רבה הראשי של צרפת, בעל היד דוד, מנחת עני ועוד
ברכה שאינה צריכה[2]
בברכות פרק אין עומדין (לג, א) אמרינן כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר בלא תשא. ונחלקו הפוסקים אם הוא איסור דאורייתא, או אסמכתא בעלמא. כי דעת התוספות בר"ה לג (ע"א ד"ה הא) דהוא רק אסמכתא, וכן כתב הסמ"ג בהלכות שופר בשם ר"ת[3], וכן דעת הרבה פוסקים[4]. אמנם מדברי הרמב"ם בפ"א מהלכות ברכות (הט"ו) נראה דהוה מדאורייתא, דהוה כנשבע לשוא, וכן כתב בתשובותיו הנקרא פאר הדור בסימן קה וז"ל: ואיסורא דאורייתא שמוציא שם שמים לבטלה. וכן נראה דעת הגהות מרדכי כמו שכתבתי בספרי יד דוד בתמורה ג, וכ"כ רבינו מנוח בפ"ג דהלכות שופר.ומקרוב הגיע לידי ספר מועדי ה' להרב לימודי ה', וראיתי שהביא ראי', כיון דמוציא ש"ש לבטלה אינו אלא בעשה כדאמרינן בתמורה (ד, א), ואיך יהי' ברכה שאינה צריכה בלאו. וזו אין ראייה, כי י"ל שהסוגיות חלוקות הן, ולפי הסוגיא דברכות באמת מוציא ש"ש לבטלה בלא תעשה והרמב"ם דחה הסוגיא דתמורה מפני'. וכן נראה בסנהדרין (נו, א), וז"ל הרמב"ם (בספר המצות בעשין ד) וז"ל: "ובגמרא דסנהדרין (נו, א) אמרו על דרך ויכוח כו' ואזהרתי' מן את ה' אלקיך תירא רצה לומר כו', שיזכיר את השם לבד מבלתי שיברך, ואם תאמר ואיזה עון בזה, נאמר כי הוא עזב היראה, כי מיראת השם שלא יזכיר שמו לבטלה, והי' המענה על זאת השאלה ודחיית זה המאמר כו', ועוד אזהרת עשה הוא וכל אזהרת עשה לא שמה אזהרה, רצה לומר שזה שאמרת אזהרתי' מאת ה' אלקיך תירא אינה אזהרה כי הוא ציווי, והוא מצות עשה ואין מזהירין בעשה, עכ"ל. נראה, כי הרמב"ם מפרש כיון שהוא עשה, לא שייך לומר כלל שהיא אזהרה. ואפשר זה ג"כ כוונת הגמרא בתמורה לפי דעתו.
עוד הביא הרב מועדי ה' ראי', מדתנן בשבועות (מה, א) אחת שבועות העדות ואחת שבועת (ביטוי) [הפקדון] דפסולין לשבועה, ולא קחשיב מוציא שם שמים לבטלה. אישתמיטתא ליה אחר המחילה שהב"י בסימן פ"ז בחה"מ הביא משם הגהות מרדכי, דהמוציא ש"ש לבטלה פסול לשבועה, ונראה דה"ה דפסול לעדות. ועיין בשו"ת רמ"א (סימן י"ב וסימן י"ג) בתשובת ר' נפתלי, וכ"כ בכנה"ג (סימן לד בהגהות הטור אות י"ח), ואע"פ שבדברי אמת (בקונטרסי' דף לה) תמה על זה, מ"מ כבר כתבתי ליישב שם בתמורה. וי"ל, לדעת המרדכי ושאר הגדולי' כיון דמוציא שם שמים הווה כשבועות שוא, זה נכלל במה ששנה שם במשנה שבועת שוא אינהו וכל אביזרייהו.
עוד הקשה בשם מהר"ש חיון בבני שמואל, דא"כ למה אם מסתפק בברכת המזון אם בירך חוזר ומברך, ואם יברך מספק מצוה, נכניס עצמינו בספק לא תשא. והנה באמת לא מצינו מפורש דאם מסופק בבהמ"ז אם בירך דיחזור ויברך, ואדרבה לכאורא משמע מהא דאמרו בפ' מי שמתו (כ, ב) נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן, למאי נפקא מיניה להוציא אחרים ידי חובתן, ולמה לא אמר נפקא מיניה אם היא מסופק אם בירכה ברכת המזון, אי מדאורייתא הוא צריכה לחזור ולברך, ואי מדרבנן לא תברך, אלא ש"מ דאפילו בגברי דהוא דאורייתא לא יברכו מספק[5].
עיין באחרונים. והנה למדו דין זה לחזור ולברך מספק אם קרא ק"ש[6] וספק אמת ויציב. ומק"ש אין ראי' דאין שם ברכה. ומאמת ויציב י"ל דלא יסיים בברכה, ודלא כמו שכתבו התוספות דבברכה איירי[7]. מיהו אף אם נימא דגם בהמ"ז צריך לברך מספק נמי לא קשיא, דלא מבעיא להסוברים דספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא, א"כ מדאורייתא חיובי' עליה רמיא עד שיצא מבית הספק וידע, לקיים המצוה כתקנה. אלא אפילו להסוברים דספק לחומרא הוא מדרבנן, מ"מ י"ל דוקא איסור הספק, שלא אסרה התורה הספק אלא הוודאי כמו ממזר וודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא (קידושין עג, א), אבל בספק אם קיים עשה צריך לחזור ולעשות המצוה מדאורייתא.
אמנם אף [אם] נימא דמן התורה פטור ורק רבנן הוא דחייבוהו, הם אמרו לברך וכיון דמצד תקנת חכמים חייב לברך אין כאן לא תשא, ומ"ש זה מכל הברכות בין ברכת המצות בין ברכת הנהנין שכולן דרבנן וכיון שהם תיקנו לא שייך בלא תשא, ואפילו על מצוה דרבנן מברכין כמו שאמרו בשבת (כג, א) והיכן צונו. וכן כתב הרמב"ם בתשובה (פאר הדור סימן כו) הביאו בכנה"ג (הגהות בית יוסף) ובפר"ח או"ח סימן (ס"ו) [סז, א], כל היכא דהחיוב ברור, כגון ספק קרא ק"ש וספק נטל לולב חוזר וקורא עם הברכות, וכן נוטל לולב ומברך. ומכ"ש כאן בבהמ"ז דהיא גופא המצוה, פשיטא שחוזר ומברך. וכמדומה שהאחרונים האריכו בענין זה, בשמש צדקה ובספר כהונת עולם, ואין בידי כעת ספרי' הללו.
ובמועדי ה' רצה לומר, דכשם דעשה דוחה ל"ת כך ספק עשה דוחה ספק ל"ת. ושוב דחה ממשנה שלימה ביבמות (ק, ב) בספק בן ט' לראשון ספק בן שבעה לאחרון הוא מטמא להן והן אין מטמאין לו[8]. ואני תמה על הרב מועדי ה' דנהירין ליה שבילי דכולה תלמודא, איך לא אישתמיטתי' דטומאת כהנים עשה ולא תעשה הוא כדאמרינן בב"מ דף ל' אילימא לכהן והוא בבית הקברות, האי עשה והאי עשה ולא תעשה הוא, ופירש רש"י גבי כהן איכא ל"ת לנפש לא יטמא ועשה דקדושים תהיו, והרי"ף פירש עשה דוקדשתו. וא"כ פשיטא דספק עשה לא דחי ספק ל"ת ועשה, ואפילו ספק עשה לבד לא דחי דאין עשה דוחה עשה. ועוד הרי איכא מחלוקת בזה אי הכהן חייב לטמאות לקרובי' כשיש שם ישראל, ויש סוברי' שאינו חייב, דלא גרע מישראל (ראה שו"ע יו"ד שעג, ה) וכ"כ מהרש"א בסוטה דף ג', וכ"כ הרב ג"א בפ' שמיני על פסוק ויאמר משה אל מישאל ואל אלצפן, מכאן שאין מטמאין למתים. ועיין מ"ש בספרי יד דוד שם בסוטה, ובספר יגל יעקב בסוטה המחבר מהרב מועדי השם. נמצא לדעת הסוברי' דאין חיוב לטמאות בלא"ה לא קשה כלל.
עוד הביא הרב מועדי ה' ראי' דאין ספק עשה דוחה ספק ל"ת, מהא דאמרו בשבת קלה (ע"א) ערלתו וודאי דוחה שבת, ולא ספק דוחה שבת. וגם זו אין ראי' דהרי גם שבת עשה ול"ת הוא. וע"ש בתוספות דכתבו, דהך לימוד דערלתו אסמכתא הוא לספק דמסברא ידעינן[9]. וע"ש מה שכתבתי בספרי הנדפס, ובספרי קובץ על יד שם. [ושוב ראיתי מ"ש הרב בהשמטו' דף קל"א].
אמנם וודאי אע"פ שראיות אלו של הרב אין מכריעות דספק עשה אין דוחה ספק ל"ת, נראה דכן הוא[10]. וראי' מנזיר שנטמא בספק דבריש פרק שתי נזירים (נזיר נז, ב) מקשה הגמרא, והא עביד הקפה, ומוקי לה באשה וקטן, וכן פסק הרמב"ם (נזירות ט, טו), אלמא דמספק לקיים העשה של תגלחת אינו עובר בל"ת דהקפה. וכן שם באותו הפרק, תגלחת הנגע דוחה תגלחת הנזירות בזמן שהוא בוודאי, אבל בזמן שהוא בספק אינו דוחה. ועוד כהנה רבות.
ומה שכתב הרב דבעי מ"ש מוודאי עשה, אפשר לומר, דהא דעשה דוחה ל"ת קאמר הגמרא ביבמות (ז, א), לאו דל"ת חמירי מניה ואפ"ה דחי, אלא גזירות הכתוב הוא דילפינן מכלאים בציצית או משאר לימודי'. וא"כ אין לנו למילף אלא מה שאמרה התורה בפירוש, אבל ספק עשה לא אמרה דלידחי לא תעשה כיון דחמירי, דכשם דוודאי ל"ת חמירי מוודאי עשה כן ספק לא תעשה חמירי מספק עשה.
ועוד י"ל, כשאמר ר' יהושע בזבחים (פ, א) גבי מתן ארבע שנתערבו במתן אחת, כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך, כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך. ה"ה טוב יותר לבטל ספק עשה בשב ואל תעשה, מלבטל ספק לא תעשה בידים.
וספר הלכות קטנות שהביא הרב אין בידי לעיין בו.
ועיין בספר [ה]מכריע (סימן עח), שהאריך לדחות דברי ר"ת דנשים מברכות, ודעתו כדעתי דטעם דפלוגתא רבי יוסי ור' יהודה הוא משום בל תוסיף, דר' יהודה ס"ל דאף דאין מכוונת איכא בל תוסיף, וכחד תרוצא פרק המוציא תפלין (עירובין צו, א) דלעבור על בל תוסיף לא בעי כוונה, ור' יוסי סבר דבעי כוונה ולכן מותר לסמוך, אבל כשמברכת על המצות אף לר' יוסי איכא בל תוסיף ומשום ברכה לבטלה, עיי"ש בארוכה. ועיין מה שכתבתי בספרי הנדפס בזה על דברי מהרש"א. ועיין ברכי יוסף (סימן תקפ"ח), וכנראה שאז לא נדפס עדיין ספר המכריע. וספר מחזיק ברכה אין בידי.
והרב ברכי יוסף (או"ח תקפט, ב) העיר על הר"ן, דבסוף ר"ה (ט, ב ד"ה ולענין ברכה) כתב כדברי התוספות, דמשום ברכה שאינה צריכה ליכא דהוה דרבנן, ומזה מוכח דלא שרי ר' יוסי בסמיכה גמורה, ואילו ממ"ש הר"ן ברפ"ב דסוכה (ט, ב מדפה"ר) מוכח דס"ל דר' יוסי שרי סמיכה גמורה אף דהוה מדאורייתא אסור, ע"ש.
ואפשר לומר, דמ"ש הר"ן דמשום ברכה שאינה צריכה ליכא דהוה דרבנן, אין כוונתו דאילו הוה מדאורייתא לא הוי שרינן, אלא האמת נקט. והרי בספר המכריע אף שחולק על ר"ת ס"ל דברכה שאינה [צריכה] מדרבנן, כן יש לומר דלהכי כתב שהוא מדרבנן משום שהאמת כן. ותו דבשלמא בסמיכה אע"ג דאסור לעבוד בקדשים, מ"מ התורה התירה לסמוך, ובשעת סמיכה לא שייך עבודה, א"כ כיון דהתורה התירה לנשים דרשות היא בידם, א"כ לא שייך עבודה כלל. אבל בברכה שאינה צריכה, נהי דהתורה התירה להם לעשות המצוה אבל ברכה מי התיר להם, דהוא איסור בפני עצמו, וברכות אין מעכבות, ולכן הוצרך הר"ן לומר דהוה מדרבנן.
שוב עיינתי בר"ן רפ"ב דסוכה (שם), ואינו מוכח כלל מדבריו דהוא סבר דיש בסמיכה איסור דאורייתא, אע"ג שכתב כגון סמיכה בקרבן שהוא סומך עליו בכל כחו ומשתמש בקדשים, אפשר דסבר הר"ן דגם סמיכה בכל כחו ליכא איסור דאורייתא, אלא איסור דרבנן, כי סמיכה לא מקרי עבודה ממש שיהי' אסור משום עבודה.
ואע"ג דבפ"ב דפרה (מ"ג) תנן, רכב עליה, נשען עליה פסולה משום עבודה, חדא נשען שאני שהוא מונח בכל כחו על הבהמה והוה עבודה, ובפרק ב' דזבים משנה ד' פירש הרמב"ם, ונשען לסמוך בעצם ברוב גופו עליו, וא"כ בסמיכה אע"פ שסומך בב' ידיו בכל כחו, י"ל דלאו עבודה לאסור מדאורייתא. ותו דהרי בסוטה מ"ו (ע"א) אמרינן, דעול פוסל בין בשעת עבודה ושלא בשעת עבודה, אבל שאר עבודות לא פסלי אלא שיהי' כוונתו לעבודה, וא"כ נראה דכל שאין כוונתו לעבודה לא מקרי עבודה, וה"נ בסמיכה אין כוונתו לעבודה אלא לקיים המצוה.
אמנם לפ"ז בגמרא דחגיגה (טז, ב) דמקשה, משום נחת רוח לנשים עבדינן עבודה בקדשים? ומתרץ באקפוי ידייהו, משמע דקושייתו הי' כיון דאיסור דאורייתא הוא איך מתירין לנשים, ומתרץ באקפוי ידייהו דהוה רק איסור דרבנן, ומוכח לפ"ז דלר"ל איסור דאורייתא לא שרינן לנשים, אבל איסור דרבנן שרינן. אמנם אם נאמר דסמיכה בכל כחו לא הוה אלא מדרבנן, א"כ אקפוי ידייהו אפילו מדרבנן אינו אסור, וא"כ קשה דא"כ מוכח דאפילו איסור דרבנן לא שרינן לנשים רק היכי דלא הוה איסור כלל, ורק ר' יהודה אוסר משום בל תוסיף כדעת רש"י ומכריע. ובלא"ה דברי הר"ן בסוכה קשי', דמאין למד שסמיכה בכל כחו מותר, הא אדרבה הגמרא בחגיגה מסיק דרק באקפוי ידא.
הן אמת דהרב קרבן אהרן בדף ד' כתב, לדעת רש"י בחולין דהי' מתיר סמיכה בכל כחו, ע"ש. ובאמת שכן יראה לכאורא לדעת רש"י כמו שכתבתי, כיון דלדעת רש"י האיסור לר' יהודה משום בל תוסיף וזה שייך אם עושה מצוה, אבל באקפוי ידא לא שייך בל תוסיף. אמנם סוגיא דחגיגה קשה, דשם מוכח מהמגמרא דהוה באקפוי ידא. והרב קרבן אהרן נדחק בזה וכתב דמיירי בקרבן שאינו שלהן, והא מילתא וודאי דחיק טובא. ועיין בברכי יוסף סימן תקפ"ו.
ואפשר לומר לדעת רש"י, דהא משמע דר' יהודה ור' יוסי בקראי פליגי, דר' יהודה סבר מדכתיב בני ישראל - התורה מיעטה בנות ישראל דאסורין בסמיכה, ור' יוסי סבר דהתורה לא מיעטה, רק מיעטה הנשים מחיובא דאין חייבות כמו האנשים, אבל אם רצו לסמוך סומכין. מעתה קשה, איך אפשר לומר דבאקפוי ידא דוקא מתיר ר' יוסי, אבל סמיכה בכל כחו אסור, א"כ במאי פליגי ר' יהודה ור' יוסי בפרשא דקראי, דהא וודאי לתרווייהו התורה מיעטה הנשים מסמיכה גמורה, ומאי דפליגי באקפוי ידא זה לא תליא בפרשא דקרא, דהא אף לר' יהודה מדרבנן הוא דאסר, וא"כ התורה לא מיעטה, וא"כ לא ה"ל להסמיך פלוגתייהו בקרא. אלא דבאמת בקרא פליגי בסמיכה גמורה, דלר"י (-דלר' יהודה) ממעט להו, ולר"י (- ולר' יוסי) לא ממעט להו אלא מחיובא ולא מרשות. והך סוגיא דחגיגה אפשר לומר דדיחוי בעלמא היא, דבאמת אף דסמכו בכל כחו נמי שריא. ועיין מה שכתבתי במנחות דף צ"ג, ועיין בחולין דמשמע דאיכא פלוגתא אי סמיכה בכל כחו בעינן.
אמנם התוספות בחולין (פה, א ד"ה נשים) פירשו, דדוקא באקפי ידא מתיר ר' יוסי, וכדאיתא בסוגיא דחגיגה. ואפשר לומר לדעת התוספות דוודאי ר' יהודה ור' יוסי בסמיכה גמורה בכל כחו פליגי בפרשא דקרא, ומן התורה סמיכה גמורה רשות לנשים, אמנם כיון דהוה עבודה בקדשים רבנן אסרוה, אבל אקפי ידא דליכא רק איסור דרבנן העבודה עצמו שרי. ור' יהודה אף בזה אסר דמחזי כסמיכה, אבל לר' יוסי כיון דסמיכה גופי' מדאורייתא שריא, לא אסרו באקפי ידא. וא"כ מוכח דאיסור דרבנן שרי. והרב קרבן אהרן כתב, דלדעת התוספות בר"ה סמיכה גמורה שרי לנשים ואף איסור דאורייתא שרינן, וזה לכאורא כדעת הר"ן. ובאמת מדברי התוספות אין הכרח כל כך כמ"ש הרב ברכי יוסף.
ואפשר עוד לומר לדעת הר"ן בסוכה, מה שכתב דסומכת בכל כוחה היינו מדאורייתא, התורה אמרה רשות אבל חכמים אסרו[11] כמו שכתבתי.
ושוב ראיתי במשחא דרבוואתי שכתב וז"ל: דדוקא היכא שעוברת על מצות דרבנן שרי, כגון תקיעה שאינו אלא שבות, ואע"ג דבסמיכה יש איסור משתמש בקדשים שהוא איסור דאורייתא, הסמיכה אינו שימוש גמור לאסור מדאורייתא ואינו אלא מדרבנן, ודייקא מלשון ראבי' שכתב, אע"ג דדמי קצת לעבודה בקדשים, וכן הגהות מיימוני בשם ר"ת ושאר פוסקי' דומיא דסמיכה וכו', אע"ג דקצת נראה כעבודה בקדשים, אלמא דאינו משתמש ממש אלא דדמי קצת, עכ"ל.
ולא ידעתי כוונתו, דאי כוונתו לסמיכה גמורה דלא הוה משתמש ממש ואינו אסור מדאורייתא, א"כ אין ראי' כלל מדברי ראבי' ומהגמ', די"ל דסברי כהתוספות בחולין וכפשטות הסוגיא בחגיגה דלא שרי רק באקפי ידא, ואי כוונתו ג"כ לאקפי ידא, לא הוה צריך להביא ראי' מדברי ראבי' והג"מ, הרי כן מוכח מסוגיא דחגיגה דבאקפי ידא ליכא איסור דאורייתא, דאל"כ לא הוה משני מידי.
♦ ♦ ♦