אב"ד 'שערי שלום' ומחבר שו"ת 'בריתי שלום'
בעניין זמן קריאת המגילה בישוב מבשרת ציון
בס"ד, ראש השנה לאילנות התש"פלכבוד הרה"ג ר' ... שליט"א
ממקימי עולה של תורה בעיר מבשרת ציון
אחדשה"ט וש"ת
בדבר שאלתו, שאלת חכם, אודות קריאת המגילה בעירכם, שבעבר נהגו רוב ככל בני העיר (עפ"י המרא דאתרא רבי מרדכי חזיזה זצ"ל, שהסכימו עמו כמה גדולי תורה) לקרות בט"ו, ואח"כ הוקמו שכונות חדשות שרבניהם הורו לקרות בי"ד, וכעת רוב בני העיר קורין בי"ד, מלבד בקהילתכם ובעוד כמה קהילות בודדות, אם שפיר אריך להחזיק במנהגכם.
וכבר הראני עמיתי הגר"א פרינץ שליט"א מש"כ בגודלו להשיב אליכם דבר דבור על אופניו, וכיהודה ועוד לקרא אבוא לחזק את דבריו, אשר אחר עיון ממושך בסוגיא פשוט בעיניי שעליכם לקרוא בי"ד, והקורא אצלכם בט"ו עובר בב' לאוין דאורייתא, לאו דלא תשא ולאו דלא תתגודדו.
וראשית אבוא בקצירת האומר ממש בענין דיני סמוך ונראה לעיר החדשה, אשר כידוע דעת רוב גדולי הדורות האחרונים (הגר"ש סלנט, הרב האדר"ת, הגרי"מ טיקוצ'ינסקי, החזון איש, ציץ הקודש, ההר צבי, הבני ציון, המנחת יצחק, האור לציון, השבט הלוי, ועוד רבים) לחשב סמוך ונראה דווקא מהעיר העתיקה של ירושלים, ולא מהשכונות החדשות [אלא שמ"מ דעת רובם שהשכונות החדשות עצמן המחוברות לעיר העתיקה בלא הפסק של קמ"א אמה המה כן נחשבות כסמוך לכרך, ולדעת הגר"ש סלנט והאדר"ת והגרימ"ט גם המה לא נחשבות סמוך], ואילו דעת מיעוט מגדולי הדורות האחרונים (היינו בעל התורת חסד, המהרי"ל דיסקין, הגרי"ח זוננפלד, הראי"ה קוק, כף החיים, הגרי"ז מינצברג, ועוד) שיש לחשב סמוך ונראה מקצה השכונות החדשות של ירושלים (היינו המחוברות לעיר העתיקה עם רצף בתים בלא הפסק קמ"א אמה).
ולמעשה נהגו רבים (עפ"י הנחיות כמה מגדולי הפוסקים זצ"ל) לקרוא בט"ו באם מתקיימים ד' תנאים (במצטבר), כדיעויין למשל במש"כ הגרמ"מ קארפ (בקובץ הליכות שדה גיליון מס' 10) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל:
א. סמוך בתוך מיל לעיר החדשה.
ב. נראה מהעיר העתיקה.
ג. ששהמקום נחשב לחלק מירושלים מבחינה מוניציפאלית.
ד. שהמקום מחובר ע"י עירוב לעיר העתיקה.
ובנדון מבשרת ציון, אין אפילו תנאי אחד מושלם מתוך הארבעה, שאינה נראית מהעיר העתיקה כ"א רק מהשכונות החדשות, וגם אינה סמוכה בתוך מיל לעיר החדשה [מלבד לחידושו המופלג של הכה"ח לשער מיל עפ"י שיעור נסיעה של ח"י דקות, והלא כולא דרבוותא פליגי עליה בזה], וגם אינה נחשבת כחלק מירושלים לכל מילי, אלא רק לכמה דברים מחוזיים [שד"ז תלוי לכאו' בין ההגדרה של הר"ן לבין ההגדרה של המאירי, ואכמ"ל], ובפרט בשנים האחרונות שזכיתם תלי"ת להתקין עירוב טוב יותר לתוככי העיר מבשרת, הרי שעל אף שעדיין קיים העירוב הקודם המחבר את העיר מבשרת לירושלים, מ"מ פשוט שבכה"ג אי"ז מחשיב את עירכם כסמוכה לירושלים, וכמבואר כ"ז במנחת יצחק ח"ח סי' סב באורך.
והאמת שגם בעירוב גמור שסומכים עליו לכל מילי גם אז רבו הדעות שאי"ז מחשיב כסמוך לענין קריאת מגילה (כדיעויין במנחת יצחק שם, וכן בשו"ת להורות נתן חי"א סי' עח וחי"ג סי' נד ובספר ירושלים הרים סביב לה מהגר"ש דבילצקי זצ"ל), ואני מצאתי שזהו לכאו' כבר ספק מפורש בירושלמי במסכת ראש השנה (פ"ד ה"ב) לגבי תקיעת שופר בעיר הסמוכה לירושלים בזמן שהיה שם סנהדרין, דאיתא שם "ר' יונה בעי היתה יכולה לבוא בעירובין", ולא איפשיטא, ויעויין בשו"ת מהרש"ם (ח"ו סי' מז) שמדקדק שהבבלי לא ס"ל כלל להך ספיקא דהירושלמי, אלא שמיפשט פשיטא להו לחכמי הבבלי דלא חשיב סמוכה כה"ג.
נמצא אפוא, שמנהג זה שנהגתם הוא רעוע מאוד מבחינת ההלכה אף בזמן הקדום שהייתם נסמכים בכל מילי על העירוב של ירושלים, וגם אז לא היה למנהגכם בענין קריאת המגילה משענת ראויה להישען עליה, דאם גדול אחד או שנים הוו ס"ל שעליכם לקרות בט"ו, וכך הורו להרב חזיזה זצ"ל לפום רוחב דעתם, אך הלא הרב חזיזה עצמו שאינו רואה עצמו בר הכי להכניס ראשו בין ההרים הרמים וודאי מחוייב לנהוג כדעת רובא דרבוותא, וכמו דקי"ל בכל דוכתא שאחרי רבים להטות, ואין לאף אחד היתר להחליט לעצמו לתפוס כדעת המיעוט, מלבד היכא שבעלי דעת המיעוט המה רבותיו המובהקים שנוהג כשיטתם בפסקיהם בכל מילי.
עאכו"כ לגבי המצב כיום, שגם מעלת העירוב הוסרה כמעט לחלוטין ע"י העירוב החדש הפנימי של מבשרת, דוודאי שעליכם לנהוג בי"ד.
ואחדד שוב בענין פסיקת המרא דאתרא, דפשוט הדבר שבגוונא שהמרא דאתרא אינו שקול להיות נמנה בין בעלי הסברות, שיש לבני עירו לנהוג כדעת רוב פוסקי הדור בענין, ובאם המחלוקת שקולה בין הגדולים כי אז קי"ל (ברמב"ם הלכות ממרים פ"ב ה"ז) שבשל תורה יש להחמיר ובשל דברי סופרים יש להקל.
וכ"כ בשו"ת שואל ונשאל (ח"ג סי' רו) וז"ל "נראה דדבר פשוט ומפורסם הוא דגם בעיר חדשה דעוד לא הונהג בה מנהג בבוא ליד המורה נדון שהוא מחלוקת הפוסקים ומחלוקת שקולה היא אין כח ביד המורה ההוא לברר ולבחור לו דיעה אחת מהדיעות ההם אשר יש לו חפץ ורצון בה או לאנשי עירו כי לא ניתנה תורה במתנה לכל מי שנתמנה למורה להשתמש בה לרצונו חלילה. ועיין להרב פרי תואר סי' ט"ל סק"ה שכ' דלאו כל כמיניהו לברור וכו' רק יש לו להמורה ההוא ללכת בדבר ההוא כפי חקי וכללי ההוראה אשר כיילו לן רבותינו אם בר הכי הוא, ואם לאו בר הכי הוא אין לו לעשות דבר מדעתו רק לשאול לרבני הדור וכאשר יגידו לו לא יסור מדבריהם ימין ושמאל, וכבר נודע כי כפי כללי ההוראה בדבר שהוא מחלוקת שקולה בין הפוסקים ואין מנהג בעיר יש לנו לפסוק דאם הוא דבר שאיסורו מן התורה יש לנו לאסור מן הספק מטעם דספיקא דאורייתא, ואם איסור דרבנן הוא יש לנו להקל דספיקא דרבנן הוא וכמבואר בדברי הש"ך בכללי ההוראה ביו"ד סי' רמ"ב. ואם במחלוקת ההיא יש רוב הפוסקים לחד צד יש לנו ללכת אחר הרוב הן להקל הן להחמיר הן באיסור דרבנן הן באיסור דאורייתא וכמבואר בדברי הש"ך הנז' מדברי מור"ם בחו"מ ע"ש", עכ"ל בעל השואל ונשאל זצ"ל.
וכעת אבוא לבאר ענין "לא תתגודדו", שכתבו גדולי האחרונים (רד"ך בית יב חדר ב, אבקת רוכל סי' לב, מהרשד"ם חיו"ד סי' קנג, פאת השלחן הל' א"י פ"ג ס"ק יד) דהיכא שיש ב' קהלות בעיר אחת וכל קהילה נוהגת כמנהגה לית בזה משום לא תתגודדו, דחשיבי כשתי בתי דינים בשני ערים שונות שפסקו רוב הראשונים כשיטת רבא (ביבמות יד.) דשרי להו לנהוג בפסקים חלוקים.
וביאור הדבר נלענ"ד עפ"י מש"כ המגן אברהם (בסי' תצג ס"ק ו) והחתם סופר (ח"ו סי' פו) להוכיח מקיצור פסקי הרא"ש (בסופ"ק דיבמות) שסובר דכל ענין לא תתגודדו היינו כאשר צד אחד סבור שגם על הצד השני לנהוג כמותו, ושאינם עושים כדין, אך אם קהילה אחת הביאה עמה 'חומרות' ממקומה הקודם, והיא מודה שלאנשי הקהילה השניה שאין להם מנהג כזה מאבותיהם אין שום חיוב לנהוג גם הם להחמיר בזה, כי אז לית ביה משום לא תתגודדו.
ומעתה מובן הדבר היטב דעת גדולי האחרונים שהבאתי לעיל, שהרי ידוע הדבר דמי שיש לו פוסק קבוע שהולך אחריו בכל מילי, בין להקל ובין להחמיר, שרשאי להקל כמוהו אף כאשר הוא בדעת מיעוט, וכלשון החזון איש (חיו"ד סי' קנ ס"ק א): "מקרי רבו כל שהוא קרוב לו ושומע שמועותיו תמיד ברוב המצות, ובזה אם יש שני חכמים קרובים לו רשות בידו להחזיק בהוראותיו של אחד מהם ולהחזיקו כרבו והיינו דאמרינן הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה והיינו להחזיקם כרבו ולהלוך אחריהם תמיד בין לקולא בין לחומרא ודין זה בין בחיי החכם ובין לאחר מותו כל שידועות הוראותיו והלכותיו מפי תלמידיו או מפי ספריו", עכ"ל.
וממילא א"ש היטב הטעם שכאשר אנשי קהילה אחת נוהגים בכל דבריהם כפוסק מסויים, בין להקל ובין להחמיר, רשאים לנהוג כמותו אף כאשר רוב קהלות העיר נוהגות אחרת מכך, מכיון שגם הם בעצמם אם ישאל אותם מי שאינו מבני קהלתם כיצד עליו לנהוג הרי יורו לו בוודאי שעליו לנהוג כפי כללי ההלכה הרגילים (שהולכים אחר הרוב, ובמחלוקת שקולה מחמירים בדאורייתא ומקילים בדרבנן), ורק יסבירו שהם עצמם נוהגים כמנהגם מאחר שהם כפופים לפוסק מסויים שמנהגם כמוהו בכל מילי, וע"כ אין בזה משום לא תתגודדו, ודו"ק.
ולפי"ז מובן מה שישנם מקומות שרוב התושבים בהם נוהגים לקרות בט"ו, מלבד הנוהגים בכל דבריהם כפוסק פלוני הסובר שיש לקרוא בי"ד, שאזי באם יש להנוהגים כאותו פוסק פלוני קהילה נפרדת משלהם הרי שוודאי שרשאים ואף צריכים לנהוג כוותיה גם בענין זמן קריאת המגילה.
אך כ"ז אינו שייך בנדו"ד, דוודאי שאין כאן פוסק מסויים הפוסק לקרוא בט"ו שהוא אצל אנשי מבשרת בגדר "שהוא קרוב לו ושומע שמועותיו תמיד ברוב המצות" ו"שידועות הוראותיו והלכותיו מפי תלמידיו או מפי ספריו", וע"כ בוודאי דאית בזה משום לא תתגודדו, שלהרבה פוסקים אחרונים הוא לאו גמור מדאורייתא, וכדעתם משמע בדברי הריטב"א ביבמות (יג:).
ועוד אומר בזה דבר חריף, דהנה בשו"ת שואל ומשיב (מהדות"ל ח"ג סי' כח) תמה אמאי לגבי תקיעת שופר בר"ה שחל בשבת התירו חכמים רק במקום שהוא גם גם קרוב מיל וגם נראה מירושלים, ואילו לגבי קריאת מגילה בט"ו קי"ל ד"סמוך אף על פי שאינו נראה, נראה אף על פי שאינו סמוך". ותירץ דגבי תקיעת שופר ליכא משום לא תתגודדו במה שנמנעים מלתקוע מחוץ לירושלים, משא"כ בפורים שקריאת המגילה היא בקום ועשה חשו טפי ללא תתגודדו, וע"כ קבעו שגם סמוך לחוד או נראה לחוד נגרר אחר הכרך.
ולכאורה דברי השואל ומשיב הללו שייכים רק להפוסקים (כהמהר"ם אלשיך סי' נט, הראי"ה קוק בשו"ת משפט כהן סי' קכה, ועוד) שגם בב' קהלות בעיר אחת שייך לא תתגודדו, דאילו לדעת רוב האחרונים הנז"ל, וכפי שביארנו דבריהם היטב בסיד"ש, הרי ל"ש בזה כלל משום לא תתגודדו כאשר כל צד מודה שהצד השני צריך עפ"י הדין לנהוג כמנהגו שלו.
וי"ל, דמאידך דברי השואל ומשיב הללו נצרכים רק לדעת הראשונים המפרשים גבי קריאת מגילה ש'סמוך' היינו במרחק מיל ו'נראה' היינו אף ביותר ממיל, דאילו להסוברים (יעויין בשעה"צ בסי' תרפ"ח אות ו ואות ז) ש'סמוך' היינו בתוך עיבורה של עיר ממש ו'נראה' היינו בתוך מיל דווקא, א"כ יש להשוות את הסוגיות בר"ה ובמגילה, ואין שום צורך לתירוצו של השואל ומשיב.
וממילא בנדון דידן יש מקום רב למימר דממ"נ, אם נלך בתר האומרים שסמוך הוא דווקא בתוך עיבורה של עיר, הרי בוודאי שיוקלש עד מאוד כח הסברא לקרות במבשרת בט"ו [דאף שרואים את מבשרת משכונות ירושלים החדשות, אך בוודאי שע"ז לבד א"א בשו"א לסמוך, חדא דלא רואים את מבשרת מהעיר העתיקה (ולהסוברים שסמוך הוא בתוך העיבור ממש הרי ליכא אפי' את צירוף שיטת הכה"ח לחשב עפ"י זמן הנסיעה), ובעיקר משום שבנראה לחוד (שאינו סמוך) רבו הסוברים שבעינן דווקא שישתתפו עם בני הכרך בכל ענייניהם, וכמבואר בשעה"צ שם אות ה].
ואילו אם נלך בתר האומרים שסמוך הוא עד מיל, כי אז תקשה כאמור קושיית השואל ומשיב בין הסוגיא במגילה לבין הסוגיא בראש השנה, ונצטרך לתירוצו המבוסס על 'לא תתגודדו', שקאזיל רק לשיטות (היינו המהר"ם אלשיך והראי"ה קוק ועוד) שאף בב' קהלות שונות יש משום לא תתגודדו גם כשכל אחד נוהג כפי רבותיו שלו אשר הוא מחוייב לפסיקותיהם בכל מילי.
ובענין הנהגה למעשה במקום שיש איסור לא תתגודדו, מצינו בזה מח' ראשונים, שהריטב"א (ביבמות יד. ד"ה א"ל רבא) סובר שצריכים כולם ללכת לחומרא, בין הרוב ובין המיעוט [ומש"כ אחי הגרי"ש שפירא שליט"א בספרו עמודי שש להסתפק דשמא כוונת הריטב"א רק למקום שאין רוב, הוא כשגגה היוצאה מלפני השליט, שהרי הריטב"א שם קאי בהדיא על המ"ד בגמרא דלא עשו ב"ש כדבריהם, והיינו משום שלמ"ד זה חשו הם לדברי ב"ה שהיו הרוב, וכמפורש שם בגמ', ואעפי"כ קאמר הריטב"א שאף ב"ה היו צריכים להחמיר כב"ש משום לא תתגודדו], ואילו דעת הריא"ז (מובא בשלטי גבורים סופ"ק דיבמות) שיש ללכת אחר הרוב, וכדברי הריא"ז כתבו גם הב"ח (בשו"ת החדשות סי' מב) והמג"א (שם בסי' תצג ס"ק ו).
ובנדו"ד ליכא שום נפקא מינה בין שיטת הריטב"א לשיטת הריא"ז, שהרי החומרא בנדו"ד היא לקרוא בי"ד (שאז לרוב הדעות יוצאים בדיעבד בכל מקרה), וגם שרוב בני העיר כיום קוראים בי"ד.
וע"כ פשוט לענ"ד שגם אם יש בעיר מי שהגיע להוראה ואשר בכוחו להכריע מרוחב דעתו בין תקיפי דקמאי וסובר לקרוא בט"ו, מ"מ אסור לו לנהוג כן בפני אחרים משום איסור לא תתגודדו, ותל"מ.
שוב הגיעני קטע הקלטה ששלח כת"ר משאלת רב ביכ"נ במבשרת להגר"מ אליהו זצ"ל, ששאל אותו היות והוא תלמידו של הג"ר ... שליט"א (ראש הכולל אצלכם) כיצד עליו לנהוג, והשיב לו שההוראה הכללית במבשרת היא לקרוא בי"ד, ורק להשואל היות והוא תלמידו של הג"ר ... ע"כ עליו לקרוא בט"ו כדעת רבו המובהק, ואזי הוסיף השואל לאמר שהוא מכהן בעצמו כרב בית בית כנסת במבשרת ועליו לפסוק למתפללים שם כיצד לנהוג, וע"ז השיב לו בבירור שמכיון שמתפללי בית הכנסת עצמם הם אינם תלמידיו של הג"ר ... ע"כ עליו להורות להם שהם יקראו בי"ד, למרות שהוא עצמו (רב בית הכנסת) כן תלמידו של הג"ר ... וכפוף אליו בכל פסיקותיו!
ולמאי שנתבאר בדברינו לעיל מדברי גדולי הקדמונים הרי שהדברים ממש כמין חומר, שדווקא מי "שהוא קרוב לו ושומע שמועותיו תמיד ברוב המצות" אזי "רשות בידו להחזיק בהוראותיו של אחד מהם ולהחזיקו כרבו" ובתנאי "שידועות הוראותיו והלכותיו מפי תלמידיו או מפי ספריו", אך וודאי שלגבי הוראה של רב לאנשי קהילתו "אין כח ביד המורה ההוא לברר ולבחור לו דיעה אחת מהדיעות ההם אשר יש לו חפץ ורצון בה או לאנשי עירו כי לא ניתנה תורה במתנה לכל מי שנתמנה למורה להשתמש בה לרצונו חלילה", וכהוראת הגר"מ אליהו זצ"ל.
ומה שפסק הגר"מ אליהו זצ"ל (באותה הקלטה שצירף כת"ר) שאצלכם בכולל כן יקראו בט"ו כדעת ראש הכולל הג"ר ... שליט"א, לענ"ד מסתבר שזהו דווקא בזמנו שלא היה במבשרת עירוב בפני עצמו, וכך שמעתי בעצמי בשעתו (לפני כ-ט"ו שנים, היינו בחיי חיותו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל, בעוד "שמואל ובית דינו קיים") מפי א' מאברכי כולל מר"ץ שסיפר לי שבהתחלה היה רק הג"ר ... (ראש הכולל הנ"ל) לבדו מורה לקרות בט"ו, בלתי הסכמת אף אחד מגדולי הדור, ואף שאלו (הוא או שליחיו) מפורשות את הגרי"ש אלישיב והשיב שיסכים להורות להם שיקראו בט"ו רק לאחר שיורחב העירוב של עיה"ק ירושלים ויכלול את מבשרת [והיינו כדעתו המובאת בספר שבות יצחק על הל' פורים (פ"ה סעיף א) שע"י חיבור באמצעות עירוב נחשב לסמוך, וכ"ד הגרש"ז אוירבך זצ"ל (בשו"ת מנחת שלמה תניינא סי' נט), וכבר הבאתי לעיל דעת החולקים ה"ה המנחת יצחק והלהורות נתן, ובמנחת יצחק שם ציין רשימה של כמה מגדולי הפוסקים שחולקים בזה על הגריש"א והגרשז"א], ואז לאחר כמה שנים כשאכן תיקנו את העירוב של ירושלים שיכלול גם את מבשרת רק אז הורה הגרי"ש אלישיב זצ"ל לקרוא במבשרת בט"ו.
משא"כ בזמננו, שזכיתם תלי"ת להתקין עירוב טוב יותר לתוככי העיר מבשרת, הרי שעל אף שעדיין קיים העירוב הקודם המחבר את העיר מבשרת לירושלים, הרי מפורש כתב המנחת יצחק (שם בח"ח סי' סב) "דאף הגדולים שסוברים דע"י עירוב נקרא סמוך, יודו בנד"ד, דאנשי השכונה עשו להם עירוב בפני עצמן, ואינם סומכים על עירוב הכללי, והעירוב המיוחד שלהם אינו מקיף רק השכונה שלהם, וא"כ לדידהו בודאי ל"ה כד' אמות עם העיר המוקפת", דו"ק מינה ואוקי באתרין.
ויש לחדד היטב, דאף אאת"ל שהג"ר ... שליט"א (ראש הכולל הנ"ל) ידיו רב לו להכריע בין דעות גדולי הדור שקדמו לו, היינו דווקא כדרך שכתבו כל הראשונים (רשב"ם בב"ב עט סוע"ב וז"ל: "כשאמורא אומר דבר מדעתו לפסוק הלכתא היתר או איסור או דין ומקשי ליה ממתני' ומשני יחידאה היא לא סבירא לן כי ההיא משנה דאאמורא סמכינן", שו"ת הרי"ד סי' א וז"ל: "אין לך כלל גדול בכל התלמוד מזה דאמרי' יחיד ורבים הלכה כרבים ואפי' הכי מצינן כמה וכמה שבאים האמוראים ופוסקי' הלכה כיחיד ואנו סומכים עליהן ומניחן דברי המרובים", רמב"ן ביבמות מב ע"ב וז"ל: "דלאו אורחייהו למדחי סתמא דרבים אלא היכא דאיכא טעמא דמוכח", וכעי"ז גם ברשב"א ובריטב"א שם, וז"ל הנמוק"י שם: "דאע"ג דבדוכתי טובא פסקינן הלכה כיחיד התם הוא משום דמסתבר טפי טעמא דיחידאה") והאחרונים (ט"ז באו"ח סי' פז ס"ק ד, מהר"ש אלגאזי בהליכות אלי סי' תקיט, ביאור הגר"א באה"ע סי' קכ ס"ק יד, שביתת יו"ט בהל' עבדים פ"ג הי"ד, פני שלמה בב"מ מו ע"ב, שו"ת הגרע"א מהדו"ק סי' רו, שו"ת בנין עולם חאו"ח סי' לב, שפת אמת בשבת סד ע"ב, אגרות חזון איש ח"ג סי' לז) דנהי שאין כח בידי האמוראים לחלוק על דברי התנאים, אך מ"מ מצינו בהחלט שאמורא מכריע מסברת לבו בין התנאים גופייהו בדבר שנחלקו בו.
וז"ל החזו"א בחלק השו"ת והחידושים (סי' רפט אות ב): "אבל האמת בזה שדור שאחר המשנה ראו את מיעוט הלבבות נגד בעלי המשנה וידעו לבטח שהאמת לעולם עם הראשונים, ואחרי שידעו אמתת הדבר שאי אפשר שישיגו הם האמת מה שלא השיג אחד מן התנאים, לא היו רשאים לחלוק והיו רק שונים את כל דברי התנאים שקדמום, וגם מחתימי התלמוד בטלו דברי אמורא שאמר מחמת העלמת דברי התנא, ורק רב ברחב לבבו לא נתבטלו דבריו, וכל הסכמותיהם היה בהשגחת הבורא ית' ובהופעת רוח הקדש וכבר הסכים הקב"ה על ידן כדאמר ב"מ פ"ו א' רבי ור"נ סוף משנה, וכן היה בדור של חתימת התלמוד, וכן אמרו שם רבינא ורב אשי סוף הוראה, ומש"כ מרן [עי' כ"מ ריש פ"ב מה' ממרים] שקבלו כן, לא טובה וחסד עשו עם הראשונים אלא האמת חייב אותם, כי איך נעשה על דעתנו אם ידענו שדעתנו קצרה והאמת אין אתנו, וכה אנו עושין נגד הראשונים ז"ל, עכלה"ט, והיינו שכשם שהיה מוחלט אצל האמוראים שאין לשום חכם מהם (מלבד רב דהוא 'תנא ופליג') לחלוק על תנא, כך מוחלט הדבר אצל האחרונים שאין להם לחלוק על הראשונים.
אך מ"מ י"ל דדיו לבא מן הדין להיות כנדון, וכשם שהיה אמורא רשאי להכריע מסברתו במחלוקת התנאים, וכאמור באגרות החזו"א עצמו וכמובא לעיל מעוד דוכתי טובא, כמו כן יכול אחרון להכריע מסברתו במחלוקת הראשונים, ובאמת שהדבר מפורש בדברי המהרש"ל בתשובתו לרבינו הרמ"א, שהרמ"א (בשו"ת הרמ"א סי' ה) תמה עליו שהכריע לחומרא בדבר שנחלקו בו הראשונים ורוב הראשונים נקטו בו לקולא, וכתב לו בלשון נקיה "מזה נראה גדולת רבינו ועומק לבבו, שיוכל להכריע בין הרים גדולים", וע"ז השיב לו המהרש"ל (בשו"ת הרמ"א סי' ו) "כתבת עלי מי כהחכם יודע פשר דבר להכריע בין הגדולים, והראית לפידים בתוך הכדים כלומר כאילו תלמיד כמוני יודע להכריע נגד הגדולים. ת"ל יש לי יד ושם להכריע בכל הפוסקים", עכ"ל [והיינו דווקא להכריע בינותם, אך לא לחלוק ממש, וכדברי החזו"א הנ"ל שבחלק השו"ת והחידושים, וכדמשמע גם בהרבה מהמקורות שציינתי לעיל (לגבי הא דיש כח לאמורא להכריע מסברתו במחלוקת תנאים), וכ"ה בהדיא בגבורת ארי (בתענית כט ע"ב) ובשו"ת חתם סופר (ח"א סי' ו) דאין כח לאמורא לחלוק על תנאים].
[וז"ל המהרש"ל בהקדמה ליש"ש על מסכת ב"ק "מצאתי בתשובות הרא"ש, שכתב, שהאיש ר' משה בר מיימו"ן גדול היה מאוד בכל החכמות, מ"מ כשהוא חולק עם ר"ת ור"י שלא לשמוע אליו, אלא לילך אחרי בעלי התוספות. כי קבלה בידו, שר"ת ור"י הצרפתים היו גדולים בחכמה ובמניין יותר מן הרמב"ם. ומתוך זה ניתן לבעל דין לחלוק, ולומר קים לי כחד מנהון, הספרדי כספרדים הצרפתי כצרפתים, וכל אחד בורר את שלו. ועם ועם כלשונו. וסובר התורה ירושה היא למשפחות. ולא זו הדרך ולא זו העיר. כי מימות רבינא ורב אשי אין קבלה לפסוק כאחד מן הגאונים, או מן האחרונים. אלא מי שיכשרו דבריו, להיותן מיוסדים במופת חותך על פי התלמוד והירושלמי. ותוספתא, במקום שאין הכרע בתלמוד. ובגלל הדבר לא יכולתי להתאפק ולמשול ברוחי, מלעשות ספר וחיבור, אף שאין קץ, כמו שנזכר, והזהיר החכם. מ"מ צוקי העת, והירוס דעת המחלקים כמבואר, הביאני הלום, להעלות בספר, ושמתי לבי לתור בחכמה, ולחקור אחר שורש העניין. והעבודה, שלפעמים שבוע אחד ישבתי משתומם בדמיון השכל, עד שיגעתי ומצאתי שורש הענין, ואז כתבתיו בספר. וזו היא שיטתי, להביא כל הדיעות, בין הקדמונים, בין האחרונים, ולא נשאתי פנים לשום מחבר. אף שהדור שלפנינו לעת ההיא, מרוב חולשת ורפיון ידם, אין יכולת בשכלם להשיג, שגדול אחד מן המחברים יטעה בדמיונו, וסוברים מה שכתב בכתב ישן אין להרהר אחריו, ואין נותנים טעם, אלא לסתור דברי חבירו. וכל מה שיוצא מפי אדם, אפילו הוצק חן בשפתים, ופיו מפיק מרגליות. אפילו הכי אומרים מה גברא מגוברין. הלא יש גם לנו לשון למודים, ויד ושם בתלמוד כמותו. אבל האמונה, באמונת שמים, שהוכחתי כמה פעמים, בפרט מן הפוסקים האחרונים, שטעו בכמה מקומות מן התלמוד. כאחד מן התלמידים הטועים, בענין עיון הלכה. על כן שמתי פני כחלמיש. ואומר אמרתי בני עליון כולהון, אכן כאדם ידרושון. ולכן לא אאמין לשום אחד מן המחברים יותר מחבירו. אף שיש הכרע גדול בין מעלותם, למי שמורגל בהם בעיון רב. מכל מקום התלמוד הוא המכריע, וראייות ברורות יצדקו ויתנו עדיהן. ולפעמים מחבר אחד כיון ההלכה, ולא מטעמיה. מי היה גדול בחכמה ובמניין כר"ת בזמנו. והוא התיר אשה שזינתה עם הגוי לכשיתגייר (כתובות ג' ע"ב תוד"ה ולדרוש), וכתבו עליו כל האחרונים, אשר לא הגיעו למעלתו, שטעה בראיות ובמופת. וחזרו הרא"מ והרא"ש (שם פ"א סימן ד') וקיימו את דינו, וכתבו דהלכתא כותיה, ולא מטעמיה, בעבור כל זאת דרשתי וחקרתי היטב, בשבע חקירות ובשבע בדיקות, אחר כל מקור וחוצב ההלכה, בתכלית היגיעה והעיון, ובמיעוט שינה, וברוב שיח' עם חביריי, ומתלמידיי יותר מכולם, ולבא עם הספר, וכל הקורא בו ימצא מקור חוצבו עם המופתים, ויבין וידע שלא הנחתי שום מחבר שלא עסקתי בעיוני קודם חיתוך גזר דין", עכ"ל].
ושו"מ מפורש כן בדברי קדמון ה"ה בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' נד) וז"ל "אין יחס לדורות אלו עם הראשונים אפי' כיחס הקוף עם האדם והלואי שיבינו דורות אלו הקל שבדברי הראשונים כ"ש הדורות הבאים שהלבבות מתמעטות וכבר כתב רב שרירא גאון ז"ל וחכמת הגאונים ופלפוליהם הוא הדבר אשר צוה ה' אל משה ואף על פי שאומרים הכי הוא ואין מביאין ראיה באי זה מקום הוא אין לחוש על דבר קטן או גדול וכל החולק על שום דבר מכל דבריהם כחולק על יי' ועל תורתו ע"כ. וכן כתב הראב"ד ז"ל דאין מי שיכול לחלוק על דברי גאון ואפילו שלא יביא ראיה לדבריו והחולק עליו כחולק על התלמוד והאריך בזה והנה כמה פעמים אנו רואים לגדולי האחרוני' עצמן שמבטל' דעתם מפני דעתם של ראשונים ואומרים אף על פי שאין נראה כן מן הגמרא שלנו ומן הירושלמי אחר שיצא הדבר מפי פלוני אנחנו מבטלין דעתנו מפני דעתו. כמו שכתבו הרשב"א והר"ן ז"ל וזולתן לגבי הריא"ף ז"ל גבי עד אחד במלחמ' או במים שאין להם סוף אי בעי לומר קברתיו וכל ספרי האחרונים ז"ל מלאים מכיוצא בזה. אלא דמ"מ היכא דאשכחן לאחרונים מכריעין בין הראשונים הולכין אחר הכרעתן", עכ"ל.
וכעי"ז כבר בשו"ת הרי"ד מטראני (סי' סב) וז"ל "ואם זה באנו לומר שלא נדבר על דברי רבותינו הראשונים אם כן במקום שאנו רואים שזה חולק על זה וזה אוסר וזה מתיר אנו על מי נסמוך הנוכל לשקול בפלס הרים וגבעות במאזנים ולומר שזה גדול מזה שנבטל דברי זה מפני זה הא אין לנו אלא לחקור אחרי דבריהם שאילו ואילו דברי אלהים חיים הן ולפלפל ולהעמיק מכח דבריהם להיכן הדין נוטה שכך עשו חכמי המשנה והתלמוד לא נמנעו מעולם האחרונים מלדבר על הראשונים ומלהכריע ביניהם ומלסתור דבריהם וכמה משניות סתרו האמוראים לומר שאין הלכה כמותם וגדולה החכמה מן החכם, ואין חכם שינקה מן השגיאות שאין החכמה תמימה בלתי ליי' לבדו. ובעובדין דידן, אם האשל הגדול אמר שהשאיבה כלה היא מדרבנן ואני מוכיח שהיא מדאוריתא אל תקטן בעיני אדוני משום דתלא באשלי רברבי", עכ"ל.
ושו"ר שכ"ה כבר בש"ך (בקיצור הנהגת הוראות איסור והיתר שקיבץ ביו"ד לאחר סימן רמב) וז"ל: "כל מקום שדברי הראשונים כתובים על ספר והם מפורסמים והפוסקים האחרונים חולקים עליהם הולכים אחר האחרונים, אבל אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו על ספר ונמצא אחרים חולקים עליו אין צריך לפסוק כהאחרונים שאפשר לא ידעו דברי הגאון ואי הוי שמעי הוי הדרי בהו ויש חולקים שאין שומעים לאחרונים נגד גדולי הראשונים ויש להחמיר ומכל מקום אם האחרון מביא דברי הראשון וחולק עליו אם הוא מפורסם בכך שהוא ראוי לחלוק יכול לסמוך עליו וצריך להתישב בדבר מיהו אם יש ביד המורה להכריע יכול לפסוק כאיזה שירצה, עכ"ל.
ומעתה אם מצינו להגר"מ אליהו זצ"ל דקחשיב לדעתו של הג"ר ... שליט"א (ראש הכולל הנ"ל) כדעת הראויה להיות מכריעה בין גדולי הדור שקדמו לו, אך לא מצינו להגר"מ אליהו זצ"ל דיחשיב לדעתו של הג"ר ... שליט"א כדעת הראויה להיות חולקת על כל גדולי הדור שקדמו לו, וז"ב.
ויצויין, שהכרעת שאלה זו, היינו אם חכם פלוני בכוחו להיות חולק על החכמים שקדמו לו, אינה מסורה להכרעת אותו חכם פלוני עצמו, דמלבד מה שהדבר פשוט מצד הסברא, גם זכורני שראיתי לפני הרבה שנים לאחד מגדולי האחרונים הספרדים שכתב על הגאון פרי חדש שעל אף שהוא בגודלו סבר שבכוחו לחלוק על דברי הראשונים, מ"מ עלינו מוטל לנהוג להלכה כדברי הראשונים, וכעת בחופשי בספרים לא הצלחתי למצוא מקומו, אך זאת מצאתי כעת להשערי יושר (ש"ג פ"י) שכתב וז"ל "הפרי חדש בסימן צ"ט העמיק והרחיב הענין בכחו הכביר ודחה מהלכה כל שיטות הראשונים הנ"ל, וסלל לעצמו דרך חדש לפרש על פי המשניות והתוספתא נגד הראשונים ז"ל, ואנחנו עלינו למשכוני נפשנו לתרץ דבריהם הקדושים", עכ"ל, והן הן הדברים ממש.
תבנא לדינא, דהדבר פשוט וברור שעליכם לקרוא בי"ד, והקורא אצלכם בט"ו עובר בב' לאוין דאורייתא, לאו דלא תשא ולאו דלא תתגודדו, והיינו לא מיבעי לדעת הראי"ה קוק שאף בב' קהלות שונות העיקר הוא שיש בהם איסור לנהוג בפסיקות חלוקות משום 'לא תתגודדו', אלא אף לדעת רוב האחרונים המתירים בזה [וכפי שהורה למעשה הגר"מ אליהו זצ"ל באותה הקלטה ששלח אלי כת"ר, שקהלה של תלמידי הג"ר ... שליט"א תמשיך לקרוא בט"ו], מ"מ לא שייך הדבר בנדון זה של קריאת המגילה במבשרת בשנים האחרונות לאחר שהתקינו עירוב נפרד לעיר מבשרת, וגם הג"ר ... שליט"א (ראש הכולל הנ"ל) בעצמו, לו היה שואל לדעת יתוש פעוט אשר כמוני, הייתי משיב לו שלפי מיעוט השגתי הדלה הרי שאסור לו בהחלט לקרוא מגילה בט"ו בברכה (אף ביחיד, כל שהוא בפני אחרים שאינם מבני ביתו ממש) אף אם לו יצוייר שקמי שמיא גליא דהאמת להלכה עמו, ומשום איסור לא תתגודדו.
והדבר פשוט עד מאוד שחומר האיסור של בן כרך לקרוא לכתחילה בי"ד במקום בט"ו אינו אפילו בבואה דבבואה לעומת חומר האיסור של לא תתגודדו [שהביאו הרמב"ם להלכה בהלכות עבודת כוכבים!], והדברים ברורים.
וגם האיסור של שינוי ממנהג קדום [היינו לפום דעת כת"ר בשאלתו, אך לענ"ד אין כאן שום איסור שכזה וכמו שנתבאר היטב בדברינו באורך] אינו אפילו בבואה דבבואה לעומת חומר האיסור של לא תתגודדו כמובן.
ואכפול הברכה לכת"ר ולכל הנלוים עמו, כה יתן השם וכה יוסיף להרבות גבולות התורה והיראה בעירכם.
מינאי החותם ביקרא דאורייתא
פנחס שפירא
בית שמש
♦ ♦ ♦