"נזכרים ונעשים", מקור קביעות ימי הפורים
הנה, בסוף המגילה נתבאר קביעות ימי הפורים ומצוותם, ויש בפסוקים אלו קושיות רבות:א. ראשית יש להבין את ענין כפילות הענינים שלשה פעמים: ראשית נזכר הנס שהיה בי"ד ובט"ו, ולכן כתוב (ט, יט): "על כן היהודים הפרזים... עושים את יום י"ד לחדש אדר שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו". אח"כ (שם, כ-כג) כתוב פעם נוספת: "ויכתב מרדכי... לקים עליהם להיות עושים את יום י"ד לחדש אדר ואת יום ט"ו בו בכל שנה ושנה, כימים וגו', לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים". ופעם שלישית (שם, כז-כח) כתוב עוד פעם על הקבלה בכללות: "קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם וגו', להיות עושים את שני הימים האלה וגו' והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר". הלא דבר הוא.
ב. עוד יש להתבונן בחילוקים שבפסוקים, שבפס' י"ט כתוב מחד "יום טוב" ומאידך לא נזכרה נתינת מתנות לאביונים, ובפסוקים כ'-כ"ג לא נזכר יו"ט אבל נזכרו מתנות לאביונים, ובפס' כ"ז-כ"ח לא נזכרו כלל מצוות פורים, רק 'נזכרים ונעשים', ולא נזכר במה.
ג. עוד קושיא יסודית, שהמצוה העיקרית, שהיא קריאת המגילה, לא נזכרה כלל בתוך המגילה, אלא רק נרמזה בה, כדאיתא בירושלמי (מגילה א, א): "מהו נזכרים ונעשים, נזכרים בקריאה ונעשים בסעודה". ומדוע היא לא נכתבה עם תקנות הפורים.
ד. והקושיא גדולה יותר, כשנתבונן בסוגית הגמ' (מגילה ב.), הדנה בתחילה מה המקור להא דעיירות יכולין לקרוא מי"א, ודרשו מב' קראי, "זמן זמניהם", או "ימים כימים". והנה, בהמשך (ע"ב) מייתי מקור לחיוב מוקפין מקרא "להיות עושים את יום וגו'", דאתא 'את' ופסיק דזמנו של זה לא כזמנו של זה. ומקשי' "אשכחן עשייה זכירה מנלן", ופירש"י "אשכחן עשייה דמשתה ויום טוב, קריאת המגילה מנלן שנקבע להם זמן לפרזים בארבעה עשר", ומתרצי' דאיתקש זכירה לעשייה. ויל"ע מ"ט בדרשות הנ"ל לרבויי י"א וי"ב לא הקשו ג"כ זכירה מנלן, דהרי בהני קראי דמייתו 'זמניהם' ו'כימים' לא נאמרה זכירה, וא"כ מנלן דקאי גם על קריאת המגילה.
♦
א. ב.
והנה, באמת כבר נתבאר בגמ' שהיו ב' תקנות, כדאיתא בדף ה: דמתחילה ביקשו לקבל עליהם שיהיה יו"ט, אבל לבסוף קיבלו רק משתה ושמחה. ולפ"ז מבואר מה שבתחילה כתוב ומשלוח מנות ולא מתנות לאביונים, דכיון שבאו מדין י"ט תקנו משלוח מנות, שהוא קיים גם בכל יו"ט, כדאיתא בביצה ט"ו (על-פי הפסוק): "ושלחו מנות לאין נכון לו". ואח"כ, כשחזרו ותקנו שיהיה יום משתה ושמחה בלי יום טוב, ממילא הוסיפו גם מתנות לאביונים, שכעת אין זה מצד יו"ט אלא מצד המשתה ושמחה. ותקנו להרבות בשמחה בב' התקנות אלו, שהם ב' ענינים נפרדים כידוע.והטעם שמתחילה רצו לעשות יו"ט ולבסוף חזרו בהם והוסיפו מצוות נתבאר במלבי"ם, עפ"י הדיוק שמעיקרא היתה הקבלה של בני הפרזים בלבד (שהם הכירו יותר בגודל הסכנה), ואח"כ התווספה הקבלה של המוקפין. ולכן רק בתחילה קיבלו יו"ט, שהרי אסור בבל תוסיף להוסיף ימים טובים חדשים ולאוסרם בעשיית מלאכה, אלא דהפרזים יכולים היו לקבל, כיון שהם נידונים כיחידים, אבל אח"כ, כשהודיע מרדכי גם למוקפים את גודל הסכנה שהיתה ואת גודל הנס, וכעת כבר לא יכלו לעשות יו"ט שכולל את כל ישראל, ולכן תיקנו רק משתה ושמחה ומתנות לאביונים, בדוגמת יו"ט [והוסיף דלכן ביארה המגילה "והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה" - שכנגד זה המשתה ושמחה, "ומאבל ליום טוב", שכנגד זה מתנות לאביונים. וכ"כ בשו"ת בנין שלמה (סי' נח) דמחמת שקיבלו עליהם שמחה עם משלו"מ, ע"כ קבעו שלא יהיה איסור מלאכה].
♦
ובזה נבוא לבאר את הקושיות האחרונות על מקור קריאת המגילה, שהקשתה הגמ' 'זכירה מנלן', ומשמע דאכן מהפסוקים הראשונים שלא נזכר בהם קריאת המגילה אי אפשר להביא ראיה על קריאת המגילה, וא"כ קשה איך הביאו מקור בתחילה לקריאת המגילה בי"א וי"ב מאותם הפסוקים? אבל באמת בעיון היטב נמצא דקושיא ליתא, דקושית הגמ' בע"ב 'זכירה מנלן' אינה באה להקשות מנלן שצריך כלל לקרות את המגילה במוקפין, דפשיטא שאם נתבאר שהוא יום הפורים אצלם, אז קוראים בו את המגילה. אלא הקושיא היא - מנלן דהחלוקה ביניהם היא גם בקריאת המגילה, דלמא כולן קורין בי"ד, או דדילמא הכל קורין בב' הימים, כדכתיב נזכרים רק בעשי' נקבע י"ד לפרזים (עי' בשפ"א שהתלבט בין ב' הצדדים הללו).
ולפ"ז נבאר בפשטות את המשך הפסוקים, אחר שהובאה קבלת הפרזים בראשונה ואחריה קבלת כל ישראל, כולל המוקפים, מתארת המגילה את הדברים "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם, כי המן בן המדתא האגגי וכו', על כן קראו (חכמי ישראל שקבעו התקנה על כל היהודים קראו כן) לימים האלה פורים על שם הפור". ואח"כ באה המגילה לקבוע על ספר את התקנות לעולם, והקדימה לזה "על כן על כל דברי האגרת הזאת", דהיינו כיון שמרדכי הודיע להם הכל בפרטות איך היה הנס בתקפו גם באותו יום, לכן - "קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם וכו' להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה". וזו הקבלה קאי בעיקר על מקרא מגילה, כמו שממשיך "והימים האלה נזכרים ונעשים", והיינו קריאת המגילה ועשיית המצוות.
ויתבאר היטב מה שנוסף בפסוק זה, שכאן לא בא לפרש כלל מה קיבלו עליהם, וגם לא באלו ימים קיבלו, שזה כבר נתבאר לעיל הימים והקבלות שקיבלו בהם, אלא מה שבא עתה הוא לקבוע על ספר במגילה לדורות הבאים את אותן הקבלות, ולכן רק רומז שקיימו וקיבלו וכו' והימים האלו נזכרים ונעשים, הכל כפי שנתבאר לעיל.
ומובן מאוד שכשבאו בגמ' ללמוד מקור לתוספת ימים לי"א וי"ב וכן למוקפין ופרזין למדוהו מהפסוקים הראשונים, שבהם נתפרש אלו ימים קיבלו על עצמם, שקריאת המגילה שנתפרשה אח"כ היא תהיה באותם הימים.
♦
ג. ד.
ואפשר להוסיף בזה, שבתחילה, שידעו כולם את גודל הנס, לא ראו לנכון לקבוע לדורות חיוב קריאת המגילה לדעת הנס, שהרי ידוע הוא ומפורסם, ולכן לא תקנו אלא את המצוות המעשיות, אבל לבסוף כשמיירי 'עליהם ועל זרעם' והיינו לדורי דורות, שם הוסיפו שלפני קיום ה'נעשים' יהיה גם 'נזכרים', להזכיר ולפרסם בכל שנה מחדש את תקפו של נס, וכל ה'נעשים' יהיה כהמשך ל'נזכרים'. וזה חוץ מהמטרה של השבח וההודאה ופרסום הנס שע"י המגילה [כדאי' בדף יד. "ומה ממות לחיים אמרי' שירה וכו'", וכן אמרי' שם "קרייתא זו הלילא", וכן נתבאר בגמ' ד. דריש מלמען יזמרך כבוד וכו', ופירש"י "וקריאת מגילה שבח הוא שמפרסמים את הנס, והכל מקלסין לקב"ה"].ונתבונן, דגם במצות שבת וי"ט יש מצות 'זכירה' בתחילתם לפני ה'עשיה', והיינו הקידוש שבו מתקיים מצות 'זכור את יום השבת' - זכרהו בכניסתו, ומאידך גם בו יש ענין השבח והקילוס, כמש"כ הרמב"ם (בסה"מ): "...זכירת שבח וקידוש", ובתשובת הרשב"א (ח"ד סי' רצ"ה): "...כעין שבח וקילוס" [וע"ש, דביציאה לקראת שבת בזמרה מתקיים ג"כ ענין הקידוש מדאורייתא]. והוא נפלא להתבונן דמה שעושים בכל שבת וי"ט ע"י הקידוש, לקרות שם על כל כבוד ועונג השבת, מעין זה נעשה בפורים בקריאת המגילה, שבזה נזכרים ונעשים וכנ"ל.
♦ ♦ ♦