הכשר מים שאובין על ידי המשכה, וגדר פסול מים שאובין ועל ידי אדם למקוה
הקדמה
מבואר בגמ' תמורה דף י"ב שגם מים שנפסלו למקוה ע"י שנעשו שאובין, אפשר להכשיר אותם על ידי "המשכה". דהיינו ששופך את המים על קרקע, ומשם נוזלים לתוך המקוה. ומטרתנו במאמר זה לבאר ב' עניינים: א. גדר דהמשכה, היכן מועיל ובאיזה אופנים, כפי שנפרט, ב. לבאר גדר פסול שאובין, שמתוך ההסברים של הראשונים איך המשכה מפקיעה את דין שאובין מתבאר גדר פסול שאובין. ויתבאר שיש דין שאובין ויש פסול בידי אדם, והאם הם אותו דין או ב' דינים נפרדים, ונרחיב בזה.ובהיתר המשכה יש מחלוקת באיזה מקרים זה מועיל, ולשיטות המקילות ביותר, אי"צ כלל שיהיה למקוה מאגר מי גשמים עם כל המתלווה לכך, אלא אפשר למלאות מקוה ע"י שפיכת מי ברז במרחק מסוים מהמקוה, ושיזלו למקוה. וכבר כתב כן הרמב"ם בפרק ד' הל"ט דמקואות, והוכיח מהמנהג שאין אנו פוסקים כשיטות המקילות: "הורו מקצת חכמי מערב ואמרו הואיל ואמרו חכמים שאובה שהמשיכוה כולה טהורה אין אנו צריכין שיהיו שם רוב מים כשרין, וזה שהצריך רוב והמשכה דברי יחיד הן וכבר נדחו שהרי אמרו בסוף שאובה שהמשיכוה כולה טהורה, לפי דברי זה אם היה ממלא בכלי ושופך והמים נזחלין והולכין למקום אחד הרי זה מקוה כשר, וכן כל אמבטי שבמרחצאות שלנו מקואות כשרין, שהרי כל המים שבהן שאוב ושנמשך הוא, ומעולם לא ראינו מי שעשה מעשה בעניין זה". וכן כתב מרן הבית יוסף בשו"ת אבקת רוכל סימן נ"ה, כנגד מי שרצה להקל בכך: "סוגיא דעלמא לפסול שאובה שהמשיכוה כולה וכעדותו של הרמב"ם ז"ל בחיבור וגם בדורות אבותינו ובדורינו זה לא נראה ולא נשמע מי שיקל בכך אדרבא ראינו בשאלוניקי ובאנדרנופלו שהם מקומות תורה שהוציאו הוצאות מרובין ביותר לחצוב להם באר מים חיים לטבול בו וקודם לכן היו טובלות במי גשמים מכונסים והיו הנשים מצטערות מצד הקרח הנורא עד שהיו מגיעות לפרק המיתה ומעולם לא עלה על דעת שום אדם להקל ראש לטבול באמבטי שבמרחצאות שהיא שאובה שהמשיך כולה". ונרחיב מי השיטות שהקילו בזה, והאם אנחנו חולקים עליהן כהכרעה ודאית או מספק, והאם האוסרים אסרו מדאורייתא או דרבנן. והאם אפשר לצרף המשכה בכולה לספיקות אחרות ולהתיר לכתחילה.
ועתה נפרט את הנידונים והמחלוקות שיתבארו בדברינו. יש שאלה באיזה אופן המשכה מועילה. י"א שאפשר לעשות את כל המקוה ע"י מים שאובין שעשו בהם המשכה, וי"א שמועיל רק למיעוט מי המקוה והרוב מים כשרים, וי"א שאי אפשר לצרף את המים הללו למ' סאה להכשר המקוה, והמשכה מועילה רק שלא יפסלו את המקוה מדין ג' לוגין מים שאובין שנפלו למקוה שפוסלים את כולו.
ונחלקו גם אם מה שהמשכה מכשירה מים שאובין הוא דין דאורייתא, וגם אם מהני רק למיעוט מים, הגבלה זו רק מדרבנן. או שהמשכה אינה כלל סברא דאורייתא אלא קולא מדרבנן, ולכן מהני רק על מקצת מים, שבטל ברוב ופסולו הוא רק מדרבנן. וי"א שגם מדרבנן אין זה מפקיע דין שאובין מהמים, אלא זה רק הגבלה בדין ג' לוגין פוסל את המקוה, שאם נעשה המשכה לא נתקן דין זה. וזה כמו שיש הגבלות נוספות בדין ג"ל, כגון שהם יבואו מב' או ג' כלים, ושפיכה בב"א, ה"נ יש תנאי שהם יפלו ישר מהכלי למקוה ולא דרך המשכה בקרקע.
ויש שאלות גם איך נעשית פעולת "המשכה". שהשיטות המחמירות ביותר מצריכות שפיכה על גבי קרקע, ושתהיה זו קרקע הראויה לבלוע, ושהמים יזלו למרחוק, ושיכלה כוח השפיכה שלו. והשיטות המקילות מתירות גם שפיכה על דבר תלוש, אם הוא אינו מקבל טומאה[2], וגם שאינו ראוי לבלוע, וגם שלא נמשך כלל אלא רק זז אילך ואילך במקום שפיכתן, ושלא יכלה כוחו. וצריך לבאר השיטות ואיך נפסק להלכה, ומה מעיקר הדין ומה חומרא בעלמא.
♦
פרק ראשון - הסוגיא בתמורה
האם מועיל המשכה בכולה
תמורה דף י"ב עמוד א' איתא במשנה: "ואין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון", ובגמ': "מאן תנא, אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, רבי אליעזר בן יעקב היא. דתנן ר' אליעזר בן יעקב אומר, מקוה שיש בו עשרים ואחת סאה מי גשמים, ממלא בכתף תשע עשרה סאה, ופותקן למקוה והן טהורין. שהשאיבה מטהרת ברבייה ובהמשכה. מכלל דרבנן סברי דברבייה ובהמשכה לא, אלא הא דכי אתא רבין א"ר יוחנן שאובה שהמשיכוה כולה טהורה, מני לא רבנן ולא ר' אליעזר. אלא אמר רבה לפי חשבון כלים". דהיינו, הגמ' רצתה לפרש את המשנה שמים שאובין פוסלין לפי חשבון, באופן שעשה המשכה. ו-"לפי חשבון" ר"ל שצריך חשבון שיהיה מיעוט המים בהמשכה ולא רובו בהמשכה. והגמ' דחתה שמשמעות המשנה היא שראב"י בא להקל, ששאובין אינם פסולים אלא לפי חשבון. ומשמע שהמ"ד השני מחמיר שלא מהני המשכה כלל, וא"כ רבין בשם ר' יוחנן שהתיר המשכה בכולה הוא דלא כמאן, וע"כ להפך, שרבנן מתירים המשכה גם בכולה. ומשו"ה פירשו את המשנה על דין אחר. כך פירשו את הגמ' רש"י ור"י הזקן בתוס', וכן דעת הרי"ף והר"ש משאנץ, כפי שיתבאר. נמצא לדבריהם דלרבנן מהני המשכה על כל המקוה, ולראב"י רק על מיעוטו.ובתוס' שם הביאו דברי רבי שמואל מלוניל שנחלק על פירוש זה, ופירש את הגמ' באופן אחר, והדברים התבארו יותר בשמו בראבי"ה (סימן תתקצ"א), ובאו"ז (בשו"ת סימן של"ה). ולפי דבריו הגמ' לא מדברת כלל על צירוף המים להכשר המקוה[3], אלא השאלה היא האם הם פוסלים את המקוה מדין ג"ל, ששוב לא מועיל להשלים את השיעור במים כשרים. וראב"י פירש לפי חשבון אינו פוסל את המקוה, אבל אם אין רוב כשרים המקוה נפסל ע"י מי ההמשכה. והקשו, שא"כ לפי רבנן, שחולקים על ראב"י, מי ההמשכה פוסלים את המקוה גם כאשר יש רוב כשר, וזה אינו, שא"כ רבין בשם רב יוחנן, שסבר שמים שנמשכו אינם פוסלים את המקוה גם כאשר אין רוב כשרים בשעה שנפלו, ומהני להשלים שיעור מים כשרים, הוא דלא כמאן. ומשו"ה פירשו את המשנה על דין אחר. ורבי שמואל מלוניל הוכיח כדבריו מהשאילתות פרשת אחרי צ"ו, שמבואר בדבריו שראב"י ורבין לא נחלקו, וע"כ שרבין לא התיר המשכה בכולה לטבול במקוה, אלא רק שלא יפסול מדין ג"ל, ולכו"ע בענין רביה והמשכה. נמצא שלפי דבריו אין שיטה שמועילה המשכה לכל המים, אלא רק למקצת, ונחלקו ראב"י ורבנן אם המיעוט מצטרף לשיעור מ"ס או שהוא רק לא פוסל, אבל צריך להוסיף שיעור החסר.
♦
האם גורסים בדברי ר' יוחנן "כולה"
בראשונים מבואר שהיו גירסאות שונות בדברי רב יוחנן, אם כפי שמופיע בגמ' דידן "שאובה שהמשיכוה כולה טהורה", או "שאובה שהמשיכוה" בלא לגרוס כולה[4]. ובפשטות בזה תלויים ב' הפירושים, שאם גורסים "כולה" מפורש שמהני כל המקוה בהמשכה, וכמ"ש רש"י במקום, משא"כ אם לא גורסים י"ל כרבי שמואל מלוניל. וכך מבואר בשו"ת הרשב"א (ח"ה סימן ס"ג), שהפירושים הנ"ל תלוים בגירסאות.אך בראשונים אחרים נראה דלא כן, שבבעלי הנפש לראב"ד (ס"א אות ו', עמ' קכ"ט במהדורת בוקוולד), מבואר שהרי"ף לא גרס כולה, ומ"מ הוא מדייק שפוסק שמהני בכולה, מזה שלא הגביל שמהני רק למקצת, וכתב שכן פשטות שיטת רב דימי מזה שאמר בסתמא שמועיל ולא הגביל למיעוט. ומ"מ גם בראב"ד מבואר שלגירסא שגורסים "כולה" ע"כ שמהני המשכה בכל המים.
וברמב"ם מבואר דלא כן שבפ"ד הל"ח דמקואות מעתיק את דין שאובה שהמשיכה כולה כשרה, אע"פ שמכשיר רק במיעוט בהמשכה. ובכס"מ שם התקשה בזה, וכתב שלרמב"ם הכוונה היא לרוב מים כשרים שנפלו בהם מקצת שאובין, ואח"כ האדם עשה בכל המים המשכה. וכל המים נחשבים שאובין בגלל הדין שג"ל פוסלים את המקוה, וא"כ כל המים פסולים. וע"ז נאמר שהמשיכוה כולה כשרה, וכך פירש גם הגר"א הועתק ברמב"ם מהדורת פרנקל שם.
♦
גם לרש"י יתכן שפוסקים ראב"י
גם בדעת הראשונים שפירשו שרבנן ס"ל שמהני המשכה בכולה, לא ברור אם פוסקים כרבנן או כראב"י. תוס' שם כתבו שצריך לפסוק כראב"י שמשנתו קב ונקי, ובאו"ז הנ"ל כתב שר"י הזקן הסתפק אם הלכה כרבנן או כראב"י. וברשב"א בשער המים הנ"ל פסק שלא מהני משום שקיי"ל כראב"י ולא משום פירושו של ר"ש מלוניל. אך תמהו על דבר זה, שהרי לפירוש זה רבי יוחנן להדיא פסק למעשה שמהני המשכה בכולה, וא"כ לא סבר שיש כאן הכלל שראב"י קו ונקי, ואיך אפשר לדחות דבריו ע"פ כלל זה. עיין דברי אמת קונטרס שלישי בענין מקואות שהאריך בזה טובא מהרבה מקומות בש"ס, אם הכלל שהלכה כראב"י הוא רק בסתמא או גם כאשר האמוראים אמרו דלא כדבריהם[5] עיי"ש היטב. וכן בצמח צדק (שו"ת יו"ד קס"ג אות ה') תמה כן, שיש כח ביד אמורא להכריע גם כיחיד נגד רבים, כ"ש נגד כלל זה ולמה ידחו דברי רבי יוחנן והאריך בכללים אלו עיי"ש. ולכן הוא נוקט שלרש"י מהני המשכה בכולה. ועיין ברמב"ם פ"ד הל"ט שמביא את השיטות שמתירים בהמשכה לבד, משום שראב"י דעת יחיד, וכבר נפסק כרבנן דהיינו דברי ר' יוחנן והרמב"ם חולק עליהם כפי שיתבאר. והכרעת ההלכה והאם זה הכרעה ודאית או ספק, והאם פסול מדאורייתא או דרבנן יתבאר בהמשך דברינו.♦
פרק שני - טעם ההיתר ע"י המשכה
רק הפקעה בדין ג"ל
עכשיו נבאר טעם דין המשכה, ונאמר בזה כמה סברות בראשונים, ונתחיל מהשיטה שהגבילה את ההיתר ביותר, והוא לשיטות שצריך רביה והמשכה, ובפשטות הטעם הוא שכאשר יש רק מיעוט שאובין, זה רק פסול דרבנן, שהם בטלים ברוב, ורבנן הקילו בהמשכה, שנפקע מהם דין שאובין. אך בלשון הרמב"ם, וכן בשו"ע, נראה גדר שונה, שלא נפקע גם מדרבנן דין שאובין, אלא זה רק תנאי בדין ג"ל פוסלים את המקוה, ויתבאר.ברמב"ם הלכות מקוואות פרק ד הלכה ח וכך הובא הדין בשו"ע ר"א סעיף מ"ד: "אין המים השאובין פוסלין את המקוה בשלשה לוגין עד שיפלו לתוך המקוה מן הכלי, אבל אם נגררו המים השאובין חוץ למקוה ונמשכו וירדו למקוה אינן פוסלין את המקוה עד שיהיו מחצה למחצה אבל אם היה רוב מן הכשרים הרי המקוה כשר, כיצד מקוה שיש בו כ' סאה ומשהו מים כשרין והיה ממלא ושואב חוץ למקוה והמים נמשכין ויורדין למקוה בין שהיו נמשכין על הקרקע או בתוך הסילון וכיוצא בו מדברים שאינן פוסלין את המקוה הרי הוא כשר ואפילו השלימו לאלף סאה, שהשאיבה שהמשיכוה כשירה אם היה שם רוב מ' סאה מן הכשר, וכן גג שהיה בראשו כ' סאה ומשהו מי גשמים ומילא בכתיפו ונתן לתוכו פחות מכ' שנמצא הכל פסול ופתח הצינור ונמשכו הכל למקום אחד ה"ז מקוה כשר, שהשאובים שהמשיכוה כולה כשירה הואיל והיה שם רוב מן הכשר". הרי שהעמידו את הדין לא הכשר למים שאובין, אלא הגבלה בדין שג' לוגין פוסלים את המקוה, אע"פ שאח"כ נתווספו עליהם שיעור מקוה שלם, שזה נאמר רק במים שנופלים ישירות למקוה אבל אם נמשכו קודם בקרקע לא פוסלים.
ועיין בחי' הגרי"ז תמורה דף י"ב, וביתר ביאור והרחבה בתורת זרעים הלכות תרומות פ"ה ה"ו, שלרמב"ם אין כלל הכשר במים שאובין, אלא רק הגבלה בפסול ג' לוגין. וטעם הדברים שלשיטה זו אי אפשר להפקיע פסול שאובין. אך בדין ג' לוגין פוסלים את המקוה, נאמרה הלכה שצריך לבוא מכלי, ויש תנאים לזה: שצריך מג' כלים ולא יותר, וא"כ ההשקה מהני להפקיע את היחס לכלי, ושוב לא גרע מד' כלים, דהיינו כל שאין עכשיו יחס לכלי שהתקבל בו אינו פוסל. עיין בגידולי טהרה (ר"א בנחל ס"ק ל"ד) שהאריך בביאור השיטות, ואת הביאור הנ"ל שזה הגבלה בדין ג' לוגין פוסלים העמיד כשיטת הראב"ד והתוס' ועוד "והכלל הוא לדעתם דהמשכה בעצמה ודאי דאינו מוציאה את השאובין מידי פסול שלהם, דמה לי אם המשיך אותן חוץ למקוה או ששפכן למקוה דאידי ואידי אית בהו תפיסת יד אדם. אבל עכ"פ בהאי יש מעשה להמשכה שלא היתה בכלל הגזירה דתפסל כשאר ג"ל שאובין דהם אמרו והם אמרו בדבריהם", ומאריך שם, שמ"מ אף שאינו פוסל, אינו מצטרף, אך כאשר יש רוב כשר מתבטל.
אך צ"ע, וכבר העיר כן הגרי"ד בנו בשיעוריו שם, שאי אפשר לומר שאינו מכשיר את הפסול שאובין, ורק מפקיע את הדין ג"ל פוסלים משום שלא מתיחס לכלי, והוה כמו מג' כלים. שהרי בדין זה גופא של ג' כלים מבואר במשנה פרק ז משנה ב' שאע"פ שאינו פוסל מ"מ אינו מצטרף להכשר המקוה[6]. וא"כ אם המשכה רק גורמת לחסרון בשם נשפך מכלי למה מצטרף להכשר המקוה. ולכאורה מוכרח שיש ביטול גם לדין שאובין. ובאמת רבי שמואל מלוניל הנ"ל פירש בשם רבותיו שנחלקו ראב"י ורבנן אם המיעוט של מים מצטרפים לשיעור מקוה או שהם רק לא פסולים, מ"מ קיי"ל שהם מצטרפים כמפורש ברמב"ם ושו"ע וצ"ע כהנ"ל[7]. ושמעתי מהרב יוסף רפאל לתרץ, בהקדם דברי הר"ן על הרי"ף (חולין דף מד ע"ב) שכתב שהטעם שג"ל מים שאובין פוסלים את המקוה, ואינם בטלים ברוב מים כשרים שריבה אח"כ, כפי שהדין בכל האיסורין. הוא משום שאדרבה תקנת ג"ל הוא שהם מחילים פסול גם על המים הכשרים, ואין מים כשרים שיתבטלם. הרי מבואר בר"ן שכל הסיבה שמים שאובין לא בטלים ברוב הכשרים הוא משום שהם פוסלים אותם. וא"כ תמוה איך יתכן שגם כאשר אין בהם דין ג"ל ואינם פוסלים את המקוה מ"מ לא מצטרפים, למה לא יתבטלו ברוב. ואמר הנ"ל לחדש שגם מה שפחות מג"ל אינם מצטרפין הוא משום שפוסלים. וגדר הדין הוא כך, כל שצריכים לצרף את המים הללו למקוה, זה מחשיב אותם, שהם מייצרים את הכשר המקוה, ולכן הם פוסלים גם בפחות מג"ל. משא"כ כאשר אינם נצרכים להכשר המקוה הם פוסלים רק בג"ל. וטעם הדבר שעצם זה שנצרכים להכשר המקוה מחשיבם לפסול גם בפחות מג"ל. ועפי"ז יישב את הקושיה של הריד"ס על פירוש הנ"ל, שאם המשכה אינו מפקיע את הדין שאובין, אלא רק מפקיע את הדין ג"ל פוסלים, איך הם מצטרפים להכשר המקוה. שלהנ"ל מה שאין מצטרפים הוא גם פסול ג"ל, שאם צריך לצרפו הוא חשוב לפסול גם בפחות מג"ל. אך כאשר עושה המשכה ומפקיע את השם בא מכלי לגמרי מהמים, לא מהני ההחשבה לפוסלו, שאינו בא מכלי כלל, ולא רק חסר בשיעור וכד'.
♦
שיטת היראים והרי"ד
ספר יראים סימן כו (דפוס ישן – קצב): "כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן שאיבה שהמשיכה כולה טהור. ושמעתי מפרשים הלכה למשה מסיני הוא ולא שנא המשיכה על גבי קרקע או על רצפת אבנים. ולי נראה דלא אמר ר' יוחנן אלא שהמשיכה ע"ג קרקע מקום שהמים ראויות להבלע, וטעמא כיון שראויות להבלע נתבטלו אגב קרקע וכזוחלות לגומא נעשות כאלו באות מתמצית לחלוחית הקרקע כי נתבטלו מהם שאובים, אבל המשיכם על רצפת אבנים או נסרים שאינו ראויות היו כמונחין בכלי לא מבטל שם שאובין מנייהו שהרי יכול לדונם כאלו באו מתמצית מקום שהומשכו דרך עליו שהרי אינם ראוים לבליעה ולתמצית"[8]. ויש ראשונים רבים מאוד שחלקו במפורש על הדין של קרקע ראויה לבלוע, ונביא את דבריהם בהמשך. השאילתות, הבה"ג והרמב"ם כתבו שצינור שקבעו ולבסוף חקקו כשר להמשכה. בדומה לכך, בתוס' ור"ש משאנץ ועוד הרבה ראשונים פירשו שנתינת מים לרצפת אבנים נחשב המשכה[9]. ובאמת, המחבר לא כתב דין זה של קרקע ראויה לבלוע, והרמ"א כתב רק "וטוב להחמיר לכתחילה".וצריך לבאר את עצם סברתו של היראים. עיין שו"ת הרי"ד סימן א, שכתב ע"ז: "נרא' לי שהקדוש ע"ה מפני חסידותו ויראתו המרובה חומרא בעלמא הוא דאחמר ע"ה וסברא דנפשיה קאמ' בלי שום ראיה שהדעת מכרעת דבכל מקום מיבטלא תורת שאיבה ואפי' על גבי אבנים ועצים, דבודאי אילו לא היה המקוה כשר אלא על גבי מקום לח הראוי לבליעת מים אז היינו אומ' שלא תבטל השאיבה אלא לכשתישפך ותמשך על מקום לח. אבל כיון שכשר המקוה אפי' על רצפת אבנים גם השאיבה מתבטלת שם, דטעמ' דשאיבה המתבטלת במשיכה אינו משום דנראה כאילו בא מתמצית ליחלוחית הארץ שהרי בכל המקוה לא בעינן שיבואו מתמצית ליחלוחית הארץ שהרי מי גשמים הנקוים על הרצפה מה ליחלוח ותמצית קרקע יש בהן וכיון דבכל מי המקוה לא בעינן ליחלוח ותמצית קרקע גם בשאיבה שהמשיכה לא בעינן, וטעמ' דביטול שאיבה הוא כדי שיתבטל מהן דין שאיבה בכלי וכיון דשפכן על גבי הרצפה הרי נתבטלה מהן תורות שאיבה וכדפריש ר"י בר' מ"צ ז"ל כיון דעבד בהו מעשה ששפכן לארץ נפקו להו מתורת שאובין דמעשה מבטל מידי מעשה". ומביא את דין משקה דבי מטבחייא, שפירשו הרבה ראשונים שהוא משום המשכה, אע"פ שהוא על רצפת העזרה. וכן את דברי השאילתות הנ"ל, שיש המשכה בצינור שקבעו ולבסוף חקקו אע"פ שהוא אינו ראוי לבלוע.
הרי לנו ב' שיטות בראשונים: א. היראים, שההכשר הוא ע"י זה שנותנים מים במקום הראוי לבלוע נחשב הדבר כאילו המים מגיעים ים למקוה מתמציות הארץ, ב. שיטת הרי"ד, שע"י ששופכים מים מהכלי לקרקע מבטלים בזה את הקבלה בכלי, ומדין מעשה מפקיע מעשה.
וב' ההסברים צ"ב, שיטת היראים צ"ב, וכפי שהקשה הרי"ד שאין הכשר מקוה תלוי בזה שהמים באים מתמצית הארץ. שהרי מי גשמים שיורדים על רצפת אבנים או בריכה אטומה לגמרי כשרים למקוה. אע"פ שהם אינם מתמצית הארץ, בדיוק כמו מים שהתקבלו בכלי, וכל ההבדל הוא שזה כלי וזה אינו כלי. וא"כ איזה מעלה יש למה שנראה כבא מתמצית הארץ.
ושיטת הרי"ד צ"ב, שהמושג מעשה מבטל מעשה שייך אם צריך באופן מתמשך את המעשה והיחוד שנעשה, שאז כאשר האדם עושה מעשה המפקיע את המעשה הראשון, הוא בטל. למשל עור אם מייחדים אותו לישיבה הוא מק"ט, וזה מעשה, וצריך שתמיד הוא יהיה מיוחד לישיבה, ואם האדם עושה מעשה להפקיע יחוד זה, שוב אין העור עומד לישיבה וטהר. אבל במים לכאורה לא התייחד בהם דבר ע"י קבלתם בכלי, וכל מה שנעשה הוא מציאות הקבלה. וא"כ מה שייך לבטל דבר זה. ומה מפקיע עכשיו שעדיין קיים וצ"ע.
♦
פרק שלישי
שיטות שגדר שאיבה הוא תלישת המים מהקרקע
ותחילת ביאור שיטת היראים נראה ע"פ דברי מהרי"ט ועוד, שיסוד דין שאובין הוא מה שהמים נתלשו מהקרקע, ובעצם גם כאשר מים נתלשים מאליהם בלא כלי וללא מעשה אדם כלל, שייך תוכן הפסול של שאובין, אלא שע"ז יש דרשה מה מעין בידי שמים, וכיון שהוא נעשה מאליו הוא נכלל בדין ביד"ש ולא נפסל. משא"כ המעשה כאשר נעשה בידי אדם, שם "תלישה" פוסל.והדברים נוגעים לפסול "בידי אדם", שנאריך בזה בהמשך. הנה, נחלקו הפוסקים אם הוא פסול בפנ"ע או שעל ידי זה חל פסול שאוב, אע"פ שהדבר לא נעשה בכלי. והנפק"מ אם מועיל המשכה בכולה לכו"ע, שרק פסול שאובין לא נפקע ע"י המשכה, אך אם זה דין בידי אדם, אז כל שיצא מידו ונשפך על גבי קרקע שפיר דמי לכו"ע.
וזה לשון שו"ת מהרי"ט (חלק ב - יורה דעה סימן יז):
"על המקוה שבאים לו המים מן הנהר ע"י גלגל שמתגלגל מכח המים ודולה בכלי עץ שבו והכלים נקובים בכונס משקה איני רואה בו צד פיסול דלמאי ניחוש לה אי משום שאיבה ע"י כלי' כיון דנקיבי בכונס משקה בטלי מתורת כלי ואם משום שנעקרו ממקו' חיבורן אפי' תימא דניצוק לא הוי חיבו' נהי דבנתלשו בידי אדם איכ' למימ' דחשיבי שאובין כדמוכח ממתניתין דפ"ב דמקואות המסנק את הטיט לצדדיו ומשכו שלש לוגין כשר. היה תולש ומשכו ממנו שלש לוגין פסול. ופירש רבינו שמשון הואיל ותלשו מן המים נחשב כתלוש. ועוד שהביא תוספת' דתניא היה בראשו ג' לוגין מים שאובים סחטן לתוכו פסול פי' שהיו במקוה מ' סאה מכוונות וכשעלה מן הטבילה סחט שערו לתוך המקוה להשלימו למ' סאה פסול והא דתניא בתוספת' ומייתי לה לקמן בהך פרקא לגיון העובר ממקום למקום וכן בהמה העוברת ממקום למקום וזלפו בידהם ורגליהם שלשה לוגין למקוה כשר ולא עוד אלא עשו מקוה בתחל' כשר פירשה רבינו שמשון דבנמשכין עם הקרקע קאמר שלא נתלשו[10] כו' אבל בנ"ד שהם נתלשים מאליהם שהגלגל מתגלגל מכח המים ומעלה ממנו מן הנמוך לגבוה הא לא חשיב שאיבה.
וראי' מהא דתנן ומייתי לה בפ"ב דחולי' ובס"פ אין דורשי' גל שנתלש ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורים ואמרי' התם דאת"ל דחולין בעו כונה מתוקמא ביושב ומצפה אימתי יתלש הגל ופריך מאי למימרא פשיטא ומשני סלקא דעתך אמינא לגזור דלמא אתי למטבל בחרדלית של גשמים א"נ לגזור ראשין אטו כיפין קמ"ל דלא גזרינן אלמא אעפ"י שנתלשו ממקום חיבורן פשיטא לן דלא חשיבי שאובין הואיל ונתלשו מאליהן ודרשינן בת"כ מה מעיין בידי שמים והאי נמי הואיל ומכח המים מתגלגל ומעלה את המים בידי שמים חשוב דתניא התם אימא מעיין שאין בו תפיסת ידי אדם אף וכו' ת"ל ובור ובור יש בו תפיסת ידי אדם ואפשר רחמנא מעין נמי אף על פי שיש בו תפיסת ידי אדם כגון שהמשיכוהו למקומות שאי אפשר לעלות כדרכו כגון מקוה שעל שער המים דהוו מהדרי ליה מיא מעין עיטם כדאמרינן ביומא דגבוה מקרקע העזרה כג' אמות וכן טבילה של כ"ג ביום הכפורים שהיתה על גבי לשכת בית הפרוה אף על פי שעולין ע"י תפיסת ידי אדם שפיר דמי. וכי תימא התם מיא כי אורחייהו אזלי ומגרר הוא דקא גרר באפייהו כדי שיעלו כנגד מקום נביעתם אבל שעולין שלא כטבען הנמוך לגבוה ע"י אדם מקרי לית' דהא נמי לאו בידי אדם מיקרי תדע דלענין שחיטה דבעינן כח גברא אמרי' בפ"ק דחולין השוחט במוכני שחיטתו כשרה והתני' שחיטתו פסולה ומשני הא בסרנא דפחרא פ' גלגל של יוצרים דמכח אדם מתגלגל הא בסרנא דמיא ואב"א בסרנא דמיא הא מכח ראשון הא מכח שני הרי שאע"פ שהגלגל עשוי בידי אדם והאדם הוא הקובעו ופוטר מים כדי שתתגלגל מ"מ מכח ראשון ואילך אין שם כח גברא וכן לענין קטל' אמרי' בהנשרפי' האי מאן דכפתי' לחבר' ואישקיל עליה בידקא דמיא בכח ראשון חייב בכח שני גרמא בעלמא הוא אף כאן לענין מקוה כל שהגלגל מתגלגל מכח המים לא חשיב בידי אדם להיות כשאוב[11]. ועוד ראיה מההיא דמחט שהיא נתונ' על מעלות המער' היה מוליך ומביא במים כיון שעבר עליה הגל טהורה ופי' הרא"ש ובלבד שלא יתלש הגל דאז לא היה מטהר אלא אם יש בו ארבעים סאה משמע דביש בו ארבעים סאה מיהת היה מטהר אף על פי שבא מכח אדם הואיל ולא תלשו האדם בידיו ממש אלא דחה את המים ונתלש רואה אני כאן שהדברים קל וחומר".
הרי כל אריכות דבריו לומר, שהפסול של שאוב הוא פסול מים תלושים. ובעצם גם גל שנתלש שייך לפסול זה, אלא שע"ז יש דרשה מה מעין ביד"ש. אבל כל שהוא בידי אדם חשיב שאוב ע"י התלישה. וכ"ז בכח ראשון, אבל מה שלא נחשב מעשה אדם אלא כח שני, אע"פ שהאדם גרם לזה, חשיב ביד"ש והמים לא נפסלים משום שאובים[12].
ולדבריו מובנים היטב דברי היראים, שמה שצריך שהמים יראו כמגיעים מתמציות הארץ, אינו מפני שהכשר מקוה תלוי במים שמגיעים מתמציות הארץ, כמ"ש הרי"ד, ואין זו מעלה במים. אלא זה הפקעה של המושג "שאובין:. כלומר, שיסוד דין שאובים הוא מה שהמים נתלשו מהארץ, וזה או ע"י מעשה אדם או ע"י כלי, וגם בלא מעשה אדם נחשב תלוש. והעקירה של פסול זה היא חיבור חדש לארץ, ע"י הנחתם במקום הראוי לבלוע עד שנראה שהם באים מתמצית הארץ, וזה חיבור גמור לארץ ובטל ענין התלישה.
וכעין דברים אלו מבוארים בתרומת הדשן (סימן רנ"ד), שהקשה למה בשאובין מהני השקה ואילו בנוטפין שרבו על זוחלים פוסלים את הזוחלין ול"א שאדרבה הם מכשירים אותם "ומהשתא יתיישב שפיר מ"ש שאובין דלא פסלי מקוה ברבייתן ונוטפי' פסלי זוחלין ברבייתן והיינו טעמא דפסול דשאובין הוא משום דתלושין הן ובאים ע"י תפיסת בני אדם כדאיתא במרדכי בהל' מקואות ומייתי לה מתורת כהנים ולהך פסול מהני זריעה דכשיפלו לתוך המקוה שלם יתחשבו כלם מחוברים אבל פסול דנוטפים שאינם נטהרים ע"י זחילה אינה מטעם זה כלל דנוטפים במקוה שלם חשיבי שפיר מחוברים ואין בהם תפיסת ידי אדם שהרי נטפו כך להיות מקוה בידי שמים ואפ"ה אין מטהרין אלא באשבורן ולא ע"י זחילתן אע"כ טעם אחר הוא מה שהוא או גזירת הכתוב ולהך פסול לא מהני זריעה דזריעה לא מהני אלא לישוויי' לתלוש מחובר".
♦
שיטת הרי"ד
לכאורה, בשיטת הרי"ד, שיש מושג אתי מעשה ומבטל מעשה לגבי הפסול שאובין, מוכרח שיש יחוד במים כאשר הם נשאבים. ולכאורה ע"כ היחוד הוא מה שהמים עומדים לשימוש האדם, וזה תוכן ענין "שאובין", שלוקח האדם את המים ממצבם הטבעי ומיחדם לשימוש האדם, וע"ד זה נטמאים, כלשון המשנה בכמה מקומות, ולהפקיע שם שאוב זה לטהר. ויתכן שזה מובן יותר לפי המהדורות של הראב"ד ששאובין בעינן כונה, ושאוב בכלי בלא כונה הוא מדרבנן. וצריך לבדוק לשאר הפוסקים, שהרי דבר שאינו עשוי לקבלה אינו פוסל כמו נקבי הרעפים ושאר דברים. ותוכן ההמשכה הוא להפקיע יחוד זה לשימוש האדם, ע"י זה שהוא משליך את המים לארץ ומוציאו מתחת ידו למצבו הטבעי. ויתכן ביאור אחר, למש"כ בהמשך שיטות שהמשכה באה להפקיע מכוח אדם. וביארנו ששיטות אלו סוברים שיסוד דין שאובין הוא שהמקוה לא יעשה ע"י אדם אלא ע"י שמים, וכשיטת הראב"ד. וגם מדרבנן, שאוסרים בנתקבל בכלי, זה משום שהוא מוכן לשפיכה למקוה ע"י אדם, ולכן כאשר הוא שופך על הקרקע והמים נוזלים שלא מכוחו, נפקע דין שאובין. ושמא זו כונת הרי"ד בכותבו "מעשה מוציא מידי מעשה",, כלומר מעשה שמוציא מכוחו, מוציא מידי מעשה שזימנו כדי לשפוך ע"י כוחו. ולפי"ז יובן ג"כ למה לדידן אי"צ שיכלה כוחו ממש אלא מספיק ג' טפחים, כפי שיתבאר, שזה מעשה להוציא מכוחו ולא צריך את היציאה מכוחו בפועל, ועיין בהמשך דברינו.ועיין בספר משבית מלחמה פסק רבי יוסף סאמיג'ה[13] (עמ' ס"א בהוצאת זכרון אהרון), שכתב שלא מהני לשפוך המים על מקום שאינו ראוי להמשכה, כגון שאינו מחובר לקרקע, ושהמים יזחלו מעצמם אח"כ למקום הראוי להמשכה, שבעינן שתחילת ההמשכה תהיה מעשה אדם, שמעשה מוציא מידי מעשה. וזה חידוש גדול לדינא, ולכאורה לרי"ד זה מוכרח. אא"כ מהני המעשה גם למה שקורה אח"כ, אבל בלא מעשה כלל ל"מ לרי"ד. ונפק"מ לדינא שבמקואות יש מצבים של קבעו ולבסוף חקקו, ונחלקו הפוסקים אם מהני בכולה, שמא לשיטות שכולו שאוב דאורייתא, שוב ל"מ קבעו ולבסוף חקקו, כפשטות הגמ', והארכנו בזה במקומו. ומ"מ דנו הפוסקים, כפי שיתבאר, שאם אדם עושה המשכה בכולה, בזה אפשר להקל, כי המשכה בכולה כמעט לכולם הוא דרבנן. ויש גם שיטות שמקילות בהמשכה בכולה, וכן בקבעו, וא"כ בצירוף הכל אפשר להקל. רק להנ"ל המים זורמים מעצמם במקום ההמשכה או אם הברז נמצא בתוך צינור שיש לו בית קיבול, גם שאר הצינור אינו ראוי לעשות בו המשכה, כמ"ש הש"ך וסיעתו, והארכנו ג"כ במקומו. וא"כ, רק לאחר שיצא מהצינור יש המשכה, ולכאורה למהר"י סאמיג'ה לא מועילה המשכה בכה"ג.
♦
פרק רביעי
השיטת שצריך המשכה ג"ט
בשיטת הר"מ מפונטיזא, שהובאה בהרבה ראשונים (תוס' ר"ש סמ"ג או"ז כו') כפי שנביא בהמשך, מבואר שתזוזת המים אילך ואילך במקום הנחתן נחשבת המשכה, ויוצא מזה שאין שיעור להמשכה. ואין מקור לומר שהתירוצים האחרים חולקים על הנחה זו. וכן מבואר בשו"ת הרשב"א (חלק ה' סימן ס'). אולם, עיין בב"י (ר"א מ"ה) שהביא הרבה ראשונים שמצריכים ג' טפחים - הריב"ש (סימן פ"ג) מסברא, ומביא שכן מצא בשם ר"י הזקן בהגהות ר' פרץ לסמ"ק (רצ"ב ב'). ובתשב"ץ (ח"א מ"ט) הביא שבר"ש נראה שמהני כל שהוא, אבל אחר שר"פ בשם ר"י הזקן הצריך ג"ט כבר הורה זקן. ובשו"ע (ר"א מ"ה) הביא דין זה שצריך ג"ט. ובטעם הדבר כתב בריב"ש, והובא בגר"א, משום לבוד, ועיין בהערה מהאבני נזר שתמה ע"ז שאין לבוד אלא במחיצות, עיי"ש שזו חומרא בעלמא[14].[15]♦
שיטות שבעינן שיכלה כוחו
ובב"י שם הביא מהתשב"ץ הנ"ל שהמשיך "ובספר המנהגות נמצא ששיעור המשכה ממקום רחוק כדי שתכלה רגל ההמשכה קודם שיגיעו המים למקוה והוא חומרא יתירה ואין לה ראיה עכ"ל"[16]. ועיין ר"י קרקושה בשיטת הקדמונים (בב"ב ס"ו), שהחמיר כב' השיטות וכתב הא שמהני ג' טפחים להמשכה הנ"מ שכבר כלה כוחו קודם, אבל בלא"ה לא מועיל ג"ט. הרי שאף שכבר כלה כוחו מצריך ג"ט, ומבואר שג"ט אינו משום כלות כוחו אלא משום לבוד, כמ"ש הריב"ש וכן בר"י הזקן כפי שהביא הב"י, ואז הדבר נחשב נתינה להדיא למקוה. ובמיוחס לרבינו גרשם בתמורה שם נראה כשיטה זו, שמפרש שקודם מניח את המים בקרקע ושוב עושה חריץ למקוה.ועיין לשון המיוחס לרש"י בבתמורה שם: "אבל יעשה חריץ וגומא למרחוק ויערה מן הדלי לתוך הגומא ויקלחו המים דרך החריץ לתוך המקוה והיינו המשכה". הרי שלשון רש"י "למרחוק" ובודאי שלא מהני שיעור כ"ש. והאחרונים פירשו שלא מהני גם ג"ט, עיין בב"ח אות מ"ח: "ונראה לפע"ד מלשון רש"י שכתב אבל יעשה חריץ וגומא למרחוק וכו' דשיעור ההמשכה צריך שכששופך מן הדלי לחריץ לא יתחילו המים לקלח למקוה עד אחר שעירה הדלי לחריץ והגביהו והפסיק כחו דאז אם אחר כך יתחילו לקלח למקוה מיחזי כאלו המים נמשכין מעצמן ויורדין למקוה כיון שכבר סילק את ידיו מקודם שירדו מן החריץ למקוה וסמ"ק (סי' רצד הגהות אות ב) בשם ר"י בתשובה כתב שצריך ג' טפחים ואין נלפע"ד להקל כל כך דהא קיימא לן (ב"ק יז ב) כחו כגופו דמי והכי נמי בג' טפחים מכחו ממש נופלין למקוה ורבינו שכתב יכול לשפכן על שפתו וכו' נמי לאו דוקא סמוך על שפתו קאמר אלא ברחוק ממנו בענין שכשיסלק ידיו מן השפיכה עדיין לא התחילו המים לירד למקוה כדפירשתי". הרי שפירש ברש"י כספר המנהגות ור"י קרקושא, שבעינן שיכלה כוחו, וגם כוח שני הוא בעיה. וכבר העיר כן מהר"ם חביב בתשובתו בגינת ורדים ד' ד', וכתב ע"ז: "ויראה דהב"ח רצה לבקש סמוכות לספר המנהגות מתוך דברי רש"י ומ"מ קשה אטו רש"י תנא או אמורא הוא להוליד חדושים דגבי משיכת מים למקוה בעי' דיפסוק כח גברא". וגם הגינת ורדים בעצמו בד' ג' לא קיבל דברי הב"ח עיי"ש. ומהר"ם חביב מסיק שהחומרא שיפסק כוח גברא לא הזכירו לא הרמ"א ולא הש"ך, על אף שהביאו את החומרא של ראויה לבלוע.
עיין גידולי טהרה (ר"א נחל ל"ט) שר"ל שמה שרש"י הצריך מרחוק והוא כב"ח משום שיפסק כוחו, ומ"מ לא נפסק להלכה. שרש"י לשיטתו, שמותר המשכה בלא רביה, ואם כן זה דין גמור, וצריך שיפסק כוחו[17]. משא"כ לדידן, שלא מכשירים המשכה בלא רביה, הוא קולא בעלמא ודי בכ"ש. ונפק"מ למעשה, שאם באים לצרף את השיטות שמתירות המשכה בכולה, אפשר לעשות כן רק באופן שכלה כוחו. ובפוסקים לא נראה כן, שעיין בב"י שצירף שיטות אלו לענין רביה והמשכה, שדי בכ' ומשהו מים כשרים, ואי"צ כ"א, ולא התנה שיהיה פסק כוחו.
♦
שיטות שג"ט הוא משום שיכלה כוחו
עיין בחזו"א קמא (ו ס"ק ט'), שכתב הא דבעינן ג"ט ראוי לבלוע הוא רק כאשר המים הולכים למקוה ישר מכוחו, אבל אם הם נעצרים ושוב נפתחה הסתימה אי"צ ג"ט, ומביא כמה ראיות. ולכאורה, למפרשים שכתבו משום לבוד ע"כ אינו כן, אלא משום שזה נחשב נתינה להדיא למקוה, וכמו שמוכח מר"י קרקושא הנ"ל שגם אחרי שכלה כוחו עדיין מצריך ג"ט[18]. אך בתשובת מהר"ם חביב בגינת ורדים (ד' ד'), שהביא מפולמוס המקוה דריגיוו בשם רבי בן ציון צרפתי, שטעם ההמשכה הוא להפקיע את הדין של ידי אדם, שניתן להפקיע את כוחו ע"י שנעשה כוח שני: "הצריכו המשנה הן רב הן מעט למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אמנם רובם הסכימו דההמשכ' צריכה רחוקה ג' טפחים כי בזה שיערו שפסק כח גברא והדבר מוכרח בעצמו דטעם ההמשכה הוא להוציאו מידי תי"א דאל"כ מה ראו לתקנה זו אלא ודאי לכונה זו נתכונו דבשיעור זה פסק כח גברא ובשעת נפילת המים לא יבואו מיד בשר ודם באופן כשיצאו מתורת מים שאובים ע"י כלי מנוקב וע"י ההמשכה נעשה המקוה בהכשר עכ"ל". ולדבריו כו"ע מודו שבעינן פסקה כוחו, אלא נחלקו אם כח שני נחשב תפיסת יד אדם או אם נחשב כוח שני. ודין ג"ט הוא השערה שאז פסק כח הראשון[19]. ולפי"ז יש מקום לחזו"א.ויש בזה נפק"מ למעשה, מלבד הנושא הנ"ל האם צריך ג"ט כאשר הפסיק. במקרה נוסף, כאשר מקום הילוך של המים בהמשכה אינו בקו ישר אלא מתעגל, וממילא למשך הילוך המים יש ג"ט, אבל בקו אוירי בין מקום נתינת המים למקוה אין ג"ט. החזו"א בליקוטים סימן ז' או"ו התיר, וכן בשבט הלוי. ולכאורה זה רק לשיטתו, שג"ט הוא משום שאז נגמר כח האדם, ונעשה כבר כוח שני, שאז המרחק תלוי במסלול המים, אבל אם זה דין שלא יתן למקוה ישירות, וע"י לבוד נחשב נתינה למקוה לכאורה לא מהני. ובחזו"א שם להדיא בא לפקפק בענין לבוד, שאינו סברא אמיתית, אלא הוזכר לקביעות שיעור, והביא את הב"י בשם רשב"ץ של"ש לבוד בענין זה. וא"כ שיטות החזו"א מחודשת, וקשה לסמוך על זה למעשה, כפי שיש עושים.
ולכאורה לשיטתם יסוד הסברא של המשכה הוא הפקעת כוחו מהמים, וכפי שכתב מהר"ם חביב בשמם וכן החזו"א, וצ"ב מה טעם הדבר. והרי המים מונחים בכלי, ואין עכשיו כוח האדם. ולכאורה מוכח שהם סוברים שיסוד פסול שאובין הוא בזה שהמקוה מתהווה מכח האדם ולא בידי שמים, ושיטת הראב"ד, וכפי שיתבאר. וגם אם מדרבנן אוסרים נתקבל בכלי שלא ע"י מעשה אדם, י"ל שזה דרבנן, שכיון שהמים התקבלו בכלי זה צורה שהמים מוכנים לכך שהאדם ישפוך אותם לתוך המקוה ע"י כוחו, ולכן פסלו מדרבנן. וע"כ כאשר הוא שופך את המים לקרקע וכלתה השפיכה שלו, שוב אין תפיסת האדם במים לעשות מקוה, ול"ח שאובין.
♦
פרק חמישי - חילוק בהמשכה בכולה בין בפסול שאובין לפסול בידי אדם
שיטת הראב"ד לחלק בין פסול שאובין לבידי אדם
בבעלי הנפש (שער המים סימן ג' עמ' ק"נ) מביא תוספתא פ"ג הל"ג: "לגיון העובר ממקום למקום וכן בהמה העוברת ממקום למקום וזלפו בידיהם וברגליהן שלושה לוגין למקוה כשר, ולא עוד אלא אפילו מקוה בתחילה כשר". ופירש הראב"ד משום שההתזה היתה שלא על ידי כלי, ולכן לא נעשה שאוב, והקשה ע"ז: "אלא שיש להקשות על זאת הסברא שכבר בטל ממנה מדרש חכמים מה מעין בידי שמים, דהא כלי לא כתוב בתורה", דהיינו כיון שהוא נעשה על ידי אדם, אע"פ שזה בלא כלי, עדיין יהיה פסול, שבדרשא לא נראה שצריך כלי. וא"כ קשה, למה התירו מקוה שנעשה ע"י התזה של אדם. ובמהדורה האחרונה תירץ שכיון שנעשה שלא בכונה אין בעיה של בידי אדם, וזה גם לא נתקבל בכלי ולכן אין בעיה של שאובין.אבל בשינוי נוסחאות (מספר 12) יש תירוץ אחר, והוא הנוסח שמעתיק הב"י: "ארישא קאי דקתני הולכים עם הקרקע כשר. והא אתי לאשמועינן דאע"ג דשאובה שהמשיכה כולה אין טובלין בה. הכא כיון דלא היו שאובין מעיקרא שהרי בידיהם וברגליהם הביאום מן הנהר דרך עברתם, עושים מהם מקוה בתחילה. פסקו של דבר כל שלא נתקבל בכלי אע"פ שבאו מתוך ידו למקוה מטבילים בו ממקוה דסילון וממחצה ואילך אין מטבילין בו אא"כ הולכים עם קרקע, דאהניא בהו רובא כדאמרנן ממקוה דסילון". דהיינו, אע"פ שהוא פוסל בידי אדם אף בלא כלי, עדיין בזה מהני המשכה בכולה, משא"כ בשאובין בכלי, לא מהני המשכה בכולה[20].
וכשיטה זו איתא ברז"ה בהשגות על בעלי הנפש (סימן ב' ב' עמ' קל"ד), שמקשה על הראב"ד שהתיר לעשות מקוה בשלג אע"פ שנותן את השלג בתוך כלי "ואנו תמהים מהיכן למד שבמדידה עשו אינשי את המקוה או שהביאו את השלג בכלים, שמא בידיהם עשאהו והוליכוהו עם הקרקע, כאותה ששנינו בתוספתא זלף בידו וברגליו ג' לוגין מים למקוה פסול הוליכם עם הקרקע כשר, לגיון העובר ממקום למקום כו' מכאן למדנו שאין צריך רביה והמשכה אלא בשופך מתוך כלי, אבל בממשיך בידו ורגליו מנהר או ממקום למקום דיו בהמשכה בלבד אפילו בכל המקוה". הרי שאע"פ שלא נתנם בתוך כלי צריך את דין המשכה, אלא שבזה מועילה המשכה בכולה, משא"כ בשאובין בכלי ממש לא מהני המשכה בכולה. וזה ממש כראב"ד הנ"ל, ואף הביא את אותו מקור שהראב"ד הביא.
♦
שיטת הט"ז להלכה
שיטת הראב"ד הובאה בט"ז להלכה בב' מקומות, אך עם סייג. בסימן ר"א סימן מ' כתב השו"ע "כלי שניקב בשוליו, אפילו כל שהוא, אינו חשוב כלי לפסול המקוה; ומ"מ אין להקל לעשות מקוה לכתחלה ולהביא מים בכלי מנוקב כזה". ופירש הט"ז שדוקא בנקב כ"ש אין לעשות לכתחילה, משא"כ בנקב כשפופרת הנוד מותר גם לכתחילה, והקשה שאף של"ח כלי מ"מ יפסל משום ידי אדם. ומתרץ שאיירי עם המשכה, ולכן אם היה שאוב בכלי לא מהני בכולו, משא"כ משום תפיסת יד אדם מהני כולו כמ"ש הראב"ד הנ"ל. "ואף על גב דבהמשכה פוסל ברוב וכאן עושה כל המקוה כן התם שאני שממשיך בשאוב אבל אין כאן שאיבה כיון דלא נפסק מן המחובר אלא שצריך תיקון דלא יהא פסול כיון דלא נעשה ע"י שמים בזה מהני אפי' הומשכה כולה בדרך זה"[21]. לשון הט"ז לבאר את החילוק שמכח אדם שאין המים פסולים, אלא שצריך תיקון שלא יהיה פסול וצ"ב כונתו.♦
מחלוקת הראשונים אם ידי אדם זה פסול בפנ"ע או פסול שאובין ונפק"מ
ולעיל בס"ק כ"ח מאריך הט"ז בדברי הראב"ד, וכותב שזה תלוי במחלוקת ראשונים, אם תפיסת יד אדם פוסל בג"ל או לא: אם היא פוסלת בג"ל יש לזה דין שאובין רגיל, ול"מ ע"ז המשכה בכולה, וזו דעת הרא"ש והטור והרשב"א. משא"כ לדעת הראב"ד, שתפיסת יד אדם ל"ח שאובין, ואינו פוסל בג"ל, ולכן מהני המשכה בכולה. ולשונו כמו במקום הנ"ל שאינו פסול, אלא המקוה צריך להעשות בידי שמים ולכן מהני המשכה, וצ"ב.והטעם שהט"ז בס"ק כ"ח כתב שתלוי ד"ז במחלוקת ראשונים, ואילו בס"ק מ"ז כתב כן להלכה, הוא משום תוספת התנאי שכתב שם "אבל אין כאן שאיבה כיון דלא נפסק מן המחובר". דהיינו כל השיטת שבידי אדם נעשה שאובין הוא רק כאשר הוא נתלש מהמים, משא"כ כאשר הוא מחובר לא. משא"כ הדין השני, שאינו פסול אלא שהמקוה יהיה יעשה ביד"ש, מבואר שזה שייך גם במחובר. וביאור הדבר הוא כמו שהבאנו ממהרי"ט לעיל, שהשיטה שבידי אדם נחשב שאובין, הוא משום שיסוד דין שאובין הוא תלישה מהקרקע, ורק אם זה נתלש מאליו, יש מיעוט שדוקא בידי אדם, ולא ביד"ש. וא"כ אין דין בפנ"ע של בידי שמים, אלא זה פרט בדין שאובין, שחל ע"י תלישה מהקרקע, ופשוט א"כ שאין קולא בידי אדם, וכן שאם לא נתלש כלל לא נאסר. משא"כ לשיטה השניה, יסוד דין שאיבה הוא הקבלה בכלי, ויש דין נוסף של בידי אדם שהוא פסול בפנ"ע, שאופן התהווה המקוה יהיה בידי שמים ולא בידי אדם. ולכן אין צורך שיתלש, שכל שהמקוה לא נעשית ביד"ש - פסול. לאידך גיסא, לפי שיטה זו מועילה המשכה בכולה, כי לא חל פסול במים כלל, אלא רק זה דין בהתהוות המקוה שלא יהיה בידי אדם, ולזה מהני שאדם שופכו על הקרקע, והמים לא הגיעו למקוה מידו אלא מאליו, שזה נחשב ביד"ש[22]. ובמהרי"ט עצמו מבואר שנחלקו בזה הר"ש משאנץ והראב"ד, שלר"ש כשנתלש נעשה שאובין, וכמו שהבאנו לעיל מהמהרי"ט, אך לראב"ד למהדורא א' כשר עד שיתקבל בכלי ממש, ולמהדורה שניה יש פסול חדש של בידי אדם.
♦
פולמוס המקוה דרוויגו שנחלקו בענין זה
ובסברות הנ"ל, אם תפיסת יד אדם היא פסול בפנ"ע או דין שאובין, ונפק"מ אם מהני ע"ז המשכה בכולה, הייתה מחלוקת גדולה של חכמי איטליה וחכמי וינציה, ויצאו ע"ז הרבה ספרים שקובצו בשם פולמוס המקוה דרוויגו. ונביא את קיצור דברי מהר"ם חביב לסכם את המחלוקת, מתוך שו"ת גינת ורדים (כלל ד' סימן ד'):"וכבר נודע דאיפליגו תנאי ואמוראי וגם הפוסקים די"א שאובה שהמשיכוה כלה די"א דכשרה וי"א דפסולה ואינה מטהרת אלא ברבייה והמשכה וכך העלו כל האחרונים וזו היא דעת הרמב"ם פ"ד דמקואות דין ח' ומרן בש"ע ס' מ"ד. וזה ימים ושנים בשנת הש"ס ליצירה בערי איטליה בעיר רוויגו עשו מקוה בענין זה דהיינו דהיה אדם דולה מים מן הבור בכלי נקוב מתחתיו נקבים דקים דהיה בצירופן כשפ"ה והיה האדם הדולה שופך הדלי בצנור של עץ ראשו א' ע"ג פי הבאר וראשו השנית ע"ג המקוה ונחלקו חכמי הדור ההוא בהכשר מקוה הנז' דרבני ויניצייא יע"א הכשירו המקוה הנז' אפי' לכתחלה ככתו' בס' משבית מלחמות פסקי הרבנים המתירים ורבני איטלייא פסלוהו ככתוב בספר מקוה ישראל ובספר פלגי מים פסקו הרבנים האוסרים וכתוב בסוף ס' פלגי מים דשאלו לרבני עיר הקדש צפת תו"ב באותו נדון והסכימו לאסור מהר"מ גלאנטי ובית דינו.
וטעם המתירים מקוה רוויגו הנז' הוא דפיסול שאיבה בשני מינין הא' מפני שהכלי ששואבין בו והשני משום תפיסת ידי אדם והכלי מנוקב מוציאו מידי שאובים וההמשכה מוציאו מידי תי"א וז"ל הרב בן ציון צרפתי בספר משבית מלחמות דף ה' ע"ב שהכלי מנוקב מוציאו מידי שאובין וההמשכה מוציאו מידי תי"א מידי דהוה אאריתא דדלאי דאיתא בפרק כל הבשר לענין נטילה שצריך שיבואו המים מכח גברא וכשעומד רחוק מן הדלאי דאז פסק גירא דיליה לא עלתה לו נטילה רק בסמוך לו ובנ"ד שהוא ההפך שצריך שלא יהיה מתי"א ומכח גברא הצריכו המשנה הן רב הן מעט למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אמנם רובם הסכימו דההמשכ' צריכה רחוקה ג' טפחים כי בזה שיערו שפסק כח גברא והדבר מוכרח בעצמו דטעם ההמשכה הוא להוציאו מידי תי"א דאל"כ מה ראו לתקנה זו אלא ודאי לכונה זו נתכונו דבשיעור זה פסק כח גברא ובשעת נפילת המים לא יבואו מיד בשר ודם באופן כשיצאו מתורת מים שאובים ע"י כלי מנוקב וע"י ההמשכה נעשה המקוה בהכשר עכ"ל.
וטעם האוסרים מקוה רוויגו הנז' משום דסברי דכיון דנתלשו המים מן הבור ע"י כח אדם אף על גב דדלה אותם בכלי מנוקב מיקרי מים שאובים משום דעיקר תלישתם מן הבור היה על ידי תפיסת אדם וכח ידי אדם ומיקרו מים שאובים כדמוכח ממה שאמרו הפוסקים ופסקו מרן ס' ט"ו וט"ל וכיון דמיקרו מים שאובים אין נפקע איסורן בהמשכ' לדעת רוב הפוס' דסוברים שאובה שהמשיכוה כלה פסולה ובעינן רוב המקוה שיהיה בידי שמים כגון מי גשמים שירדו מן השמים על הגג ועל החצר ויורדי' מאליהן לצנור ומשם הולכין למקוה וכיון דיש רוב מ' סאה במקוה בידי שמים למיעוט הנשאר לתשלום המ' סאה מועיל ההמשכה. ומ"ש בש"ע ס' מ' כלי שניקב בשוליו אפי' כל שהוא אינו חשוב כלי לפסול המקוה ומ"מ אין להקל לעשות מקוה לכתחלה ולהביא מים בכלי מנוקב כזה דמשו' דבדיעבד כשר אפי' בניקב כל שהוא ואפי' לכתחלה יכול להביא מים ע"י כלי הנקוב בשפ"ה או נקב המטהרו כדמוכח בש"ע ס' ז' כל זה מיירי שהמים באו מהשמים או מן המעין לתוך כלי מנוקב שלא היה במים תי"א וכיון דאין איסור בדבר זה משום שאובה אלא משום דנכנסו המים בכלי כיון דהכלי נקוב אין בו איסור שאובה אבל כשמביא המים ע"י תי"א וכח אדם אפי' שמביא אותם בכלי מנוקב ואצ"ל כשמביא המים בידיו וזורק לתוך הצנור ונמשכי' למקוה או נפלו מים מידיו ממילא אז הוו שאובים מכח תי"א ואין מועיל ההמשכה לדעת רוב הפוסקים דקי"ל כותייהו שאובה שהמשיכוה רובה פסולה".
והאריך בזה מאוד לפרש את המו"מ והראיות לכל שיטה עיי"ש. ומסיק שם להחמיר, שלא מועילה המשכה בכולה כדי לבטל תפיסת יד אדם.
♦
מהר"ם חביב וחתם סופר כט"ז שאם המים מחוברים שפיר דמי
ומ"מ דעת מהר"ם חביב להתיר, משום שהמים תמיד מחוברים על ידי ניצוק, עיי"ש. דהיינו הצד שנעשה שאובין משום שעצם הניתוק ממקומו נעשה שאובין, אלא שכל שזה מאליו אין על זה שם שאובין, משא"כ כאשר זה ע"י מעשה אדם המים מקבלים שם שאובין. וזה ממש כדברי הט"ז ומהרי"ט שכתבנו לעיל. וא"כ, כאשר המים תמיד מחוברים למקוה הם לא מקבלים שם שאובין. ובהמשך דבריו חוזר על זה עוד פעם "אך קשה לי דהרי שנינו בפ"ו דמקואות משנה ה' גבי שק וקופה דהם נקובים דמטבילים אותם במקוה של מ' סאה ומעלים אותם כדרכן ולא פסלינן למקוה במים שנופלים למקוה מכח תי"א דמעלה הקופה והשק נקובים והמים יורדים מהם כמ"ש המפרשים וכן פסק מור"ם ומרן בש"ע ס' ס"ד יע"ש כו' ולכן היה נ"ל לחלק דבין כשמנקה המקוה ושואב בדלי נקוב וכן הכא בטבילת שק וקופה דנופלים המים מן הנקבים למקוה אין לפסול משום דבאו ע"י אדם למקוה דאין אנו פוסלים המים הבאים למקוה ע"י תי"א אלא דוקא כשנתלשו לגמרי ממקום חיבורן ע"י אדם ושוב נפלו למקוה אבל הכא גבי דלי נקוב ושק וקופה מעולם לא נתלשו לגמרי דהרי לעולם היה יורד הקילוח מהנקבי' למקוה והם סמוכים בגוד אחית דמעולם לא נתלשו משם ובכה"ג אין לפסול משום תי"א ושוב ראיתי בס' ט"ז ס"ק ס"ז דכתב החילוק הנז' ושמחתי דנתכונתי לדעת גדולים[23]".וכן כתב בחת"ם סופר על ט"ז ס"ק כ"ח, שדחה את הקושיה שהקשה הראב"ד מסילון, שהתם המים מחוברים וכמו שכתב הט"ז בס"ק מ"ז "אלא דהתם הוה גוד אחית והכא הוה גוד אסיק", וזה כמ"ש. ומבואר בדבריהם שלענין שלא יחשב תלוש מהני גוד אסיק וגוד אחית, וזו סוגיא בפנ"ע ואכמ"ל.
♦
האם המשכה בכולה על פסול בידי אדם צריך דיני המשכה רגילים
יש לעיין בהמשכה מיוחדת להפקיע מתפיסת יד אדם, האם צריך ע"ג קרקע הראויה לבלוע וכן אם צריך ג"ט. האם הקולא שאינו שאוב אלא רק תפיסת יד אדם היא טעם לכך שגם לא יצטרכו דינם אלו או שלא שנא. ומסברא, הדין של ג' טפחים שייך גם כאן, שאדרבה זה יותר שייך לדין תפיסת יד אדם, בפרט לרבי ב"צ צרפתי וחזו"א, שג"ט מהני כי ע"י זה בסתמא כלה כוח האדם. אבל הדין שיהיה ראוי לבלוע בפשטות שייך רק בשאובין, שהוא משום תלוש כמו שביארנו, ול"ש כלל בתפיסת יד אדם.אבל בפוסקים מבואר דלא כך. עיין בט"ז ס"ק מ"ז אחר שהעמיד בהמשכה בלא תלישה, ודין המשכה מבואר בסעיף מ"ו על מה תהיה. והביאו הגרע"א בתשובה שבסוף דו"ח, שצריך כל דיני המשכה. וכן בזכרון יוסף (סימן י"ג) ובגידולי טהרה (שו"ת סימן י"ד) ובהר המור (סימן כ"ח) וכן בתשובה של הגרב"ב וכו' שהבאנו, כולם מסכימים שצריך את כל התנאים של שאיבה. אלא שכתבו שכיון שהרמ"א מקל בדין אינו ראוי לבלוע במקום שא"א, במקרה שלהם זה א"א ולכן יש להקל.
ובבעלי הנפש מהדורת בוקוולד עמ' קנ"ה בהערות שם כ"ד מביא מהחת"ם סופר סימן ר' שכתב בפשיטות על הרז"ה הנ"ל שדי בהמשכה כ"ש ואי"צ ע"ג קרקע, מדין של הוויתו ע"י מק"ט, שדי בזה שיצא כ"ש מהמק"ט ואי"צ ג"ט ולא קרקע הראויה לבלוע, אלא די באויר. ונראה שס"ל שדינם שווה, ואי"צ כלל את דיני המשכה כדי להפקיע תפיסת יד אדם. אבל זה דלא ככל הפוסקים הנ"ל[24].
♦
תמיה איך הראב"ד מקיל בבידי אדם יותר משאוב בכלי
אלא שצ"ב בכ"ז, שיוצא שלדעת הראב"ד פסול בידי אדם יותר קל מפסול של שאוב בכלי, שע"ז מהני המשכה בכולה וע"ז לא מהני. אולם, הראב"ד בבעלי הנפש כל הזמן חוזר שעיקר הפוסל בידי אדם שלא מוזכר כלי בתורה, ומוכרח שבידי אדם יותר חמור בשאוב בכלי, ואיך כתב להפך?ונבאר.
א. הראב"ד בסימן ג' ג' עמ' קמ"ה דן באריכות בשאלה אם פסול שאובין הוא מדאורייתא או דרבנן ויש כמה שלבים וכמה מהדורות וצריך בירור מה מסקנתו האחרונה. ובכל הראשונים[25] הביאו את דעת הראב"ד במהדורה אחת, וזה לשונו בשינוי מהדורות מספר 5: "אפילו תימה מקוה ביד"ש דאורייתא הוא דהא מקשינן למעין, מיהו כל היכא דאתי ממילא למקוה אע"ג דאתי לה דרך כלי, ביד"ש הוא ומדאורייתא כשר אפילו כוליה, ומדרבנן הוא דגזור בשאובין ואע"ג דאתו ליה ממילא. וכי גזרו רבנן שלא בהמשכה אבל בהמשכה לא גזרו וכולה מילתא כדפרשנא לעיל, והאי טעמא עדיפא טפי ומסתברא, דהא כלי לא כתיב באוריתא ומה לי אם הביאן למקוה דרך צנור או הביאן דרך אמה אלא כל ממילא ביד"ש הוא וכשר מדאורייתא. והלכתא רבתי איכא למילף מהאי טעמא, דכל היכא דשקיל מיא בידיה ורמי למקוה לא שנא שקיל להו במנא ולא שנא שקיל להו בחפניא ורמי למקוה פסול, דהא בידי אדם הוא וכלי באוריתא לא כתיב. ופוסל בידי בג' לוגין כדין שאר שאובין שלא יהיה טפל חמור מהעיקר כו'". הרי שלשיטה זו אין משמעות בדאורייתא לחלק בין כלי ללא כלי והכל תלוי בידי אדם, ואדם ששפך בלא כלי פסול מדאורייתא. ומסיים שע"כ בידי אדם גם פוסל בג' לוגין "שלא יהיה טפל חמור מהעיקר". וא"כ איך יתכן שהוא מקל בהמשכה בכולה בידי אדם יותר משאוב בכלי.
ב. והראב"ד במהדורה החדשה דוחה שיטה זו, וממשיך לדון אם יש פסול ג' לוגין בבידי אדם שלא בכלי. ובהתחלה הוא סובר שכן ומביא ראיות מכמה משניות (סוחט כסותו, והיו בשערו, ודעת ר' יוסי שזולף ברגליו פוסל בג' לוגין, וכן מסנק את טיט אם תלש מהמקוה פסול בג"ל). ובכל המקרים הללו אין כלי ועדיין יש דין ג"ל. ואח"כ כתב לדחות, שאי אפשר לומר שיש דין ג' לוגין בלא כלי, וצריך להעמיד הכל ע"י כלי, עיי"ש.
ובמסקנתו נשאר הראב"ד בכך שאין דין ג' לוגין בלא כלי, ומ"מ להכשיר המשכה בכולה בידי אדם ג"כ אי אפשר, שא"כ בטלת מדרש חכמים מה מעין בידי שמים, דהא כלי אינו כתוב בתורה. ומשו"ה הוא מחלק שבכוונה באמת לא מהני המשכה בכולה ורק שלא בכוונה זה מועיל.
ולפי מהדורא זו מבואר שאין דין שלא יהיה חמור מהעיקר, ובאמת הראב"ד מכשיר ג"ל בידי אדם. ומ"מ אי אפשר להכשיר בהמשכה בכולה אלא בלא כונה. ובט"ז באמת תלה דין זה בזה וצריך לברר. מ"מ כל הראשונים גרסו את השיטה הראשונה.
ג. ויש עוד מקום. בשער המים (סימן א עמ' קל"ב) הראב"ד כותב להוכיח כשיטות שלא מהני המשכה בכולה "ומעיקר המדרש אתה למד דדרשינן (ספרא שמיני פרשתא ט ה"א) מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, ואם איתא דשאובה שהמשיכוה כולה מטבילין בה, הרי מקוה זו נעשה בתחילה בידי אדם. ואם גזרו על שלשת לוגין מים שאובין שיפסלו את המקוה, כל שכן שיש להם לגזור על המשוכה כולה שלא יטבילו בה משום גזירת ידי אדם. אלא ש"מ דבעינן רובא בידי שמים, וכי משלים עליה מיעוטא בהמשכה כשר ולא גזרו על המיעוט שיפסול את הרוב אלא בזמן שנתנו שם בידים אבל בהמשכה לא גזרו". דהיינו הטעם שלא מהני המשכה בכולה הוא משום הדרשה שבידי אדם, ואיך בידי אדם עצמו יהיה יותר קל.
ד. וע"כ צ"ל שהחילוק בין אם מועילה המשכה או לא אינו נושא של קולא וחומרא, אלא שעל סוג פסול של בידי אדם מועילה המשכה, משא"כ על סוג פסול של שאובין בכלי היא לא מועילה. וכבר העיר כן בשו"ת ערוגת הבושם גרינוולד סימן ר"ג שהקשה כמו שהקשינו, איך מהני לראב"ד המשכה בכולה לדין דאורייתא של תפיסת יד אדם, ואילו לדין שאובין דרבנן של כלי לא מהני אלא במקצת. והכריח שע"כ שהשם 'תפיסת יד אדם' נפקע בהמשכה, משא"כ השם 'שאוב' לא. דהיינו שאין זו סברא של חומרא וקולא, אלא שעל שם זה מהני המשכה להפקיע וע"ז לא. וביאור הדבר לכאורה הוא כמ"ש מלשון הט"ז, ששאובין זה פסול שחל על המים, וא"כ הם אינם חוזרים להכשרם, משא"כ בידי אדם אינו דין במים, אלא רק צורה של המקוה איך תעשה. וא"כ עד שנעשה המקוה ממש ל"ש לומר שהמים נפסלו. ולפיכך, כל שאח"כ יצאו המים מידי אדם והגיעו למקוה באופן של ביד"ש שפיר דמי. וזה כעין הטענה שהובא במהר"ם חביב הנ"ל, שהמשכה עיקרה הוא להוציא את המים מכח האדם ולא להפקיע שם שאוב. רק צ"ע לראב"ד, שכתב שה"נ פסול בג"ל משום שלא יהיה חומר, א"כ כן דנים פסול במים, וצ"ע. וי"ל שאה"נ, מסברא יש חילוק, אלא משום שלא היה טפל חמור מהעיקר אסרו ד"ז[26].
♦
פרק שישי
הכרעת הראשונים להלכה האם אפשר לעשות את כל המקוה ע"י המשכה
הראשונים נחלקו למעשה האם אפשר לעשות המשכה בכולה. דעת הרי"ף והר"ש משאנץ (פ"ד מ"ד מכת"י בסופו[27]) להתיר[28], וכן דעת הראבי"ה בסימן תתקצ"א[29], ואילו דעת השאילתות והרז"ה והרמב"ם לאסור. והרחיבו בזה הראשונים בבבא בתרא דף ס"ו, עיי"ש ברמב"ן ור"ן וריטב"א, וכן ברשב"א בשו"ת הנ"ל ובשער המים (שער ז'), ובבעלי הנפש לראב"ד הנ"ל. והראשונים הנ"ל כתבו שלמעשה צריך להחמיר, וכתבו לשונות שונים בטעם הדבר. לשון הריטב"א והר"ן בבא בתרא היא "שראוי לחוש לדברי הגאונים ז"ל"[30], וברשב"א בשער המים "שהם אמרו להחמיר", ובקצר וכן באורחות חיים: "ולהם שומעין שהחמירו בשל תורה", ונראה שהוא משום ספיקא דאורייתא[31]. ובשער המים הוסיף "שהם רבים", וא"כ אינו רק ספק אלא אף הכרעת רוב.♦
האם זה הכרעה ודאית או ספק
ונחלקו הפוסקים אם זה בגדר ספק או בודאי. עיין שו"ת אבקת רוכל סימן נ"ד תשובה ממהר"י צאייח, שכתב שאף שהרמב"ם בפיה"מ פרק ד' הלכה ד' הביא את שיטת הרי"ף שהתיר המשכה בכולה, בשם אחד מחכמי המערב, ותקף אותו למאוד, בי"ד פרק ד' הל"ט חזר בו ורק כתב שלא ראינו שנהגו כן, ונראה שאינו מכריע נגד שיטה זו[32]. וכעי"ז כתב בספר פולמוס בענין המקוה דרוויגו (עמ' 65), בפסק ר' יוסף סאמיגה, שהרמב"ם בי"ד חזר בו ממש"כ בפיה"מ ואינו מכריע נגד הרי"ף רק לא ראינו שנהגו כן. וכן הראוני שמבואר בחזו"א תנינא (סימן ד' י"ג), שס"ל שהרמב"ם חזר בו ממש"כ בפיה"מ, והוא הוסיף שנראה בי"ד שדעתו היא שמצד עיקר הדין נראה כמותם, אלא שלא ראינו שעשו מעשה ולכן לא רוצה להתיר למעשה. ולכן החזו"א מקל שם לענין קדמו המים הפוסלים לרוב כשרים, שאיתא ברמ"א, עיי"ש.ומצאתי שכבר כתב המבי"ט בשו"ת (חלק א' סימן שמ"ח) למעשה שהמשכה בכולה הוא מחלוקת ומקום שנהגו כרי"ף נהרא נהרא ופשטיה, וכעי"ז הובא בשו"ת מהרי"ט שהעתקנו בהערה כאן[33], שמצא פסק מאביו המבי"ט שמצדיק את המשך קיום מנהג של מקום שהמקוה נעשה על ידי שאיבת מים בגלגל, והמשכה, ולביאורו של הגידולי טהרה תשובה סימן ה' זה משום המשכה בכולה.
אבל בב"י באבקת רוכל סימן נ"ה דחה בכל פה את דברי מהר"י צייאח, שאי"ז ספק אלא רוב פוסקים לאסור והמנהג לאסור, וכפי שהעתקנו לשונו לעיל. וכן עיין בשו"ת גינת ורדים (חלק יורה דעה כלל ד' סימן ד') תשובה למהר"ם חביב שחלק על המבי"ט הנ"ל: "הנה מ"ש המבי"ט בראש דבריו להקל אפי' אין הכלים נקובים מטעם שסומכים על הפוסקי' שאובה שהמשיכוה כולה כשרה זה ודאי קולא יתירה ואין לסמוך על זה". ונבאר בהמשך מקומות שצירפו את השיטות המתירות לעוד ספיקות להתיר.
♦
פרק שביעי - האם המשכה סברא דרבנן או דאורייתא
האם הרי"ף שהכשיר בכולה משום שס"ל שאובין דרבנן
ברמב"ן בבא בתרא ס"ו עמוד ב' דן אם כולו שאוב דאורייתא או דרבנן, והוא מביא שדעת הרי"ף שהוא דרבנן "ונראה שרבינו הגדול ז"ל שהכשיר כולה שאובה בהמשכה סובר דשאובה לאו דאורייתא, אבל הגאונים ז"ל לא הכשירו אלא ברבייה והמשכה, ואין כאן מקום להאריך בה, ואפילו לדבריהם משמע דשאובה דרבנן היא לגמרי אפילו לטבול בה"[34]. וכעי"ז בריטב"א בעמוד א' שם. וכן הוא בשו"ת רדב"ז (חלק א סימן פה)[35]. דהיינו שיש הכרח אם פוסקים שהמשכה בכולה עוזרת ששאובה דרבנן. וצ"ע ביאור דבריו, שאם כונתו היא שהרי"ף התיר מספק, וא"כ ע"כ שהוא סובר שהוה ספיקא דרבנן, צ"ע מנ"ל שהרי"ף לא התיר משום הכרעה ודאית שהלכה כחכמים וכפסק רב יוחנן.וא"כ לכאורה ביאור ראייתו, שפשוט לו שהמשכה אינה סברא דאורייתא, ואי אפשר להתיר פסול דאורייתא ע"י המשכה. ואם הרי"ף התיר בכולה, ע"כ שגם כולו שאוב דרבנן. וכך הבין שו"ת אמרי אש (יורה דעה סימן פ"ו) למהר"ם א"ש תלמיד החת"ם: "נראה מדברי הרמב"ן דסבירא ליה דאין סברא כלל שתתיר ההמשכה איסור תורה", ועפי"ז כתב שלדידן, שהרמ"א כתב שכולו שאוב דאורייתא, אין מקום להקל כרי"ף, עיי"ש[36]. ועיין בתשורת ש"י (מהדו"ת סימן קמ"ה) וכן בעצי חיים על מקואות (ס"ק מ"א)[37], שחלקו על פירושו של מהר"ם א"ש ותמהו - אם אינו סברא כלל מדאורייתא למה בדרבנן המציאו קולא זו. ופירשו את הוכחתו, שהכרעת הרי"ף להתיר, משום שהבעיה בהמשכה בכולה הוא רק מדרבנן, כשיטת הר"מ מפונטיזא כפי שיתבאר בהמשך, ואם גם כולו שאוב דרבנן, הוה גזירה לגזירה, ולכן הרי"ף התיר. וזה קשה כהנ"ל, שמנ"ל לרמב"ן שהרי"ף התיר משום שהוה כגזירה לגזירה ולא משום הכרעה כרבנן דראב"י. ולפי פירושם אין שום הכרח שטעם ההיתר הוא משום שכולו שאוב דרבנן.
♦
בראב"ד בב' מקומות נראה כרמב"ן
גם הראב"ד בבעלי הנפש כתב כרמב"ן, שאם מתירים המשכה בכולה ע"כ ששאובין דרבנן. בשער המים סימן ג' עמ' קמ"ו[38], האריך ששאוב דרבנן "לי נראה דלא שנא מיעוטו ולא שנא רובו מדרבנן הוא, והקישא דמעין אסמכתא דרבנן היא. תדע מדאקילו רבנן בשאובה שהמשיכוה כולה שהיא טהורה מלפסול". דהיינו יש הכרח מזה שהקילו בהמשכה בכולה ששאובים דרבנן. וזה ממש כדברי הרמב"ן. וכן בשער המים סימן א עמ' קל"ב הראב"ד כותב להוכיח כשיטות שלא מהני המשכה בכולה "ומעיקר המדרש אתה למד דדרשינן מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, ואם איתא דשאובה שהמשיכוה כולה מטבילין בה, הרי מקוה זו נעשה בתחילה בידי אדם. ואם גזרו על שלשת לוגין מים שאובין שיפסלו את המקוה, כל שכן שיש להם לגזור על המשוכה כולה שלא יטבילו בה משום גזירת ידי אדם. אלא ש"מ דבעינן רובא בידי שמים, וכי משלים עליה מיעוטא בהמשכה כשר ולא גזרו על המיעוט שיפסול את הרוב אלא בזמן שנתנו שם בידים אבל בהמשכה לא גזרו". דהיינו, שפשוט לו שאם יש דרשה שפסול בידי אדם ע"כ שהמשכה בכולה פסולה. ולא אמרינן שאחרי המשכה שוב אין בזה פסול. וזה ג"כ כרמב"ן. והיה אפשר לדחות, שאין כונתו לטעון ב' טענות: א' שזה נגד הדרשה ב' שלא גרע מג' לוגין. אלא הכל שאלה אחת - כיון שגזרו על ג' לוגין כ"ש שיש לגזור על כולו בידי אדם, אע"פ שיש המשכה, שזה יותר נראה כפסול, כי זה נראה כבידי אדם. והכל טעם לגזור קו"ח מג' לוגין. וראיתי שגם הגרד"ל, בגליון על בעלי הנפש שהודפס באפיקי מים, הסתפק בכונת הראב"ד.והראב"ד לכאורה סותר דבריו, שבקטע הראשון ס"ל כהמשכה בכולה לרבנן מהני, ומזה הוכיח ששאובין דרבנן. ובקטע השני הוכיח להפך, שכיון שיש דרשה לפסול ע"כ שהמשכה בכולה לא מועילה וצ"ע וזה חלק מהקושיות בראב"ד, ויתבאר יותר בהמשך. ובראב"ד בחלק השני יש חידוש שאין בשאר הראשונים, שכל שאר הראשונים אם כתבו שהמשכה אינה סברא דאורייתא, כתבו שע"כ שאובין דרבנן. אבל לא נמצא מי שכתב שהמשכה אינו סברא דאורייתא ולכן ל"מ אלא במקצת, חוץ מראב"ד זה. נמצא רק ע"פ יש מקום לומר שיש חשש דאורייתא בהמשכה בכולה. ועיין מש"כ מהערוגת הבושם אם יש הכרח מהגמ' פסחים, או ששאובין דרבנן או שהמשכה דרבנן. שהתירוץ השלישי בתוס' בב"ב ס"ו, שמדובר שלא נשאב מעולם, הוא מחודש ולא מובא ברוב הראשונים[39].
♦
דעות בראשונים שגם האוסרים בכולה רק מדרבנן
אבל בדעת הרב משה מפונטיזא שהובא בהרבה ראשונים לא נראה כן[40]. ועיין תוס' בב"ב דף סו ע"ב ד"ה מכלל: "הר"ר משה מפונטויז"א דוחה דאע"ג דשאיבה דאורייתא היא בקרקע טהור משום שאי אפשר בלא המשכה דכי נפלו מן הכלי לרצפה שהיא חלקה מימשכי אילך ואילך והוה ליה כשאיבה שהמשיכה כולה דכשרה ובפרק קמא דתמורה (דף יב.) דלא מכשיר המשכה אלא כי איכא כ"א סאה במקוה אפשר דהיינו מדרבנן". והתירוץ של של הר"מ מפונטיזא הובא בהרבה מאוד ראשונים: ר"ש פ"ב משנה ג', רשב"א שער המים שער רביעי, ובאו"ז תשובות סימן של"ד וכו'. וזה בא לישב את הגמ' שמשקה בי מטבחיא כשר לטבילה מדאורייתא, והוכיחו מזה שכולו שאוב דרבנן, ודחה שנחשב המשכה. והצד השני הוא שכולו שאוב דאורייתא. ויש עוד תירוץ שלא איירי בשאוב כלל, וחלק מהראשונים לא הביאו תירוץ אחרון זה. עיין בשו"ת ערוגת הבושם גרינוולד (סימן ר"ד) שבראשונים על משקה בית מטבחיא יש ב' תירוצים: או שכולו שאוב דרבנן או שיש המשכה על רצפה אילך ואילך. וא"כ אי אפשר להחמיר גם כלו דאורייתא וגם שצריך המשכה בקרקע ראויה לבלוע וג"ט ביחד. ואף שיש עוד תירוץ, שלא נשאב כלל, אין זה תירוץ עיקרי עיי"ש. ועיין בסמ"ג רמ"ח, שבשיטה שכולו דאורייתא הביא רק את תירוץ הר"מ מפונטיזה, ושם כתב שאף מדרבנן ר' יוחנן התיר. ועיין בצמח צדק שהביא את הסמ"ג הנ"ל.הרי שזה סברא הפוכה מהרמב"ן וסיעתו, לא רק שזה היתר דאורייתא, אלא גם האוסרים בהמשכה בכולה, אסרו רק מדרבנן, ולכו"ע מדאורייתא כשר לטבילה. וכך מבואר ביד רמ"ה שם עמוד ב': "אבל כולו שאוב מדאורייתא נמי שלא על ידי המשכה פסול, דבהדיא גרסינן בתורת כהנים כו'". הרי שכולו שאוב שלא בהמשכה דאורייתא, אבל בהמשכה לא. ואח"כ כותב כר"מ מפונטיזא הנ'ל "וההיא דאמרינן בפ"ק דפסחים (דף י"ז ע"ב) גבי משקה בית מטבחיא בקרקע טהורין דחזו להטביל מחטין וצנורות, ואף על גב דכולו שאוב דמדאורייתא מחזא חזו. התם משום דאי אפשר בלא המשכה משום דכי נפלו מיא ארצפה ממשכי אילך ואילך והוה ליה כשאובה שהמשיכוה כולה דטהורה". וכך מבואר בשו"ת הרשב"א, כפי שהבאנו לעיל. וכך מפורש גם בשער המים לרשב"א שער ד', שגם לשיטות שכולו שאוב דאורייתא כולו בהמשכה דרבנן. שכתב על הר"ש, שהקשה מזה שסומכים על זה שחזקת המקוה בכשרות, שמשמע שכולו שאוב דרבנן, שבדאורייתא איך אפשר לסמוך על חזקה קלושה זו. והרשב"א דחה שחזקה זו מהני גם בדאורייתא. ומסיק הרשב"א "מ"מ נראה שם דאפילו כולו שאוב שהמשיכוה כשרה" שאל"כ במציאות אין חזקה בכשרות, שאיך מילא את המקוה אם לא שאב מים.
♦
הכרעת הפוסקים
הרי שמצד אחד, בראב"ד רמב"ן ריטב"א ר"ן נראה שכל המושג המשכה הוא קולא בדרבנן, אבל בדאורייתא אינו מועיל כלל. לאידך, הר"ר משה מפונטיא בתוס' כתב דל"כ, אלא זה סברא דאורייתא, ואדרבה דין רביה הוא חומרא דרבנן. ודבריו הובאו בהרבה מאוד ראשונים, וכן דעת הרשב"א בתשובה ובשער המים, והיד רמ"ה שגם למ"ד שאובין דאורייתא, המשכה מועילה גם בכולה ורק מדרבנן אסרו. וכן מבואר בתשב"ץ (ח"ג סימן י"ב) ומהרי"ט (יו"ד ח"ב סימן י"ז), שדין רביה הוא מדרבנן. ומ"מ גם הסוברים שהמשכה אינהו סברא דאורייתא, רובם ככולם אמרו שמשו"ה שאובין דרבנן, ולא שלכן צריך רביה מדאורייתא.ורוב ככל הפוסקים נקטו שההכרעה כשיטה שהצורך ברביה הוא מדרבנן אף למ"ד כולו שאוב דאורייתא, שאף שבאמרי אש (סימן פ"ו) כתב שהמשכה בכולה פסול מדאורייתא. בדברי חיים פתיחה אות ה' האריך לחלוק עליו, וכך סובר בישוע"י (ר"א ס"ק ט"ו) שזה מדרבנן, וכן במי נדה לרבי שלמה קלוגר (קו"א תנינא ב') למעשה שזה דרבנן, וכן בבית שלמה (יו"ד ס"ב) שהסוברים שהמשכה בכולה דאורייתא הוא דעת יחידאי. וביד דוד לר"ד מקארלין שו"ת בענין מקואות (ס"א עמ' 6): "לדעת הרבה מן המורים שאובים שהמשיכהו כולו כשרים, ולדעת המחמירים ג"כ רובם ככולם סוברים שאין בזה אלא איסור דרבנן עיין תוס' בב"ב ס"ו ובהר"ש מקואות פ"ב". וכן בחזו"א תנינא (ג י"ד) וכך כתב למעשה בליקוטים (ז א') וכן בשו"ת (סימן קצ"ב) הטעם הד', שכו"ע אוסרים רק מדרבנן. וכן בתשורת ש"י (מהדו"ת קמ"ה), וכן בכתבי קה"י (סימן כ"ג) האריך כן למעשה, וכן בשבט הלוי (חלק ב' ק"ג), ועיין דברי יציב (יו"ד קי"ז ט"ו). וא"כ נפק"מ טובא בדין זה, שכל שיש ספיקות בדין שאובין, אם עושים המשכה בכולה כבר אינו ספק דאורייתא, ונביא בהמשך מקרים שכתבו כן.
♦
מקרים שהפוסקים צירפו המשכה בכולה להתיר
א. הב"י בר"א סעיף מ"ד, הביא מחלוקת ראשונים אם לרביה והמשכה די בכ' ומשהו כשרים או צריך כ"א, וכתב כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו "וכ"ש במקום שיש פוסקים דשאיבה שהמשיכוה כולה כשרה", ובשו"ע כתב בפשיטות כ' ומשהו, ולא הזכיר את השיטות שצריך כ"א.ב. ורבי שלמה קלוגר בספרו מי נדה (קו"א תנינא תשובה ב') דן בספק האם יש רוב כשרים, והאם מותר לכתחילה לעשות מקוה באופן שיש ספק אם יש רוב כשר, ורבי יוסף ראפופורט כתב לו ורש"ק הסכים עמו לדינא בעיקר הדבר, שאפשר להתיר לעשות כן לכתחילה, שהרי נחלקו הראשונים אם כולו שאוב דאורייתא או דרבנן, וגם למ"ד דאורייתא המשכה בכולה פסול רק מדרבנן. ואף שאין עושים ספיקא דרבנן לכתחילה, הכא שיש עוד ספיקות כשיטת הרי"ף שהמשכה בכולה מהני, א"כ מותר לכתחילה לעשות כן, עיי"ש שמאריך בזה טובא ואיזה תנאים נאמר בזה.
ג. בספר גידולי טהרה (ר"א נחל י"ב) כתב על מחלוקת הב"י ומהר"י טייצאיק במים שזורמים ממעין ותמיד מחוברים ועוברים ע"ג כלים שנחלקו אם נעשה שאובין או לא, וזה ענין ארוך מאוד. שאם עושה המשכה בכולה אפשר להקל בזה, שגם האוסרים אמרו כן רק משום גזירה כמ"ש הר"ש, וכן בנשאב בכלי גללים שאינו מק"ט שהוא מדרבנן לשיטת הר"ש ועוד, יש להקל בהמשכה בכולה. ובשו"ת שם סימן ה' עוד כתב ע"פ כלל זה. ועיין בשו"ת שבט הלוי (חלק ב' סימן ק"ג), שנעשה פרצה להקל במי ברז שהמשיכוהו בכולה, ע"פ שיטת הראב"ד ששאיבה שלא ע"י מעשה אדם אלא מאליו הוה דרבנן. והשבט הלוי לא קיבל את דבריו כלל, והקשה הרי לשיטות שכולו שאוב דרבנן אפ"ה אסור המשכה בכולה, כמ"ש הרמב"ן בדעת הגאונים, ול"א כיון ששאובין דרבנן מקילים בהמשכה בכולה עיי"ש. וצ"ע כונתו, שלדעתם ע"ז יש גמרא מפורשת, שלא מהני המשכה בכולה, הרי חששו שהוא מדאורייתא, וכך נראה ברשב"א וכו' שאסרו משום ספיקא דאורייתא כמו שהבאנו, משא"כ במקרים שיש עוד טעם לומר שדרבנן. וקצת תלוי במש"כ בהערה לעיל, אם כונת הרשב"א היא משום הצד דאורייתא, שאז י"ל בגידולי טהרה להתיר, או משום שעיקרו דאורייתא ואז י"ל שצריך לאסור גם כאן וצ"ע.
ד. וכן בשו"ת צמח צדק (יו"ד קס"ג אות ה') התיר במים מחוברים למעין שעברו ע"ג כלים, כמחלוקת הב"י ומהרי"ט הנ"ל, כאשר עושה המשכה בכולה. ומאריך להביא מקורות שגם השיטות שאסרו במים מחוברים מ"מ אינו בגדר שאובין גמורים עיי"ש, וא"כ יש להקל בהמשכה בכולה במקום צורך גדול[41].
ה. לענין השקה כחוט השערה ובקטפרס, בר"א נ"ג המחבר התיר לעשות השקה להכשיר שאובין גם בחוט השערה, וברמ"א כתב שיש חולקים וכן ראוי להורות, וביארו הש"ך והט"ז משום שס"ל ששאובין דאורייתא. ובמהרי"ט (חלק ב' יו"ד סימן י"ז בסופו), כתב שלכו"ע אם עושה המשכה בכולה הוה דרבנן ומהני המשכה בקטפרס וכשערה, ורק נחלקו בפירוש המשנה: "ועוד אפי' תימא דאיכא מאן דפליג בהא דלא הוי קטפרס חיבור דבשאובה שהמשיכוה כולה איכא כמה רבוותא דמכשר כהורא' חכמי המערב שהביא הרמב"ם ז"ל שזו היא סברת הרי"ף וסברת רבינו שמשון ז"ל והשת' דאיכא נמי ספק אי הוי קטפרס חיבור הו"ל ס"ס דאפי' בדאוריית' לקולא ואצ"ל לאותם הסוברי' דכולה שאוב מדרבנן אלא אפי' את"ל כלו שאוב דאוריית' מכשירינן הכא בתרי ספיקי". וכ"כ בגידולי טהרה שו"ת סימן ה'. וכן שיטת הדברי חיים הידוע בשו"ת דברי חיים (יורה דעה חלק ב סימן פח), שמקוה על גבי מקוה שמשיק בשפופרת הוה חיבור בקטפרס ולא מועיל, סיים שאם עשה המשכה בכולה כשירה. והובא בשו"ת שבט הלוי (חלק ג סימן קלג), על ערעורו של הרב שטרנבוך על מקוה שנקב ההשקה לא היה באופן ישר, שהוא קטפרס, והשיב בין היתר שהדברי חיים החמיר לא החמיר בהמשכה בכולה, ואנחנו עושים המשכה בכולה, ועיי"ש שאר דבריו. ו. לענין קבעו ולבסוף חקקו, שנחלקו הפוסקים אם אפשר להתיר בכולו שאוב, אחר שהגמ' בב"ב כתבה ההיתר משום שאיבה דרבנן, א"כ למ"ד כולו שאוב דאורייתא לא יהיה אפשר להתיר. וזה ענין ארוך, שהגר"א ונו"ב אסרו, והרבה התירו. ועיין יד דוד (ח"א מקואות ס"א), ובעמק הלכה (ח"א ס"א), שאם עשה המשכה בכולה לכו"ע דרבנן ושפיר דמי לקבעו ולבסוף חקקו. והאריך בענין זה בשו"ת בית יצחק (יו"ד חלק ב' סוף סימן כ"ו).
ז. לענין הראב"ד של נטל סאה ונתן סאה. שכידוע החזו"א לא חשש לזה למעשה, ובחזו"א שו"ת סימן קצ"ב כתב הטעם ד' משום שעושים המשכה בכולה קודם, וא"כ מצרפים שאינם שאובין. וכן בכתבי קה"י סימן מ'. וכבר האריך בזה בישוע"י בשו"ת לקהל קאמניקה שמודפס בישוע"י אחרי יר"ד סימן ר"א, והבא במהרש"ם חלק א' סימן קמ"א ובגידולי טהרה נחל ס"ק ל"ה כתב שנחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד וצריך להחמיר כראב"ד. וראיתי בספר מקוה טהרה להרב יואל שילה (עמ' 22) שהביא הרבה פוסקים שמתירים צמח צדק (יו"ד קע"ד), נשמת חיים לרבי חיים ברלין (סימן ק"ג), מהרש"ג (יו"ד ס"ב, ס"ה), אגרות משה (יו"ד א' קי"ט), תשובות והנהגות (ה' רע"א), וגם החת"ם סופר יו"ד רי"ד צירף סברא זו לעוד שלשה טעמים.
ח. לענין נט"י בשו"ע או"ח קנ"ט ז' בשם הרא"ה התיר לטבול ידים במים שאובין שהמשיכוהו כולו, והגר"א כתב: "וה"מ כו' דשאובים כו'. אף ע"ג דלענין מקוה קי"ל כראב"י בתמורה י"ב לענין נט"י סמכינן ארבנן שם דנט"י דרבנן ושאובין ג"כ דרבנן כמ"ש בב"ב ס"ו", משמע שקיי"ל כראב"י, אלא כאשר יש תרתי גם שאובין דרבנן, וגם נט"י דרבנן הקילו, וזה כעין הגידולי טהרה הנ"ל. ובמשנ"ב: "(מא) שהמשיכוה - ואף דלענין טבילת הגוף מחמירין בזה אם היו כל המים שאובין אף שהמשיכוה כמ"ש ביו"ד סימן ר"א בנטילה דרבנן סמכו להקל על דעת המתירין שם [מ"א וש"א]: (מב) כשרה - ודוקא שיש בו מ' סאה [רש"ל וא"ר] דאף למאן דמיקל לקמן בסי"ד בפחות מזה הלא עיקר הדין דע"י המשכה ג"כ קולא היא ולא מקילינן כולי האי". וכן האריך במור וקציעה שם.
♦ ♦ ♦