תחנון ותחנונים בפורים
בסדר רב עמרם גאון (הרפנס-סדר פורים) נאמר: "ואין אומרים הלל בפורים. מ"ט, לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוץ לארץ, לפיכך נופל אדם על פניו בפורים. וכך אמר רב עמרם בר ששנא ריש מתיבתא, כך מנהג במתיבתא שיורדין תנאין לפני גאון ואב ב"ד ואלופים וכל ישיבה כלה ומבקשים רחמים הרבה ונופלין על פניהם, שאין דומה פורים לכל המועדות ולחנוכה, שבכולן אנו אומרין את ההלל ואומרים זה היום עשה ה' נגילה, ואלו בפורים אין אומרים אותו. מ"ט, שנגאלו ישראל ממיתה לחיים, ואנו צריכים לרחמים שיגאלנו באחרונה כבראשונה".יש להעיר, בתחילה נראה שהסיבה לדבר היא כיון שלא אומרים הלל, ואז מוסיף רב עמרם את המילים מ"ט, ועונה שיום זה יש לו סגולה שבו נגאלו ישראל, וממילא מתאים הוא לבקש רחמים על הגאולה האחרונה. על מה מוסב המ"ט? נראה שעל ענין בקשת הרחמים, ועימה, כנספח, גם ענין נפילת האפים. כלומר, בשלב ראשון מוסבר איך שייך להפוך את פורים ליום בקשת רחמים, וע"כ באה התשובה של אי אמירת הלל, ועדין קשה, גם אם מותר הדבר, אבל מה הענין בכך? והתשובה, סגולתו של יום.
בספר המנהיג (הלכות מגילה) גרס: "וכת' רב עמרם שאין אומרים הלל בפורים לפי שאין אומרים הלל על נס חוצה לארץ, ונופלין על פניהן, לפי שאינו דומה לחנוכה ולמועדים שאומרים בהן הלל ואומרים זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, ואילו בפורים אין אומרים אותו, מ"מ נגאלו ישראל ממיתה לחיים ואנו צריכים לרחמים שיגאלנו באחרונה כבראשונה"[2].
בגירסת המנהיג לא מוזכרת בקשת רחמים, וכן במקום מ"ט נכתב מ"מ. לדברי המנהיג אין כאן דיון בתחילה אלא על נפילת אפים, ועליו נאמר שיש לומר כי אין הלל, אח"כ נוסף מ"מ, שלא ברורה משמעותו בדיוק, ומוזכרת בקשת רחמים, המוסבת כנראה רק על נפילת אפים, אבל בדברי רב עמרם מוזכרת בקשת רחמים מעבר לכך.
הטור בסימן תרצ"ג הביא זאת כך: "כ' ר"ע ז"ל מנהג בשתי ישיבות[3] ליפול על פניהם כיון שהוא יום נס ונגאלו בו צריכין אנו לבקש רחמים שיגאלנו באחרונה כבראשונה", בדבריו הושמטה תוספת בקשת הרחמים שמובאת ברב עמרם,[4]אך יותר מכך נראה מדבריו שעיקר הענין הוא מה שהופיע בסוף דברי ר"ע, ואין בהם התייחסות לאי אמירת ההלל, ולמה שהדבר מאפשר[5].
הבדל זה בהבנת דברי רב עמרם, האם הם בנויים על אי אמירת ההלל או לא, משפיע על הבנת ההבדל בין פורים לפסח וחנוכה.אם בתחנון תלוי הדבר, ברור שפורים שונה מאחרים, אבל אם, כמשתמע מדברי הטור, אין ההלל סיבת הדין אלא יחודו של יום הפורים כיום ישועה, יש לשאול מאי שנא מפסח, שנעשה בו נס ולא נופלין אפים. ויש לומר שפסח הוא יו"ט ומקרא קודש, ומדין היו"ט אין אומרים תחנון, משא"כ פורים שהוא יום חול, ובאנו לפוטרו מחמת שנעשתה בו ישועה, ועל כך אמרו הגאונים שאדרבה, זו סיבה לומר, שכשם שנגאלנו וכו'[6].
♦
דברי רב עמרם כבעלי משמעויות נוספת בעניני פורים
הבית יוסף (סימן תרצג) הביא: "כתבו הגהות מיימוניות בפרק ב' מהלכות תפלה (אות ו) נראה להר"מ שאומרים על הנסים בערבית פורים אף על פי שלא קראו את המגילה דלא כסדר רב עמרם שפסק שאין לאמרו עד לאחר קריאת המגילה", יש שרצו לבאר את דעת רב עמרם בענין תחנון כקשורה לדעתו בענין על הניסים: "דס"ל דאין כאן באמת שום שינוי במעלת היום ואין עליו שם מועד", ולכן שייך לומר בו תחנון וגם אין לומר על הניסים כשהתחיל היום אך טרם קראו מגילה (אור אברהם הלכות מגילה וחנוכה עמוד רכ"ט)[7].והגר"א נבנצל (ביצחק יקרא 257) כתב: "ומובנת בזה דעת הסוברים דבחנוכה ופורים אין מברכין שהחיינו על עיצומו של יום אלא על מצוות היום[8]... ואולי מטעם זה אף דאוכלין סעודת יו"ט בשבת ס"ל להירוש' מגילה פ"א ה"ד דאין לאכול סעודת פורים בשבת דיו"ט שחל להיות בשבת הוא מציאות מזגית חדשה משא"כ פורים שחל להיות בשבת שאינו אלא שבת".
הגמרא במגילה ה, ע"ב דנה בעניין מלאכה בפורים: "ורבי, היכי נטע נטיעה בפורים? והתני רב יוסף: שמחה ומשתה ויום טוב, שמחה - מלמד שאסורים בהספד, משתה - מלמד שאסור בתענית, ויום טוב - מלמד שאסור בעשיית מלאכה… הספד ותענית - קבילו עלייהו, מלאכה לא קבילו עלייהו. דמעיקרא כתיב שמחה ומשתה ויום טוב, ולבסוף כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ואילו יום טוב לא כתיב". ופרש"י: "ודקא קשיא לך יום טוב שאסור בעשיית מלאכה - ההוא קרא דכתיב שמחה ומשתה ויום טוב כתיב מעיקרא, קודם קבלה, אבל בשעת קבלה - לא קיבלו עליהן אלא שמחה ומשתה, לאוסרן בהספד ותענית, אבל יום טוב לא קיבלו עליהן".
בספר מנחת אהרן (פרק י"א) באר שנחלקו רב עמרם ושאר ראשונים בביאור המסקנה. רב עמרם סובר שלמסקנה אין כלל דין יו"ט בפורים, ואף המשתה והשמחה אינם מדין יו"ט אלא מדין משתה, כמו שביאר הגרי"ז (הו"ד בעמק ברכה עמוד קכ"ו): "דבכל המועדות עיקר מצוות שמחה אינו אלא לשמוח בה', ובשר ויין אינו אלא סיבה לעורר השמחה. אבל בפורים, כיון שכתוב משתה ושמחה נמצא שהמשתה עצמו הוא גוף המצווה בלי שום תכליתים של שמחה". לעומת זאת, החולקים עליו סוברים שגם בפורים כתוב ימי משתה ושמחה, והכוונה היא שיש לפנינו יום שמחה וממילא אין שייך לומר בו תחנון. וכך מדויק בדברי שבולי הלקט (י"ג מידות) שכתב בהסבר דעה זו "דהא כתיב בו ימי משתה ושמחה ואסורין בהספד ותענית".
במשנת יעב"ץ (סימן ע"ט) דייק שבלשון המגילה כתוב בתחילה שמחה ומשתה ויו"ט, שמחה לפני משתה ואילו בסוף כתוב ימי משתה ושמחה, משתה לפני שמחה. כלומר, כשרצו לעשות את ימי הפורים ליו"ט, חובת השמחה הייתה מדין יו"ט ולכן חובת השמחה מופיע לפני המשתה, אך לבסוף, כשלא קבלו יו"ט, דין השמחה אינו אלא כהמשך למשתה ולא מדיני היום. ואת זאת חיבר במנחת אהרן להבנתו בדעת רב עמרם[9]. עפ"ז מובן מדוע מותר לישא אשה בפורים, כמבואר בשו"ע (תרצ"ו, ס"ח), והרי אין מערבין שמחה בשמחה, כפי שהעיר המג"א. והסביר במשנת יעבץ שכלל זה נאמר ביו"ט, שהא יום של שמחה, אבל בפורים יש חיוב שמחה בשעת המשתה, והרי יכול לקיים זאת לפני או אחרי החתונה[10].[11]
♦
האם אומרים קדושה בפורים
את הגדרתו של פורים כיום שאינו יו"ט הבאנו כדי לבאר מה בינו לפסח, ללא קשר להלל, אולם יש לה משמעות גם אם נאפיין את פורים כיום שאין בו הלל, ולכן יש בו תחנון, כמשתמע מדברי רב עמרם. הגדרה זו משמשת לגרי"ד סולובייצ'יק (רשימות שיעורים ברכות כא ע"ב) כבאור לשתי דעות במסכת סופרים, האם אומרים קדושה בפורים[12]. זאת, בהתאם לשיטה שאין אומרים קדושה ביום חול רגיל, כפי שנפסק להלכה: "והנה לגבי פורים נחלקו במסכת סופרים אם אומרים קדושה מפני שיש בה מגילה ומשום כך דינו שוה לחנוכה, או לא. ונראה לומר דזה תלוי במחלוקת אמוראים במס' מגילה (יד, א) מאי טעמא אין אומרים הלל בפורים... ומבואר בגמ' דלשיטת רב יצחק קריאת המגילה אינו מהווה קיום של הלל ושירה, והא דאין אומרים הלל בפורים הוא משום דהוה נס שבחוצה לארץ. ואילו רב נחמן סובר דקריאת המגילה עצמה הויא חפצא של הלל... ולפי"ז יש לומר דבזה נחלקו הנך תרי דעות במסכת סופרים, דלשיטה קמייתא, רק בחנוכה שאומרים בה הלל הוא דאומרים בו קדושה, מה שאין כן בפורים דליכא הלל ומשו"ה דמיא לימות החול דאין אומרים בהם קדושה, דסבירא ליה כרב יצחק דקריאת המגילה אינה בתורת הלל ושירה, דאין אומרים הלל על נס שבחוץ לארץ. אכן ה"יש אומרים" שבמסכת סופרים ס"ל דאף בפורים אמרינן קדושה מפני שיש בה קריאת מגילה, דס"ל כר' נחמן דקרייתה זו היא הלילא, ומשום הכי דמיא פורים לחנוכה ואומרים בו קדושה לפי שיש בו קיום הלל".♦
תועלת התפילה כחלק מיסודו של פורים
ואח"כ הוסיף במנחת אהרן נקודה נוספת המבדילה בין פורים וחנוכה, שפורים שונה כי נתקן כולו על ענין זה, שבזמן מרדכי ואסתר צעקו בתפילה ונושעו, וכמו שכותב הרמב"ם בהקדמתו למנין המצוות שעל סדר היד החזקה: "וציוו לקרות המגילה בעונתה כדי להזכיר שבחיו של הקב"ה ותשועות שעשה לנו והיה קרוב לשוועתנו כדי לברכו ולהללו וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה ומי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו".♦
אכתי עבדי אחשוורוש
הרב ברוודה (יבנה המקדש עמוד קפ"ו) הסביר בהסתמך על המשפט שנגאלו ישראל ממיתה לחיים, ואנו צריכים לרחמים שיגאלנו באחרונה כבראשונה, וכתב: "הזכיר בסוף הענין שלא נגאלו ישראל אז אלא ממיתה לחיים, פירוש עדיין נשארו משועבדים למלכי פרס, ולא זכינו אז לגאולה שלמה, ולכן אין אנו יכולים לומר - זה היום עשה ה' נגילה. ולפי זה יש לומר שזה שמנעו מאתנו חז"ל מלומר הלל בפורים מטעם שלא נגאלנו אז בשלמות, ענין זה מעורר בנו געגועים והשתוקקות להגאל גאולה שלמה בבנין בהמ"ק והחזרת השכינה והדביקות בו יתברך על ענינים אלה, המקדש והשכינה, בבחינת דרישת ציון שהוא המקור לעשיית זכר למקדש אפילו בשבת ויו"ט... שתעלנו בשמחה לארצנו... אמנם בפורים שאין לנו לא תפילת המוספין ולא הלל, לכל הפחות נתחנן לפניו יתברך ישב נא אפך וחמתך מעירך ירושלים...".יש להעיר על דבריו, שאת פשט דברי ר"ע גאון נראה לפרש שכיון שנגאלנו ממוות לחיים, מסוגל יום זה לבקשת רחמים, ואין כוונתו לרמוז שנשארנו משועבדים, דברים שנאמרו כנימוק אחר בגמרא לאי אמירת הלל, אך לא הובאו בר"ע.
♦
יום קהילה למוקפין
בשו"ת דברי יציב (אורח חיים סימן רצט) רוצה להסביר את שיטת הגאונים בדרך מחודשת, בתחילה הוא מעלה שאלה: "ונראה עוד דהנה מבואר ברא"ש ור"ן ריש מגילה בשם ר"ת בענין תענית אסתר, שפירש זמן קהלה לכל הוא שהיו מתענין כולם ביום המלחמה וכו' עיין שם, ומקורו כבר בשאלתות פרשת ויקהל שאילתא ס"ז, וכ"ה בספר האשכול ריש הל' פורים. וזה היה בערי הפרזות, ובשושן התענו גם בי"ד, וכ"כ בספר ישועה גדולה מהגר"י אייבשיץ זצ"ל [על מגילת אסתר ט, י"ג ד"ה א"י] עיין שם, ומ"מ אין עושים זכר ליום תענית דמוקפין, כיון דהאי יומא קביעא וקיימא ליום טוב בערי הפרזים, וגם במוקפים אסור בהספד ותענית כמבואר בשו"ע סי' תרצ"ו ס"ב".ואולי משום זה איתא בטור סי' תרצ"ג מר"ע גאון, דמנהג בשתי ישיבות ליפול על פניהם כיון שהוא יום נס ונגאלו בו צריכין אנו לבקש רחמים וכו', והביאו ג"כ בשבלי הלקט ובספר האגור, דכיון שי"ד היה עדיין תענית דמוקפין, והיות שאי אפשר לצום בו משום יום טוב דפרזים, וגם מחמת סכנה דתענית ב' ימים רצופים וכעין מ"ש לגבי ספיקא דיומא ביוה"כ, [עי' ירושלמי חלה פ"א ה"א דף ד' ע"א, ובשו"ע סי' תרכ"ד ס"ה ברמ"א], ולזה נהגו עכ"פ לומר תחנה בנפילת אפים כזכר לדברי הצומות וזעקתם"[13]. לפי זה יהיו נכונים דברי הגאונים רק בפורים דפרזים, כמו בבבל, ולא בפורים דמוקפין.
בזה מבאר הדברי יציב גם את החידוש הנוסף של רב עמרם גאון שהוזכר לעיל, שאין אומרים על הניסים עד קריאת מגילה, שהביא בב"י הנ"ל: "וי"ל דזה לעשות עכ"פ קצת זכר לזה שהיה אז יום קהלה בשושן. ולכן נמי לא נוהגים שמחה כל כך במוקפין בי"ד ולא נהגו ללבוש בו בגדי חג, ומכ"ש שאין אומרים על הניסים, והה"נ לפרזים ביום ט"ו דאף ששמחים עמהם מ"מ אין אומרים על הנסים".
♦
הקשר לתענית אסתר
הסבר נוסף ע"פ דברים נסתרים כתב בשבט הקהתי (ה, קכא): "צ"ב למה בשאר ימי גאולה לא אמרינן הך סברה שיפלו עך פניהם כדי לבקש רחמים? ונראה ע"פ דברי המקובלים דגזירת המן לא נתבטלה מכל וכל אלא נדחתה... ובעו"ה נתקיימה בשעת ת"ח, ורמז לדבר ח' של חור גדולה ות' של ותכתוב גדולה, ראשי תיבות ת"ח, ומה"ט כתבו חז"ל להתענות בתענית אסתר הגם שנגאלו מהצרה כיון דרק נדחה, מבקשים רחמים שיבטל לגמרי, ולפי זה ניחא המנהג שנופלים על פניהם לבקש רחמים כמו שכתב הטור כדי לבטל הגזרה שתדחה מכל וכל".קישור לתענית אסתר מצוי גם בדבריו של הגרי"ד סולוביציק (על התשועות). הוא מוצא בדברי חז"ל [מגילה ד, ע"א] חייב אדם לקרוא את המגילה בלילה ולשנותה ביום שנאמר אלקי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי: "רבי יהושע בן לוי מצטט פסוק ממזמור כ"ב בתהילים, תפילתו המפורסמת של אדם המצוי במצוקה, זנוח ונטוש. מזמור זה, הפותח "א לי א לי למה עזבתני", משקף את זעקת הייאוש המוחלט, את צווחתו של ילד בודד ומפוחד אשר גילה לפתע כי אמו הסתלקה ממנו. על פי המסורת, אמרה אסתר מזמור זה בדרכה אל החצר הפנימית כדי לפגוש באחשורוש. בקצרה, זה הוא מזמורו של אדם שאיבד כמעט כל תקווה, והריהו עותר בפני ריבונו של עולם מתוך מעמקי הייאוש. ממזמור זה מסיק רבי יהושע בן לוי כי על האדם לקרוא את המגילה הן בלילה והן ביום, משום שלתפילתו של האדם הבודד והנטוש אין הפוגה ואין הפסקה. אין הוא יכול שלא להתפלל". במילים אחרות: קריאת המגילה, אליבא דרבי יהושע בן לוי, כמוה כקריאה אל ה' מן המצר, כהעלאת תפילה אל הקב"ה ממעמקי הייסורים והמצוקה. כתוצאה מכך משתנה כל אופיו של יום הפורים. בניגוד למה שסוברים אנשים, פורים אינו רק יום של סעודה עליזה, שתייה, שמחה ועליצות כמעט עד לאובדן הדעת, יום המתקשר עם האמרה המפורסמת של התלמוד כי "מיחייב איניש לבסומי בפוריא [=חייב אדם להשתכר בפורים] עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז ע"ב). פורים הוא גם יום של שקיעה במחשבות, התבוננות עצמית ועריכת חשבון נפש בכובד ראש... לא ייפלא על שכמה מן הגאונים הציעו לומר את התחנון בפורים, משום שזהו יום של תחינה ובקשה (סדר רב עמרם גאון, סדר פורים; חלק ב, סימן עב במהד' פרומקין). למען האמת, עצם קביעת תענית אסתר מבוססת על אותה דיכוטומיה הטבועה בימי הפורים, על הדרישה ההלכתית הפרדוקסלית לחוג את הפורים הן כיום של תפילה והן כיום של חגיגה מלאת גיל. כיוון שלא ניתן להיענות לתביעה פרדוקסלית זו, הקדימו חכמים וקבעו את יום י"ג באדר כיום שבו יש לקיים את היבט התפילה של פורים. מצב הרוח הרציני הספוג בתפילה, הקריאה או הזעקה המתלווה תכופות לתענית ציבור, אמירת הסליחות או קריאת "אבינו מלכנו" - כל אלה שייכים, ואף מגלים זיקה הדוקה, אל קיום מצוות הפורים. אין להתייחס אל תענית אסתר כאל תוספת עצמאית שאינה תלויה בפורים. היא בבחינת יום פורים מקורי, שבו מיתרגמים דברי בעל המזמור אל מציאות ליטורגית: "א להי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי" (כב, ג). בדרמה של פורים מעורבת חוויה מייסרת. ותכתב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תֹקף... לקַיֵם את ימי הפֻּרים האלה בזמניהם כאשר קִיַם עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה וכאשר קימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם (אסתר ט, פסוקים כט, לא). הצו לקיים את פורים כדרך שקיימוהו מרדכי ואסתר גורר עמו קבלת שתי מחויבויות: קיום הפורים הן כיום משתה ושמחה והן כיום תענית".
♦
האם שלילת התחנון שוללת גם את בקשת הרחמים?
בספר המנהיג חלק וכתב: "ואין נרא' לי דהא אמ' רבא קריאתה זו הלילא, הא לאו הכי הוה אמרי', וכמו שאנו גומרי' את ההלל הוא שקריאת המגילה והזכרת הנס הוא במקום ההלל ועל כן יסד הפייט קוראי מגי' הם ירננו אל אל, כי מקום תהילה היתה לישרא', ואין לומ' נפילת אפיים כי יום משתה ושמחה הוא, ואין לומ' בו יענך יי' ביום צרה, דלא מדכרינן צרה בפורים, וכן עמא דבר" מספר נקודות מובאות בדבריו. ראשית, הוא נוקט כטעם אחר בגמרא לאי אמירת הלל, הטעם שלפיו סבר המאירי (מגילה י"ד) שמי שאין לו מגילה, אכן אומר הלל. ואף שחלקו עליו, כמשתמע למשל מדברי הרמב"ם (חנוכה פרק ג, ה"ו): "ולא תקנו הלל בפורים שקריאת המגילה היא ההלל". לפי באור הברכי יוסף (סימן תרצג): "ואפשר דגם לטעם זה אף מי אין לו מגילה לא יקרא ההלל בברכה, דמשום דקריאתה הללא לא תקון, מאחר דלא תקון גם זה דלית ליה מגילה אין לו לקרות, דלא פלוג רבנן"[14].עכ"פ גם לשיטה זו, אין באי אמירת הלל כדי להצביע על מיעוט שמחה[15]. שנית, הוא מוסיף סיבה לאי אמירת נפילת אפים, מעבר לשלילת הראיה מהלל. וכעין זה כתב בשבלי הלקט (ענין תפילה סימן ל), מבלי להכנס לענין ההלל: "וגאון אחר כתב שאין נפילת אפים בפורים כל עיקר דהא כתיב בהו ימי משתה ושמחה. ואסורין בהספד ובתענית". לכאורה מוסבים דבריהם על נפילת אפים אך האם מצאנו כאן סיבה לבטל את המנהג לבקש רחמים ביום מסוגל שכזה? ואכן הגר"ח פאלגי (רוח חיים סימן תרצ"ג) עמד על כך, וכתב לאחר דעת החולקים על רב עמרם: "...וכן המנהג פשוט בכל תפוצות ישראל" אך הוסיף: "ולע"ד נראה לעשות פשר דבר הן אמת שמה שחלקו על דברי רב עמרם שלא ליפול ע"פ ולומר מזמור אליך ה' נפשי כי הוא דברי וידוי מחמת שהוא ימי משתה ושמחה דברי טעם הם וכן הוא המנהג כאמור, אמנם מה שסתם רב עמרם כי הוא יום נס וצריכים לבקש.. כזה לבד שהוא בקשת רחמים יכולים אנחנו לקיים דברי ר"ע להתפלל אל ה' על הגאולה, ואכן אנכי תקנתי בעזר ה' נוסח תפילה לאומרה אחרי תפלת י"ח בעת הוצאת ס"ת"[16].
♦
פורים ופסח שני
נזכיר לקראת סיום חידוד נוסף של ענינו של פורים לפי הגאונים. כאשר חל ע"פ בשבת, יוצא אחד מימי תענית בה"ב בי"ד באייר, פסח שני, ומתעוררת השאלה האם לצום ולומר סליחות. במספר ספרים (למשל, הליכות שלמה אדר-אב, עמוד 377) הובא בשם הגרי"מ חרל"פ שמנהג ירושלים הוא שלא להתענות ולא לומר סליחות. האם דברים אלו מובנים גם לשיטת רב עמרם או שמא לדבריו, ניתן לומר סליחות בפסח שני כמו בפורים? אמר על כך מרן הגר"א שפירא (מורשה ב, הדברים שוכתבו משיחה בע"פ, וסגנונם בהתאם לכך): "הסברתי שלא תהיה קושיא... מתשובות הגאונים, שבפורים אמרו סליחות, שכן פורים אמנם זה חג. יש חגים שעיקר חג שלהם הוא חג של תפילה – כמו יום הכיפורים, לא נוכל להגיד שעיקר היום הוא להסתובב ברחובות. כל החג של יום הכיפורים הוא לשטוח את הבקשות שלנו לפני הרבש"ע. זה חלק מהחג. אותו דבר בפורים, כיון שקרה הנס הזה זהו סימן שזה עת רצון, פורים הוא חג שעומד לקבל תפילות. החג מיועד לכתחילה לכך. חלק מהחג – נכון, צריכים לשמוח, אבל הוא מסוגל לתפילות שלנו שיתקבלו בשמיים. לכן זה מוכרח שיש הבדל ביניהם ולכן בפורים כתבו הגאונים לומר סליחות. גם בקומרנא בפורים היה המנהג להתפלל חצי יום, ובחצי השני של היום היו מקיימים את מצוות היום"[17].ונסיים בדברי הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה תשרי-אדר עמוד שכ"ז): "אילו היינו נשאלים איזה יום בשנה ראוי שלא לומר תחנון, ודאי היינו נוקבים בשם יום הפורים, ואילו נשאלנו מהו היום הראוי ביותר לאמירת תחנון היינו משיבים שהוא יום תשעה באב, ואילו להלכה מצינו בטור סימן תרצ"ג דעת ר"ע גאון דאומרים תחנון ונפילת אפים בפורים [אף דלא קיי"ל הכי], ולענין ת"ב קיי"ל שאין אומרים בו תחנון, ונמצא שאת יום שמחת הנס ראו הגאונים כיום תחנונים ותפילות, ואילו ביום החורבן הדגישו את שורש השמחה הטמון וגנוז בו, הרי לנו כמה גבהו מחשבותיהם ממחשבותינו..[18]".
♦ ♦ ♦