הערה על מאמר של הרב חיים אשר ברמן "היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים" (גליון י"ד עמוד ש"פ)
ב"מ צ"א ב' איבעיא להו עושה בגפן זה מהו שיאכל בגפן אחר, וכתב הרא"ש (פ"ז ס"י) דכיון דבעיא דלא איפשיטא היא 'הלכך לא אכיל, ואי אכיל לא מפקינן מיניה'. ושם הובאה בס"ד קושיית רבותינו האחרונים, מפני מה אין מוציאין מהפועל את דמי הפירות שאכל מספיקא, והלא הרא"ש ז"ל נקט (שם פ"א סי"ג) דתקפו כהן מוציאין מידו, ואין תפיסה מועילה במקום ספק.ונתעוררתי בזה עתה, דהנה אחר שכתב הרא"ש דאין מוציאין מידו, הוסיף עוד לומר 'ולא מנכי ליה מאגריה, דהיינו אפוקי, כדאמר לעיל גבי משכנתא'. וביאור הדברים, דהנה אמרו (ב"מ ס"ד ב') שהמלוה את חבירו אסור לו לדור בחנם בחצירו של הלוה, אלא צריך להעלות לו שכר, כיון שניכר שמשום ההלואה נותן לו הלוה לגור בחצירו, והרי זה אבק ריבית. וכתב שם הרי"ף דמכל מקום אם עבר ודר בחצר הלוה ולא שילם, אין מוציאין מידו של המלוה את השכר, שהרי אבק ריבית אינה יוצאה בדיינין. והוסיף הרי"ף, לומר דאפילו אם לא פרע עדיין הלוה את חובו, ובשעה שבא לשלם מבקש הוא לנכות מחובו את שכר הדירה שלא העלה לו המלוה, גם כן אינו יכול לנכות, כיון שאמרו (שם ס"ז א') דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא. היינו, המנכה לחבירו חוב המגיע לו בדין, הרי הוא כמוציא ממון מידו בפועל, וכיון שאין מוציאין אבק ריבית שגבה כבר, הוא הדין שאין מנכין עבורו חוב אחר.
אמנם, הרא"ש (שם פ"ה סי' ט"ז) פוסק כרבינו אפרים (הובא שם בבעל המאור) דפליג עם הרי"ף, וסבירא ליה דעד כאן לא אמרינן הכי, דסלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא, 'אלא במשכנתא דהוי ברשותיה לגמרי, דלא מצי לסלוקי ליה עד דיהיב ליה זוזי, וכמי שגבה חובו דמי, הלכך כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא', אבל המלוה הדר בחצירו של הלוה, שלא הלוהו על הבית, ויכול הלוה להוציאו ממנו בכל רגע, אינו דומה למשכנתא, ובכה"ג שפיר יכול לנכות לו מחובו כנגד שכר החצר, ואין זה כמוציא מידו.
וזהו מה שאומר הרא"ש, דאע"פ שבעלמא אמרינן שיכול אדם לנכות ממה שחייב לחבירו [בכדי להשיב לעצמו את מה שצריך חבירו לשלם לו על המגורים בחצירו, וכמו כן יכול לנכות גם כנגד איזה דבר שתפס חבירו מספיקא], מכל מקום שאני אכילת פועל, שהיא חמירא טפי ודמיא למשכנתא. וכשם שבמשכנתא נחשב הניכוי כמו שמוציא ממנו ממון בפועל, כך גם באכילת פועל, אם ינכה לו בעל ההבית משכרו כנגד מה שאכל, הרי זה כמו שמוציא ממנו בידים את מה שאכל מספק. ובאמת חידוש גדול הוא, דגדר אכילת פועל עניינה הוא כמאן דאכיל מדידיה, עד כדי כך שאם מנכה לו משכרו דינו כמוציא ממנו ממון בידים.
ומעתה יש לומר, דעל פי זה תתפרש גם הרישא שבדברי הרא"ש. דכיון שהפועל האוכל מהפירות חשוב כמו שאוכל משל עצמו, לכן עדיף זה על שאר מיני תפיסה, אשר בהם נחשב התופס כלוקח משל חבירו. וכל שכן הוא, דאם לענין ניכוי חוב אמרינן דעדיפא אכילת פועל, והויא כדידיה טפי משאר כל החובות [שמהם מנכין, מלבד משכנתא], כל שכן דלענין תפיסה יש לנו לומר דהויא כדידיה ולא מפקינן מיניה במקום ספק. וניחא מה שהקשו, אמאי לא דמי זה לשאר ספיקות דאמרינן דאם תקפו כהן מוציאין מידו, דשאני הכא דחשיב הפועל דמדידיה אכיל, ולא נחשב כמו שתופס מחבירו.
חיים אשר ברמן
♦ ♦ ♦