ראש הכולל שע"י ישיבת יד אהרן ב"ב
האם רשאי לעבור על גילוי עריות כדי להציל את חבירו כאסתר
א. האם ג' עבירות אינן נדחות מפני פקו"נ מפני דלא הוו בכלל וחי בהם, או בגלל ונקדשתי
יש להסתפק האם אדם חייב או רשאי (לפחות) לעבור על עבירת גילוי עריות כדי להציל את חבירו ממות.ויסוד הספק הוא, האם כיון דילפ' (סנהדרין עד.) שגילוי עריות הוי בכלל ג' עבירות דיהרג ואל יעבור, אם כן גם אינו רשאי להציל נפש חבירו אם יצטרך לעבור על ג"ע. או דילמא לא נאמר דין דג' עבירות יהרג ואל יעבור, אלא למי שנהרג ומקיים בכך מצות עשה דונקדשתי בתוך בני ישראל, ואילו הכא הלא ע"י מיתת פלוני לא תתקיים מצות עשה דונקדשתי כל עיקר, וממילא אפשר דכבר הוי בכלל כל התורה, הנדחית מפני פקו"נ, וצריך עיון.
ולא העמדנו את הספק בעבודה זרה, שמסתמא כל שיעבור הוי בכלל חילול השם, ועל כן מסתברא שידחה גם פקו"נ דחבירו. וכן לעניין רציחה, מלבד דאיכא סברא דמאי חזית דדמא דהאי דסמיק טפי מחברו, גם קי"ל לעניין הצלה כר"ע (ב"מ סב.) דחייך קודמים, ואם כ"ש שאין רשאי למסור נפשו בידיים להצלת חברו. אולם לעניין גילוי עריות, יש מקום לדון כנ"ל, שגם אם אי אפשר לחייב עכ"פ יהיה האדם רשאי לעבור להציל נפש חברו.
והנה, גילוי עריות ילפינן (שם) דאינו נדחה מפני פקו"נ מהקש ג"ע לרוצח. ואי נימא דיסוד העניין הוא משום שחשבה התורה ג"ע כרציחה (כמש"כ בגיליון חזו"א על הגר"ח הלוי הל' יסודה"ת), וכפשטיה דקרא דכי כאשר יקום איש על אחיו להרגו נפש כן הדבר הזה, אולי תהא אף עבירת ג"ע כרציחה גם לעניין זה. וזה דומיא דמה שכתבו התוס' (שם ע"ב ד"ה והא אסתר), דיש להשוות רציחה לג"ע לעניין שב ואל תעשה עי"ש. וה"נ הכא לא יהיה רשאי כאילו למסור נפשו לג"ע, אף על חשבון נפשו של חבירו.
אולם, אי נימא כמו שהעלה הגר"ח הלוי בדעת הרמב"ם, דעכ"פ לעניין ג"ע ליכא סברת מאי חזית, ואינו אלא כהיקש בעלמא שעבירת ג"ע עצמה אינה נדחית מפני פקו"נ, הלא יתכן דנימא כנ"ל, שיסוד העניין תלוי בהא שג"ע הוי עבירה חמורה שמקיים במסירות נפשו מצוה דונקדשתי, אבל כיון דע"י מסירת נפשו של חבירו אינו מקיים מצוה זו כל עיקר, הלא יתכן שיכול לעבור על ג"ע וכנ"ל.
ובאמת, גם לעניין עבירת רציחה יש לחקור אי יסוד הדחיה הוא מחמת ונקדשתי או מחמת העבירה עצמה.
והנה, הגר"ח הלוי שם צידד (בקטע השני) בדעת הרמב"ם, דאף עבירת רציחה אינה נדחית מפני פקו"נ אף בשוא"ת עי' שם ראייתו. וחזינן לפי זה, שעל אף שדרך הילפותא שרציחה אינה נדחית מפני פקו"נ, היא ע"פ הסברא דמאי חזית דדמא דידך סמוק טפי דילמא דמא דהאי גברא סמוק טפי, עכ"פ אין זה אלא ההכרח ודרך הילפ', דהלא לפי הסברא הזאת דמאי חזית, כתבו התוס' דכשאיכא למימר להפך, דמאי חזית דדמא דההוא גברא סמוק טפי, כגון כשבאים לזרוק אותו על תינוק שיתמעך - אינו מחוייב למסור נפשו.
אולם, אי אין אנו אומרים כן אלא נוקטים שעבירת רציחה אינה נדחית אף בשוא"ת, הלא מוכח שעבירת רציחה עצמה היא שאינה נדחית מפני פקו"נ בגלל חומרתה. ואם כן, יש לנו לדון דרק מחמת הקיום של ונקדשתי אמרינן שראוי שידחה את נפשו מחמת חומר העבירה.
ובאמת, כן נראה מסוגי' הגמ' (שם ע"ב) דבעו מינה מרב אמי בן נח מצווה על קדושת השם או אינו מצווה על קדושת השם. ועל אף דמבואר שם ברש"י דדנו על ע"ז, מהסוג' שם נראה דהנידון היה גם על כל ז' מצוות דידיה, דאמרו שם "אינהו (ז' מצות) ואבזריהו".
ומלשון הספק נראה דדנו משום קידוש השם ולא משום חומר העבירות גופם, וכדמסיק שם גבי נעמן, דבצנעא פשיטא שאין לו למס"נ שאין כאן ונקדשתי בתוך בני ישראל. והיינו שפשטו בגמ' דלכל היותר מחוייב ב"נ בונקדשתי דווקא לגבי עשרה מישראל. עכ"פ מבואר דאין זה משום חומר העבירות עצמן, אלא משום מצוות ונקדשתי.
ובתוס' (שם ד"ה בן נח מצווה על קידוש ה'): "וא"ת והא וחי בהם בישראל כתיב ואפילו ישראל היה מחויב למסור עצמו אפילו בצינעא אי לא דכתיב וחי בהם, ויש לומר דדילמא לא איצטריך וחי בהם אלא כי היכי דלא נילף שאר מצות מרוצח ונערה המאורסה דאפילו בצינעא יהרג ואל יעבור לכ"ע".
וחזינן אגב אורחא מדברי התוס', שעל אף שכתבו כנ"ל, שבשב ואל תעשה רוצח ונערה המאורסה לא בעי למסור נפשם, משום שא"א ללמוד ממאי חזית רק שוא"ת, גם הם סברו שהיה אפשר ללמוד מהם על כל המצוות. וחזינן שגם לדעתם רוצח ונערה המאורסה אינן נדחים מפני פקו"נ מפני עצם העבירה, דאל"כ הא ליכא למילף מינהו מידי, ויש לעיין בדבר.
אמנם, לכאורה לפי מה שכתבו התוס', אכתי היה מקום לומר, שיסוד הספק לעניין ב"נ הוא בהא גופא - האם לולי ילפ' דוחי בהם, כל המצות כולן חייב בהן אדם מישראל עד כדי מסירות נפש וה"נ ב"נ, או דילמא אף בלא וחי בהם אין מחוייב עד כדי מסי"נ, וכמש"נ מדברי התוס'.
אבל כאמור חזינן בגמ' דעכ"פ בלא מצות קידוש השם אין מחייב למסור נפשו אף בלא וחי בהם. וכן מבואר מלשון הרמב"ם (פ"ה מיסודי התורה ה"א): "כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב); ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר "ולא תחללו את שם קודשי" (שם). כיצד: בשעה שיעמוד גוי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל ייהרג, שנאמר במצוות, "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח, ה) - ולא שימות בהם. ואם מת ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו". הלכה ב: "במה דברים אמורים, בשאר מצוות - חוץ מעבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים. אבל שלוש עבירות אלו, אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תיהרג, ייהרג ואל יעבור".
מבואר מלשונו, שיסוד הדחייה של נפשו מפני המצוות הוא קרא דונקדשתי, אלא דאיכא מיעוטא דקרא שאין לו למסור נפשו על כל המצות (בצנעא ושלא בשעת גזירת שמד), ולא עוד אלא שהוא מתחייב בנפשו אי מוסר נפשו, משום קרא דוחי בהם. וכאן עולה וניצבת שאלתינו, שמא רשאי אדם לעבור על ג"ע לצורך הצלת חבירו, דהלא אין הוא מקיים בכך קרא דונקדשתי, ולמה לא תהיה אם כן גם ג"ע הכא בכלל וחי בהם, דילפ' מינה בפ' יוה"כ דכל התורה כולה נדחית כדי להציל נפש מישראל, וצריך עיון.
♦
ב. ראיות לנידון הזה ודחייתן
ולכא' היה ניתן להביא ראיה מהא דאמרו שם להלן (עה.): "אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה תספר עמו מאחורי הגדר ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר".הרי דחזינן לפו"ר דאין לה היתר למסור עצמה לג"ע כדי להצילו. אמנם, יש לדחות בקל דהתם לא איירי אלא כלפיו, דהוא אינו רשאי לעבור על אבזריהו דג"ע זה, ובעי למסור נפשו, ולא כלפיה כל עיקר. ואמנם זה נכון, שיתכן דאי משכחת לה שתתגנב ותעמוד ערומה אצלו, והוא יהיה כעין אונס במעשה זה ויתרפא, רשאית בזה, ויל"ע.
אמנם, כפשוטו ניתן להוכיח מאסתר המלכה שהלכה מרצונה לאחשוורוש, כמו שאמרו במגילה כאשר אבדתי אבדתי, ומבחינת גדרי הדינים קשה לחלק בין הצלת רבים ואף כלל ישראל לבין הצלת יחיד, והרי חזינן דשרי לג"ע לצורך הצלת נפש מישראל.
ואמנם, כן נראה מתשובת שבות יעקב (ח"ב סי' קיז), אבל הנודע ביהודה יור"ד תנינא (סימן קסא) האריך לחלוק על כך וכ"ה לשונו שם:
"ומ"מ גוף דין זה שיהיה מותר לאשת איש לזנות ברצון כדי להציל נפשות אינו תורה, ולא ישר בעיני מה שראיתי באיזה תשובה ולפי שאני לעת עתה בכפר לא אוכל לזכור באיזה תשובה וכמדומה אני שהיא תשובת בית יעקב, באנשים ונשים שהלכו בדרך וקם עליהם ארכיליסטים אחד בשדה עם חבורת ליסטים שכמותו להרוג את כולם וקמה אשה אחת מהם אשה יפת תואר מאד והתחילה להשתדל עם האיש ראש הליסטים בדברים עד שפתתו בחלקת לשונה שנתאוה לה ונבעלה לו ביער מן הצד ועל ידי כן הצילה את בעלה עם כל הנפשות, ופסק בתשובה ההיא ששפיר עבדה ומצוה רבה עבדה ששדלתו לזה להציל נפשות רק שאעפ"כ נאסרה על בעלה והביא ראיה מאסתר.
ואני אומר כיון שאמרו רז"ל בכל מתרפאין חוץ מע"ז וג"ע וש"ד א"כ כשם שאין מתרפאין בשלש עבירות הללו כך אין מצילין בהם נפשות. ואונס דרחמנא שריה באשה שקרקע עולם היא היינו שהיא אנוסה על גוף הביאה אבל היכא שאינה אנוסה על גוף הביאה ואדרבה היא משתדלת לזה להציל נפשות לא מקרי קרקע עולם ואשה ואיש שוים ותהרג ואל תעבור ואסתר שאני שהיתה להצלת כלל ישראל מהודו ועד כוש ואין למדין הצלת יחידים מהצלת כלל ישראל מנער ועד זקן מהודו ועד כוש ושם היה בהוראת מרדכי ובית דינו ואולי ברוח הקודש. ויש לי בזה כמה פרטי דינים בקצת להיתר ובקצת לאיסור ואין כאן מקום להאריך בזה".
ואם כן מצינו שבשאלה וראיה זו מאסתר נחלקו רבותינו האחרונים להדיא, אלא שאני בעוניי לא ירדתי לסוף דעתו של הנוב"י, במה שכתב להוכיח שכיון ואין מתרפאין ע"י ג' עבירות החמורות, גם אין מצילין בהם נפשות, דמה ביקש להביא ראיה מבכל מתרפאין וכו' יותר מכל אונס גמור דג"ע שדינו בויהרג ואל יעבור, וצריך עיון.
עוד הראוני מה שכתב בביאור הגר"א (יו"ד סוף סימן קצה): "אם בעלה רופא אסור למשש לה הדפק. וכתב שם, אשה כו'. אם (בעלה) כו'. דאפי' בפיקוח נפש אסור כמ"ש בפ"ב דפסחים (כ"ה א') בכל מתרפאין חוץ כו' ובעצי אשירה ליכא אלא לאו בעלמא אלמא אפילו לאו דג' עבירות אין מתרפאין בהן ובסנהדרין (ע"ה.) בשלמא למ"ד כו' אלמא אפילו לאו דלא תקרבו כה"ג אסור".
ולכאורה מבואר כאן להדיא מדברי הגר"א, שלא הותר אף להצלת אשתו במקום פקו"נ לאו דלא תקרבו, והיא לכאורה ראיה אלימתא לאיסור. אלא אם כן נאמר שהכוונה היא לאסור מצידה, דהלא אף היא בכלל הלאו דלא תקרבו, אלא שקשה לומר שאם היא חולה ובמצב של פקו"נ שתהא בכלל כן, וצריך עיון.
♦ ♦ ♦