בטעם חיוב נטילה לנוגע במקומות המכוסים, ואם בימינו שייך חיוב זה [מאמר תגובה]
בגליון ל"ז כתב הרב יוסף פליסקין שליט"א, בעניין הנוגע במקומות המכוסים שבגופו, שצריך נטילה, כמבואר בשו"ע סי' ד סעי' יח. ובמאמר הוא דן האם צריך נטילת כל היד עד הפרק או שמספיק רק לרחוץ את המקום שנגע בו בלבד. וכתב לנכון, שהדבר תלוי בחקירה האם טעם החיוב הוא משום רוח רעה, שאז צריך ליטול כל ידו, או דלמא הטעם הוא משום נקיות בעלמא, שאז סגי ברחיצת אותו מקום.♦
בירור דעת המשנה ברורה בחקירה זו
ותוכן דבריו, שכתב להוכיח מהמשנה ברורה (סי' ד ס"ק לח וס"ק מא) שסובר שיש רו"ר בנוגע במקומות המכוסים. שהרי בס"ק לח[2] כתב על דברי השו"ע, וז"ל אלו דברים צריכים נטילה - להסיר רוח רעה השורה עי"ז, על כן ימהר ליטול תיכף. והנטילה תהיה עד הפרק ועכ"פ עד סוף קשרי אצבעותיו. אבל אם ליכלך ידו בטיט וברפש דאין בו משום רוח רעה א"צ רק לקנח מקום המלוכלך בלבד ודי, עכ"ל. הרי שכתב שיש רו"ר בכל הדברים המנויים בסעיף הזה (ומכללם הנוגע בגופו), חוץ מנוגע בטיט ורפש. ונפק"מ לב' דברים - חדא למהר ליטול, ועוד שצריך ליטול עד הפרק. ורק בנגע בטיט ורפש הוא משום נקיות בלבד, וא"צ למהר ליטול וא"צ אלא לרחוץ את מקום הטינופת בלבד.אולם על כגון זה אמרו "אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ", שהרי סמוך ונראה הביא במשנ"ב שם ס"ק מא דברי הרב ארצות החיים, שכתב וז"ל והחולץ מנעליו ונוגע ברגליו וחופף ראשו אינו משום רוח רעה רק משום נקיות, על כן א"צ למהר ליטול ידיו תיכף משא"כ באינך דמשום רו"ר וכנ"ל בס"ק ל"ח, עכ"ל. הרי שהוציא מהכלל ג' דברים. ועדיין לכאו' מוכח שהנוגע בגופו במקומות המכוסים יש בו רוח רעה, שהרי לא הוציא מהכלל אלא נוגע במנעליו וברגליו וחופף ראשו. אבל לא הוציא את הנוגע בגופו, ומשמע דבזה שייך רו"ר.
וכתב הר' יוסף פליסקין שם שע"פ זה גם מובן מה שהביא המשנ"ב בסי' תרי"ג סק"ו לעניין רחיצה ביוה"כ, וז"ל ועיין בדה"ח דה"ה אם נגע בגופו במקומות המכוסים ששם הוא מקום זיעה, אפילו לא נגע רק באצבע אחת צריך לרחוץ כל ידו עד קשרי אצבעותיו. ואם נגע בידו בטיט או ברפש א"צ לרחוץ רק מקום המלוכלך בלבד. והיינו אפילו לתפלה, עכ"ל. הרי להדיא שצריך ליטול כל ידו, וע"כ היינו משום רו"ר, שהרי בשביל נקיות סגי ברחיצה של מקום המטונף, כמו שסיים גבי רפש וטיט.
אלא שנתקשה שם ממה שכתב במשנ"ב הנ"ל (ד, מא) שהנוגע ברגליו אינו משום רו"ר אלא משום נקיות. והרי רגליו בכלל מקומות המכוסים ולמה לא יהא בהם רו"ר. וע"ז כתב ליישב ע"פ מקור הדין של השו"ע, שהוא מדברי הארחות חיים (הל' נט"י ה"י), ששם הלשון הנוגע ברגליו פירוש "כשהרגל יחף" וחלץ[3] אותו לאלתר, עכ"ל. הרי מבואר שבזה נתחדש שאף כשהרגל מגולה יש ליטול, משום הזוהמא השורה על הרגל בזמן ההליכה, ומזה העתיק בשו"ע את דין הנטילה בנוגע ברגליו [והקשה לפי"ז מדוע השמיט השו"ע[4] את המשך דברי האו"ח "פירוש כשהרגל יחף וכו'], וע"ז כתב המשנ"ב שאינו משום רו"ר אלא רק משום נקיות, עכ"ל הרב הכותב שם ביישוב הדברים.
ולענ"ד יש להעיר כמה הערות. חדא, שהרי המשנ"ב (ד ס"ק נד) כתב, וז"ל וכן אם הולך יחף ברגליו אפשר דהוי בכלל המקומות המגולין, עכ"ל. ולדברי הרב הכותב הרי זהו ביאור השו"ע (אליבא דהמשנה ברורה) במה שכתב "הנוגע ברגליו", שהוא רק בהולך יחף דווקא, וא"כ מה מקום הספק שבדבריו בס"ק נד הנ"ל. ומזה רואים דפשיטא שהמשנ"ב הבין שהשו"ע מיירי בנוגע ברגליו במקומות המכוסים, ואעפ"כ כתב (בס"ק מא) שהוא רק משום נקיות.
ועוד, שמה שרצה לתרץ ע"פ דברי האורחות חיים דמיירי ברגל יחף ולא מכוסה, לכאו' אין זו כוונת האו"ח, כי אי אפשר לבאר את דברי הארחות חיים כדבריו, לומר דמיירי בהולך על הארץ ברגל מגולה שנדבק לו טיט ורפש מבחוץ שאז הנטילה היא רק משום נקיות (דומיא דמנעליו, שכתב המשנ"ב שהוא משום נקיות בלבד מחמת טיט ורפש הנדבק בהם) שהרי לפי ביאור זה מהו שהוסיף האו"ח וכתב הנוגע ברגליו פירוש כשהרגל יחף "וחלץ אותו לאלתר", הלא אם מיירי בהולך יחף לגמרי בתמידות, אין שום מובן כלל מה עניין חליצת הנעל כאן, ומהו לאלתר דקאמר.
ולכן נראה ברור שכוונת האו"ח רק מדין נגיעה במקום מכוסה כשחלץ את נעלו ונגע ברגליו[5]. אלא שבא לומר דמיירי מיד אחר שחלץ את נעלו, שאז יש שם טינופת מלמולי זיעה, ולאפוקי אם שהה זמן רב מגולה, שאז חוזר להיות דין הרגל כמקום מגולה. וחיפשתי באחרונים וראיתי שכן ביארו בספר נוה שלום (שולאל, סי' ד ס"ק יב) והובא בספר פקודת אלעזר (בן טובו סי' ז ד"ה כ' הרב נוה). ועוד פירוש נפלא ואמיתי ראיתי בשו"ת שבט מיהודה (לביא, סי' א) שכוונתו כך: שמאחר שכתב האו"ח מקודם, שחולץ מנעליו צריך נטילה, א"כ מה לו לכתוב "נוגע ברגליו" הרי תיפוק ליה שצריך נטילה מכח מה שחלץ מנעליו קודם לכן. ומשום כך כתב האו"ח דמיירי באדם שנעל את מנעליו בלי גרביים ברגליים יחפות, ואז אין רגליו דחוקות במנעל ויכול הוא לשלוף לאלתר ובמהירות את מנעליו רגל בחברתה בלי להיעזר בידיו. ולכן אין לו צורך ליטול ידיו מחמת חליצת הנעליים. וע"ז אמר שאם נגע עכ"פ אח"כ ברגליו חייב נטילה. וזו כוונתו: כשהולך יחף – היינו בלי גרביים, שבאופן כזה – וחלץ לאלתר – היינו חלץ מיד רגל בחברתה בלי עזרת הידיים. והביא לנו לעד ולאות את דברי הרוקח (הלכות תשעה באב סימן שיב), שכתב וז"ל ועוד אמר, כן נוהגין ברומי ששליח ציבור המתפלל במוצאי שבת שחל ט' באב להיות בתוכה, צריך לחלוץ את בתי שוקיו מעל רגליו ולהניח מנעלים בהרווחה ואחר כך אומר ברכו במנעלים ולאחר ברכו יחלוץ מנעלים מן הרגל ברגל אחת את חבירתה לאלתר. ע"כ דבריו המתוקים והמחכימים.
וא"כ ברור שהנוגע ברגליו שהזכיר השו"ע הוא בוודאי מכלל מקומות המכוסים. והדרא קושיא לדוכתא - סתירת דברי המשנ"ב, שכתב בס"ק מא שהנוגע ברגליו הוא רק משום נקיות, ואילו שם בס"ק לח ובסי' תריג סק"ו מתבאר שמקומות המכוסים הוא משום רוח רעה, וצע"ג.
ואם ישאל השואל[6], שלפי דברינו אליבא דהמשנ"ב ס"ק מא, שהנוגע ברגליו הוא רק כמקומות המכוסים בלבד ושניהם רק מדין נקיות ולא רו"ר, א"כ למה ליה להשו"ע למימר לתרוויהו, גם רגליו וגם נוגע בגופו, היה לו לומר רק "נוגע בגופו במקומות המכוסים" בלבד, ואנו נדע הנוגע ברגליו. הנה, לענ"ד קושיא זו לא קשיא מידי למעיין בסדר דברי הב"י, שהם סדר דבריו בשו"ע אחד לאחד. כי בב"י הביא תחילה את דברי התשב"ץ, שמנה כמה דברים הצריכים נטילה, ואח"כ הביא הב"י את דברי הארחות חיים, שהוסיף עוד כמה דברים. ועיין שם, שהתשב"ץ הביא בתוך דבריו רק "נוגע ברגליו" ולא הביא כלל מקומות המכוסים, ואילו האו"ח הביא רק מקומות המכוסים ולא הביא כלל נוגע ברגליו, כי כאמור באמת דינם אחד הוא. ואילו מרן בשו"ע העתיק את כל הדוגמאות שהביאו הראשונים הנ"ל בדבריהם אחת לאחת. ולכן העתיק את שניהם, גם נוגע בגופו וגם רגליו, ואע"פ שהעניין והדין אחד הוא, מ"מ כיוון שהלשונות מתחלפים ואינן שוים מרן העתיק לשון הפוסק ולא חשש לכפל העניין בשורש הדין, אבל באמת אין כאן שום חידוש דין או פלפול וחילוק.
עוד ראיה ברורה שלדברי המשנ"ב בס"ק מא גם מקומות המכוסים הם רק משום נקיות, שהרי הוא הביא בדבריו גם "החופף בראשו" שאין בו רו"ר אלא נקיות. והרי שם הטעם הוא משום מלמולי זיעה, כמו במקומות המכוסים. וכמו שמבואר ברשב"א בתשובה (קצב – קצג), שהוא מקור הדין של השו"ע (בסי' ד סעי' כא ובסי' צב סעי' ו ובסי' קסד ס"ב), שכתב וז"ל מסתברא שלא מקום טנופת ממש אלא אפילו שוק וירך ומקומות המכוסין שבאדם לפי שיש שם מלמולי זיעה וכן מחכך בראשו, עכ"ל. הרי שמחכך בראשו הוא משום מקום הטינופת, כמו מקומות המכוסים. והמשנ"ב, שסובר שמחכך בראשו הוא משום נקיות בלבד, ממילא הוא הדין לנוגע במקומות המכוסים [ומה שכתב הרב יוסף פליסקין בגליון שם לחלק בין ראשו לגופו, לענ"ד אינו נכון ובאמת שוים הם וכולם מכלל מקום הטנופת].
סוף דבר, אין לנו שום יישוב נכון ליישב את הסתירה שבדברי המשנה ברורה בזה, וצע"ג.
♦
דעת הפוסקים האם הטעם משום רו"ר או משום נקיון בלבד
והא לך דעות הפוסקים בחקירה זו, האם חיוב הנטילה לנוגע במקומות המכוסים הוא משום רוח רעה או משום נקיות בלבד. ונפק"מ אם צריך להזדרז ליטול מהר להסיר הרו"ר, וכן נפק"מ אם צריך ליטול כל ידו או סגי ברחיצת המקום המטונף בלבד.דעת הפמ"ג (משבצות סק"ו) שכל הדברים המנויים בסעיף יח יש בהם משום רו"ר, ובכללם הנוגע בגופו. וכ"כ בס' דרך החיים (סי' א ס"ק טז להדיא. וכן מתבאר מדבריו בסי' קסב סק"א לעניין רחיצה ביוה"כ. וזה מה שהביא המשנ"ב בסי' תריג סק"ו). גם בס' עולת תמיד (ס"ד ס"ק יא) כתב וז"ל מדקאמר במים משמע[7] שהוא מפני רוח רעה, עכ"ל. וכ"כ בס' כסא אליהו (ישראל. סי' ד סק"ו) שצריך דוקא מים, כי יש בכל הדברים המנויים בסעי' יח רו"ר.
ולעומתם, ר' חיים הכהן, שהיה מקובל גדול ותלמידו של מהרח"ו, בספרו מקור חיים (טור ברקת סי' ד ס"ק יח) כתב שאין רוח רעה בנוגע ברגליו ומנעליו וחופף ראשו, והוא רק מטעם נקיות. ולפי זה, גם הנוגע בגופו הוא רק משום נקיות. ואין צריך ללמוד זאת מדימוי מילתא למילתא, אלא כן מפורש בדבריו שם אח"כ בס"ק כא, וז"ל צריך להיזהר בתפילה ובאכילה שלא יגע בשוק ובירך ובמקומות המכוסים באדם, לפי שיש שם מלמולי זיעה (וכ"פ בשו"ע צב, ו. וסי' קסד ס"ב), ואע"ג שאין שם עתה, וכן שלא לחכך בראשו, וכל זה משום נקיות, ומכל מקום אם עבר ונגע מקנח ידיו בכותל או בבגדו ולא יפסיק ולא ימנע מן (האכילה) [התפילה[8]] דלא גרע ממה שאמרו (ברכות טו.) לייט ר"י למאן דמהדר אמיא כדלקמן, עכ"ל. ודבריו בס"ק יח הובאו בשתיקה במחזיק ברכה לרחיד"א (סי' ד סק"ו) ובאליה רבה (שם ס"ק יג) ובארצות החיים (שם ס"ק עח) ובמשנ"ב (שם ס"ק מא). וברור הדבר שהוא הדין לנוגע במקומות המכוסים, דלא גרע מנוגע ברגליו וחופף בראשו, וכמו שנתבאר לעיל שאין ביניהם שום חילוק. גם בס' נוה שלום (שולאל, סי' ד ס"ק יב) כתב שהנוגע ברגליו ומנעליו וחופף ראשו וכן מה שמבואר בסי' צב (סעי' ו- ז) דאיירי במקומות המכוסים, בכל אלו אין רו"ר, והם רק משום נקיות אינו חייב ליטול ידיו מיד, ורק אם רוצה ללמוד או להתפלל אז צריך ליטול, עיי"ש. ובשו"ת יביע אומר (ח"ה סי' א אות ה) הביא את דברי הרב כפי אהרון (ח"ב חאה"ע סי' ח דפ"ז ע"ב), שהביא את דברי הרחיד"א בשם מהר"ח הכהן במקור חיים הנ"ל, וכתב ע"ז שדברי מהר"ח הכהן עיקר נגד שאר המקובלים, שהוא תלמיד מהרח"ו וכו', והרב יבי"א הסכים כדבריו להלכה, עיי"ש.
ובס' תהלה לדוד (צב ס"ק כד) כתב שזו מחלוקת בין המג"א למהרש"ל. המג"א (צב, סק"ה) כתב שהעוסק בתורה ונגע במקומות המכוסים אפילו יש לו מים אינו צריך ליטול ידיו אלא רק לנקות במידי דמנקי. והוכיח מזה שסובר שאין בזה רו"ר אלא נקיות בעלמא. אבל מדברי מהרש"ל ביש"ש (חולין פ"ח סי' מא) שכתב שיש בזה סכנה אם לא רוחץ ידיו וכן מדבריו שם (סי' כ) שכ' בנטילה לסעודה שמספיק ליטול עד קשרי אצבעותיו אבל אם היו מטונפות צריך ליטול את כל היד. מוכח שסובר שיש בזה רוח רעה, עכת"ד התהלה לדוד. אולם, לענ"ד נראה דאינו מוכרח שהמג"א יסבור שאין רו"ר כלל, דלעולם אימא לך שיש רו"ר, אלא שהיא קלישא טובא, ולכן במקום שצריך להפסיק מלימודו בשביל כך לא צריך ליטול במים אפילו אם יש לו, וסגי במידי דמנקי, שבזה כבר אין איסור לימוד בידיים מטונפות.
והרב בן איש חי (שנה א' תולדות הלכות טז-יז) כתב שאין רו"ר בנוגע במקומות המכוסים. וז"ל אלו דברים שצריכין נטילה ג"פ בסירוגין משום רוח רעה וכו' ואלו דברים שצריכין נטילה מפני נדנוד רוח רעה דדי להם בפעם אחת ואין צריך ג"פ בסירוגין וכו' ואלו דברים שאין צריכין נטילה כי אם רחיצה כל דהו, דהיינו שיטול ידיו פעם אחת משום נקיות, ואלו הן וכו' וכן עוד נמי צריך רחיצה פעם אחת 'משום נקיות' אם נגע ברגליו או בשאר מקומות המכוסים שבגופו, עכ"ל. הרי להדיא דס"ל שאין כאן רו"ר אלא נקיות בלבד. ומאידך, כתב בשו"ת תורה לשמה (סי' יד) שמי שנגע במקומות המכוסים בראשי אצבעותיו מ"מ צריך נטילה לכל ידו ולמד כן מדיני טומאה וטהרה שבמסכת כלים, עיי"ש. הרי שסותר משנתו וס"ל דהלכות טומאה שנו כאן ולא הלכות נקיון בעלמא, וצ"ע. ומ"מ נראה שלעניין הלכה בוודאי יש לסמוך יותר על ספרו בן איש חי, כמובן.
וסתירה זו נמצאת גם בס' ילקוט יוסף סי' ד. שבהלכה מו כתב שהנוגע בראשי אצבעותיו במקומות המכוסים צריך ליטול כל ידו. ואילו בהלכה סא כתב שאין רו"ר במקומות המכוסים אלא נקיון בלבד, וצ"ע.
לסיכום: רבים הם האחרונים הסוברים שחיוב הנטילה הוא רק משום נקיון ולא מטעם רוח רעה. ובוודאי שהמיקל בזה יש לו כר נרחב לסמוך עליו, והמחמיר תבוא עליו ברכה.
♦
האם בימינו דקפדי אמנקיותא ואין מצוי מלמולי זיעה צריך ליטול ידיים
והנה, עד כאן דברנו על עיקר הדין המבואר בשו"ע לגבי נגיעה במקומות המכוסים. אבל יש להעיר, דלכאורה בזמנינו נראה לומר שאין שום חיוב ליטול. וזאת, משום שכל הטעם שחידשו מקצת מהראשונים והשו"ע שצריך נטילה, הוא רק מחמת "המציאות" שמצוי במקומות המכוסים "מלמולי זיעה", ולא משום "שהייתה תקנת חז"ל על כך. וממילא י"ל, דהאידנא דקפדי אמנקיותא ומתרחצים כמעט כל יום, ויש מזגנים בקיץ וסוגי סבונים לרוב ומיני דאודורנט וכו', לכך הוא. ועוד, שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, שהם היו רובם ככולם היו עובדים בעבודת כפיים פיזית בשדה ובמפעל והיו שואבי מים מהבאר ומכבסים ביד וכו', משא"כ אנחנו, שרוב ככל העבודות נעשות ע"י מכונות החשמל, ורוב האנשים כלל לא מזיעים בעבודתם, ולכן המציאות ברוב הזמנים אצל רוב האנשים היא שלא מצויים כלל מלמולי זיעה. ורק לפעמים, במקומות מסוימים בגוף "אם ישפשף" גופו אז יתהוו לו מלמולי זיעה, אבל לפני שישפשף אין כלום אלא רק זיעה בעלמא. ובנגיעה בעלמא אין כמעט לשום אדם בשום מקום מלמולי זיעה על גופו.ויש חשיבות גדולה בבירור דבר זה, שהרי גם אם לא ננקוט כן לקולא, ונמשיך להחמיר בכל נגיעה שלנו במקומות המכוסים ליטול ידינו, מ"מ פעמים שהיא חומרא דאתי לידי קולא. לדוגמא, לגבי דין היוצא מבית הכסא ורוצה לאכול סעודה המבואר דינו בשו"ע סי' קסה, שהמגן אברהם (סק"ב) הביא מה שכתב השל"ה בזה, שאחר שיטול ידיו לבית הכסא ויברך אשר יצר, יטנף ידיו ואז שוב יטול ידיו לסעודה, ורק העיר שיש בזה חשש גורם ברכה שא"צ, עיי"ש. וכמה אחרונים הסכימו כהשל"ה, ומכללם הרב חסד לאלפים (קנח סק"ו) והרב בן איש חי (פר' שמיני הל' ט) וכתבו שיגע במקומות המכוסים ושוב יטול ידיו, עיי"ש. והנה, אם דברינו נכונים, שבזמן הזה אין המקומות המכוסים נחשבים כמקום הטינופת, ממילא לא הועילו חכמים בתקנתם, כי לא נתחייב כלל בחיוב נטילה חדש כשנגע שם, וברכתו שיברך על הנטילה הרי היא לבטלה.
ואבאר שיחתי: הנה בשום מקום בחז"ל, בש"ס בבלי וירושלמי וכדו' לא נמצא שיש תקנה מיוחדת לחיוב נטילה במי שנוגע במקומות המכוסים שבאדם. אלא שמקצת מהראשונים כתבו כן "מחמת המציאות" שבמקומות המכוסים יש מלמולי זיעה והוי מקום הטינופת. וכשם שאמרו חז"ל ביומא (ל.) שהיוצא להשתין באמצע הסעודה צריך ליטול ידו אחת, משום ששפשף ונגע בטנופת מי הרגלים וכמבואר בשו"ע סי' קע ס"א וברמ"א שם, כמו כן מי שנגע במקומות המכוסים, דהוי מקום הטינופת במציאות, וצריך ליטול ידיו.
וזה מתבאר להדיא ממקור דין חיוב נקיון ונטילה למי שנגע באמצע לימודו או סעודתו במקומות המכוסים, שפסק בשו"ע (בסי' ד סעי' כא. וסי' צב סעי' ו –ז לעניין סעודה. וסי' קסד ס"ב לעניין תפילה) שבאמצע לימודו צריך לנקות ידיו במידי דמנקי ובאמצע סעודתו חייב ליטול ידיו שוב. והוא מתשובת הרשב"א (ח"א סימן קצב – קצג), שנשאל במי שעומד בתפילה או בסעודה ונזכר שנגע במקום הטינופת האם חייב ליטול ידיו ולברך. והשיב שבתפילה אינו חייב ליטול אלא רק רחיצה בעלמא וסגי במידי דמנקי אבל בסעודה חייב ליטול ידיו כדין ולברך. ושוב נשאל (בסי' קצג) וז"ל ומה ששאלת אי זה מקום יקרא מקום טנופת לדבר זה. מסתברא שלא מקום טנופת ממש אלא אפילו שוק וירך ומקומות המכוסין שבאדם לפי שיש שם מלמולי זיעה וכן מחכך בראשו. אבל מקומות מגולין בפניו ומקום מגולה שבזרועותיו אין זה מקום טנופת שאין שם מלמולין צואה וזיעה. וכך אנו נוהגין, עכ"ל.
הרי להדיא שמחמת המציאות של הימצאות מלמולי צואה וזיעה אמר דבריו, ולא הביא שום מקום בחז"ל שתקנו ואמרו כן. כי לא הייתה שום תקנה מיוחדת ליטול ידיו בנוגע במקומות המכוסים. וגם החילוק בין מקומות מכוסים למגולים הוא רק מחמת המציאות בלבד, ולא שנתבאר כן בדברי חז"ל, וז"פ.
וגם לשיטת הרא"ש (ברכות פ"ט הכ"ג ובתשובה כלל ד ה"א), שכתב שטעם חיוב נטילת ידיים משום דידים עסקניות הן ואי אפשר שלא ליגע בבשר המטונף, ולכן תקנו ברכה קודם שיקרא קריאת שמע ויתפלל, והיה ראוי לברך על נקיות ידיים אלא שרצו לדמות את נוסח הברכה לברכת הנטילה לסעודה, עיי"ש. מ"מ הרי גם הרא"ש לא אמר שיש תקנה מיוחדת לנוגע במקומות המכוסים בכל עת שחייב ליטול ידיו. אלא הייתה התקנה לגבי נטילת הבוקר בלבד, ורק על תקנה זו שייך לומר שהיא מכלל התקנות הגמורות שגם אם יתבטל הטעם לא תתבטל התקנה. אבל לגבי נגיעת האדם במשך היום, כלל לא הייתה תקנה שחייב ליטול במקומות המכוסים, אלא התקנה הייתה למי שנוגע במקום הטינופת בלבד וזה תלוי במציאות בלבד.
עוד יש ללמוד כן, ממה כתבו האחרונים שמי שרחץ גופו באופן שאין לו עתה שום לכלוך במקומות שרגילים לכסות, ונגע בהם, שאינו צריך ליטול ידיו כלל. שכ"כ בכף החיים (סי' ד ס"ק פה) בשם הגאון ר' יוסף פאלג'י (בתשובה שבסו"ס רוח חיים ח"ב) שאם רחץ גופו היטב ולא נשאר בו שום טינוף ונגע במקומות המכוסים אין צריך נט"י, ע"כ. וכן יש ללמוד ממה שכתב אביו, הגר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים (ח"ב סי' ה), להוכיח שמי שרחץ רגלו מכל טינוף וזיעה ונגע בה אינו צריך נטילה. ולא הצריך ליטול עכ"פ מדין מקומות המכוסים, כיוון שרחץ. וכן העלה בשו"ת יבי"א (ח"ה סי' א אות ה), וז"ל ומ"מ קושטא קאי שהנוגע בגופו לאחר שעלה מן הרחצה א"צ נט"י. דלא שייך רוח רעה אלא בידים וברגלים, וכמ"ש בבא"ח ר"פ תולדות. וברב פעלים ח"ב סי' ד' ע"ש מילתא בטעמא[9]. ולאפוקי ממ"ש בס' בית ברוך דמ"ט ע"ב שהנוגע בגופו לאחר שהתרחץ וגופו נקי עכ"פ צריך נט"י משום רו"ר, שכיון שרגיל להיות שם זוהמא, אין הרו"ר מסתלקת משם ע"י רחיצה כדין בית המרחץ לאחר שניקוהו היטב וכו'. ע"ש. ואינו מחוור, עכ"ל.
ואע"פ שבשו"ת תורה לשמה סי' יג כתב להחמיר בנוגע במקומות המכוסים אחר הרחצה וטבילה במקוה, משום לא פלוג, וכתב להקל רק אם נגע בגופו בעוד שהמים עליו קודם הניגוב, עיי"ש. וכ"כ גם בפסקי תשובות (סי' ד ס"ק כג) בשם שו"ת וישב משה (ח"ב סי' י"ב), והגרש"ז אויערבאך זצ"ל בס' הליכות שלמה (פ"כ אות ט"ו). וכ"כ באשל אברהם (בוטשאטש, סימן ד סעי' כא), וז"ל נראה שרק בנגיעה בגופו עשו חז"ל בזה דרך לא פלוג להצריך נטילת ידים תמיד, גם אם היה המקום נקי אז, מה שאין כן בנגיעה בבגדיו במקום המלוכלך בזיעת אדם, אין צריך לומר התפילין והרצועות שמתמלאים זיעת אדם בראש וביד, דפשיטא שאין צריך נטילת ידים או נקיון כפים על ידי הנגיעה במקומות שבו זיעה בהנ"ל, כיון שהם מונחים במקומות שהם נדונים כמגולים, פשיטא דלא נגרע בחינת הזיעה שעל התפילין והרצועות מבהיות הזיעה במקומה על גופו ובשרו שאין בה קפידא כיון שהוא במקום מגולה וכו', ע"כ עיי"ש.
אולם, אחר המחילה דבריהם צ"ע, שהרי לא מצינו שגזרו חז"ל גזרה פרטית על הנוגע "במקומות המכוסים", עד שנאמר דלא פלוג בגזרתם ונחלק בין מקום מכוסה למגולה תמיד בכל מצב, וכמו שנתבאר לעיל ממקור הדברים ברשב"א, שרק מחמת המציאות של הטינופת במקומות המכוסים כתבו לדמותה למקום הטינופת והיא המצריכה רחיצה ונטילה. ולכן אם יהיה מקום טינופת במקום מגולה אה"נ יהיה צריך נטילה וכלשון הרשב"א שכתב שלא מקום טנופת ממש אלא אפילו שוק וירך ומקומות המכוסין שבאדם לפי שיש שם מלמולי זיעה וכן מחכך בראשו, אבל מקומות מגולין בפניו ומקום מגולה שבזרועותיו אין זה מקום טנופת שאין שם מלמולין צואה וזיעה, עכ"ל. הרי להדיא שכל מקום טינופת בכלל, בין מגולה בין מכוסה, ורק הבדל מציאות איכא בינייהו.
ומעתה נאמר, שלא מבעיא לאחרונים שהקילו בנוגע אחר הרחצה שא"צ נטילה, שלדבריהם פשיטא שיש להקל בזמן בזה, שהמציאות היא שברוב הזמן, וברוב המקומות המכוסים שלנו, לא מצוי שום מלמולי זיעה, ואנו תמיד כמו אותו אדם העולה מן הרחצה. אלא אפילו לשיטת החולקים, שאמרו דלא פלוג, מ"מ נראה דזה שייך דוקא אם ברוב הפעמים יש טינופת שם, אז שייך לומר דאע"פ שלפעמים אין טנופת, כגון אחר רחיצה, מ"מ לא פלוג. אבל האידנא שהדבר נהפוך הוא, א"כ יש לומר שרק אם לפעמים ימצא אדם שיש לו מלמולי זיעה הוא בלבד יצטרך ליטול ידיו.
ויש הרבה טועים לחשוב, שהנוגע בזיעה שבגופו צריך ליטול ידיו, ואינו נכון, כי רק בטינוף שיש בו ממשות מקרי מקום הטנופת ולא בזיעה, אפילו בזיעה הספוגה בבגד שהיא טופח ע"מ להטפיח, וכמבואר בכף החיים (סי' ד ס"ק צה) בשם רוח חיים, עיי"ש. ותדע, שהרי כתב הרשב"א והשו"ע שהטעם שנחשב למקום הטנופת הוא משום "שיש שם מלמולי זיעה". ותיבת "מלמולין" הוזכרה במשנה מקואות (פ"ט מ"ב) שחוצצין בטבילה. ופי' הר"ש שם וז"ל: והמלמולים - פירש בערוך אדם שידיו מלוכלכות בטיט או בבצק "או בזיעה" ומולל ידו אחת על חבירתה נעשה על ידו כמין גרגרים של שעורים והעיקר מן וקטפת מלילות (דברים כג), עכ"ל. וכן פרשו הרמב"ם בפיה"מ שם והרא"ש (הל' מקואות פרק כו) והטור (יו"ד סי' קצח סי"ג). אמור מעתה, האידנא דעינינו הרואות שאין מצוי מלמולי זיעה כלל, א"צ ליטול ידיו כלל. ואע"פ שלפעמים 'אחר' שפשוף יתהוו מלמולי זיעה, אולם זה אינו מחייב רחיצה 'לפני' השפשוף, שהרי זה יקרה גם אם ישפשף במקומות מגולין שבגופו כשיש לו זיעה, ואעפ"כ לא הצריכוהו רחיצה אא"כ 'עכשיו בעת נגיעה' יש ממשות טנופת, אבל לפני השפשוף עדיין אין כלל מלמולי זיעה כשנוגע בגופו בעלמא א"צ ליטול ידיו כלל.
ומזה נלמד בכל שכן וקל וחומר, שאין מקומות המכוסים שלנו חשובים מקום טינופת, שהרי אם נשאל אדם בימינו מה יותר מטונף האם לגעת בבגד הספוג מזיעה בטופח ע"מ להטפיח, או לחכך במקומות המכוסים היבשים שבגופו, כולם יודו שזיעה היא מטונפת ומאוסה לנו יותר. וכיון שהנוגע בזיעה אינו חשיב מקום טינופת א"כ כ"ש מקומות המכוסים.
וכן יש ללמוד ממה שנחלקו הפוסקים במי שנגע בצואת החוטם או האוזן האם הוי מקום הטינופת או לא. עי' ברמ"א (סי' צב ס"ז) שכתב משם מהרי"ל שבתפילה או כשעוסק בתורה אסור ליגע בצואת החוטם והאוזן. אבל היעב"ץ במור וקציעה שם ס"ל שאין צריך נטילה. וכן סובר הגר"א (שם ס"ק טז), שכתב על דברי הרמ"א "ולא נראה". ואע"פ שרוב האחרונים הסכימו לדברי הרמ"א, כמו שתראה בכף החיים שם (ס"ק צז), מ"מ נלמד מזה לנידון דידן, שהרי כולם יודו שצואת האוזן והחוטם יותר מטונפת מאשר מקומות המכוסים שלנו היום, ואם שם הייתה מחלוקת הרי שבגופינו היום כולם יודו שאין זה נקרא מקום הטינופת כלל.
סוף דבר, נראה לענ"ד שבזמן הזה הנוגע במקומות המכוסים אינו צריך נטילת ידיים כלל כי האידנא אינו נחשב מקום הטינופת. וגם אם נמשיך להחמיר בזה ונאמר שאע"פ שאנו מדמין לא נעשה מעשה (וכן באמת ראוי לנהוג, עד שיתברר הדבר ברוב דעות) מכל מקום אודו לי מיהא שאין לסמוך על זה לעניין קולא, כגון ביוצא מבית הכסא ונטל ידיו בכלי ובירך אשר יצר, ששוב לא יועיל לו אם יגע במקומות המכוסים בזמן הזה, כי אינו מקום הטינופת, ועדיין ידיו טהורות כמקודם, ויש כאן חשש ברכה לבטלה אם יטול אח"כ עם ברכה.
שוב אחר שכתבתי כל הנ"ל, העירוני העורכים החשובים, לעיין במאמרו של הרב יואל שילה שליט"א שנדפס בגליון כ"ג. ועיינתי שם בדבריו הנפלאים, וראיתי מה שכתב שם בפרק ד עמו' קלז, שלפי המציאות בימינו אין כמעט דין מקומות המכוסים, והאריך שם כיד ה' הטובה עליו בבהירות וביסודיות כדרכו, עיי"ש ותרוה נחת.
♦ ♦ ♦