ראש בית הוראה 'נזר הוראה'
מח"ס שו"ת אורן של חכמים שני חלקים ומנחת מרחשת ועו"ס
שני בירורי הלכה בענין אורח החפץ לשלוח משלוחי מנות מממון בעל הבית
בירור הלכה ראשון
אורח המתארח, הרוצה לשלוח משלוח מנות מדברי מאכל המצויים בבית בעל הבית, מבלי לשאול רשותו, על סמך זה שיודיענו לאחר מכן. ומהיכרותו עמו הוא יודע, שכשיתוודע לו ודאי יהא מרוצה בדבר. יש לשאול, לאור הכרתו זו בו, האם בעת נתינת המשלוח, נחשב כממונו של האורח לצאת בו ידי חובת המצוה, אף שאין לו בפועל באותה העת ידיעה בדבר.♦
א. הצעת מקור הדין מהגמרא
בגמרא בבא מציעא (כ"ב.) נאמר: 'אמימר ומר זוטרא ורב אשי, אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק. אייתי אריסיה תמרי ורימוני ושדא קמייהו. אמימר ורב אשי אכלי, מר זוטרא לא אכיל. אדהכי אתא מרי בר איסק, אשכחינהו, ואמר ליה לאריסיה, אמאי לא אייתית להו לרבנן מהנך שפירתא. אמרו ליה אמימר ורב אשי למר זוטרא, השתא אמאי לא אכיל מר. והתניא, אם נמצאו יפות מהן, תרומתו תרומה. אמר להו, הכי אמר רבא, לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד, משום דמצוה הוא, וניחא ליה. אבל הכא משום כסיפותא הוא דאמר הכי'.וביאור גוף המעשה. אמימר ורב אשי הורו היתר לעצמם לאכול ממה שהביא להם האריס. זאת, היות שנפסקה ההלכה בגמרא בבא קמא (קי"ט.), 'אריסא מנפשיה קא זבן'. היינו, כאשר האריס נותן, מחלקו הוא נותן, ואין בדבר כל סרך גזל. אולם, מר זוטרא למרות זאת מֵאֵן בדבר ולא אכל. וכתבו התוספות שם (ד"ה מר זוטרא) לבאר בדעתו, שאמנם הלכה היא שהאריס מעצמו הוא נותן, אך כל זאת לאחר חלוקה, כאשר נתברר בה חלקו שלו. אולם, במקום שעדיין לא בא הדבר לכלל חלוקה, כמו במעשה זה, אין ליקח ממנו. זאת, מפני שאנו חוששין שמא לא יודיע האריס לבעל הבית שיפחית לו מחלקו שלו, כנגד מה שנתן לאלו החכמים.
וכעין זה פירשו הרמב"ן והרשב"א בחידושיהם, שמר זוטרא סובר שההיתר האמור בגמרא דבבא קמא, דאריס מדנפשיה קא זבן, מדובר דווקא בפירות תלושין, ובזה יש לתלות שמחלקו הוא נותן, ולכן מותר ליקח ממנו. אולם, בנידון דידן שמדובר במחובר, שעדיין לא נעשתה החלוקה, על כן לא אכל [אפשר שהמטעם שכתבו התוספות, שחוששין שמא האריס לא יודיע לבעל הבית על כך].
אמנם, הריטב"א הקשה על ביאור זה, שהרי במחובר דין אריס כדין שומר, שאין ליקח ממנו, כמבואר במשנה פרק הגוזל עצים (דף קי"ח:). ועל כן תמורת ביאור זה, כתב שני ביאורים אחרים לגוף מעשה זה, יעויין בסמוך אות ב' ד"ה בביאור הראשון.
♦
ההוראה לאור מעשה זה וביאורו
ופסקו הרא"ש (בב"מ פ"ב סי' ג'), והטור (סי' שנ"ח) כדעת מר זוטרא על פי ביאור התוספות. שאע"פ דקיימל"ן שאריס מחלקו הוא נותן, מכל מקום כל זאת לאחר חלוקה, מה שאין כן קודם לכן, שחוששין שלא יודיענו על הדבר, ונמצא גזל בידו.ומרן בבית יוסף תמה על פסק הטור, מדוע הורה כדעת מר זוטרא לאסור, הרי מנגד לכך אלו האמוראים רבים הם לעומתו. ועוד רב אשי מאריה דתלמודא בכללם, והלכה כמותו[2]. ואין לומר שהודו לו לאסור כיוון שהיה זה קודם חלוקה, היות שעשו מעשה להיתר ואכלו. [ובדרכי משה (אות ב') כתב על דברי מרן שם בתמיהתו על הטור, שאין בדבריו אלו הכרח]. ובבדק הבית ציין מרן לכך שהרמב"ם הורה במושלם להיתר, אלמא לא סבירא לחלק בדבר. (ועיין דרישה).
ועל פי זה סתם מרן דבריו בשולחן ערוך (סי' שנ"ח ס"ד) להיתר: 'מותר ליקח מהאריס, שהרי יש לו חלק בפירות ובעצים'. ולא חילק בדבר, אלמא בכל אופן הותר, ואין חוששין חשש צדדי שלא יודיע לבעל הבית על הדבר. ולעומתו, הרמ"א הביא את דעת התוספות וסיעתו שחילקו בדין זה, ושאין להתיר אלא רק אם נתן האריס משלו לאחר חלוקה (ועיין ב"ח, סמ"ע סק"ו, ש"ך סק"ב, וערוך השלחן או' ד').
ויש לסייע קצת את הוראת מרן, אולם לא מטעמו, מהאמור בדברי הריא"ז בקונטרס הראיות בדוכתין. שם הביא הריא"ז את ביאור התוספות הנזכר לדעת מר זוטרא, וציין שם בטעמו שנמנע מלאכול משום שהחמיר על עצמו, וכן הוא בתוספות שאנץ, יעויין. אלמא מעיקר הדין אף הוא מודה שאין חוששין.
והנה, כל זאת באריס 'דמנפשיה קא זבן', אולם בנידון דידן שמדובר באורח אצל בעל הבית, שאין לו כל זיקה ממונית למאכלים שהוא רוצה לשלח, פשוט הדבר לכולי עלמא שאסור לו ליקח ללא רשות מבעל הבית.
אלא שעדיין לא איפרק מחולשא, דבשלמא כאשר האורח לוקח בסתמא על דעת שיתרצה בעל הבית לאחר מכן על הדבר, אין להתיר, כאמור. אולם במקום שהוא יודע בודאות, שאף שכעת בעל הבית אינו יודע מאום מנטילת הדבר, מכל מקום כאשר יתוודע לו על כך, יתרצה כמעיקרא על הדבר, כבן המתארח אצל אביו (ויש אף חתן אצל חמיו), שבזה אינו כמעשה האריס הנזכר. ויש לדון אם כן, האם אף בכה"ג נאסר ליטול מממון בעל הבית, לקדש בזה אשה או לשלוח מנות לרעהו.
♦
ב. יאוש שלא מדעת שאינו יאוש, האם הוא אף באופן שנודע לו מכך לבסוף
בפתרונה של שאלה זו, יש להביא מדברי התוספות הנזכרים את מה שכתבו הם בהמשך. שאין לומר שטעם ההיתר שאחז בו רב אשי לאכול מפירות אלו הוא משום שהוא היה סמוך ובטוח שכשיתוודע הדבר למרי בר איסק, יתרצה על הדבר. שהרי אין להתיר מטעם זה, 'דהלכה כאביי. ואף על גב דהשתא ניחא ליה, מעיקרא לא הוה ניחא ליה'. והיינו שאביי סובר - וכך קיימא לן להלכה, שיאוש שלא מדעת לאו שמיה יאוש. ואם כן, נמצא שברגע האכילה עדיין לא התייאש בעל הבית על הדבר, והנוטל מממונו באותה העת, הרי זה גוזלו ממנו. ואם באותו הזמן, קודם שנודע לבעל הבית מן הדבר, קידש בו הנוטל אשה, או כבנידוננו שלקח ממנו למשלוח מנות, לא פעל מאום. ואף אם יתרצה בעל הבית לאחר מכן על הדבר, הרי הוא מכאן ואילך, ולא למפרע על מה שכבר נעשה.אלא שראיתי לש"ך (סי' שנ"ח סק"א), שכתב לחלוק על הבנת תוספות זו, בביאור המונח 'יאוש שלא מדעת, לאו שמיה יאוש'. וממילא הדין משתנה בהתאם. וזה לשונו וטעמו בצדו: 'ואי לאו דמסתפינא, הייתי אומר שמותר. ויאוש שלא מדעת שאני, שגם אח"כ אינו מייאש. אלא משום שאינו יודע היכן הוא, ובעל כרחו הוא מתייאש, א"כ אמרינן מעיקרא באיסורא אתי לידיה. דבמה יקנה, אי ביאוש הא השתא אינו מתייאש, ואלו היה יודע שהוא אצלו לא מתייאש. משא"כ הכא כיון שידוע שיתרצה, א"כ השתא נמי בהיתרא אתי לידיה, דמסתמא אינו מקפיד על זה'. ע"כ. ומבואר שהש"ך סובר, שמכיוון שבנידון זה ידוע הוא שיתרצה, אם כן כבר משעה ראשונה, מסתמא אינו מקפיד על הדבר. ואין זה ענין ליאוש שלא מדעת, שהבעלים אינו מתרצה על הדבר כלל ועיקר, שרק משום חסרון ידיעה היכן הוא, הרי הוא מתייאש.
ונמצא שנחלקו בנידוננו ממש. כאשר נלקח חפץ מבעל הבית בלי ידיעתו כלל, רק שיש אומדן דעת שהוא יתרצה על הדבר כשיוודע לו לאחר זמן. האם בשעת נטילת החפץ יכול הנוטל לפעול בו כבשלו לקדש אשה וכדומה או שמא לא. לדעת התוספות אינו רשאי, וממילא לא פעל מאום במעשהו. ואילו לדעת הש"ך, אם אכן היתה הסכמה לבסוף, הרי נמצא שמשעת נטילה פעל את פעולתו.
♦
דעת הראשונים כהבנת תוספות בביאור דעת אביי
וכדעת התוספות כן היא גם דעת הרמב"ן בחידושיו, וכן היא דעת הריטב"א. וזאת, ממה שהביא שני ביאורים נוספים לגוף המעשה, שבשניהם מוכח דסבירא ליה כדעת התוספות, בביאור המושג 'יאוש שלא מדעת', דלא כהש"ך.בביאור הראשון כתב, שהאמוראים הנזכרים במעשה זה נחלקו בגוף יסוד זה של 'יאוש שלא מדעת'. המתירין סוברים כדעת רבא, שיאוש שלא מדעת הוי יאוש, ועל כן התירו לעצמם לאכול. ואילו מר זוטרא שלא אכל, סובר כדעת אביי, דלא הוי יאוש. ומבואר דלכולי עלמא נידון זה חשיב 'יאוש שלא מדעת', אף שלבסוף יהא נודע לבעלים מכך, דלא כהש"ך. ואף שהריטב"א דחה ביאור זה, זאת מפני שנמצא לפיו, שהמתירין סבירא להו כרבא, ודלא כהלכתא, וזה לא יתכן. אולם, בהגדרת מעשה זה כ'יאוש שלא מדעת' נשאר כבתחילה. עוד כתב ביאור אחר בשם רבו, ולו הסכים. והעיקר שבו לענייננו הוא, שסובר בו כדעת התוספות. שאי אפשר לומר שטעם היתר רב אשי הוא מפני שיתוודע למרי בר איסק לבסוף, כיוון דקיימל"ן כדעת אביי שיאוש שלא מדעת, לא הוי יאוש. יעויין.
♦
אפשר שאף הרשב"א סובר כן
ואפשר שיש ללמוד כן גם בדעת הרשב"א, המובאת בחידושי הר"ן בדוכתין[3], שכתב לבאר מדוע רב אשי אכל. וזאת, מפני שמרי בר איסק ידוע היה מעיקרא, שבעל הבית אינו מקפיד על הדבר, ואם כן נמצא שכבר ברגע הנתינה חשוב הוא כמתרצה על הדבר. ו'דמיא למאי דאמרינן בתוספתא דפרק בתרא דבבא קמא, הבן שהיה אוכל משל אביו וכן עבד שהיה אוכל משל רבו, קוצה ונותן פרוסה לבנו ולעבדו של אוהבו, ואינו חושש משום גזלו של בעל הבית, שכן נהגו'.וכן ראיתי שהביא המאירי יישוב זה ואלו דבריו: 'ויש מתירין באריס. ומ"מ אם היו תלמידי חכמים, ובטוחים בבעלים שנוח לו ליהנות תלמיד חכם מנכסיו, אף בלא גלוי הדעת מותר, ואין זה דומה ליאוש שלא מדעת. שיאוש שלא מדעת, כשיתיאשו לא יתיאשו אלא מתוך שאין להם בה סימן. אבל זו בידוע שרוצה בכך, ואין כאן לומר באיסורא אתא לידייהו. וכל שכן אם היה זה אריס שיש לו חלק בהם, שאף בעל הבית מוותר חלקו כמוהו'. וכ"ה בשיטמ"ק שכתב, שמרי בר איסק, 'היה אוהב התלמידים'. אלמא בלא כל זאת יש לאסור, אף אם ידוע שכשיתוודע לו, יתרצה על הדבר. שאומדנא על כך בלבד אינה מספקת, אף שקרובה היא, היות שבשעה שנלקח הדבר ממנו לא היה הבעלים יודע מן הדבר כלל. והאמור בדברי הרשב"א המובא בחידושי הר"ן שאני, שידוע הוא מלכתחילה שאינו מקפיד על הדבר, והרי זה כמפרש. (ואינו בגדר אומדנא שיתוודע לו יתרצה על הדבר כבנידוננו). וכן אפשר להוסיף את דעת התשב"ץ (ח"א סי' כ"ג), שסובר כן, יעויין שם. וכ"ד הגהת אשר"י (שם סי' ג'), והמרדכי שם (סי' תכ"ה) ע"ש.
♦
דעת האחרונים כדעת התוספות
ואף מהרי"ט (ח"א סי' ק"נ סוד"ה ועוד) כתב בדעת הרמב"ם (פ"ה מהלכות אישות ה"ח), שסובר כדעת התוספות. והוא ממה שכתב, ש'אם קידשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו, כגון תמרה או אגוז, הרי זו מקודשת מספק'. וכתב על זה מהרי"ט: 'הרי דאע"ג דקיימא לן, שאין בעל הבית מקפיד בכך, עשאו ספק קידושין, לפי שנטל שלא ברשות בעל הבית'. ובסוף דבריו ציין שמקור הוראת הרמב"ם זו היא מסוגיין, וכדעת התוספות. וכן קצות החושן בהלכות אבידה (סי' רס"ב סק"א), כתב לדחות את דברי הש"ך מפני דעת התוספות, וכ"ה בדוכתין (סי' שנ"ח). וכן מבואר במשנה ברורה (סי' תרנ"ח סק"ח) בשם ס' ביכורי יעקב, יעויין.כל קבל דנא, נמצא בספר מחנה אפרים (הלכות גזילה סי' ב') שדעתו ההיפך מכך. ויסוד דבריו, שבמקום שידוע שאינו מקפיד על הדבר, הרי כבר משעה ראשונה בה ניטל הכלי לקדש בו את האשה, הרי היא מקודשת. והביא ראיה אחרת מדברי הרמב"ם (פ"י מהלכות עדות ה"ה), המסייעת את הוראתו, וזה לשון הרמב"ם: 'אריס שלקח דבר מועט מן הפירות שבכרו בימי ניסן וימי תשרי קודם שתגמר מלאכתן, אף על פי שלקח שלא מדעת בעל השדה אינו גנב וכשר לעדות, שאין בעל השדה מקפיד עליו וכן כל כיוצא בזה.' ע"כ, יעויין שם בכל דברי מחנ"א.
והנה, יש לדחות זאת, שכן כל דבריו מוסבים על אדם שידוע שאינו מקפיד כלל על הדבר, כגון בנידון שהביא מדברי הרמב"ם, שמדובר בדבר מועט שאין הדרך להקפיד, והרי זה כמפרש בשעת נטילה שאינו מקפיד. מה שאין כן נידון דידן שאני, שיש רק אומדנא על הדבר שיתרצה על כך לאחר שיתוודע לו, ולא שברור לנו כעת שאינו מקפיד כלל על הדבר. וכך כתבנו לחלק בדעת הרשב"א והמאירי שבסמוך. וכן יש לפרש את דברי האחרונים החונים סביב השולחן ערוך (חאבהע"ז, סי' כ"ח). טורי זהב (סקל"ג), והגר"א (סקמ"ט), ועוד. ויעויין עוד בשו"ת נודע ביהודה (חאבהע"ז סי' ע"ז ד"ה ומה, ואמנם).
וכן מצאתי בערוך השולחן (חלק חשן משפט סימן שנ"ח סעיף ה'), שכתב: 'אם ראובן בא לבית שמעון, ולקח לוי איזה מאכל של שמעון וכיבד את ראובן. אין לו לראובן לאכול, אף על פי שיודע שיתרצה שמעון כשיוודע, מ"מ לעת עתה אינו יודע, והוה כיאוש שלא מדעת [תוספות ב"מ כ"ב ב]. וזהו כשלוי אינו מקורב לבית שמעון, אבל כשהוא בביתו או בא לפרקים לביתו, ויש לו רשות משמעון לדברים כאלה מותר ליהנות. דאל"כ כשאין הבעה"ב בביתו לא יהיה ביכולת אשתו ובניו ובני ביתו להכניס אורחים או לתת לחם וכיוצא בזה, אלא ודאי דהם כשלוחים של הבעה"ב [נ"ל].' ע"כ. וכזאת הוא באופן שידוע שבעל הבית אינו מקפיד על הדבר כלל ועיקר. הן מצד שהמקבל הוא בן תורה וחביב לו יותר מגופו [כמו שאכן צריך להיות], הן מצד שמדובר על דבר מועט וככיו"ב.
העולה מכל האמור, שאורח המצוי אצל בעל הבית אינו יכול ליקח מביתו כלום מבלי ידיעתו, אף באופן שהאורח יודע בודאי שבעל הבית יתרצה על כך כשיודיענו. והוא הדין בנידון דידן, שאינו יכול ליקח מוצרים מביתו מבלי ידיעתו, על מנת לשלחם כמשלוח מנות. במה דברים אמורים באורח רגיל, אולם אם אורח זה קרוב אליו כבנו, אפילו שאינו סמוך על שולחנו. או שמדובר על דבר מועט וכדו' שאין עליו הקפדה. או שנוטל ממנו בעבור מטרות הקרובות מאוד אל לִבּוֹ, כגון סיוע לתלמידי חכמים או לקיום מצות צדקה וכן כל כיוצא בזה. בזה מותר לו לכתחילה ליתן מממון בעל הבית, על מנת לקיים מצות משלוח מנות, ופשוט שמדובר בשיעור כזה שאינו מקפיד עליו.
♦
בירור הלכה שני
אורח שנחמצה לו השעה, ונזכר שלא קיים עדיין מצות משלוח מנות, וכמעט קט פנה היום ובא השמש, ונמצא עדיין בעת הזו בין המסובים בסעודת הפורים. על כן ראה לנכון ליטול ממנת המאכל המצויה לפניו, והוסיף עליה ממין מאכל אחר, כדי שיהיה המשלוח במנין פעמיִם, כפי שההלכה מחייבת. ושִגרה לאחד מיושבי הסעודה, בכוונו לכך שיעלה לו למצות משלוח מנות. ונפש'ו לשאו'ל הגיע'ה, האם יצא ידי חובת מצות משלוח מנות.והנה, העיקר התלוי בפתרון שאלה זו, מהו מעמד המאכל המוגש לפניו בסעודה, האם נחשב הוא כממונו שלו, מאחר שהוא הוגש לפניו לאכילתו לכילויו. או שמא כל עוד שלא אכלו, ממון בעל הבית הוא, שאין לאורח בו אלא רק את הזכות לאכול ממנו ותו לא, כך גם שאם ירצה לארוז לעצמו לאכלו במקום אחר, יכול בעל הבית למנעו מכך. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.
♦
א. מנה שהוגשה לפני האורח האם יש לו בה זיקה ממונית
כתב ריא"ז (קידושין פ"ב הלכה ח' או' ב'): 'ונראה בעיני, בבעל הבית המזמן אורחים בשולחנו וחלק להם מנות, ולקח אחד מהן מנתו וקידש בה את האשה, מקודשת. שאין בעל הבית מקפיד עליהם, אם יעשו כל חפציהם במנותיהם'. והביאו הרמ"א בדרכי משה (חלק אבן העזר סי' כ"ח או' ט'), ולהלכה בהגהתו לשולחן ערוך (שם סעיף י"ז). וכן הובא להלכה בספר כנסת הגדולה (הגה"ט, חלק אבן העזר סימן כ"ח, או' ס"ח). וציין שם שכן הסכימו הראד"ב בסימן כ"א, ומהרח"ש ז"ל בתשובה סימן י"ג ול"א.והאחרונים כתבו להקשות על הוראה זו, מהאמור בגמרא חולין (צ"ד.), ופסקה מרן בשולחן ערוך (חאו"ח סי' ק"ע סעיף י"ט): 'אורחים הנכנסין אצל בעל הבית, אינם רשאים ליטול מלפניהם וליתן לבנו או לעבדו של בעל הבית, אא"כ נטלו רשות מבעל הבית'. ואם כן מבואר ההיפך מהאמור, שבסתמא בעל הבית מקפיד על המנות הניתנות לפני האורחים, שלא יעשו בהם דבר מבלי רשותו. אלמא אינו יכול האורח בסתמא לקדש אשה במנה הניתנת לפניו.
וזו לשון בעל טורי זהב במקום (סקל"ד): 'תמוה לי מאד האי פסקא, דהא איתא וכו'. ואם כן כל שכן שלא ליתן לאחרים שלא ברשות בעה"ב, ואמאי יוכל לקדש בזה. ועל כן נראה דאין כאן קידושין ודאי אלא ספק, כן נראה לי ברור'. ע"כ. ובית שמואל (סקמ"ו) כתב שם ליישב, והוראתו היא כדעת הרמ"א במושלם, שיש כאן קידושי ודאי. ויעויין מה שהקשה עליו המגיה בטורי זהב.
♦
ב. יישוב קושיית האחרונים הנזכרת
והנה לכי נידוק, נימא דלא משכחינן בההיא מרגניתא כל טימי. שהרי האמור במניעת הדבר, הוא רק מפני מעשה שהיה, כמבואר במקור הדין במסכת דרך ארץ רבה (פ"ז), ובגמרא חולין (צ"ד.). ועל כן נאסר ליתן לבנו או לעבדו, זאת כדי שבעל הבית לא יתבייש, מאחר שאין לו עוד מאכל כאותו מעשה, אולם לא משום חשש גזל, שמצד זה אין לחוש כלל.וכן נמצא למרן בבית יוסף (חיו"ד סי' רמ"ח), שכתב ליישב את האמור במרדכי (בב"ב סי' תצ"ה). שם הביא המרדכי תוספתא בה נאמר: 'בן האוכל משל אביו ועבד האוכל משל רבו, קוצה ונותן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו, ואינו חושש משום גזל, שכך נהגו בעלי בתים'. ובסמוך לכך כתב את השמועה הנזכרת, 'אורחים הנכנסים אצל בעל הבית, אינם רשאין ליתן משלפניהם לבן בעל הבית, ולא לעבדו ולא לשלוחו, אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית', ולכאורה זו סתירה. וכתב מרן ליישב: 'ונראה לי דאינה ענין לתוספתא דבסמוך, דההיא לא משום חשש גזל הוא, אלא משום דחיישינן שמא אין בידו דבר אחר להאכילם'. ע"כ. וכן מצאתי שכתב כך בשו"ת התשב"ץ (ח"ג סי' צ"ה). והיינו שלעולם אין בדבר חשש גזל, וכאמור בהוראת ריא"ז.
וצריך לומר שכוונת האחרונים בתמיהתם, שהיא גופא, משום החשש הנזכר נמצא בעל הבית מקפיד על כך, וכיוון שכך הוי חשש גזל בידו. ועל כן לא כתב הט"ז שאינה מקודשת כלל, כמו שהוא במקדש בשאר גזל, אלא כתב שהיא ספק מקודשת. וראיתי בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' ק"נ ד"ה ועוד) שלא כתב כן, שעמד אף הוא על הקושי שבין השמועות ויישב. שהאמור בתוספתא להיתר, הוא משום שכך נהגו, או שאין בו חשש כיסופא. אולם לעולם יש כאן משום גזל.
[ויש להעיר שמה שנמצא בבאר היטב (חלק אבן העזר סי' כ"ח סקל"ה) בשם מהרש"ל (יש"ש, פרק גיד הנשה סוף סי' כ') חילוק נוסף. שרק כאשר ניתן לו כבר לחלקו, היינו שהונח לפניו, הרי זה ממונו ויכול לקדש בזה אשה, ובזה דיבר הרמ"א. וכן העתיקו ערוך השלחן (או' ע"ד) להלכה. והנה, חיפשתי בים של שלמה ולא מצאתי שמץ מנהו. ולאחר זמן ראיתי בבאר היטב (חאו"ח סי' ק"ע סקט"ו) שהעיר על כך שלא מצאו. והקודמו (באר היטב הקדמון), לשון הט"ז אטעיתיה, כך שאין חילוק כזה להלכה. ויעויין חכמת שלמה בדוכתין].
♦
אין חשש גזל כאשר נותן את מנתו לאחד מן המסובים
אלא שכל זה בנוטל מנתו ומקדש אשה שאינה סועדת על שולחנם, היות שכתב מהרי"ט בתשובה הנזכרת, ש'אם היה מקבל הקידושין גם הוא מסב בסעודה, ונטל פרי אחד ממה שלפניו, ונתנו לחבירו אין בו משום גזל ולא אבק גזל, שדרך הקרואים ליטול מנות ממה שלפניהם ושולחים, ואין בזה שום חשש'. והיינו שבעל הבית אינו מקפיד אם המסובים על שולחנו מעבירים ממאכלם זה לזה. ואם כן הוא הדין בנידוננו, שנטל ממנתו לשלחו לאחד מן המסובים בסעודה, לקיים בכך מצות משלוח מנות.סוף דבר, הנוטל ממנת מאכל שקיבל על מנת לשלחה לרעהו, שאינו נמנה בין המסובים, הדבר נתון במחלוקת הפוסקים. ועל כן בזה יראה לצאת מכל חשש ופקפוק, ויודיע לבעל הבית על הדבר, ובכך יקיים מצות משלוח מנות כדת וכדין. אולם אם רעהו אליו נשלחה מנתו זו, מסב עמו על שולחן בעל הבית, הרי יוצא בכך ידי חובת משלוח מנות, גם אם לא יִדַע את בעל הבית על כך.
♦ ♦ ♦