מח"ס שו"ת "לב ים" (כת"י)
ירושלים
האם מותר להזמין "קוסם" בפורים
שאלה
האם מותר להזמין אוחז עינים [הנקרא בלשוננו "קוסם"] יהודי, לסעודת פורים, לשמח את הציבור. ואם יש להתיר כשמודיע מראש שהכל זריזות ידים ומראה איך עושה חלק מתחבולותיו.♦
תשובה
א. סתירת הסוגיות אם אוחז עינים אסור מדאורייתא או מדרבנן
בגמ' מצינו שני מקומות על איסור אחיזת עינים. האחד, מדין מעונן, שנאמר בתורה (ויקרא יט, כו) "לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו". ועוד נאמר (דברים יח, י) "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף". ובגמ' (סנהדרין סה:) ת"ר, מעונן, ר"ש אומר זה המעביר שבעה מיני זכור על העין, וחכמים אומרים זה האוחז את העינים, רבי עקיבא אומר זה המחשב עתים ושעות. ע"כ. וברייתא זו נמצאת בתוספתא שבת (פ"ז הי"ד), ובספרא ויקרא (פרשה ג פרק ו), ובספרי דברים (פיסקא קעא). ע"ש. והשני, מדין מכשף, בפסוק (דברים שם) "לא ימצא בך וגו' ומכשף". ובסנהדרין (סז.) תנן, המכשף, העושה מעשה חייב ולא האוחז את העינים, ר"ע אומר משום ר' יהושע שנים לוקטין קשואין אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב, העושה מעשה חייב, והאוחז את העינים פטור. ע"כ. ובגמ' (סז:), אמר אביי, הלכות כשפים כהלכות שבת, יש מהן בסקילה ויש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחלה, העושה מעשה בסקילה, האוחז את העינים פטור אבל אסור, מותר לכתחלה כדר' חנינא ור' אושעיא דכל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה ומיברי להו עגלא תילתא ואכלי ליה. ע"כ.וקשה, שממה שאמרו חכמים בברייתא (בדף סה:) משמע שיש בזה איסורא דאורייתא וגם נראה שאדם לוקה על אחיזת עינים כיון שהיא בכלל מעונן, ואילו במשנה (דף סז.) כתוב שהאוחז את העינים פטור, ומשמע פטור מדין דאורייתא לגמרי ורק איסורא דרבנן איכא. וכן נראה ממה דמדמי לה אביי להלכות שבתף ששם פטור מדין דאורייתא לגמרי. ועמדו בזה הראשונים, ונאמרו בזה ארבעה דרכים ליישב את הסתירה. ונבארם בס"ד.
♦
ב. דרך א' - אחיזת עינים דמעונן ודמכשף היא ע"י כישוף, ואסורה רק מדרבנן
כתב הראב"ן (ס"ס תפ סנהדרין סה:): מעונן ר' עקיבא אומר זה המחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת למחר יפה ליקח מנחש זה האומר פיתו נפלה. עכ"ל. וכן כתב הריא"ז בקונטרס הראיות (סנהדרין סה:) וז"ל: וחכמים אומרים זה האוחז את העינים. פירוש, א"כ לדברי חכמים האוחז את העינים הוא בלא תעשה, דקרו ליה מעונן, ומתניתין תנן (סז.) האוחז את העינים פטור, ולקמן נמי (סז:) אמר אביי האוחז את העינים פטור אבל אסור כהלכות שבת, ומשמע שאסורו מדברי סופרים, כפטור אבל אסור דשבת, וא"כ אין הלכה כחכמים אלא כסתם מתניתין דתנן האוחז את העינים פטור, וכדאמר אביי לקמן דהוא פטור אבל אסור, ומעונן לאו היינו אוחז את העינים אלא מלשון עונות הוא, שמחשב עתים ושעות, כר"ע. עכ"ל. וכ"כ הריא"ז בהלכותיו (סנהדרין פ"ז הלכה ד אות יא): מעונן שאמרה תורה, זה המחשב עונות ושעות. עכ"ל. גם רבנו יהונתן על הרי"ף (דף טז: מדפיו) כתב, לא תעוננו זה המחשב עתים ושעות מלשון עונה. ע"ש. וביראים (סי' שלד) כתב בתירוצו השני דתנאי נינהו. ע"כ. ולפי"ז נראה ג"כ שהלכה כסתם משנה שאסור רק מדרבנן.נמצא לפי דרך זו, שאחיזת עינים שהוזכרה בברייתא לגבי מעונן ובמשנה לגבי מכשף - אחת הן, והיינו ע"י כישוף שבזה הוזכר אוחז עינים במשנה, אלא שאין הלכה כחכמים בברייתא שאסור מדאורייתא, אלא כסתם משנה דפטור, ומשמע פטור מדין דאורייתא לגמרי דומיא דשבת, ואסור רק מדרבנן.
♦
ג. דרך ב' - אחיזת עינים דמעונן ודמכשף היא ע"י כישוף, ואסורה מדאורייתא
במדרש שכל טוב לרבנו מנחם ב"ר שלמה (שמות ז, יא) כתב וז"ל: האוחז את העינים פטור מסקילה, אבל לוקה משום לא תעוננו. ע"כ. מבואר דס"ל שהלכה כרבנן, שאחיזת עינים אסורה מדאורייתא משום מעונן, ומה שאמרו פטור היינו מסקילה, אבל לוקה מדין מעונן. וכ"כ היראים (סי' שלד) בביאורו הראשון: לא תעוננו כגון אלו אוחזי העינים, והא דתניא בסנהדרין בפ' ד' מיתות (סז.) האוחז את העינים פטור פי' מסקילה אבל בלאו חייב, והא דמדמי ליה (סז:) להלכות שבת דהוי פטור אבל אסור לאו דוקא אלא ה"ק שלש מדות בזה כמו בזה. עכ"ל. וכ"כ עוד לעיל (סי' רלט) דאוחז את העינים דמכשף פטור מסקילה. ע"ש. וכ"כ היד רמה (סנהדרין סז:) והאוחז את העינים פטור ממיתה אבל אסור ועובר בל"ת שנאמר לא ימצא בך מעונן ואמרינן זה האוחז את העינים. עכ"ל.גם הסמ"ג (לאוין נג) כתב: תניא בת"כ (קדושים פרק ו ה"ב) לא תעוננו אלו אוחזי העינים, והא דאמר פרק ד' מיתות (סנהדרין סז:) האוחז את העינים פטור, זהו פטור ממיתת בית דין של מכשף מפני שאינו עושה מעשה, ואף מן המלקות פטור לדברי האומר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. עכ"ל. וכ"כ הסמ"ק (מצוה קלו): בתוספתא מפרש לא תעוננו זה האוחז את העינים דחייב, ופטור דאמרינן התם זהו ממיתה אך לוקה הוא למאן דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ולמאן דאמר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו פטור מכלום. עכ"ל.
וכן מצאתי במאירי שכתב לגבי אוחז עינים דמעונן (סנהדרין סה:) וז"ל: האוחז את העינים עד שיתדמה כאילו עשה ולא עשה הרי הוא בכלל לאו זה, אלא שאינו לוקה שהרי כשוף גמור להמיתו אין כאן ומלקות אין בו שלאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא. עכ"ל. ולפי"ז צ"ל ג"כ שפטור הכוונה ממיתה וממלקות דוקא. וכ"כ הארחות חיים (הל' ע"ז סי' טז): ובתוספתא מפרש לא תעוננו זה האוחז עינים, ופטור אמרינן התם דהא דהוי פטור (מדאוריתא) [ממיתה] אבל מלקות איכא למאן דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ולמאן דאמר אין לוקין עליו פטור מכלום. עכ"ל. ע"ש.
נמצא לפי דרך זו, שאחיזת עינים שהוזכרה בברייתא לגבי מעונן, ובמשנה לגבי מכשף - אחת הן, והוא ע"י כישוף שבזה מדובר במשנה, והלכה כחכמים שאסורה מדאורייתא. ומה שאמרו במשנה פטור - הכוונה פטור ממיתה ומלקות, אבל עובר על לאו דאורייתא של לא תעוננו, ומה שדימוהו לפטור אבל אסור דשבת אינו דימוי גמור.
♦
ד. דרך ג' - אחיזת עינים דמעונן היא ע"י מעשי היתר שמתוכם נראה כאילו עושה מעשים מופלאים, ואסורה מדאורייתא, ואחיזת עינים דמכשף היא ע"י כישוף, ואסורה מדרבנן
המעיין היטב בלשונו הזהב של רש"י יראה שלגבי אחיזת עינים דמעונן (דף סה:) כתב: אוחז את העינים. אוחז וסוגר עיני הבריות ומראה להם כאילו עושה דברים של פלא, והוא אינו עושה. עכ"ל. ולגבי אחיזת עינים דמכשף (דף סז.) כתב: ולא האוחז את העינים. מראה לבריות כאילו הוא עושה ואינו עושה כלום. עכ"ל. ולא הזכיר דברים של פלא, ונראה שרוצה לחלק, שאוחז עינים דמעונן הוא ע"י מעשה של היתר, שעל ידו מראה כאילו עושה דברים של פלא, וטעם האיסור, שלא יבואו בנ"א להמשך אחריהם בראותם שמצליחים לעשות דברים שאינם כדרך הטבע,אבל אוחז עינים דמכשף הוא ע"י כישוף לבד.וכן נראה מתשובת רב האי גאון שהובאה בתשובות הגאונים החדשות (ונדפסו במקביל בשתי הוצאות, ע"י שמחה עמנואל בהוצאת מכון אופק, סי' קטו אות כא, וע"י אלעזר הורביץ, חלק ב אות כו), וז"ל: ואשר שאלתם מה היא אחיזת עינים, גם זאת מן ההלכות שהיו מוסרין אותו בחשאי ואין אנו יודעים את מתכנתו באמת, אלא דומה בעינינו כי יש להם סמנין שנופחים אותן כנגד עיניו של אדם שמקלקל את האויר אשר הוא קרוב לו ונראין לו דברים משונים, ובלילה כמה שמנים וכמה חלבים יש עכשיו שמדליקין בהן בלילה נרות ונראין הפנים שחורות או אדומות ונדמה כאילו יש שם חיות רעות באות לפני האדם וכי יתקלקל האויר שבאותו מקום, והאוחז עינים יש בידו קלות שגונב דבר ומכחידו בקלות ונראה כמה שאינו ואחר כך מוציאו בקלות, ואינו נראה לא כשמכחידו ולא כשמוציאו, יש להם דברים מוצנעין בחוטמיהם ופיהם כדאמר רב אשי (סנהדרין סז:) חזינא ליה לאבוה דקרנא דנפיץ ושדי כרוכי דשיראי מנחיריה ואינו [נראה] (כשמוציאין) [כשמוציאן], ומראה כאילו הוא שוחט את הבהמה או את העוף ומוציא דם ולא עשה כלום מזאת אלא עשה במקום שחיטה כוס שיש בו דם ויש לו סמנין שנופח באותה בהמה או באותו העוף שנופל ואיבריו משתרגדים כאלו מת ויש לו סמנין שמחרידות אותו עד שהוא עומד על רגליו, וכן אמרו (סנהדרין שם) אמר ליה [רב] לר' חייא לדידי חזו לי ההוא טייעא דשקליה לספסיריה וגדדה לגמליה וטרף לה בטבלא וקם, אמר ליה לבתר הכי דם ופרתא מי חזת, ההיא אחיזת עינים הות. עכ"ל. הרי מבואר להדיא שאוחז עינים כולל גם אחיזת עינים שע"י סמנין שנופחים אותן כנגד עיניו של אדם וכו' וגם אחיזת עינים שנעשית ע"י קלות הידים לבד, וכמו שהסביר את עובדא דאבוה דקרנא שהיה לו דברים מוצנעים בחוטם ובפה, ומפני שהוציאו בקלות ובזריזות גדולה, לא נראה לאנשים לא כשמכחידו ולא כשמוציאו. [וזה דלא כפרש"י שכתב שאבוה דקרנא מכשף היה. והיד רמה (סנהדרין סז:) כתב שיש אומרים שמכשף הוה ולא מסתבר דמשתעו רבנן בגנותיה דאבוה דקרנא דהוה גברא רבה אלא להתלמד עבד ושרי כדבעינן למימר קמן. ע"כ].
ואע"פ שבהמשך התשובה שם כתב רה"ג לבאר את שורש המחלוקת מהו מעונן (בדף סה:), שרבי ישמעאל שאמר זה המעביר ז' מיני זכור על גב העין הוציאו מלשון עונה והוא תרגום ידעוני (ויקרא כ, כז) וכו', וחכמים שאמרו זה האוחז את העינים הוציאוהו מלשון ענן שנופח סמנין דומים לענן וערפל שהוא אחוזת עינים, ורבי עקיבא שאמר זה המחשב עתים ושעות הוציאו מלשון עונה כמה שאתה אומר בעונה הזאת עונת גשמים. עכ"ל. מ"מ ס"ל שאין להפריש בין מעשה, כגון ניפוח סממנין, לבין זריזות ידים לבד, שהרי הטעם שלפי חכמים אסורים אפי' מעשים רגילים שאין בהם כישוף, ע"כ שהוא כדי שלא יבואו בנ"א להמשך אחריהם, וממילא גם אם האדם עושה כן ע"י זריזות ידים, כל שהוא מטעה את הרואים, הוא בכלל איסור מעונן ולוקה.
והרשב"ץ בספרו זוהר הרקיע על האזהרות (אזהרה רא אות עה) כתב וז"ל: וכן אמרו בגמ' האוחז את העינים, והוא מין ממיני התחבולה מראה לאנשים מה שאינו דרך תחבולה וקלות ויהיה מעונן מענין עינים, או מענין ענן שעושין כמו ענן באויר באבקים ובדברים אחרים להראות לבריות מה שאינו. וכן פירש רבינו האי גאון ז"ל. עכ"ל. ואע"פ דלפו"ר נראה דמ"ש וכן פירש רבינו האי גאון קאי קאי על הפירוש האחרון שמעונן הוא מענין ענן, וכמו שכתב רב האי בעצמו בסיום תשובתו הנ"ל, מ"מ המעיין בתוך התשובה יראה להדיא דס"ל שלענין הלכה הכל אחד הוא, ואין הפרש בין מעשה ממש לבין זריזות ידים, דכולהו חד טעמא אית להו וכנ"ל. וא"כ מ"ש וכ"כ רב האי קאי על שני הפירושים, ששניהם אמת.
וכן נראה שהבין דבריו רבי אלעזר אזקרי בספר החרדים (מצוות ל"ת פ"ד סי' נג): ובכלל לא תעוננו דלא יעשה אחיזת עינים להראות לבריות דבר שאינו כך בין בדרך תחבולות וקלות או בדרך כישוף כדכתב רשב"ץ. עכ"ל. וכן כתב בספר החינוך (במצוה רנ) וז"ל: ובכלל לאו זה דמעונן אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סה:) שהוא מעשה אחיזת עינים שיעשו בני אדם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם) מעונן זה האוחז את העינים. וענין זה הוא מין גדול מהתחבולה יחובר אליה קלות היד וגבורת מהירותה עד שידמה לבני אדם שיעשה המתחבל ענינים של פלא, כלומר דברים שהם חוץ מן הטבע, כמו שיעשו תמיד המשתדלים בזה, שיקחו חבל וישימו אותו בכנף בגדם לעיני אנשים ואחר כן יוציאוהו נחש, וכן ישליכו טבעת באויר ואחר כן יוציאוהו מפי אחד מהעומדים לפניהם, וכיוצא בענינים אלו רבים. וכל אחד מהמעשים הרעים אלו הוא אסור, והעושו נקרא אוחז העינים, והוא בכלל לאו דמעונן ולוקין עליו. וכו' ועוד הפסד גדול מאד נמצא בזה, לפי שישובו אצל ההמון והנשים והנערים הענינים הנמנעים בתכלית המניעה אפשריים, ויערב לדעותם לקבל הנמנע היותו אפשר מבלתי היות הענין נס מאת הבורא, ואולי יצא להם מזה סבה רעה לכפור בעיקר והכרת נפשם, והבן זה. ע"ש. מבואר שאפי' מעשה היתר כקלות היד וגבורת מהירותה אסור, והטעם הוא כדי שלא יבואו להמשך אחריהם.
נמצא לפי דרך זו, שיש חילוק בין אחיזת עינים שהוזכרה לגבי מעונן, לבין אחיזת עינים שהוזכרה במשנה לגבי מכשף, שאחיזת עינים דמעונן היא ע"י איזה מעשה היתר, כגון סממנין או זריזות ידים וכדו', ומתוך המעשה הזה הוא מראה לאנשים כאילו הוא מצליח לעשות דברים מופלאים שאינם בדרך הטבע, והיא אסורה מדאורייתא. אבל אחיזת עינים דמכשף היא ע"י כישוף בלבד, ולא בהכרח שהוא יעשה דברים מופלאים, והיא אסורה מדרבנן.
♦
ה. דרך ד' - אחיזת עינים דמעונן ודמכשף היא ע"י תחבולות, ואסורה מדאורייתא
הרמב"ם בהלכותיו (פי"א מהל' ע"ז ה"ט) כתב: האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה הרי זה בכלל מעונן ולוקה. עכ"ל. ולהלן (הלכה טו) כתב: המכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים, אבל האוחז את העינים והוא שיראה שעשה והוא לא עשה לוקה מכת מרדות, מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך הוא ולאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא ואין לוקין עליו שנאמר מכשפה לא תחיה. עכ"ל. מבואר שבהלכה ט הביא את מה שאמרו בברייתא (בדף סה:) לגבי אוחז עינים דמעונן, ובהלכה טו הביא מה שאמרו במשנה (דף סו.) לגבי אוחז עינים דמכשף. אלא שלא ביאר כיצד מתיישבת הסתירה בגמ' וגם בדבריו עצמו. וא"א לומר שהרמב"ם סבר כדעת הריא"ז ודעמיה, שאחיזת עינים אינה אסורה אלא מדרבנן, וכמשנ"ת לעיל בדרך א', שהרי מפורש בדברי הרמב"ם שהאוחז את העינים עובר על לאו דאורייתא.אבל מקום יש בראש לומר שהרמב"ם סבר כדעת רש"י ודעמיה, לחלק בין עושה מעשה היתר ועל ידו נראים דברים מופלאים, לבין כישוף רגיל, וכמשנ"ת לעיל בדרך הג'. ולכן דייק הרמב"ם לכתוב במעונן מעשה תמהון, ובמכשף לא הזכיר מעשה תמהון. וכן נראה עוד ממ"ש הרמב"ם עצמו בספר המצוות (מצוה לב) וז"ל: ולשון חכמים מעונן זה האוחז את העינים. והוא מין גדול מן התחבולה מחובר אליו קלות התנועה ביד עד שיתדמה לאנשים שיעשה ענינים אין אמיתות להם. כמו שנראה אותם יעשו תמיד שיקח חבל וישים אותו בכנף בגדו לפני העם ויוציאהו נחש. וישליך טבעת לאויר ואחר כן יוציאהו מפי אדם אחד מן העומדים לפניו. ומה שדומה להם מפעולות החרטומים המפורסמים אצל ההמון. כל פועל מהם אסור. ומי שעושה זה יקרא אוחז את העינים. והוא מין מן הכשוף. ומפני זה לוקה[3]. והוא עם זה גונב דעת הבריות. וההפסד המגיע מזה גדול מאד. כי ציור הענינים הנמנעים תכלית המניעה אפשריים אצל הסכלים והנשים והקטנים רע מאד ויפסיד שכלם וישיבם להאמין הנמנע והיותו אפשר שיהיה. והבין זה. עכ"ל. הרי שהרמב"ם סובר שאוחז עינים שהוזכר באיסור מעונן הוא ע"י מעשי היתר כזריזות ידים, והאיסור הוא מפני הפועל היוצא מכך, שיבואו להאמין בדברים הנמנעים ומזה יגיעו לידי כפירה ח"ו. וא"כ יש ליישב את הסתירה בדבריו כנ"ל, שיש לחלק בין מעשי היתר שמתוכם נראה כאילו האדם עושה מעשי פלא, לבין כישוף, וכדעת רש"י ודעמיה. וכ"כ הב"ח (יו"ד סי' קעט) ע"פ ספר המצוות הנז' ליישב את הסתירה בדברי הרמב"ם בהלכות, שאוחז עינים דמעונן הוא ע"י זריזות הידים, ואוחז עינים דמכשף הוא ע"י כישוף. ע"ש.
איברא דאיכא למשדי נרגא ביישוב זה, שהרי ידועה דעתו הרמתה של הרמב"ם, שאין בכשפים שום דבר אמיתי, והם אינם יכולים לפעול כלום, וכמ"ש בסוף הפרק שם (הט"ז), שדברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן וכו'. ע"ש. ופירש שיחתו יותר במורה נבוכים (ח"ג פרק לז) שהכשוף אשר תשמע אותו הוא מפעולות שהיו עושים אותם, הצאב"ה, הכשדיים, והכלדיים, ויותר היה במצריים, ובכנעניים, היו מביאים לחשוב בהם או היו חושבים שבהם יעשו מעשים נפלאים במציאות וכו' והמעשים ההם אשר יעשו אותם המכשפים אין ההקש נותן אותם ולא יאמין השכל שהם יחייבו דבר כלל, כמו שיכוונו לקבץ צמח ידוע בעת ידוע וכו' וכאשר היו המכשפים חושבים בכשופיהם שהם עושים מעשה ושהם בפעולות ההם מגרשים החיות הרעות מן העירות, כאריות והנחשים וכיוצא בהן, ויחשבו ג"כ שהם בכשופיהם ידחו מיני נזקים מצמח האדמה, כמו שנמצא להם פעולות שיחשבו שהם ימנעו רדת הברד וכו'. ע"ש באורך. [וע"ע בפירוש המשניות להרמב"ם למסכת עבודה זרה פ"ד מ"ז]. והיוצא מזה, שלדעתו אין בכישוף שום כח אמיתי, ואינו יכול לפעול ולעשות כלום, אלא שהעושים מעשי הכישוף מדמים וחושבים שעל ידי מעשים אלו יצליחו לפעול איזה ענין. וכבר האריכו רבים בדעת הרמב"ם בזה, וביישוב הרבה מאמרים מהתלמוד שנראים כסותרים לדבריו. ואכמ"ל.
ומ"מ אם כנים אנחנו בזה, הרי שאי אפשר לומר שאחיזת עינים שהוזכרה בסעיף טו לגבי מכשף, היא על ידי כישוף, שהרי אחיזת עינים פירושה שהוא מראה לאנשים כאילו עושה איזה דבר ובאמת לא עשה כלום, וכגון שמראה כאילו לקט שדה קישואין והוא לא לקט, וכמבואר במשנה (סנהדרין סז.). ולדעת הרמב"ם לא יתכן לפרשו על כישוף, שהרי בכישוף לא יכול אדם לעשות מאומה, ורק חושב ומדמה שהוא עושה משהו, ואינו יכול להראות כאילו ליקט קישואין וכדו'. [ושוב מצאתי להגאון רבי אשר וייס שליט"א, בספר מנחת אשר שמות (סי' ט אות ב) שכתב לתמוה על המפרשים בדעת הרמב"ם שאוחז את העינים הוא ע"י כישוף, ממ"ש הרמב"ם עצמו בסוף הפרק שאין בכישוף שום דבר אמיתי, והניח בצ"ע. ע"ש].
ונראה שזה הוקשה למרן בכסף משנה, ולכן לא כתב ליישב כדברי הב"ח, שאוחז עינים דמעונן הוא ע"י זריזות ידים ואוחז עינים דמכשף הוא ע"י כישוף, אלא כתב ליישב ששיטת הרמב"ם היא שאוחז עינים דמעונן ודמכשף אחד הוא, ובאמת באותו מעשה חייב משום מעונן ומשום מכשף, אבל לענין מלקות אפשר לחייבו רק מדין מעונן אבל לא מדין מכשף כיון שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. ע"ש. והיינו שבין אוחז עינים דמעונן ובין אוחז עינים דמכשף, הוא שעל ידי מעשה של היתר, כזריזות ידים ותחבולות, מצליחים להראות לאנשים כאילו עושים מעשים תמוהים או רגילים, ובאמת לא עשו כלום. וכל זה ללא צד כישוף כלל. ומ"ש בספר המצוות "והוא מין מן הכישוף", רצונו לומר שכשם שבכישוף מדמה שעושה דברים שלא כדרך הטבע, כך גם אוחז עינים מראה על ידי זריזות ידים ותחבולות כאילו עושה מעשים מחוץ לדרך הטבע.
וכ"כ בספר הבתים (ספר המצוה אזהרה לב): ומה שאמר פטור אבל אסור הוא ענין אוחזי העינים בשם כשפים לפי שהכשפים הם מעשים יראו נמנעים בטבע וכן אוחזי העינים עושין בדרך זו כמו שמבואר מלשון הר"מ באזהרת לב. ע"כ. וזה כמשנ"ת, שיש דמיון בעיקר האיסור בין אוחז עינים דמעונן לאוחז עינים דמכשף. אבל לעולם אפי' זריזות ידים לבדה אסורה.
והנה, הגרח"ד הלוי בשו"ת עשה לך רב ח"ב (סי' מד עמוד קסד) כתב לחדש שממה שעירב הרמב"ם לשונות השייכות לכישוף מבואר שאינו אסור אלא עם כישוף דוקא, ונדחק לומר שכנראה היה ידוע לו שעם הכישוף צריך קלות התנועה. ע"ש. ולפי"ז דעת הרמב"ם כדעת הסמ"ג ודעמיה, שגם אוחז עינים דמעונן וגם אוחז עינים דמכשף הוא ע"י כישוף, וכמשנ"ת לעיל בדרך ב'. אבל באמת שזה דוחק גדול בדעת הרמב"ם, ולעולם י"ל שהוא סובר שאפי' זריזות ידים אסורה, וכפשטות לשונו, ומה שעירב ביחד עם זריזות ידים לשונות כישוף הוא לשיטתו שאין בכישוף שום דבר אמיתי וכנ"ל, ולכן שפיר דומה לזריזות ידים ותחבולות שאין בהם ממש.
וכן מצאתי בספר מפרי פי איש (שו"ת חיו"ד סי' א עמוד רכז) שהביא מכת"י הגאון הנאמ"ן בגליון שו"ת יחוה דעת שלו, שהביא מ"ש הגרח"ד הלוי הנ"ל, וכתב עליו שהוציא דברי הרמב"ם מפשוטן, ואין זה פשט דברי הרמב"ם אלא דנ"ל דהרמב"ם לשיטתו שכל עניני כשוף וקסם שוא ודבר כזב וכו'. ע"ש. גם מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל בשו"ת יבי"א ח"ה (חיו"ד סי' יד אות א) יישב את סתירת הרמב"ם כמ"ש הב"ח, שיש לחלק בין זריזות ידים לכישוף, ע"פ דברי הרמב"ם בספר המצוות. ע"ש. ומוכח שהוא הבין בדעת מרן בכסף משנה שגם הוא סובר בדעת הרמב"ם שאפי' זריזות ידים לבדה אסורה, שאל"כ לא היה חולק עליו. ומה שהביא את הב"ח היינו משום שכך מפורש בדבריוב).
נמצא לפי דרך זו, שאוחז עינים דמעונן ואוחז עינים דמכשף אחד הוא, והוא על ידי מעשי היתר כזריזות ידים ותחבולות, שמתוכם מצליח להראות כאילו עושה דברים שבאמת לא נעשו, גם ללא צד כישוף, ומעשי אוחזי עינים ע"י תחבולות כאלו אסורים מדאורייתא.[4]
♦
ו. אם בכלל איסור מעונן הוא גם זריזות ידים ותחבולות בלבד
ומעתה, שוב אשוב למעשי האוחזי עינים שבזמנינו [הנקראים בטעות בשם "קוסמים", ובאמת שהקוסם שעליו דברה תורה הוא ענין אחר לגמרי, ומבואר ברמב"ם (פי"א מהל' ע"ז ה"ו). ע"ש], שאין בהם שום צד של כישוף או כוחות מיוחדים, וכל דרכיהם ומעשיהם אינם רק זריזות ידים וטריקים מיוחדים שמבזבזים הון רב על לימודם ודרך ההשתמשות בהם. וא"כ בוודאי שהם אינם כלולים באוחז עינים דמכשף, ומה שיש לדון בהם הוא אם יש לכוללם באוחז עינים דמעונן.והנה, לפי דרך א', והיא שיטת הריא"ז, הראב"ן, רבנו יהונתן, והיראים בתירוצו השני, שאין הלכה כחכמים, אלא אוחז עינים מותר מדאורייתא ואסור רק מדרבנן, וכן לפי דרך ב', והיא שיטת רבנו מנחם ב"ר שלמה, היראים בתירוצו הראשון, יד רמה, סמ"ג, סמ"ק, ארחות חיים והמאירי, שהלכה כחכמים שאוחז עינים אסור מדאורייתא ומה שאמרו פטור היינו ממיתה וממלקות דוקא אבל איסורא דאורייתא איכא. לפי"ז נמצא שבשני המקומות מדובר באותה אחיזת עינים, ולכן הוצרכו לחלק כל אחד כדאית ליה, והיינו באחיזת עינים ע"י כישוף, כדמוכח מהמשנה (בדף סז.) דכליל ותני לאוחז עינים בהדי כישוף. וכ"כ להוכיח מדעת הסמ"ג הב"ח ביו"ד (סי' קעט), שאין איסור אחיזת עינים אלא ע"י כישוף. ע"ש.
גם הר"ש משאנץ כתב על מה שאמרו בספרא קדושים (פרשה ג פרק ו) לא תעוננו אלו אוחזי עינים, וז"ל: בכישוף, מראים לבני אדם דבר שאינו ואוחזים מראיתם. עכ"ל. [ובפירוש הראב"ד על הספרא שם כתב, ודוקא ע"י השבעה שהוא מעשה שדים וכו'. ע"ש. אבל נראה דקאי רק על דעת רבי ישמעאל שמעונן הוא המעביר ז' מיני זכור על עיניו, אבל לא על דעת חכמים שמעונן הוא אוחז את העינים. כיעוי"ש].
ובספרי (שופטים פיסקא קעא): וחכמים אומרים אילו אוחזי העינים כגון אילו האומרים למודי ערב שביעיות להיות יפות עקירות קטנות להיות רעות. ע"ש. וז"ל רבנו הלל שם: וחכמים אומרים אלו אוחזי עינים. כלומר האי דכתיב מעונן אלו אוחזי עינים של בני אדם, וכל מה שעושין סבורין בני אדם דעיקרין נינהו, ואינן אלא בכשפנות. והא דתני הכא גבי אוחזי עינים כגון האומרים למודי וכו' לאו דוקא הוא דמאי אחיזת עינים איכא בהני אלא הכי תני ליה התם בספרא דבי רב. ע"כ[5].
גם דעת הרדב"ז בתשובותיו שזריזות ידים אינה בכלל אחיזת עינים כלל, רק אם עושה האדם איזה מעשה, כהדלקת נר שנוצר מזה עשן וכדו' ועי"ז רואים דברים משונים, נכלל באחיזת עינים שאסורה. וכמשנ"ת. ולפי זה מעשי "הקוסמים" שבימינו מותרים הם, אין בהם נפתל ועיקש, כיון שאין בהם צד כישוף.
אבל לפי הדרך השלישית והרביעית, והם דעת רב האי גאון, רש"י, הרשב"ץ, הרמב"ם, והחינוך, שהאיסור באוחז עינים דמעונן הוא כשאוחז עינים אפי' ללא צד כישוף, אלא במעשים בלבד, ואפילו בזריזות ידים, א"כ גם מעשי "הקוסמים" שבימינו בכלל איסור מעונן הם.
והמעיין הנלבב בראותו דברי ראשונים כמלאכים, ורב האי גאון והרמב"ם מכללם, אשר מפיהם לפידים יהלוכו לאסור איס'ר בזה, כיצד יוכל להכריע כדברי המקילים, אע"פ שרבים המה. וכן נראה גם דעת מרן בשולחנו הטהור (סט"ו) שכתב: אוחז את העינים אסור. ע"כ. סתם ולא פירש, ומשמע בכל כה"ג אסור. ולו יהא אלא ספק, הא קיי"ל (ע"ז ז.) בשל תורה הלך אחר המחמיר, ולכן אין להקל בזה.
♦
ז. אחרונים הסוברים לאסור אפילו בזריזות ידים לבד
ואנכי חזון הרבתי לרבותינו האחרונים שקיימו וקבלו עליהם דעת הרמב"ם, שאיסור אחיזת עינים שנלמד ממעונן כולל גם כשאדם עושה כן בזריזות ידים לבד, אפילו לדידן, שסוברים שיש ממש בכישוף. כ"כ הב"ח (סי' קעט) ליישב את דברי הרמב"ם ע"פ מ"ש ביד החזקה, שאפי' זריזות ידים לבד אסורה. ע"ש. והש"ך (סי' קעט ס"ק יז) גם הביא להלכה את דברי הרמב"ם בס' המצות הנ"ל, שגם באחיזת עינים שלא ע"י כישוף אלא ע"י קלות התנועה בידיו אסור. כיעוי"ש. גם בספר בית לחם יהודא (סק"ט), ובזבחי צדק (אות כב) הביאו להלכה את דעת הב"ח. ע"ש.גם בספר יד הקטנה ח"ב (דף רעג ע"ב) כתב, שהאוחז את העינים ה"ז בכלל מעונן ולוקה, כלומר, ע"ד משל המראה לבנ"א שאש גדולה מתלקחת יוצאת מפיו, ובאמת זה לא היה ולא נברא אלא שנדמה כן לבנ"א, וכן כל כיו"ב, ובודאי שהעושה כן הוא עושה שום מעשה לאחוז העינים שידמה לבנ"א כך, והוי לאו שיש בו מעשה ולוקין עליו. אבל אם האוחז העינים לא עשה מעשה רק בדיבור אינו לוקה. דהו"ל לאו שאין בו מעשה, ומ"מ איסור תורה הוא. וכן אחיזת העינים שלא ע"י כישוף אלא רק ע"י תחבולות וקלות התנועה ביד ה"ז ג"כ אסור. וכתב במנחת עני שם, שכ"כ הב"ח והש"ך ושאר פוסקים. ועכ"פ איסורא דרבנן מיהא איכא. ותימה על רבנים מובהקים שיושבים בסעודות נישואין, ומראים לפניהם חידושים של אחיזת עינים, ואין מהם מי שימחה על כך. ע"ש.
וכ"כ בספר משנת חכמים (מצוה מז דף קטו ע"א), שבכלל מעונן הוא העושה תחבולה בקלות התנועה שיעשה אחיזת העינים ומראה בפני הבריות מעשה תמהון ואם עבר עובר בלאו שנאמר לא תעוננו. ע"ש. וביבין שמועה שם כתב וז"ל: והנה מעשה תמהון שעושים ע"י קלות התנועה מבואר בפרש"י וברמב"ם בספר המצוות כגון אלו המשליכין טבעת לאויר ומוצאים אח"כ מפי אדם או יקחו חבל וישימו בכף בגדיהם ויוציאו נחש וכו' הכל הוא בכלל מעונן, וכבר באתי בתוכחה מגולה שבעוה"ר ראיתי בשמחת נשואין שעושין כן וכי ס"ד דמשום שמחת חתן וכלה יעשו איסור דאורייתא, ומאן חכים כי האי לומר דלא דמי אלו שעושין בזה"ז ע"פ קלות התנועה כמו בדורות הראשונים שעשו תחבולות יתירה ובדורות הללו ומי פתי יסור הנה לומר שיש ממש בדברים הללו לכן הקילו בו אבל לא מצאתי הדבר מפורש להקל ונראה מצוה על הגדולים להזהיר בזה וכו'. עכת"ד. ע"ש. הובא בפתחי תשובה (ס"ק לז). וכ"כ המהר"ם שיק בחיבורו על תרי"ג מצות (סי' רנא), שלדעת הרמב"ם אפילו זריזות ידים אסורה. ע"ש.
גם החכמת אדם (כלל פט סי' ו), אחר שהביא דברי הרמב"ם בס' המצות, כתב: ומזה תראה שאותם בדחנים שעושים כדברים אלו בחתונות, עוברים בלאו דאורייתא, והמצוה לעשותם עובר על לפני עור, וכל מי שבידו למחות צריך למחות, וכ"ש שאסור להסתכל ולראותם. ע"כ. וכ"פ בקיצור ש"ע (סי' קסו ס"ד), שאפילו בקלות ידים אסור, והבדחנים שעושין כמעשים אלו על החתונות עוברים בלאו, והמצוה לעשותן עובר על לפני עור. ולכן מי שיש בידו למחות מחויב למחות, וכל שכן שאסור להסתכל ולראותן. ע"ש. וכ"כ בשו"ת שרגא המאיר ח"ב (סי' יז) שאין להקל בזה, ומה שראה שעושים כן בחתונה חרדית, אין מזה ראיה כי בעוה"ר יש כמה דברים שעושים בחתונה דברים שאסור לעשות ואין פוצה פה וגם אפשר שלא היה אז אצל החתונה ת"ח שיודעים הלכות כי בזה"ז יש הרבה שנקראים ת"ח אבל הלכות פסוקות אינם יודעים וחושבים מש"כ בגמרא זה הוא רק לפלפול בעלמא וש"ע אינם לומדים לידע אם הלכה פסוקה היא או לא. ע"ש.
וע"ע בשו"ת שבט הלוי ח"ה (סי' קכט אות א) שכתב שאין להניח לילדים לראות וללמוד מעשה אחיזת עינים, אפילו שאין כאן אחיזת עינים ממש, רק להראות היאך העושים כך מרגילים עצמם לאחוז עינים ולומדים זה, ולדידי פשיטא דאסור, שאף על פי שאינו מראה עדיין אחיזת עינים, מכל מקום אין לך דרך המביא לידי איסור תורה גדול מזה. עכ"ל. ע"ש. וכן העלה מרן הראש"ל זצ"ל בשו"ת יבי"א ח"ה (חיו"ד סי' יד) ובשו"ת יחו"ד ח"ג (סי' סח), שאפילו זריזות ידים אסורה ע"פ הרמב"ם בספר המצוות והחינוך הנ"ל. ע"ש.
♦
ח. הדין באוחז עינים גוי, ואם יש איסור בראיית מעשי אוחז עינים יהודי
ודע, שאע"פ שהרמב"ם והחינוך כתבו בטעם איסור אחיזת עינים, שהוא כדי שלא יבואו להאמין בדברים הנמנעים שאפשריים, ויבואו מזה לידי כפירה ח"ו, מ"מ אין להקיש מזה ולאסור גם לגוי לאחוז עינים, אע"פ שגם ממנו יכול לבוא להאמין בדברים הנמנעים, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב (דברים יח, י): לא ימצא "בך" מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף. בך ולא בגויים. וכמו שדרשו בספרי (דברים פרשת ראה פיסקא קטז) על הפסוק (שם טו, ז) כי יהיה בך אביון וגו', בך ולא באחרים. ע"ש. וכ"כ בחכמת אדם (כלל פט סי' ו) שאם הוא גוי שעושה נראה לי דמותר לראות. ע"ש. וכ"כ בקיצור שלחן ערוך (סי' קסו ס"ד). ע"ש.וגם המהר"ם שיק (במצוה רנא) שחכך להחמיר בזה הוא רק מצד לפני עור, לר"ש (בסנהדרין נו:) דבן נח מצווה על הכישוף, וכתב בסדר למשנה (פי"א מע"ז) שכן הלכה, וא"כ יש להחמיר גם בגוי. ע"ש. אבל כבר כתב בשו"ת יביע אומר ח"ה (יו"ד ס"ס יד) לדחותו, שמלבד שהרבה פוסקים סוברים שבני נח לא נצטוו אלא על ז' מצות בלבד, וכמ"ש בחזון איש (זרעים, הל' כלאים סי' א סוף אות א), הרי גם להרמב"ם י"א דלא קי"ל כר"ש, וכמ"ש הלח"מ (פ"י מה' מלכים ה"ו). ע"ש. [ובלא"ה, איסור מכשף בזה הוא רק לדעת הרמב"ם שאין ממש בכישוף ולכן אפי' תחבולות רגילות בכלל כישוף הן. משא"כ לשאר ראשונים, דס"ל שיש ממש בכישוף, וכמשנ"ת לעיל (אות ה). וא"כ אין איסורו אלא מצד מעונן, שבזה לכ"ע בני נח לא מוזהרים] ומ"מ גם המהר"ם שיק לא כתב לאסור מצד מעונן.
וזה דלא כמ"ש הגר"י הלל בשו"ת וישב הים (סי' יג עמוד רלא), דלטעם הרמב"ם והחינוך אם כן מה לי על ידי גוי מה לי על ידי ישראל שסוף סוף ראיית דברים תמהוניים אלו מקלקלת והורסת דעת האדם ומביאותו לכפירה ב"מ. ע"ש. וכ"כ הרה"ג ר' יוסף פרץ שליט"א בספר יוסף לקח (מועדים ב, ס"ס מ) שלפי הטעם הזה יש לאסור גם בקוסם גוי. ע"ש. ולפי דבריהם יקשה על הרמב"ם והחינוך, מדוע התורה אסרה אחיזת עינים רק ליהודי, הו"ל למיסר גם לגוי. א"ו שאין איסורו אלא ביהודי.
והטעם נראה לי בס"ד, שאע"פ שגם הגוי מביאו לחשוב שאפשר לעשות דברים הנמנעים ע"פ דרך הטבע, מ"מ אינו מוכרח שזה יביאו לידי כפירה, שהרי גם הכישוף, שלדעת רוב הראשונים יש בו ממש, ונעשה ע"י מלאכי חבלה או ע"י השתמשות בכוחות אחרים, וכמו שהאריכו בזה הרמב"ן על התורה (דברים יח, י) ובחינוך (מצוה סב) ובשו"ת הריב"ש (סי' צה) ועוד, וכבר אמרו בגמ' (סנהדרין סז:) למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה. ע"ש. ומ"מ כ"ז הוא תחת הנהגת הבורא ב"ה, ואין דבר אחד בעולם שאינו מגיע מכוחו יתברך, אלא שלגבי אחיזת עינים יש חשש שכיון שהאדם עושה דברים מופלאים יבואו להאמין ח"ו שהוא משתמש בכוחות עליונים שאינם מושגחים מהנהגת הבורא יתברך שמו, ואז יבואו ליד כפירה, וכלשון החינוך "שיערב לדעותם לקבל הנמנע היותו אפשר מבלתי היות הענין נס מאת הבורא". וכדי להרחיק דבר זה, אסרה התורה לאחוז עינים כדי שלא יבואו להכנס בחשש זה כלל. אבל בגוי לא אסרה תורה, כיון שהוא חשש רחוק, שיאמין שאפשר לעשות דברים הנמנעים, ומתוך זה יאמין ג"כ שזה יתכן מבלעדי כח הבורא ח"ו.
אבל באמת אם אדם מרגיש שמגיע מזה לידי כפירה, פשוט שאסור לו לראות את מעשי הגוי הזה, ואף לא לדבר על כך עם חבירו ואפילו להרהר במעשיו אסור, מצד איסור עבודה זרה, שאסורה אפילו בהרהור, וכלשון הרמב"ם (פ"ב מהל' ע"ז ה"ג): ולא עבודה זרה בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו וכו'. ע"ש. אבל לא מצד מעונן.
ועוד יש לצרף דעת הרבה ראשונים, שאינו אסור אלא בכישוף ולא בתחבולות וקלות ידים, וכמבואר לעיל (אות ו). ע"ש. וכ"כ ביבי"א שם להקל מטעם זה באוחז עינים גוי. כיעוי"ש.
ומעתה מודע לבינ'ה שגם באוחז עינים יהודי, אע"פ שהוא עובר על לאו דאורייתא דמעונן, מ"מ הרואים אותו לא אסורים לראותו מצד דין מעונן, אע"פ שטעם האיסור הוא בשביל הרואים, שלא יאמינו שאפשר לעשות דברים הנמנעים. וה"ט כמשנ"ת, שהתורה לא אסרה אלא למעונן עצמו, שלא יעשה דברים שיכולים להביא לידי כפירה, אבל מותר לראותו כל זמן שהרואה לא מגיע מזה לידי כפירה, אבל אם אדם מרגיש שבא לידי כפירה ח"ו בוודאי שאסור לראותו מצד איסור ע"ז. וכמשנ"ת.
וזה דלא כמ"ש בספר יד הקטנה ח"ב (דף רעג ע"ב) לגבי אוחז עינים יהודי, שאפילו לרואים יש קצת איסור בדבר, על דרך מ"ש הרמב"ם (פי"א מה' עכו"ם ה"י) לענין חובר חבר, ואדם שאמר עליו החבר אותן דברים, והוא יושב לפניו, ומדמה שיש לו הנאה בזה, מכין אותו מכת מרדות, מפני שנשתתף בסכלות החבר. ונראה דעתו כן בכל האיסורים שהוזכרו בפרק ההוא, שיש ג"כ איסור על השומע והמקבל. ע"ש. שנראה שיש לחלק בין איסור של חובר חבר, שעושה זה בשביל חבירו, ולכן שניהם בכלל איסור, לבין איסור מעונן, שלא עושה מעשה בשביל החבר.
אבל נראה שיש לאסור מטעם לפני עור לא תתן מכשול, [ועי' פרטי הדינים בזה בהערה[6]]. וגם בזה שרואה את מעשיו ושותק עובר על מצוות עשה של תוכחה [אא"כ יודע שלא יקבל ממנו את התוכחה], וכמ"ש הרמב"ם (פ"ו מהל' דעות ה"ז): הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר (ויקרא יט, יז) [7]"הוכח תוכיח את עמיתך" וכו' וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם. ע"ש. וכן יש לאסור מצד שמחזיק ידי עוברי עבירה, וכדמוכח מהמשנה בגיטין (סב.) שאין מחזיקין ידי ישראל בשביעית. כיועי"ש. ומטעם זה נמי אסור לקנות מהגנב, מפני שמחזיק ידי עוברי עבירה, וכמבואר בש"ע חו"מ (סי' שנו ס"א). ע"ש. ונראה שמטעם זה כתב בחכמת אדם שם לאסור בפשיטות לראות את מעשי האוחז עינים היהודי.
העולה מהאמור שמותר לאוחז עינים גוי להראות את מעשיו ותחבולותיו, כיון שאינו מצווה בלאו דלא תעוננו. ולראות אוחז עינים יהודי, אע"פ שאין לאסור מצד מעונן מ"מ אסור מטעם לפני עור ומחזק ידי עוברי עבירה. ואם באמת הוא חושב שיש לו כוחות עליונים שמשתמש בהם מבלעדי הנהגת הבורא יתברך חלילה, לא מבעיא שאסור לו לראותו אלא אפילו לדבר ולהרהר בזה אסור מטעם הרהור ע"ז, ואפילו באוחז עינים גוי, ואין עוד מלבדו.
♦
ט. שגם לדעת האוסרים יש להתיר אם הרואים יודעים שהכל זריזות ידים ותחבולות, כיון שאז לא יבואו לידי כפירה ח"ו
איברא שמקום יש בראש לומר, שכיון שכל הטעם שאסרו גם זריזות ידים לבד, הוא משום שעי"ז מראה לאנשים כאילו עושה מעשים של תמהון ואז "ישובו אצל ההמון והנשים והנערים הענינים הנמנעים בתכלית המניעה אפשריים, ויערב לדעותם לקבל הנמנע היותו אפשר מבלתי היות הענין נס מאת הבורא, ואולי יצא להם מזה סבה רעה לכפור בעיקר והכרת נפשם", וכלשון הרמב"ם והחינוך הנ"ל (אות ה). [ועי' להרדב"ז במצודת דוד (מצוה סא), שכתב שיבואו לכפור במעשה הנסים ובעיקרי הדת]. אם כן יש לומר, שכל איסור זה הוא דוקא כשאכן הציבור מאמין שיש לאוחז עינים איזה כח עליון, ושיכול לעשות דבר הנמנע, ויבואו לכפור בעיקר ח"ו. אבל אם הרואים יבינו וידעו שבאמת אין לאוחז עינים הזה שום כח עליון ח"ו, וכל מעשיו הם זריזות ידים ותחבולות מופלאות בלבד, באופן שכל אחד יכול לעשותם, לו רק ילמד איך להשתמש בכלים המיועדים לכך, וגם יאמן את ידיו לנוע בזריזות גדולה, ממילא אין מקום עוד לאסור את מעשיו משום מעונן, כיון שלא יבואו להמשך אחריו.ואע"פ דקיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא, מ"מ בדבר שהטעם הוא פשוט דרשינן, וכמו שאמרו בגמ' (ב"מ צ.) שטעם הפסוק שהזהיר לא תחסום שור בדישו הוא מפני שנהנית מהאוכל, ולכן אם אוכלת ומתרזת יכול לחסום אותה. וכתב בתוס' הרא"ש וז"ל: אפילו למאן דלא דריש טעמא דקרא לקמן בפרק המקבל דאמר אלמנה בין עניה בין עשירה וכו' היינו משום דפשטיה דקרא משמע בין עניה בין עשירה אבל הכא פשיטא דרחמנא לא אזהר אלא לטובתה של בהמה אי משום דמעלי לה אי משום דלא תצטער. עכ"ל. הובא בשטמ"ק שם.
והכא נמי לדעת האוסרים אפי' בזריזות ידים פשוט שהוא מטעם שלא ימשכו אחריהם, ומ"ש כן הרמב"ם והחינוך להדיא, וא"כ במקום דליכא למיחש להכי י"ל דשרי. [ויותר נראה שאין צורך לטעמא דקרא, אלא שמעיקרא האיסור לא היה באופן הזה. ודוק]. אלא שעל האוחז עינים מוטלת האחריות לשכנע את הרואים שבאמת אין כאן שום כוחות מיוחדים ח"ו, ודרך השכנוע הזה יהיה בעיקר בשני דרכים. האחד, שיעמוד קבל עם ועדה לפני תחילת המופע ויודיע באופן ברור שאין במעשיו שום כוחות עליונים חלילה אלא רק זריזות ידים וטכניקות מיוחדות. והשני, שיראה מעט מתחבולותיו, באופן שיבינו שבאמת אין בהן ממש. ואם רואה שלא די באמירה זו, צריך גם להראות חלק מתחבולותיו המיוחדות, כדי שיבינו דרך עשייתן שהן רק זריזות ידים ותחבולות מיוחדות. וכשהצופים הם נשים וילדים, צריך לפרש ולבאר יותר מפני שדעתם יותר קלה להאמין לזה. ובמשך כל זמן המופע עליו ליזהר שלא ליצור רושם שפועל בכוחות מיוחדים, היפך מה שאמר, ויהיה בבחינת אתי מעשה ומבטל דיבור, אלא יהי דרך הופעתו באוירה של 'טריקים' מיוחדים בלבד. וכדרך שרואים להטוטן שיודע לזרוק באויר כמה וכמה לפידי אש, ומצליח בזריזות עצומה לתפוס כל אחד ואחד מהם מבלי שיפול אחד מהם ארצה, שבזה הציבור יודע בוודאות שאין לו שום כוחות אלא זריזות ידים שבאה לאחר אימון ממושך. וכן הוא בנ"ד, האוחז עינים צריך להביא את הציבור למצב שבו הם מתפעלים מהזריזות ואופן התחבולה, אבל לא חושבים שהוא יודע לעשות דברים שלא בדרך הטבע. ואם באמת הוא יפרש שאין במעשיו כלום וגם יראה כן כמה מתחבולותיו, באופן שהציבור יבין שבאמת אין במעשיו כלום, נראה שאין לחוש בזה, ואפילו הרמב"ם והחינוך יודו להקל בזה, כיון ששוב לא שייך טעם האיסור בזה.
ועוד יש לצרף את דעת הראשונים שסוברים שכל איסור אחיזת עינים הוא רק בכישוף, וכמשנ"ת לעיל (אות ו), שכן ס"ל לרבנו מנחם ב"ר שלמה במדרש שכל טוב, הראב"ן, היראים, ר"ש משאנץ, רבנו הלל, יד רמה, סמ"ג, סמ"ק, מאירי, ארחות חיים והריא"ז, וכן דעת הרדב"ז שאין לאסור בזריזות ידים לבד וכנ"ל (סוף אות ה בהערה).
ולכן, אע"פ שלענין הלכה מחמירים כדעת האוסרים כיון שהוא ספק דאורייתא, ובתורה הלך אחר המחמיר, מ"מ אם מפרש ואומר שהכל זריזות ידים באופן שכבר לא שייך טעם האוסרים, נראה שיש להקל בשופי.
♦
י. האחרונים שכתבו להתיר מעשי "הקוסמים" שבזמנינו, כשהרואים יודעים שכל מעשיהם זריזות ידים ותחבולות בלבד
ואם כנים אנחנו בזה, הרי שמצאנו פתח להתיר מעשי "הקוסמים" שבזמנינו, שמעיקרא רב המרחק בין זמן חז"ל והראשונים לזמנינו, שאז הארץ היתה מלאה כישופים והשתמשות בכוחות עליונים, וגם מי שלא היה בכוחו להגיע לזה, היה מראה כאילו משתמש בכוחות אלו, וכמבואר למעיין בדבריהם ז"ל [ולדוגמא לך נא ראה בפירוש המשניות להרמב"ם למסכת עבודה זרה (פ"ד מ"ז) מ"ש בזה]. אבל כיום, שב"ה נתבטלו האנשים האלו ומעשיהם, והם בגדר בל יראה ובל ימצא, וידוע ומפורסם שה"קוסמים" שבזמנינו אינם משתמשים בכוחות עליונים כלל, וכל מעשיהם הם ע"י קלות הידים ותחבולות מיוחדות בלבד. ולכן נראה שאין לאסור בזה, אם יפרשו וגם יראו חלק מתחבולותיהם שאין בזה כלום, באופן שהציבור ישתכנע שאכן אינם משתמשים בשום כוחות עליונים ח"ו, וכמשנ"ת לעיל (אות ט).ובאמת כי דייקת בלשונות האחרונים שאסרו איס'ר בזה, תמצא שגם הם לא אסרו אלא בגוונא שכתב הרמב"ם שהוא מתעה אותם, שכולם דיברו על מה שמבואר בספר המצוות שמתעה ומראה להם כאילו עשה דברים נפלאים חוץ מדרך הטבע ובאמת אינו עושה כלום, וע"ז כתבו שהבדחנין שעושין כמעשים האלו עוברים בלאו וכו'. כיועי"ש. אבל אם ידוע שאין הדבר כן, י"ל שגם הם מודו להתיר בזה. ומזקנים אתבונן לגדולי האחרונים שהניפו ידם החזקה וכתבו להתיר את מעשיהם, כיון שידוע הדבר שאין בהם ממש. וכן בקודש חזיתיה להגאון רבי יהושע מקוטנא בספרו יבין דעת יו"ד (סי' קעט דקי"ט ע"ג) שכתב ע"ד הש"ך שאסור אפי' זריזות ידים לבד, וז"ל: יראה דווקא כשאומר שעושה איזה פעולה אבל כשאומר שאינו עושה שום פעולה רק שמטעה הרואים ואפ"ה אינם מרגישים שרי, וע"ז סמכו בדורות הראשונים הבדחנים שעשו מעשים זרים. עכ"ל. וכ"כ בספר יד הלוי להג"ר יצחק שמחה הורוויץ על ספר המצוות (תרפ"ז, מצוה לב אות ד): ואחיזת עינים שעושין אחדים בזמנינו בסעודות שמחה ונישואין, והכל יודעין שאין עושין בכח נסתר, ואינו אלא לשחק ולבדח את המסובים, אין בו סרך איסור, שאין בהם משום כישוף ולא משום גונב דעת הבריות, ולא יגיע מזה שום הפסד שכלי אף לנשים וקטנים, ועין במעה"ת ובחכמת אדם שקראו תגר על זה. עכ"ל. אמנם נראה שגם החכמת אדם לא אסר בכה"ג וכנ"ל.
וכ"כ מדנפשיה הגאון מקלויזנבורג בשו"ת דברי יציב ח"ג (יו"ד סי' נז) שיש לחלק בזה, דהאיסור בזה כשאוחז את העינים ואומר שהוא עושה דבר פלא באיזה כח עליון וכדו' שאז חייב אף שאינו עושה שום מעשה כשוף אלא בזריזות ידים, וכמ"ש הרמב"ם והחינוך בטעם הדבר שיטעו מזה להאמין שיתכן ענינים על טבעיים בלעדי כח הבורא יתברך שמו ח"ו, משא"כ כשמגלה להם במפורש שעושה זאת בתחבולות וזריזות ידים אין בזה משום מעונן כיון שהכל יודעים שהוא מלומד בכך, ואפילו משום גניבת דעת ליכא והרי זה כמפליג בספינת אויר ושאר ענינים של פלא שהומצאו בזמנינו ודו"ק. ע"ש.
גם הגר"מ פיינשטין זצ"ל הבין מדברי הרמב"ם בספר המצוות שאם ידוע שהוא זריזות ידים דשרי, וכמ"ש משמו בספר מסורת משה ח"ב (אות ע עמוד קצח), והוא הוראות והנהגות שנשמעו מפי הגרמ"פ ונכתבו ע"י תלמידו (נכדו) הגר"מ טנדלר, שתמה הגרמ"פ על מה שמבואר באחרונים לאסור אפי' בזריזות ידים, שהרי הרמב"ם עצמו בספר המצוות מסביר שהאיסור תלוי במה שמשקר ואומר שיש לו כוחות בכישוף, וא"כ למה אם ידוע שעושה ע"י קלות התנועה יהיה אסור, והלא אינו משקר! ע"ש. וסיים שעדיין אין לו הסבר בשיטת הרמב"ם והש"ע, אבל מוכרח שאינו כמו שמוזכר באחרונים. [ומ"ש שם (עמוד קצט) שהרמב"ם פלא, ר"ל לפי ביאור האחרונים בדבריו]. ע"ש. ונראה שהבין שהאחרונים כתבו לאסור אפילו כשידוע שהוא זריזות ידים, ולכן תמ'ה תמ'ה יקרא על דבריהם. וכן מבואר מדבריו בשו"ת אגרות משה (ח"ד מיו"ד סי' יג) שתמה מאוד על המבואר בב"ח ובש"ך ושאר אחרונים שאפילו בקלות ידים אסור, שהרי מתנהג כטבע קלות התנועה שלו ומה שייך בזה לאסור. ועוד כתב שם (בעמוד קעד) שבוודאי לא מדובר שהעושה כן משקר ואומר שיש לו כוחות שלא כדרך הטבע, שזה בוודאי אסור כיון שמטעה האנשים אחריו להחזיקו כבעל מופת, אלא וודאי שאומר שהוא ענין טבעי, וא"כ לא עושה בענין שיחשבו שזה כישוף שא"כ נקרא שהוא מסית לכשפים, אלא בוודאי שמדובר באופן שידעו שזה רק זריזות ידים, ואפ"ה אסור, רק יש לדון ולהתיר לבדחנין שעושים עניני אחיזת עינים באופן שיהיה ידוע ומפורסם שהוא מצד קלות התנועה ומעשה טבעי, ובחכמת אדם משמע שאוסר גם באופן זה משום סברת הב"ח. ע"ש. [ותשובה זו הודפסה גם בקובץ שם עולם שיצא לע"נ רבי יצחק שניידר (עמוד 411), ושם נמצא גם נוסח השאלה]. הרי שהבין בדבריהם שאסרו אפי' באופן שידוע שהוא זריזות ידים, ולכן גם הביא באג"מ שם ראיה להתיר מנפתלי שהיה קל רגלים ושמשון שהיה חזק בגבורתו ולא חששו לאחיזת עינים, שכיון שהיה ידוע לכולם שהוא מקלות רגליו ועוצם גבורתו שוב אין לחשוש בזה למראית עין. אבל באמת נראה שהאחרונים אסרו דוקא כשלא נראה שהוא זריזות ידים, וכמשנ"ת לעיל, אבל אם ידוע שהוא זריזות ידים שרי. ומ"מ מבואר דעתו ז"ל פשוט להיתרא בכה"ג.
וכן דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, וכמ"ש הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד סנהדרין (עמוד שעא), ששמע מחמיו הגריש"א שאף לשיטת הרמב"ם והחינוך שאחיזת עיניים אסור, אם יראה לרואים באיזה אופן עושה הוא את מעשיו שוב אין זה אחיזת עינים. ע"כ. וכ"כ משמו בשו"ת אבני ישפה ח"ג (סי' עח ענף ב), שאם יסביר שלוש או ארבע תחבולות בדיוק איך עושים אותם אז יש להתיר השאר. והסביר הרהמ"ח בכוונתו שאחיזת עיניים א"א לקרוא לזה אם מראה בפועל איך ניתן לעשות תחבולות. והוסיף שצריך שיראה לפני ההופעה שאל"כ יעבור בינתיים על איסור. ע"ש. גם הרה"ג ר' אליעזר רוט שליט"א כתב בספרו חכם לב יקח מצוות (עמוד פז בהערות) שהגריש"א צידד שאם אומר מראש שהכל זריזות ידים דשרי. ע"ש. וכן ראיתי להרב זאב שטיינר במוסף התורני של יתד נאמן (כ"ט טבת תשמ"ו עמוד 12) שכתב בשם הגרי"ש אלישיב שלא מהני מה שמודיע שהכל זריזות ידים, אלא צריך להסביר כיצד מבצע את להטוטיו, והוסיף שאם מבצע להטוטים רבים, די אם יסביר מעט מהם, ובלבד שיהיו אלו הלהטוטים המפליאים ביותר. ע"כ.
וכ"כ הגר"מ מאזוז שליט"א בתשובתו שהובאה בקובץ פניני הפרשה (קובץ יא עמוד 72) שיש מתירין להזמין קוסם בתנאי שמוסר מודעה לפני כן שהכל זריזות ידים בעלמא ויראה דוגמא אחת מלהטוטיו וכן דעת נוטה. ע"כ. גם בספר מפרי פי איש (שו"ת חיו"ד סי' א עמוד רכז) הביא מכתב מהגאון הנאמ"ן שלא התיר אלא בתנאי שיראה דוגמא מתעלול אחד ויסביר שהכל באופן טבעי וזריזות ידים וה"ה לכולם, ושכן שמע בשם הגרי"ש אלישיב. ע"ש. וכן הסיק הרמה"ח שם.
ובשו"ת תשובות והנהגות ח"א (סי' תנה) כתב שמפורש בלשון הרמב"ם בספר המצוות שכל האיסור בעושה בכעין כישוף ושיש לטעות שהוא כישוף, ולפי"ז י"ל שכל שהכל יודעים ומכירים שאין זה מעשה כישוף כלל ואינו אלא מעשה ידים ותחבולה שהוא אומר להם כן מראש שאין בזה כלל מקום לטעות או גניבת דעת מותר מדינא. וכן סיפר לי חמי זצ"ל ששמע מפי רבינו החזו"א זצ"ל שאין בזה איסור כישוף כשיודעים ומכירים שאין זה לכישוף ממש רק חכמות. ע"ש. אלא שחשש שם שלא כולם ישמעו מה שאמר שהוא רק זריזות ידים, ולכן הצריך שיעשה שלט ובו יהיה כתוב שאין כאן כישוף רק חכמה לבד. ע"ש. ונראה שכיום שהתפרסם שהכל זריזות ידים, א"צ לשלט כזה, וסגי במה שיחזק ידיעה זו ויפרש ויראה שהכל מזריזות ידים וטכניקות בלבד.
גם הגר"י רצאבי בספרו שלחן ערוך המקוצר ח"ד (סי' קמח ס"ג) התיר אם מראה להם תחילה כיצד עושה, אבל לא סגי במה שמקדים ואומר שהכל אחיזת עינים. ע"ש.
גם הה"כ בקובץ אור ישראל (שנה ט גליון ד עמוד קנ) הסיק שמה שמקילין עכשיו לילדים בזה, ובפרט שמי שעושה זאת הוא אברך ירא שמים שמודיע להילדים שאין בזה שום כוחות עליונים אלא חכמה ותחבולה מסויימת וכל אחד יכול להתלמד לעשותה, וכש"כ אם מראה אחד מן הפלאות האיך הוא עושה זאת, יש להם ע"מ שיסמוכו. ע"ש. גם בקובץ שואל ומשיב ח"ד (סי' עו) התיר הה"כ בתנאי שלא תהיה אווירה של כח על טבעי רק 'טריקים'. ע"ש. גם הרה"ג ר' אליעזר כהן בשו"ת שיח כהן ח"ג (חיו"ד סי' ד) העלה שאין איסור במעשי ה"קוסמים" היום שכל מעשיהם זריזות ידים בלבד. ע"ש. גם הרה"ג רבי דוד טהרני שליט"א בשו"ת דברי דוד ח"ד (חיו"ד סי' מא) האריך בזה והעלה להתיר כשמודיע מראש שהכל זריזות ידים וגם מראה תעלול אחד או שניים איך עושה אותם. ע"ש. וכ"כ בשו"ת דברות אליהו אברז'ל ח"ו (סי' סב), שמן הדין אחיזת עינים כי האי שריא ועדיף שיודיע מראש לקהל שמה שעושה אינו אלא פטנט ולא כשוף ותחבולה ולא ח"ו אחיזת עינים. ע"ש. וכ"כ גם הרה"ג ר' עזריאל צימענט בספר מצות המלך ח"ד (תשע"ה, מצוה לב אות ה) שיש מקום לומר דאם מגלה להם להדיא דאין בו שום כישוף ואין בו דבר פלא כלל והוא מעשה אומן בעלמא שגם כל אחד מהנאספים עצמם יכולים ללמדה ולעשותה, בזה הוא סותר גם הענין שעשו מלפנים בדרכי הע"ז ששם תכלית האחיזת עינים היה לשכנע הנאספים שיש בזה כוחות נעלמים ושעל ידו יאמינו ח"ו בהעבודה זרה, משא"כ באופן זה שמגלה דעתו להם להדיא שאינה אלא חכמה בעלמא נמצא שאין בו עצם האיסור אף מדרכי הע"ז דאין בה כח ההמשכה וצ"ע. עכ"ל.
גם ידידי הרה"ג רבי מנחם גיאת שליט"א מח"ס לבוש מלכות ועוד, הראני שגם הוא האריך בזה בספרו הולך תמים כת"י (פרק ג סעיף פט) והעלה שאם מודיע לרואים שאין בזה כלום אלא על ידי זריזות ידים יש להקל. ע"כ.
ועי' בשו"ת בצל החכמה ח"ד (סי' יג) שלא נחית לדון אם מותר כשמפרש שהכל זריזות ידים, אלא מדבר כשמסתיר זאת מעיני הציבור, ובכ"ז רצה לחלק ולומר, דדוקא כשעושה דבר שאינו כן במציאות, כגון שמראה שמעלים מטבע באויר ובאמת מכניסו לבין אצבעותיו, זה נקרא אחיזת עינים ואסור, אבל אם לא עושה דבר שאינו כן במציאות, כגון שמראה שיש לו ביד שתי מטבעות, ולאחר שסוגר את ידו מראה לכולם שיש כאן רק מטבע אחד, וזה על ידי שאחת המטבעות חלולה ומקבלת לתוכה את המטבע השני, זה י"ל דשרי, כיון שלא אוחז את עיני הציבור ומראה להם שכאילו עשה דבר שאינו במציאות. ע"ש. וע"ז כתב שם (אות ז) שכיון שמפורש בפוסקים שיש בזריזות ידים איסורא דאורייתא מסתפינא להקל בזה מסברא בעלמא וכו' על כן יואיל להציע שאלתו עוד לרב חרדי מובהק מורה הוראות מוסמך ואם הוא יסכים לדברינו דרינא שיבא מכשורא בהדי' בס"ד. ע"ש. ונראה שאם היה נשאל מה הדין במפרש שהכל זריזות ידים, היה מתיר בזה בשופי, וכדברי כל האחרונים הנ"ל.
♦
יא. האחרונים שאוסרים אפילו כשמגלה שהוא זריזות ידים
ולא אכחד שראיתי להגר"ש דביליצקי זצוק"ל במכתבו הנדפס בריש ספר שער החיים על יו"ד להרב זכריה בשארי, שהעיר עמ"ש בפנים הספר (סי' קעט אות צה) משם גדולי ההוראה להתיר אם מסביר מקודם מה עושה, שאינו מסכים לזה כלל. חדא, דאף אם יסביר עדיין אין זה פשוט להיתרא. ועוד שאין זה מציאותי, חדא, דהרי עי"ז יצא מכלל "קוסם", וגם שהיכן ימצא קוסם צדיק כזה שמחמת שחושש לאיסור יבוא להסביר מקודם, ואם הוא צדיק ימצא פרנסתו מדברים אחרים ולא משטויות כאלו. לכן דבר זה אסור בכל אופן. ע"ש.הנה, מ"ש שעדיין אי"ז פשוט להיתרא, נראה כוונתו מכיון שלדעת הרמב"ם והחינוך הוי איסורא דאורייתא, א"כ אין פשוט להתיר אם הוא מגלה. אבל לפמשנ"ת לעיל (אות ו), שדעת הרבה ראשונים להתיר מעיקרא זריזות ידים גרידא, ואינו אסור אלא בכישוף בלבד, והם רבנו מנחם ב"ר שלמה במדרש שכל טוב, הראב"ן, היראים, ר"ש משאנץ, רבנו הלל, יד רמה, סמ"ג, סמ"ק, מאירי, ארחות חיים והריא"ז, א"כ אף אם נאסור כשלא מגלה מצד ספיקא דאורייתא לחומרא, מ"מ כשהוא מגלה וודאי שיש להתיר.
ומ"ש שהוא לא מציאותי, אמת נכון הדבר, שבתחילה לא רצו ה"קוסמים" האלו לפרש ולומר שאין במעשיהם כלום, אבל לאחר שהובהר להם ע"י המארגנים שאם הם אינם מפרשים כן בתחילה וגם יסבירו פעולה אחת או שתיים לא יזמינו אותם, ע"פ הוראת הרבנים, נכנעו, וכיום אין "קוסם" אחד שמופיע בציבור החרדי ולא אומר ומסביר שהכל זריזות ידים. ולכן יש להתיר בזה.
והרה"ג ר' יוסף פרץ בספר יוסף לקח (מועדים ב, ס"ס מ) כתב שנכון להמנע גם אם מגלה לציבור אחד מהפלאים שעשה, שבדרך כלל מגלה דבר קטן ועיקר הפלאים עדיין טועים בו האנשים היאך חתך אדם ואח"ב הוציאו שלם וכיו"ב. ע"ש. וזה נכון אם רק מגלה אחד או שנים מהדברים שעושה, אבל אם בנוסף לכך הוא גם מודיע קבל עם ועדה שכל מה שנעשה בהופעה זו הוא זריזות ידים, ממילא מבינים שבכל הדברים יש 'טריקים', אלא שחלק מהם יותר קל להבין וחלק יותר קשה. ואה"נ, שאם לפי הענין אין גילוי הדעת הכללי מועיל, צריך להראות גם דבר אחר מהדברים המופלאים איך עושה אותו, והרואים יקישו על זה הדרך לשאר הדברים. ומ"ש שם עוד שמסתימת הפוסקים שצעקו לבטל המנהג להביא קוסם לארועים, ולא הקילו להמשיך המנהג להביא קוסם ע"י שיגלה דבר אחד ש"מ דהנכון להמנע ככל ענין. ע"ש. אין זה מוכרח, שדבר זה קשה מאד לאומרו להם, כיון שהם לא ישמעו לנו לומר כן, שעל ידי כך יירד שמם הגדול.
וע"ע להגר"א גרוסמן בשו"ת ודרשת וחקרת ח"א (חיו"ד סי' כג אות ה) שכתב שמה ששמע השואל בשם גאון אחד שאם מסביר הקוסם שלשה דברים דאז שרי, הנה הרוויח בזה את הבעיה של גניבת הדעת, אבל לפי כל האחרונים שאסרו בזה, א"כ הוי ספיקא דאורייתא לחומרא. ע"ש. וחזר ע"ז בספרו ודרשת וחקרת ח"ג (פרשת אחרי מות קדושים עמוד שיא). ע"ש. גם בשו"ת אורחותיך למדני ח"ה (חיו"ד י' קלג) כתב שלכתחילה אין לעשות הקוסמות אפי' אם הקוסם אומר שזה רק בזריזות ידים. ע"ש. אבל לפמשנ"ת נראה דלית דין צריך בשש ושפיר דמי להקל בזה אם עושה כסדר האמור לעיל (אות ט).
♦
יב. שיש להתיר מעשי האוחזי עינים בזמנינו גם לדעת מרן הגר"ע יוסף זיע"א
הנה, מרן רבינו הגדול הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יבי"א ח"ה (חיו"ד סי' יד סוף אות ב) הביא מ"ש היבין דעת שאם אומר שאינו עושה שום פעולה רק שמטעה הרואים ואפ"ה אינם מרגישים שרי, ודחה דבריו, שהעיקר להחמיר כדברי האחרונים הנ"ל. גם במאור ישראל ח"ג (טבעת המלך פי"א מהל' עכו"ם) לא הסכים להיתר זה. כיועי"ש. ונראה שאע"פ שהבין שדברי היבין דעת מכוונים בטעמם, מ"מ כיון שלא ראה ראשונים שכתבו להתיר בזה, לבד מהסמ"ג, וכנגדו עומדים דעת הרמב"ם והחינוך, לכך לא רצה להורות היתר בזה, כי מאן ספין ומאן רקיע לחלק חילוקים בדבר שנוגע לאיסור דאורייתא. וזהו מ"ש ביבי"א, שהעיקר להחמיר כדברי האחרונים הנ"ל, שאע"פ שלא הביא שם אחרונים שכתבו להדיא שאפי' אומר כך אסור, כוונתו שמכיון שהאחרונים אסרו איס'ר בזה מדאורייתא, ממילא אין להקל בזה. ולכן גם בתשובתו בשו"ת יחוה דעת ח"ג (סי' סח) לא הזכיר קולא זו. כיועי"ש. וע"ע בשו"ת מעין אומר ח"ה (פ"ח סוף הערה ה) שכתב שבאו לפני מרן זצ"ל שני קוסמים שומרי מצוות ושאלו אותו על עבודתם ולא הסכים רבנו להתיר להם אף שאמרו שהשקיעו כסף רב בציוד של עבודתם. ע"ש. ולא התיר כשיפרשו שהכל זריזות ידים. וה"ט כאמור.אבל לאחר שמצאנו חברים לסמ"ג, הלא הם רבנו מנחם ב"ר שלמה במדרש שכל טוב, הראב"ן, היראים, ר"ש משאנץ, רבנו הלל, יד רמה, סמ"ק, מאירי, ארחות חיים והריא"ז, שכל איסור אוחז עינים הוא בכישוף דוקא, וכמשנ"ת לעיל (אות ו), וגם דעת הרדב"ז שאין לאסור בזריזות ידים לבד וכנ"ל (סוף אות ה בהערה), א"כ אע"פ שלענין המעשה עצמו יש לאסור מטעם ספיקא דאורייתא לחומרא, ובפרט שכן דעת גם רב האי גאון והרשב"ץ וכנ"ל (אות ד), אבל לכל הפחות יש להתיר מיהא כשהוא מגלה ומפרש שהכל זריזות ידים.
ובאמת שבחזון עובדיה שבת ג' (עמוד תק) מצא מ"ש הר"ש משאנץ בביאורו לספרא שלא תעוננו פירושו בכישוף, ושהראב"ד פירש שהוא על ידי השבעה שהוא מעשה שדים. והוסיף לזה גם את דעת הסמ"ג והרדב"ז. ולכן חזר בו ממה שדחה ביבי"א ובמאור ישראל את דברי היבין דעת באמת הבנין שבידו, אלא הראה לו פנים מסבירות, וכתב שיש לסייעו ממ"ש ראשונים אלו. אבל עדיין לא רצה להורות קולא גמורה בזה, כיון שדעת הרמב"ם והחינוך והרבה אחרונים אינה כן, ולכן כתב בסוף דבריו "וכן ראוי להחמיר" שלא להביא קוסם יהודי אפי' כשהוא מגלה, ומ"מ בקוסם גוי יש להקל בכה"ג. כיעוי"ש.
ומעתה יש לומר שאף לפי שיטתו של מרן זצ"ל, אחר שהרחיב ה' גבולנו, והבאנו שעוד ראשונים מקילים בזה, הרי שיש מקום גדול יותר לסמוך עליהם, ולהתיר עכ"פ כשאומר שהכל זריזות ידים, גם לשיטת מרן זצ"ל. ובפרט לאחר שהבאנו רבים מגדולי ההוראה שהורו להקל כשמפרש ואומר שהכל זריזות ידים וגם מראה חלק מהדברים שעושה, וכמבואר לעיל (אות ט). ולפענ"ד נראה ברור שאם היה רואה מרן זצ"ל את כל מה שנתבאר לעיל, גם הוא היה מורה ובא להקל בזה[8], והשי"ת ינחנו בדרך אמת.
♦
יג. שאין לפרסם קולא זו בציבור אלא לענין שמחה של מצווה
אתה הראת לדעת שיש להתיר את מעשי האוחזי עינים שבזמנינו [הנקראים בטעות בשם "קוסמים", כנ"ל], כיון שידוע ומפורסם שאין בהם ממש, וכל כוחם אינו אלא זריזות ידים וטכניקות שונות ומשונות בלבד, ואם אומרים ומפרשים כן בתחילת ההופעה, וגם מראים שניים או שלשה מדברים אלו, באופן שמשכנעים את הרואים שאין בזה כלום, על הסדר שביארנו לעיל, שאין בזה כל חשש.ומכל מקום נראה שאין לפרסם היתר זה בציבור באופן גורף, אע"פ שהוא היתר נכון ואמיתי, כי היכי דלא אתו למסרך, שאין בדברים אלו שום תועלת, ובפרט כשמביאים אותם לילדים הרכים צעירי הצאן, שיכול לתפוס את מחשבותיהם לדברי ההבל האלו, אלא יש להזמינם רק לצורך שמחה של מצוה כגון שמחת חתן וכלה או שמחת פורים וכדו'. וכן תראה בחזו"ע שבת ג' הנ"ל, שאע"פ שבהערות למטה הסכים שרק ראוי להחמיר בקוסם יהודי, מכל מקום לא פירסם זאת בהלכה למעלה, ואפי' בגוי שהיתרו הרבה יותר פשוט, לא כתב להקל אלא לצורך שמחת חתן וכלה וכדו', וה"ט כנ"ל, שאין בפרסום קולא זו תועלת גדולה.
♦
מסקנת ההלכה
א. אסור לאחוז את העינים, ופירושו להראות כאילו עושה דברים מופלאים ובאמת לא עושה אותם, בין אם אוחז את העינים על ידי כישוף, ובין אם אוחז אותם על ידי מעשה של היתר, כגון זריזות ידים או טכניקות מיוחדות, אלא שמתוך מעשה ההיתר הוא מראה כאילו עושה דברים מופלאים, והטעם, כדי שלא יבואו בני אדם להאמין שאפשר לעשות דברים שא"א לעשותם ע"פ דרך הטבע, ומזה יבואו לידי כפירה שיחשבו ח"ו שיש כוחות עליונים שיכולים לפעול מלבעדי הנהגת הבורא ב"ה. והעושה כן עובר על לאו דאורייתא של לא תעוננו. (אות ו).ב. על פי האמור, נמצא שגם האוחזי עינים שבזמנינו, הנקראים בטעות בשם "קוסמים", שאינם משתמשים בכישוף כלל, אלא רק בזריזות ידים ותחבולות מיוחדות, ומתוך כך הם מראים כאילו הם מצליחים לעשות דברים מופלאים שלא בדרך הטבע, עושים בזה איסור, ועוברים על לאו דאורייתא לא תעוננו. ומי שנזדמן למופע כזה, אסור לו להישאר שם, שאע"פ שהרואה את מעשי אוחז העינים לא עובר על לאו של מעונן, מכל מקום אסור לו לעשות כן כיון שעובר על לאו של לפני עור לא תתן מכשול, שרק מפני הצופים בו עושה את מעשיו האסורים [ועי' לעיל (אות ח) בהערה באיזה אופן עובר על לאו זה], וגם עובר על מצוות עשה של תוכחה ואם לא הוכיחו נתפס בעוון זה [אא"כ יודע שלא יקבל ממנו את התוכחה]. ועוד, שעצם ההשתתפות במופע כזה מחזק את מעשי האוחז עינים, ואסור לחזק ידי עוברי עבירה. ואין להתיר בזה אפילו בשביל מצוות שמחת חתן וכלה וכדו'. אבל אוחז עינים גוי, שאינו מוזהר על איסור מעונן, מותר לו להראות את מעשיו ותחבולותיו, וגם מותר לראותו, [ובלבד שהרואה יודע בעצמו שלא יבוא להאמין שיש לו כוחות עליונים ויהרהר בדברי כפירה שיש לו כח ח"ו לפעול מבלעדי השגחת הבורא ב"ה, וכמבואר לקמן סעיף ד]. (אות ח).
ג. מכיון שטעם האיסור הוא כדי שלא יבואו להאמין שיש לאדם כוחות עליונים מבלעדי השגחת הבורא יתברך שמו, לכן אם אוחז העינים ישכנע את הרואים שאין לו שום כוחות עליונים ח"ו אלא הכל זריזות ידים וטכניקות מיוחדות בלבד, יהיה מותר לו להראות מעשיו ותחבולותיו. ודרך השכנוע הזה יהיה בעיקר בשני דרכים. האחד, שיעמוד קבל עם ועדה לפני תחילת המופע ויודיע באופן ברור שאין במעשיו שום כוחות עליונים חלילה אלא רק זריזות ידים וטכניקות מיוחדות. והשני, שיראה מעט מתחבולותיו באופן שיבינו שבאמת אין בהם ממש. ואם רואה שלא די באמירה זו, צריך גם להראות חלק מתחבולותיו המיוחדות, כדי שיבינו דרך עשייתם שהם רק זריזות ידים ותחבולות מיוחדות. וכשהצופים הם נשים וילדים, צריך לפרש ולבאר יותר מפני שדעתם יותר קלה להאמין לזה. ובמשך כל זמן המופע עליו ליזהר שלא ליצור רושם שפועל בכוחות מיוחדים, היפך מה שאמר, ויהיה בבחינת אתי מעשה ומבטל דיבור, אלא יהי דרך הופעתו באוירה של 'טריקים' מיוחדים בלבד. וכדרך שרואים להטוטן שיודע לזרוק באויר כמה וכמה לפידי אש, ומצליח בזריזות עצומה לתפוס כל אחד ואחד מהם מבלי שיפול אחד מהם ארצה, שבזה הציבור יודע בוודאות שאין לו שום כוחות אלא זריזות ידים שבאה לאחר אימון ממושך, וכן האוחז עינים הזה צריך להביא את הציבור למצב שבו הם מתפעלים מהזריזות ואופן התחבולה, אבל לא חושבים שיודע לעשות דברים שלא בדרך הטבע. וצריך מאד ליזהר בתנאי זה, שאל"כ נכנס לספק איסורא דאורייתא. (אות ט).
ד. לאור האמור (בסעיף ג) מבואר שיש היתר לראות את מעשי "הקוסמים" שבזמנינו, כיון שידוע ומפורסם שאין במעשיהם כלום רק זריזות ידים ותחבולות מיוחדות, ואם מפרשים לפני ההופעה שהכל זריזות ידים וגם מראים כמה ממעשיהם, באופן שהציבור יודע בבירור שאין כאן שום השתמשות בכוחות עליונים ח"ו, וכן במשך זמן המופע יש אווירה של 'טריקים' בלבד, וכמבואר לעיל, אין בזה איסור. ומכל מקום אם האדם מרגיש שהוא לא מאמין לדברי האוחז עינים, וחושב שיש ממעשיו שעושה אותם בכוחות עליונים ומגיע מזה לידי כפירה ח"ו שאפשר לעשות ענינים מבלעדי הנהגת הבורא יתברך, אסור לו לראות את המופע, ואפילו לדבר על כך עם חבירו, ואפילו להרהר בכך אסור, מצד איסור הרהור עבודה זרה, אע"פ שאין לאסור בזה מצד מעונן. ורק אם הוא מאמין לו ויודע שאין בו ממש, מותר לראותו. (אות י).
ה. אוחז עינים גוי, שאינו מוזהר על איסור מעונן, מותר לו להראות את מעשיו ותחבולותיו, וגם מותר לראותו, ובלבד שהרואה יודע בעצמו שלא יבוא להאמין שיש לו כוחות עליונים ויהרהר בדברי כפירה שיש לו כח ח"ו לפעול מבלעדי השגחת הבורא ב"ה, וכמו שנתבאר, שזה אסור מטעם הרהור בעבודה זרה. (אות ח).
ו. ומכל מקום אין להרבות הבאת האוחז עינים לכל אירוע ושמחה משפחתית, שאין בריבוי הדברים האלו תועלת לרוחניות של האדם, ובפרט לילדים הרכים צעירי הצאן, שריבוי דבר זה יכול לתפוס את מחשבותם לדברי ההבל האלו, ולא לדברי אלוקים חיים. אבל לצורך מצות שמחת חתן וכלה, או שמחת פורים וכדו', יכולים להזמינו, ובלבד שיעשה בדרך ההיתר כמו שנתבאר. הנלענ"ד כתבתי והשי"ת יעב"א. (אות יג).
♦ ♦ ♦