כולל ישיבת שעלבים
קידושין בטבעת יהלום או בטבעת חלקה
בנוהג שבעולם, שאנשים מקדשים נשותיהם באמצעות טבעת חלקה, ללא יהלומים וכדו'. ננסה בעז"ה לעמוד לקמן על יסוד הנהגה זו וגדריה ההלכתיים.♦
מחלוקת רבה ורב יוסף
בגמרא (קידושין ז, ב) נחלקו רבה ורב יוסף לגבי אדם שקידש בשיראי (בגדים יקרים), אם צריכי שומא או שלא. כלומר, האם יש צורך לשום ולברר קודם הקידושין כמה הבגדים הללו שווים או שלא. הגמרא אומרת, שמחלוקתם אינה נוגעת למקרה שבו האיש אמר לאישה כמה הם שווים, והתברר שהם היו שווים פחות, שבזה לכו"ע אינה מקודשת.יש שתי העמדות בגמרא למחלוקתם:
א. כאשר האיש אמר לאישה שהם שוים חמישים זוז והתברר שאכן הם היו שווים חמישים, לרבה אין צריכים שומא, ולרב יוסף צריכים שומא. בביאור דעת רב יוסף נאמר, שאישה אינה בקיאה בשומא, ולכן היא אינה סומכת בדעתה עד שיודעת בוודאות שהנאמר לה נכון. אך רבה הסובר שא"צ שומא, משום דסו"ס שווים כמה שאמר לה. ונראה, שעל אף שהיא אינה בקיאה בשומא, היא מאמינה לבעלה שכך הוא.
ב. אם אמר לאישה שהוא מקדש אותה ב'כלשהו' ולא נקב סכום מסוים, לרב יוסף צריך שומא ולרבה אין צריך. כאן סברתו של רבה ברורה יותר, אולם לרב יוסף מדוע היא אינה מקודשת? אומרת הגמרא: "שוה ככסף הרי הוא ככסף מה כסף דקיץ, אף שוה כסף נמי דקייץ". בביאור הסברא, נחלקו הראשונים:
מדברי רוב הראשונים נראה, שלשיטת רב יוסף יש הלכה מיוחדת בקידושי כסף, שכשם שאם הוא מקדשה בכסף עצמו האישה מודעת לערכם, כן הדין צריך להיות גם בשווה כסף. נראה, ששיטה זו סוברת ששווה כסף ככסף אינו דבר פשוט הנלמד מסברא, כמו שיש מהראשונים האומרים כך (רשב"א קידושין ב, א ד"ה דינר), אלא זהו חידוש (כדמשמע מהתוס' קידושין שם, ד"ה בפרוטה). וכדי לממש חידוש זה עלינו להשוות בין השוו"כ לכסף ככל שניתן, ולכן יש צורך לדעת מהו ערכו[2].
לעומת ביאור זה, מדברי הריטב"א (ד"ה ההוא) נראה, שגם כאן המחלוקת היא בסמיכות דעתה של האישה. כלומר, שאמירת האיש שמקדש בכלשהו כוונתו הוא שהוא מקדש בין אם יהיה רב או מעט, ולדעת רב יוסף האישה חושבת שהם אכן שווים הרבה, וממילא אם לא היא תדע מראש הרי אלו קידושי טעות. אך רבה סבר שהיא סומכת על מה שהאיש אומר, ומסכימה בין אם שווים הרבה ובין מעט.
ללישנא קמא, מבואר בגמרא, שבוודאי שלא נחלקו כאשר אמר לאישה 'בכל דהו', אולם ללישנא בתרא נחלקו הראשונים אם הם נחלקו בין בכלשהו ובין כשאמר שהם שווים חמישים, או שבזה לכו"ע צריך שומא. הריטב"א גרס בגמרא, וכן גירסתנו "בכל דהו נמי פליגי" משמע שנחלקו בשניהם. ואילו המהרש"א (ח, א ד"ה מנא אמינא) דייק מדברי התוס' (ט, א סוד"ה והלכתא) שנחלקו רק בכל דהו. ייתכן שגם מחלוקת זו תלויה בשתי ההבנות בלישנא בתרא דלעיל, לדברי הריטב"א שגם לישנא בתרא עוסקת בגמירות דעת של האישה, ממילא ייתכן שהם נחלקו גם בחמישים ושווה חמשים, שהרי גם שם המחלוקת היא בסמיכות הדעת. לעומת זאת, התוס' סוברים שהמחלוקת היא בשאלה עקרונית האם בקידושי כסף יש צורך לדעת את ערכם, וממילא אין בזה עניין למחלוקת בגמירות הדעת של האישה.
♦
הלכתא – שיראי לא צריכי שומא
בגמרא (שם ט, א) למדנו: "והלכתא שיראי לא צריכי שומא", ולכאורה משמע שהלכה כשיטת רבה. אך הראשונים עמדו על כך, שלכאורה אין צורך בפסיקה זו, שהרי קיי"ל שבכל מקום הלכה כרבה במחלוקתו עם רב יוסף.רבינו תם חידש (תוס' שם ד"ה והלכתא), שהגמרא בכוונה נקטה לשון זו, להורות שההלכה דאין צריך שומא היא דווקא בשיראי, אבל לא בדברים יקרים אחרים, כמו אבנים טובות ומרגליות. ובביאור החילוק כתב ששיראי "שומתן ידוע קצת ואין רגילין לטעות בו כל כך, אבל שאר דברים כגון אבנים טובות ומרגליות שיש שאינם טובות אלא מעט, ורגילים לטעות בהרבה יותר משווים צריכי שומא משום דלא סמכה דעתה"[3], ועיין לקמן בירור בדעת רבינו תם.
הרמב"ם (אישות ז, יח) העמיד גם הוא את הכרעת ההלכה דוקא בבגדי משי יקרים (ועי' מגיד משנה שגם הרמב"ם למד כדיוקו של ר"ת), והמיוחד בהם הוא שהאישה מתאוה להם. ודייקו הראשונים (עי' ר"ן ג, ב מדפה"ר), שלדבריו דווקא משום כך מניחים שהיא אינה מקפידה על שווים. מכאן, שאם הוא מקדשה בדברים שאינה מתאווה להם, אולם אם יהיו דברים שאינה מתאווה להם, וממילא מקפידה על שווים, הדין יהיה שצריך שומא קודם הקידושין (ועי' מגיד משנה שם שהרמב"ם למד זאת כדיוקו של ר"ת בגמרא).
אמנם, שיטתם של הרמב"ם ור"ת, לפיה יש לחלק בין סוגים שונים של דברים, אינה מוסכמת על כל הראשונים. הריטב"א דחה את חילוקו של רבינו תם[4], וכן גם הר"ן מביא שיטה החולקת, ונראה שאף התוס' בתירוציהם הנוספים לקושייתם הנ"ל חולקים. לפי שיטה זו, ההכרעה שאין צורך בשומא היא מוחלטת.
♦
המנהג שלא לקדש בטבעת שיש בה אבן – בירור בדעת רבינו תם
התוספות (שם) כתבו, שעפ"י סברת רבינו תם, נהגו העולם שלא לקדש בטבעת שיש בה אבן[5]. הרא"ש (א, ח) תמה על מנהג זה, הלא בד"כ המנהג כשמקדש בטבעת הוא לא לומר לאישה כמה הטבעת שווה, וא"כ אין דעתה על השווי כלל, והרי זה כמקדש בכל דהו.הבית יוסף (סי' לא) הסביר שהרא"ש סבר ששיטת רבינו תם היא אליבא דלישנא קמא בסוגיא, שאז נאמר שהמחלוקת היא בשיראי ולא במרגליות, אך ללישנא בתרא, שלפיה יש מחלוקת עקרונית האם יש צורך בידיעת שווי הכסף, והלכה כרבה שאין צורך בידיעה הערך, לא ייתכן לומר שרבה יודה שבמרגליות יש צורך בשומה, שהרי לעולם אין צורך בידיעת הערך בשביל הקידושין. וסבר הרא"ש, שהלכה כלישנא קמא.
אמנם, הר"ן (שם) הסביר את דברי רבינו תם באופן אחר: "...אבל דברים שרגילים לטעות בשווין הרבה כמרגליות ואבן טובה, שיש שאינה שוה אלא מעט ואפשר שהיא סבורה ששוה כמה וכמה, בהא אפי' רבה מודה, דאע"ג דלא אמרה לה דשויא חמשין אלא אמר לה בכל דהוא דצריכי שומא". הב"י כתב שמלשונו של הר"ן נראה לדקדק, שרבינו תם חשש שמא כיוון שהיא רואה אבן יקרה אז דעתה תהיה עליה, וממילא על השווי שלה. ומשום כך חשש זה קיים גם אם אדם קידש אישה בטבעת, ולא אמר מהי עלותה.
נראה, שיש מחלוקת עקרונית בין הרא"ש והר"ן בהבנת שיטתו של ר"ת: לדעתו של הרא"ש, העובדה שאין רבים הבקיאים במחירה של מרגלית, וממילא רוב האנשים טועים בהערכתם את האבן. לכן, כאשר האיש אומר לאישה סכום מסוים – היא אינה סומכת עליו לגמרי. לעומת זאת, בשיראי או בטבעות רגילות, היא נוטה להאמין לאיש שאומר לה, כיוון שהשומא בדברים הללו ידועה, ועל כן סומכת בדעתה שהוא אמר את הסכום הנכון. אמנם, כאשר הבעל לא מזכיר סכום, אזי אנו מניחים שגם אין דעתה על הסכום, ולכן היא מקודשת.
לעומת זאת, הר"ן סבר שהחיסרון איננו מחמת חוסר סמיכתה על האיש, אלא מאופיים המיוחד של החפצים הללו, שאין רבים הבקיאים בשומתם. ועל כן אנו מניחים שגם האישה היא בכלל אותם אנשים, והיא אינה בקיאה בסכום, וטועה לחשוב שהיא שווה הרבה מאוד. היא נוטה להאמין שהאבן אכן שווה הרבה. אם כי בפועל ייתכן שהיא שווה הרבה פחות, ומבחינתה יש כאן קידושי טעות.
נראה שהר"ן הולך כאן כשיטתו של הריטב"א בביאור לישנא בתרא, דהיינו שגם בלישנא בתרא הדיון בגמרא הוא אודות סמיכות דעתה של האישה, ולא כרא"ש שהדיון הוא בשאלה העקרונית האם בקידושי כסף יש צורך עקרוני בידיעת הסכום.
נראה, שדעת הרא"ש היא, שבשעה שהבעל לא הזכיר סכום, ממילא אנו מניחים שאין עיקר דעתה של האישה על שווי הטבעת, אלא על עצם מעשה הקידושין (שהרי לא פסקינן שיש צורך בעצם ידיעת השווי כדי שקידושי הכסף יחולו). אך הר"ן סבר שדעת האישה על השווי והערך, ובדבר שבני אדם לא בקיאים בשווים יש לחשוש שהיא מטעה את עצמה.
העולה מן הדברים. עיקר החיסרון באבנים טובות, אליבא דרבינו תם, הוא עצם העובדה שיש רק מעטים שבקיאים בשומת האבנים הטובות והמרגליות, ורוב בני האדם לא יודעים מכך. ומכאן נגזרת העובדה שהאישה איננה סומכת בדעתה, לפי שני ההסברים הנזכרים[6].[7]
השולחן ערוך (סי' לא) פסק בסעיף א בסתמא שאין צריך שומא תמיד. אך בסעיף ב הוסיף את שיטת רבינו תם לחלק בין מרגליות לדברים ששומתם ידועה, וכהבנת הרא"ש. והוסיף כיש מי שאומר שיש לחשוש גם אם קידש בטבעת עם אבן, כאשר הוא לא הזכיר את הסכום. והכרעת הרמ"א היא שאם איש קדש אישה בטבעת שיש בה אבן, יש לחשוש לקידושין (והסבירו הנו"כ, שכיוון שיש בזה מחלוקת, חשש השו"ע לשתי הדעות[8]).
♦
טבעת עם חריטות / טבעת בימינו
בשו"ת זכר שמחה (במברגר, סי' קעח) כתב שאביו, הגרי"ד במברגר, דן לפסול טבעת שיש בה חריטה לסידור קידושין, ודן שם בטעמו. ונכדו (המגיה שם) כתב, שאולי הטעם בדבר הוא משום שדעתה על החקיקה, ואין בה שווה פרוטה. אך הרבה אחרונים העירו שאין לחשוש שדעתה תהיה על החקיקה, כמו שמצאנו בטבעת עם אבנים יקרות, והחילוק מבואר (שהרי לחריטה אין ערך בפני עצמו, אלא רק כשהיא חלק מהטבעת). אמנם, מה שכן ייתכן לומר בזה הוא, ואולי לזאת הכוונה, שטבעת שהשקיעו בה ביצירת חקיקות מסוימות ויפות, היא בוודאי יקרה יותר, ורק מעט יודעים להבחין במחירה האמיתי, והרי זה כמו אבנים טובות ומרגליות, וכסברתו של רבינו תם.לאור הבנה זו, א"כ יש לדון גם בכל הטבעות שבימינו, אפי' שאין בהם חריטות כלל[9]. הלא המחיר משתנה מחמת סוג המתכת ואיכותו, ורוב בני האדם לא יודעים להעריך את ערכה ומחירה, וא"כ לכאורה גם כאן קיים חששו של ר"ת, וצ"ע. ולקמן ננסה בעז"ה לבאר יותר.
♦
שאלת העדים למחיר הטבעת / כיסוי פני הכלה
כתב הרמ"א (לא, ב) כתב: "ומ"מ נוהגין תחת החופה לשאול לעדים אם הטבעת שוה פרוטה כדי שתדע הכלה שאין מקדשה רק בשוה פרוטה". מקור הדברים הם מהאורחות חיים (סי' יג, הו"ד בב"י), שנהגו העולם "לומר לעדי הקידושין בשעת קידושין טבעת זו שוה פרוטה בפני האישה", ונראה שהרמ"א הבין דהכוונה היא לשאול את העדים. אולם אפשר לבאר בדבריו גם שמודיעים על כך בפני עדים. מדבריו עולה, שעל ידי הודעה זו דעת האישה היא להתקדש רק בשווה פרוטה. בחלקת מחוקק (סק"ו) ובבית שמואל (ס"ק ה) הקשו על הנהגה זו, שהרי סו"ס עכשיו יש בפניה טבעת, ודעתה להתקדש בה, וקשה לומר שכעת דעתה להתקדש רק בשווה פרוטה. והביאו לכך ראיה מהמבואר בהלכות אונאה (חו"מ רכז, כב), שאם אדם מוכר לחבירו חפץ, ומודיעו שהוא שווה זוז, על מנת שאין לך עלי אונאה, אין מתחשבים בהתנאתו. שכיוון שהוא אמר סכום נמוך מאוד, יכול הלוקח לטעון שהבין שבוודאי אין כוונת המוכר לטעון שאין בו אונאה, שהרי נקט סכום נמוך מאוד ביחס למחיר האמיתי של החפץ.הח"מ כתב, שייתכן לבאר, שכאן כיוון שמעיקר הדין יש שיטות רבות הסוברות שבלא"ה היא מקודשת, כמו שהתבאר לעיל, ניתן להקל כאן, גם משום שכיוון שהיא עצמה אינה נותנת כסף תמורת הטבעת, ואין זה דומה לגמרי לדיני אונאה.
באופן שונה כתב בשו"ת משכנות יעקב (סי' יד), שיש להודיע לאישה שהיא מקודשת בפרוטה אחת שיש מתוך כל השווי של הטבעת.
הרמ"א הוסיף (בשם תשובת הרשב"א): "גם נוהגין לכסות פני הכלות הצנועות, ואינן מקפידות במה מקדש אותן". מדברי הבית שמואל נראה, שפיתרון זה הינו תוספת לשאלת העדים כמה הטבעת שווה, מפני שהוא פקפק בפתרון זה מאחר שכבר ראתה את הטבעת, והוסיף שכיסוי הפנים לאחר מכן מועיל. ויל"ע מדוע, הלא סו"ס היא כבר ראתה את הטבעת (והעיר על כך ערוה"ש)?
♦
הסבר חדש בדעת רבינו תם
לעיל הקשנו, שלכאורה לדעת ר"ת, יש לחשוש בכל טבעות שמשתמשים בהם בימינו, אפי' ללא חריטה, משום שאין בקיאים בשומתם.אמנם, נראה בעז"ה להסביר את חששו של רבינו תם באופן אחר. עד כאן הסברנו שלדעת הר"ן, דעתה של האישה הוא על שווי הדבר שבו היא מתקדשת, אך בדבר שבקיאים בשומתו, אין חשש לטעות, משום שגם היא בקיאה. אולם, ייתכן להסביר באופן שונה. שכל עוד אין בפני האישה דבר 'חריג' ונדיר, דעתה להתקדש בכלשהו. וכלשהו פירושו, שאין דעתה על הערך כלל, אלא על מעשה הקידושין. כלומר, בד"כ אין דעת הנשים שבקידושי כסף היא מקבלת דבר מה, בתמורה להקנאת עצמה לבעל, אלא זהו מעין 'מעשה קנין' (ואכמ"ל במח' האחרונים המובאת בתחילת סי' קצ, בכל קנין כסף אם הוא 'מעשה קנין' בעלמא או 'כסף שווי') בלבד. אמנם, שבשעה שיש בפני האישה דבר 'חריג'. כלומר, דבר בעל ערך רב, שאין לו ערך ידוע וברור, ובני אדם אינם בקיאים בשומתו, ממילא דעתה של האישה 'מוסב' לשווי של הדבר, ולא רק לביצוע מעשה הקנין גרידא. על כן, אנו חוששים שמא האישה מטעה את עצמה, והיא חושבת שהיא מתקדשת תמורת שווי מסוים, והתברר שהוא אינו.
לאור זאת ניתן לומר, שכאשר מדובר בטבעת רגילה, דעתה של האישה אינה 'מוסבת' אודות עלותה, אלא על מעשה הקידושין כשלעצמו. משום כך, נראה שלמרות שתמהנו לעיל, כיצד מקדשים היום בטבעת, הלא אין שומתן ידועה אלא למומחים, לדברינו אין בכך בעיה, שהרי לא מדובר בדבר 'חריג'. אכן, עפ"י הבנה זו, אם לטבעת יש חריטות אומנותיות מיוחדות (אבל לא פשוטות ורגילות), ייתכן שיש לחשוש שדעת האישה מוסבת למחירה.
לפי"ז, יש מקום ליישב גם את תמיהת האחרונים מדיני אונאה, מדוע שאלת העדים מועילה, שכיוון שברור שמחיר הטבעת גבוה יותר, אז ברור לנו שאין כוונת לשוו"פ. דנראה לומר, שבשעה ששואלים את העדים, ממילא דעת האישה כבר אינה מוסבת על מחיר הטבעת, אלא על עיקר הנישואין, ולא דמי לדיני אונאה.
ובזה נראה לבאר את מה שכתבו הראשונים, שמועיל ג"כ לכסות את פני הכלה, ולעיל תמהנו על כך. ואפשר לומר, שאף שהיא יודעת מה מחירה האמיתי, כיסוי הפנים מהווה 'סימן' לכן שהיא מסיבה את דעתה מן השווי של הטבעת, כקבלת תמורה, אל 'מעשה קידושין'.
לפי דברינו, ייתכן אפי' לחדש יותר מכך. שכיוון שכבר התקבע שמקדשים בטבעת. ממילא די ברור לכל הנשים, שאין כאן 'קבלת תמורה', אלא 'מעשה קידושין' בלבד. וממילא ייתכן שאפשר אפילו לקדש בטבעת עם אבן, לא תהיה בעיה, וצ"ע[10].
♦
אם האישה יודעת מה מחיר הטבעת
מפשטות הסוגיא עולה, שאם שמים את מחיר הטבעת קודם הקידושין, בוודאי מועיל. ומכאן, שאם הבעל הולך עם האישה לקנות את הטבעת קודם החתונה, והיא יודעת כמה הוא שילם על כך, בפשטות כבר אין בזה בעיה כלל, וא"כ יהיה אפשר לקדש אפי' בטבעת שיש עליה אבן. שהרי החשש הוא שמא היא חושבת על מחיר מסוים, אבל באמת זה אינו והרי זה קידושי טעות, וכעת היא יודעת. וראיתי שכן כתב הגר"מ אליהו זצ"ל (הו"ד בשו"ת רבבות אפרים ח"ה עמ' שכה); שיעורי י"ג אלול סי' יא, וכ"כ בשו"ת אשר חנן ח"ו-ז עמ' צז).אך ראיתי בספר משפט הכתובה (להגר"א בר שלום, ח"ח עמ' תנ) שחידש שאין זה מועיל, ולהפך, גרע טפי. ומדמה זאת למי שמקדש אישה בסכום מסוים, והתברר שזה אינו הסכום שאינה מקודשת. וכאן, למרות שהבעל שילם סכום מסוים, אין זה השווי האמיתי של הטבעת עם האבן (שהוא נקבע עפ"י שמאים מומחים, או הנסחר אצל היהלומנים), אלא שהבעל שילם כמה ש'הצליח' המוכר להוציא ממנו, או כמה הוא הצליח להוזיל את המחיר. ודבריו צ"ע, ראשית, משום שמסתבר שהשווי האמיתי הוא מה שבני אדם מוכנים לשלם, וכמה הוא נסחר בשוק. ועוד, דגם לו יהיה כדבריו, שהשווי האמיתי נקבע עפ"י שמאים, ועפ"י הנסחר אצל היהלומנים, לכאורה מה בכך, הלא סו"ס זהו הסכום שהיא הסכימה עליו, ומכירה אותו. ובמיוחד לאור סברתנו דלעיל, אפשר לומר, שכעת בשעת הקידושין אין דעתה כלל על הסכום, שהרי יודעת אותו מראש, ומתרכזת רק במעשה הקידושין.
♦ ♦ ♦