רמת שלמה בעיה"ק ת"ו
המקבל מעות מחבירו ומצא יתרון במעות
בעקבות המאמר 'מאן דאוזיף פשיטי מחבריה ואשכח ביה טופיינא', הרב משה בוטון, ירחון האוצר, גליון ט"ז עמ' שנ"ג[2].
הנותן מעות הלואה לחבירו, ונמצאו המעות יתירות על מה שסכמו ביניהם. אמר רב נחמן (ב"מ ס"ג ב') כי אם הוא בכדי שהדעת טועה בו, חייב המקבל להחזיר את המעות לנותן, אבל אם היה זה בשיעור שאין הדעת טועה בו, תולים את יתרון המעות בכך שהנותן חפץ לתנם לו במתנה. ואמרו שם בתלמוד: 'היכי דמי בכדי שהדעת טועה, אמר רב אחא בריה דרב יוסף בעישורייתא וחומשייתא', היינו טעות שהיא בכפולות של חמש ועשר אין ראיה לומר שהיא מכוונת, אלא תולים אותה בדעת טועה.ויש לדון בדבר טעות במטבע אחת או בשתי מטבעות אם הדעת טועה בה, ועוד יש לדון אם חיישינן רק לטעות אחת במהלך הספירה או שמא יש לחוש לכמה טעויות. בגמרא לא נתפרשו ספיקות אלו, ויש לנו ללומדם מדברי הראשונים ז"ל, אשר בביאור דבריהם הקדושים כבר עמדו רבותינו האחרונים ז"ל, וכאשר יתבאר בעה"י לפנינו.
♦
א. בשיטת הרמב"ם
כתב הרמב"ם (מלוה ולוה ד' י') 'בכמה הדעת נוטה[3] באחת ובשתים, או בחמישה או בעשרה, שמא חמישה חמישה מנה, או עשרה עשרה'. ושמענו מדבריו ז"ל דאדם יכול לטעות במטבע אחת או שתים, היינו יתכן שאדם ביקש לתת שבע מטבעות, וטעה וספר תחתיהן שמונה או תשע. וזה דלא כמו שכתב רש"י, שאם יש לך מטבע אחת עודפת, או שתים, ודאי שהוא לא טעה כלום.ולכאורה יפלא לשיטת הרמב"ם, דכיון שאדם טועה במנין האֲחָדוֹת, במטבע אחת או בשתים, אם כן מעתה תקשי לך היאך אמרינן שאם מצא שלש או ארבע מטבעות מיותרות הרי זו ודאי מתנה, ומפני שזו טעות בכדי שאין הדעת נוטה. והלא שפיר יתכן שתחילה הוא טעה במטבע אחת או בשתים, ובהמשך הספירה שוב טעה בשתי מטבעות, ונמצא שבידו שלש או ארבע מטבעות שטעה בהם, ומפני מה אמרו שבודאי אין אדם טועה בשלש או ארבע מטבעות.
והוכיח מזה הלחם משנה דהרמב"ם סובר שבמהלך ספירה אחת יכול אדם לטעות רק פעם אחת ולא פעמיים[4]. ומוכרח הדבר בדעת הרמב"ם, שאם לא נאמר כן - אלא גם שתי טעויות יכולות ליפול בספירה אחת, אם כן לעולם אין לך טעות שאין הדעת טועה בה, שהרי גם בארבע מטבעות מיותרים אפשר לתלות שהוא טעה ארבע פעמים בטעות של מטבע אחת.
וכל זה לשיטת הרמב"ם, דכיון שהוא נוקט שאדם טועה במטבע אחת ובשתים, הוכרח הוא לומר שאין אדם טועה בכל ספירה רק פעם אחת. אבל לשיטת רש"י, דאף תוספת של מטבע אחת אין תולין אותה בטעות אלא אמרינן שמדעתו נתנה, שפיר איכא למימר כי בחמש ועשר [שבהם אדם טועה] תתכן טעות כפולה ומשולשת גם בתוך ספירה אחת. ואכן, רש"י כתב שאם נמצאו ט"ו מעות מיותרות או כ"ה, אמרינן דטעה שלש או חמש פעמים במנין החמשיות, ולטעמיה אזיל.
נמצינו למדים מתורתו של הלחם משנה, כי אם נאמר שאדם טועה במטבע אחת, על כרחך שהוא אינו טועה יותר מפעם אחת. ואם נאמר שהוא טועה גם פעמיים, על כרחך שהוא אינו טועה גם במטבע אחת.
♦
וכשיטת הרמב"ם, שאדם טועה רק פעם אחת, מדייק הלחם משנה גם מהרי"ף, שכתב 'וקא טעי בחדא עשרה או בחדא חמשה', ומשמע שרק טעות אחת תתכן במהלך הספירה, ולא יותר.
אמנם, במאמרו הנ"ל העיר הרמ"ב כי על דברי הרי"ף כתב הנמוקי יוסף 'והוא הדין הרבה עשיריות או הרבה חמישיות תלינן בטעותא', ומוכח מזה כי יכול הסופר לטעות גם כמה וכמה פעמים, וכשיטת רש"י. וחזינן לכאורה שהנמוקי יוסף נקט בדעת הרי"ף כשיטת רש"י, ולא כמו שדייק בדבריו הלחם משנה.
ועדיין יש לקיים, בשיטת הרמב"ם, את פירוש הלחם משנה עם שיטת הנמוקי יוסף, ומפני שיש מקום לחלק בין טעות בספירת האחדות לטעות בקבוצות של חמש ועשר. שהרי בשיטת רש"י הוכיח המהר"ם שיף שאין אדם טועה בספירת אחדות כלל, גם לא במטבע אחת, ואילו במנין העשיריות או בקבוצות של חמש יתכן שיטעה אדם כמה וכמה פעמים. וכלפי מה שהקשה הביאור (ס"ק א') 'אינו מובן לתת הבדל למה הדעת טועה בין שלש חמישיות לארבע חמישיות, ולא בין שלש לארבע אחדים', כבר נתבאר טעם הדבר על ידי המהר"ל והרש"ש[5], שספירת הקבוצות היא מורכבת יותר, וממילא היא עלולה לטעויות.
ומעתה שפיר אפשר לומר בדומה לזה גם בדעת הרמב"ם, דדוקא בספירת האחדות, שהיא קלה, אמרינן שאין אדם טועה באותה הספירה יותר מפעם אחת, אבל בעישורייתא וחומשייתא הטעות מצויה יותר, ובזה מודה הרמב"ם שיכול אדם לטעות באותה הספירה גם כמה וכמה פעמים. ונמצא ביאור הלחם משנה מתאים גם עם שיטת הנמוקי יוסף, דהא רק ביחס לספירת האחדות הוצרך הלח"מ לומר בדעת הרמב"ם שאין אדם טועה פעמיים, אבל במנין קבוצות חמשה ועשרה עדיין יתכן לומר בשיטת הרמב"ם שאדם טועה גם כמה פעמים, וכהנמוקי יוסף[6].
♦
ב. ג.
ביאור הגדולי תרומה
הן אמנם שהרב בעל גדולי תרומה (שער מ"ו חלק ד' סעיף ג') נוקט שיש להשוות לגמרי את שיטת הרמב"ם עם הנמוקי יוסף: 'ובודאי אפושי מחלוקת במאי דלא אתברר בהדיא לא מפשינן'. ולא נחית לחילוק הנ"ל, אלא פשיטא ליה דכשם שלענין טעות העשיריות והחמישיות סובר הנמוקי יוסף שאדם טועה בהם כמה פעמים, הוא הדין להרמב"ם בספירת האחדות, שאדם טועה כמה פעמים במטבע אחת או שתים.אלא שלפי זה, אם כן הוא הדבר, שאדם טועה כמה פעמים במטבע אחת או שתים, הלא נמצא דגם תוספת של שלש וארבע מטבעות גם כן היא בכלל טעות שהדעת טועה בה, ותסתער עלינו בתוקף קושיית הלחם משנה. דאם כן היאך משכחת לה טעות שאין הדעת טועה בה, שעליה אמרו בגמרא שהמעות הן מתנה, בשעה שלעולם ועד נוכל לתלות כל טעות שהיא בשגגה של מטבע אחת או שתים, שארעה כמה וכמה פעמים.
ונזקק לזה הגדולי תרומה: 'אם כן לעולם הוי בכדי שהדעת טועה'. ויישב 'איכא למימר דהכי נמי דכל היכא דאיכא למיתלי בטעותא תלינן, כדכתב נמוקי יוסף בשם הרב הלוי ז"ל'. והוא פלא פלאים, ולא ידענא מאי קאמר מר, האם בא הגד"ת לומר דאה"נ לעולם תלינן בטעותא, אם כן ביחס למה פסק הרמב"ם שטעות שאין הדעת נוטה הרי המעות מתנה, וצע"ג. ודברי הרב הלוי שהביא הנמוקי יוסף אינם ענין להכא, שהרי ודאי לא בא הר"מ הלוי לבטל את דברי התלמוד שיש לך טעויות שאין הדעת טועה בהן, אלא הוא רק בא לומר שיש מקרים נוספים שאפשר לתלות בטעויות [וכגון מש"כ הרא"ש, דאם מנהג המקום לספור בזוגות או בשלשות, הרי שזוג מיותר הוא בכלל טעות], אבל עצם המושג של טעות שאין אדם טועה בה הוא שריר וקיים, אמרו רב נחמן בתלמוד, ופסקו הרמב"ם למעשה, ואילו לדברי הגדולי תרומה אין לו מקום - דלעולם נתלה את הטעות בכמה וכמה טעויות של מטבע אחת או שתים.
ולא הבנתי מה שממשיך ואומר הרב בעל גד"ת: 'ובעלי התוספות ז"ל יוכיחו, שכתבו הם היו רגילים בחמשה כדרך שאנו מונין אחד אחד, ולדידן הוי בכל ענין בכדי שהדעת טועה, ע"כ, הרי בהדיא דכשנהגו למנות באחד לעולם הוי טעות'. וצ"ע כיצד יוכיחו בעלי התוספות את הביאור בשיטת הרמב"ם, בשעה שלדידהו באמת אנן לית לן כלל וכלל טעות שאין הדעת טועה בה, וכאשר כתבו בהדיא, ואילו הרמב"ם כתב בהדיא איפכא. שהרי כתב שאדם טועה במטבע אחת ובשתים, או בחמש או בעשר, ואעפ"כ הוא פוסק למעשה את סוגיית הגמרא. וחזינן כי גם לדידן, הנוהגים לספור באחדות, עדיין יש טעויות שאין הדעת נוטה בהן, ודלא כהתוס' שכתבו שאין לסוגיית הגמרא נ"מ האידנא. וא"כ הדרא קושיית הלח"מ לדוכתה, כיצד כתב הרמב"ם שיש לך טעות שאין הדעת נוטה בה, בשעה שנוקט הגד"ת כי לשיטתו אדם טועה כמה פעמים במטבע א' וב'. ומה מקום להשוות את הרמב"ם, שפוסק את מימרא דרב נחמן, עם שיטת התו' שכתבו שאין לה מקום האידנא.
ומה דמייתי הרמ"ב לסייע את הגד"ת מהריטב"א[7], שכלל את הרמב"ם עם התו' כחדא[8]. הנה בא הריטב"א רק להשוותם בנקודה זו, דבמקום שנהגו למנות באחדות הרי שטעות של מטבע אחת או שתים הדעת טועה בה, ולזה ודאי מסכים הלחם משנה. אבל מנ"ל שהוא בא להשוות לגמרי את שיטת הרמב"ם והתו' גם לענין שלש וארבע מטבעות, בשעה שמגוף דברי הרמב"ם מוכח דג' וד' טעות שאין הדעת נוטה היא, וככל הנ"ל.
♦
הבית יוסף (סי' רל"ב) העתיק את דברי התלמוד ופירוש רש"י, והוסיף דכן כתב הרמב"ם. וכן בשלחנו הטהור קבע את דברי רש"י להלכה ולמעשה (שו"ע סי' רל"ב ס"ב). ויפה כתב הרמ"ב כי מזה ודאי מוכרח שהשו"ע נוקט דאין פלוגתא בינו להרמב"ם, 'שהרי השו"ע לא יפסוק כדעת רש"י נגד הרמב"ם'. וכיון שבפירוש כותב השו"ע להא דרש"י שיכול לטעות גם ג' או ה' פעמים, מוכח שנקט כן גם בדעת הרמב"ם.
ומכל מקום אין להוכיח מכאן כהגדולי תרומה, שאדם טועה גם במטבע אחת כמה וכמה פעמים, שהרי יש מקום לומר דדוקא בספירת קבוצות של חמישייתא ועישורייתא אדם טועה כמה פעמים, ולא בטעות מטבע אחת בספירת האחדות. וראיה גדולה היא למה שנתבאר כן לעיל, שיש מקום לקיים את שיטת הרמב"ם עם הנמוקי יוסף. אבל אין מכאן כל ראיה שגם בספירת האחדות אדם טועה כמה פעמים.
♦
ד. ה.
והנה, המעיין בלשונו הזהב של רש"י[9] יראה שתחילה מבאר רש"י את הטעות בעישורייתא, שטעה בין חמשים לארבעים, ורק אחר כך, מדי דברו על החמישייתא, התם הוא דקאמר שהיו רגילים למנות חמש חמש. ומשמע שענין העישורייתא אינו מורה על מנהג למנות עשרה עשרה, אלא מיירי במונה והולך אחד אחד, רק שטעה באמרו ארבעים במקום חמשים. ומזה מוכח דהמונה באחדות אינו עלול לטעות אפילו באחד ושתים, שהרי רש"י כותב בהדיא שגם א' או ב' דינם כג' וד' והם טעות שאין הדעת טועה בה, ואי אמרת שגם המונה באחדות יכול לטעות באחת ושתים, א"כ היה צריך להיות הדין דגם טעות של א' וב' היא בגדר שהדעת טועה בה. וכבר הוכיח כן המהר"ם שיף, והאריך בזה הרמ"ב (באות א')[10].ומעתה תקשי טובא, מהו שהשוה מרן הבית יוסף את שיטות רש"י והרמב"ם להדדי, וכדהוכיח הרמ"ב, בשעה שהרמב"ם כותב בהדיא כי המונה באחדות טועה הוא באחת ושתים, ואילו רש"י בפירוש כתב שגם א' וב' אין הדעת טועה בה, ובספירת אחדות קא מיירי, וכדמוכח מפירושו לעישורייתא.
והרמ"ב פירש מכח זה, דגם רש"י מפרש שעישורייתא היינו שספר בקבוצות של עשר עשר, וכמו שמוכח בשיטת התו'. 'רק קיצר בדבריו, ובמקום לכתוב שטעה בין ה' פעמים י' לד' פעמים י', כתב שטעה בין חמשים לארבעים'[11]. אך לענ"ד קשה לפרש כן בדברי רש"י, דאי אמרת דגם 'עישורייתא' קבוצות הם, אם כן מפני מה המתין רש"י מלכתוב שמונה בדרך של קבוצות, ולא גילה לנו זאת רק כאשר הוא מפרש 'חומשייתא', בשעה שאדרבה דרכו של רש"י היא בהיפך, לפרש תחילה במקום הראשון ולסתום במקום השני.
♦
ו. הצעת ביאור בשיטת רש"י
אמנם, מדקדוק לשון רש"י נראה כי עד כאן לא קאמר רש"י שאין מטבע אחת או שתים נחשבות לטעות, אך ורק לגבי 'חומשייתא'[12], דכיון שהוא מונה בקבוצות של חמש חמש אין הדבר מצוי שיטעה בזה בטעות של אחת או שתים, וכל שכן בשלש וארבע. אבל המונה והולך באחדות, וכדרך המנין הרגיל, יתכן לומר שבזה נוקט רש"י כהרמב"ם, שבהחלט תתכן טעות של א' או ב', ורק שלש וארבע הן טעות שאין הדעת נוטה.וניחא מה שהעתיק השו"ע את דברי רש"י, כיון שבאמת הוא אינו חולק עם הרמב"ם האומר שיש טעות במטבע אחת ובשתים, דדוקא בחומשייתא נקט רש"י שאין טעות באחד ושנים, ולא במונה והולך.
ולא תקשי לך, דאם כן גם שלש וארבע לא יהיו טעות - שהרי לשיטת רש"י אדם טועה פעמיים באותו המנין, וא"כ נימא שטעה פעמיים בשתי מטבעות (וכקושיית הלחם משנה על הרמב"ם). שהרי כבר נתבאר בדעת הרמב"ם והשו"ע, דאין טעות פעמיים מצויה רק בספירת קבוצות של חמש, שאז אינו מונה והולך בספירה כסדר[13] והוא עלול להתבלבל גם כמה פעמים, אבל המונה והולך טועה רק פעם אחת, ולכן המונה בעשיריות אפשר שיטעה במטבע אחת או שתים, ולא ביותר.
ובהא ניחא טובא מה שיש להקשות מהא דיומא נ"ה א'[14], שהצריכו את הכהן הגדול למנות את ההזאה שלמעלה עם השבע שלמטה, היינו שיאמר אחת ואחת וכן אחת ושתים וכו', ופירש רבי אלעזר הטעם 'שלא יטעה בהזאות'[15], ואי אמרת דהמונה והולך אחת אחת אינו טועה במניינו, וכהמהר"ם שיף, א"כ מפני מה התם חיישינן לטעות. אך לפי מה שנתבאר ניחא, דדוקא במנין קבוצות החמישיות אינו יכול לטעות באחת ובשתים, אבל המונה והולך איכא למיחש שיטעה גם בא' וב'.
♦
ז. פירוש דברי הטור
וזה לשון הטור (חו"מ סימן רלב): 'אם טעו במנין המעות שנמצאו חסרין או יתרין על המנין שפסקו, חוזרין לעולם לתבוע החסרון או היתרון. ואפילו אם לא תבעו היתרון, אם הוא בכדי שהדעת טועה, כגון לפי המנהג שרגילין למנות שנים שנים או שלשה שלשה או ארבעה ארבעה, ומצא חשבון של שנים שנים או שלשה שלשה או ארבעה ארבעה יותר, חייב להחזיר, דאיכא למימר טעה בחשבון. וכן אם מצא עשר פעמים שנים שנים או שלשה שלשה יותר, איכא למימר טעה בעשיריות'.הטור מביא כאן שתי דוגמאות לטעות שהדעת טועה בה. הראשונה היא כאשר האדם מצא חשבון 'של שנים שנים יותר', דהיינו - תוספת של ארבע מטבעות. במקום ל"ב מטבעות, מצא שלשים וששה. המקרה השני הוא, שמצא עשר פעמים שנים שנים יותר, דהיינו תוספת של עשרים מטבעות, שאז הטעות היא בעשיריות - שהיתה לו ערימה של עשר פעמים שני מטבעות, ובטעות דילג מלסופרה.
ויש לעיין, הואיל וכבר השמיענו תחילה הטור שאם מצא שתי זוגות יתרים של מטבעות - לפי מנהג המקום בספירה, שתי מטבעות שלש או ארבע, הרי זו טעות שאפשר לטעות בה, אם כן מהו שהוסיף את הדוגמא השניה, שטעה בעשיריות ומצא עשרים מטבעות יתירים. והלא בכלל מאתים מנה, וכיון שהמוצא זוגות יתרים של מטבעות, הרי זו טעות, אם כן מה לי כמה זוגות - ומה לי עשר זוגות. והיה מקום להוכיח מזה דגם הטור סובר שאין אדם טועה באותה הספירה כמה פעמים, ולכך כתב שמצא 'שנים שנים יותר', והיינו בדוקא, רק פעמיים באותה הספירה הם בכלל טעות, ולא יותר מכך. ועל זה בא להוסיף דמכל מקום אם מצא עשרים מטבעות יותר, אין אנו תולים זאת בעשר טעויות [אשר הן בגדר דבר שאינו מצוי כלל וכלל] אלא בטעות אחת - ובמנין העשיריות. עוד יתכן לומר דגם אם יכול אדם לטעות יותר מפעמיים, מכל מקום עשר טעויות הן סכום מוגזם ונדיר, ואין אנו תולים בטעות כזו[16]. ולכך אמר הטור שבציור של תוספת עשרים מטבעות, אין כאן עשר טעויות אלא רק טעות אחת בעישורייתא.
והיותר נראה דתחילה העתיק הטור את לשון אביו הרא"ש (בבא מציעא פ"ה סי' י"ב) 'כפי מה שרגילין למנות באותו מקום, בשנים שנים או שלשה שלשה או ארבע ארבע, והמעות יוצא חשבונם בשוה, לפי מה שרגילין למנות, ואין אחד או שנים יותר[17], אז הוי טעות ויחזיר הכל. אם יש אחד או שנים יותר הוי הבלעה ולא יחזיר כלום'. וזו הדוגמא הראשונה של הטור, שנמצאו זוגות או שלשות יתירים על המנין.
אך הטור ביקש להביא גם את הדוגמא שבגמרא, שטעה בעישורייתא, ולכך הוסיף ואמר 'וכן אם מצא עשר פעמים שנים שנים', שזו הטעות של 'עישורייתא'[18].
הא מיהת עולה בבהירות מהרא"ש ומהטור, שהמונה באחדות אינו יכול לתלות בטעות כלל וכלל. שהזכירו את המונים בזוגות או בשלשות או ברביעיות, אבל נמנעו מלהביא את המונה אחד אחד, מטבע אחר מטבע. וזה משום שבכה"ג אין לו טעות כלל וכלל. וזה קרוב לשיטת רש"י, ודלא כהרמב"ם ודלא כהתו'.
♦
ח. סמ"ג
הסמ"ג בהלכות ריבית (לאוין קצ"ג) הביא את דין התלמוד, ופירש 'בכמה הדעת טועה, באחד ובשתים, או בחמש או בעשר, לאותן שדרכן למנות בחמישיות או בעשיריות'.ומשמע דסוף דבריו ז"ל הוא על פי דברי התו': 'הם היו רגילין בחמשה כדרך שאנו מונין אחד אחד'. אלא שהסמ"ג מפרש את הדברים בהיפך ממה שכתבו התו' שלפנינו. דהנה, התו' סיימו באומרם 'ולדידן הוי בכל ענין בכדי שהדעת טועה', ומבואר דגם לדידן שאנו רגילים למנות את המטבעות חדא חדא, מכל מקום שאם נמצא יתרון של חמש או עשר מטבעות גם זה הוא בכלל טעות שהדעת טועה בה. וזה משום דהתו' סבירא להו דאדם טועה במטבע אחת או בשתים גם כמה וכמה פעמים, ולכן גם יתרון של עשר מטבעות אפשר לתלותו בעשר טעויות של מטבע אחת.
ואילו בדברי הסמ"ג נראה איפכא, דעד כאן לא אמרינן דחמש ועשר טעותא נינהו דוקא לדידהו שהיו סופרים בעישורייתא וחומשייתא, אבל לדידן, שאנו מונים והולכים מטבע אחר מטבע, לא תתכן טעות אלא במטבע אחת או בשתים, אבל טעות של חמש מטבעות וכל שכן עשר, אין הדעת טועה בהם אלא מתנה נינהו.
וכיון שהסמ"ג מעתיק את לשון הרמב"ם, ורק מוסיף עליו את פירושו 'לאותן שדרכן' וכו', משמע שהסמ"ג נוקט שדברי הרמב"ם עולים הם בקנה אחד עם דברי התו'. ולא פליגי[19]. דהיינו, הסמ"ג מפרש שהרמב"ם כולל בדבריו שני סוגי טעויות. תחילה מביא הרמב"ם את הטעות השייכת אצלנו, שהיא במטבע אחת או בשתים, ולאחר מכן הוסיף להביא 'או בחמשה או בעשרה' אך זה אינו נוהג רק בנוהגים לספור בקבוצות של חמש ועשר, וכאשר היה נהוג בזמן חז"ל.
ומוכח דהסמ"ג נוקט בדעת הרמב"ם שאין אדם טועה שתי פעמים בספירה אחת, דא"כ גם לדידן איכא למימר דתוספת של חמש מטבעות היא טעות, שהרי יתכן שטעה פעמיים בשתי מטבעות ועוד פעם אחת במטבע אחת. וכיון דפשיטא ליה להסמ"ג דלדידן חמש מטבעות מתנה נינהו, שמע מינה שאין אדם טועה רק פעם אחת במהלך הספירה, ולכן דוקא מטבע א' או ב' הם בכלל טעות שהדעת טועה בה, ועל דרך שהוכיח הלח"מ מהרמב"ם.
אמנם, בביאורי רבינו אייזיק שטיין על הסמ"ג הביא את דברי התוספות, וכתב 'ולפי זה צריך לומר מה שכתב המחבר באחד ושתים, רצה לומר במקום שמונין אחד אחד הכל בכדי שהדעת טועה. ואין הפירוש דאחד ושתים כחמשה ועשרה, דהתם כשהמותר אינו נמנה בב' או בה' או בי', אז המותר הכל של מקבל המעות, אבל כשמונין אחד אחד הכל בכדי שהדעת טועה, ואין למקבל כלום'. היינו, מהר"א שטיין הוה פשיטא ליה דהסמ"ג שהביא את לשון התו', לגמרי אזיל בשיטתייהו, וגם הוא נוקט דלפי מנהגנו לספור חדא חדא, הוי בכל ענין בכדי שהדעת טועה. ולכן הוכרח לפרש דמה שכתב תחילה הסמ"ג שהדעת טועה באחד, אין הכוונה בזה רק למטבע אחת, אלא הענין הוא שבמקום שרגילים לספור אחת אחת לעולם הוא בכלל הטעות, ובא הסמ"ג לרמז כאן את דין התוספות. ולאחר מכן הביא הסמ"ג את דין הגמ' דחומשייתא ועישורייתא, ומוסיף עליו את המנהג לספור בזוגות, ורק לפי מנהגים אלו תתכן טעות שאין הדעת טועה בה - במקרה שאין המעות היתירות מתחלקות לשתים לחמש ולעשר.
ופירושו ז"ל הוא צ"ע הרבה, דלפי זה נמצא דרישא לאו סיפא, ואע"פ שמביא את דין טעות שאין הדעת טועה בה, מכל מקום בתוך כדי דיבור הוא מבטל דבריו ונוקט כהתו', דלדידן אין כלל טעות כזו. ולפי פירוש זה דברי הסמ"ג קשים לקריאה, שכלל את הטעות במטבע אחת בתוך דבריו, ולא גילה לנו שבאופן זה לעולם הדעת טועה בה, וצ"ע. וכבר המהרש"ל העתיק פירוש זה, והעיר דלפי זה 'הספר ערבב סוגיית הגמרא עם פסקי התוספות'. והואיל ולשון זו לא חידשה הסמ"ג, אלא מעתיקה אות באות מדברי הרמב"ם, לכן מסתבר טפי לומר שהסמ"ג מפרש את דברי הרמב"ם, ועל הדרך שנתפרש כנ"ל.
וכ"כ המגילת ספר, דהסמ"ג נוקט 'דבמקום שדרכן למנות אחד אחד, הוי טעות בא' ובב', יותר מכאן, אפילו מגיעות לכלל חמש או לכלל עשר הוי מתנה', ודלא כהתו' שנקטו דבכה"ג אין לך כלל טעות שהיא מתנה. ובהא פליגי, להתו' טועה וחוזר וטועה כמה פעמים באותו המנין, וכפשט דברי רש"י, ולהסמ"ג אין טועה רק פעם אחת ולא יותר, וכפשט דברי הרמב"ם.
♦
ט. סיכום השיטות - בדין טעות במטבע אחת או בשתים
לרי"ף - ממה שכתב 'וקא טעי בחדא חמשה' מדייק הלחם משנה שסובר שאדם טועה רק פעם אחת, אבל הנמוקי יוסף כותב דהוא הדין שטועה גם בכמה חמישיות.לרמב"ם - אדם טועה גם במטבע אחת ובשתים, אך רק פעם אחת ולא יותר. ומוכח בבית יוסף שכל זה הוא במונה והולך חדא חדא, אבל בקבוצות של חמש או עשר, יתכן שיטעה במנין הקבוצות גם כמה פעמים.
לרש"י - המונה קבוצות של חמש, יתכן שיטעה גם שלש וחמש פעמים, אך במטבע אחת או שתים לא יתכן שיטעה. ומהבית יוסף מוכח דבמונה והולך חדא חדא סובר רש"י שיכול לטעות במטבע אחת או בשתים, אך רק פעם אחת ולא יותר.
לתו' - המונה והולך אחת אחת, יכול הוא שיטעה כמה וכמה פעמים גם במטבע אחת או שתים, ולכן לדידן כל טעות היא בגדר טעות שהדעת טועה בה.
לרא"ש והטור - המונה והולך אחת אחת, אינו טועה במניינו כלל. והמונה בזוגות או בשלשות או בעשיריות, יכול הוא שיטעה ויוסיף זוג או שנים נוספים, וכן יתכן שיטעה ויוסיף עשר זוגות.
לסמ"ג - לדידן, שאנו סופרים מטבע אחר מטבע, אין לך טעות רק באחת ובשתים. ואין אדם טועה פעמיים בספירה אחת. הנוהגים לספור בקבוצות של עישורייתא וחומשייתא תתכן בהם גם טעות של חמש או עשר.
♦ ♦ ♦