר זמנו, דאמרי' בגמ' דהוי כקורא בתורה, דהא א"כ הוי קורא בתורה שבכתב בע"פ, ובזה תירץ הרבינו יונה דכיון דפרשת ק"ש ניתנה להמסר גם בע"פ בזמנה, שוב לא נאמר בהך פרשה הך דינא באופן מסירתה, והוא בכל גוונא, ובהך פרשה לא נאמר הך דינא דדברים שבכתב וכו'. והטעם בזה נראה דהרי אף שאומרה לאח"ז ונוטל שכר כקורא בתורה, אבל הרי אין אומרה בתורת לימוד, אלא משום קבלת עול מלכות שמים, ורק דאינו יוצא בזה משום דהוי לאח"ז, אבל איהו אינו אומרה בתורת לימוד. ולהכי, כמו דבזמנה ליכא דינא דדברים שבכתב א"א רשאי לאומרן בע"פ, כיון דל"ה אמירה בתורת לימוד, ה"נ לאח"ז, כיון דאין הוא אומרה משום ת"ת אלא משום ק"ש, אף דחשיב כקורא בתורה, לא נאמר בזה דינא דדברים שבכתב [ועי' במשנה ברורה בסי' מז סקי"ז גבי ק"ש לאח"ז אם הוי כת"ת, ונ"מ בזה אם בעי' לברכת התורה ועי"ש בביה"ל, ויש לדון דכיון דאומרה משום ק"ש ולא משום ת"ת אפשר קודם ברכה"ת ואכמ"ל].
♦
ונסיים בדבר אגדה מענייני פורים. אי' בחז"ל בגמ' חולין קלט: משה מהתורה כו' המן מהתורה כו' אסתר מהתורה כו' מרדכי מהתורה וכו', ומבואר שכל אלו המוזכרים שייכים לנס פורים וצריך לכך רמז מהתורה, ובשם הגר"א הובא דגם משה רבינו שייך לפורים, כדאי' במדרש דמשה רבינו שאל כלום יש בדור ראוי להתפלל, ונענה על מרדכי והשיב הוא למטה ואני למעלה, הרי דבזכות תפילת משה רבינו היה הנס. ונראה דלכן צריך שייכות דמשה רבינו לנס פורים, דכיון דבפורים קיימו וקיבלו את התורה מרצון הוי כקבלת התורה מחדש, ושפיר בעי שייכות דמשה רבינו נותן התורה להך נס, והוא נפלא.
ונראה דזהו המצוה דעד דלא ידע וכו' היינו לרמז על התורה שניתנה קודם בכפיה, דזה הוי בחינת עד דלא ידע כיון דהוי בכפייה. והנה, נאמר במגילה (ח, טז) ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר ובגמ' מגילה טז: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר - אמר רב יהודה אורה זו תורה וכן הוא אומר 'כי נר מצוה ותורה אור". וצ"ב, דאחר שדרשו חז"ל אורה זו תורה לכאו' הו"ל למיכתב ליהודים הייתה תורה, ואמאי כתבוה בלשון כינוי. ונראה לבאר העניין, דאכן אורה אין זה כינוי של תורה, אלא אדרבה תורה הנלמדת מתוך שמחה ואהבה הוא האור האמיתי, וישראל היו נתונים במצב שקבלוה מאהבה, ולא ע"י כפיית הר כגיגית, על ידי זה זכו לדרגה כזו גבוהה של תורה שהייתה אורה ממש, להכי כתבו במגילה בלשון אורה.
[אמנם ברמב"ן שבת פח כ' בסו"ד: "לפיכך כשבאו לארץ בביאת שניה בימי עזרא עמדו מעצמם וקבלו ברצון שלא יטענו עוד שום תרעומת והיינו בימי אחשורוש שהוציאם ממות לחיים והיה זה חביב עליהם מגאולה של מצרים", ומשמע דהקיימו וקיבלו היתה לשנה אחרת כשעלו לא"י בימי עזרא, ואולי בזמן פורים כבר היו רוב ישראל בא"י].
♦ ♦ ♦