מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
האם חמץ נחשב לממונו, ואם נחשב לבעלים בכל איסורי הנאה שלו
כידוע, נחלקו הראשונים בכמה מקומות בדין אסורי הנאה - האם הם נחשבים כהפקר או דהבעלים עדיין חשיבי בעלים, והאיסורים רק נחשבים כדבר שאינו ברשותו. ראה בקונטרס מקיף של המרחשת (ח"א סימן א) המביא את השיטות. ובתו"ד הקשה מהגמ' ב"ק מה:, דמבואר דאינו יכול להקדיש שור שלו שדינו להסקל מחמת שהוא נגח אדם. ומוכח דאסו"ה אינם שלו, דאם הוי שלו ורק אינם ברשותו להשתמש בהם, וכפי שנקט הקצוה"ח בסימן תו, הרי קדושת הגוף חלה על דבר שאינו ברשותו, כמו שהוכיח הקצוה"ח בעצמו בסימן קיז מדברי הריב"ש [וכן מבואר בזבחים פח., דאפשר להקדיש ערלה ורק דאינו קרב מדין ממשקה ישראל, וכ"מ בתוס' חולין קמ, א ד"ה למעוטי, דאפשר להקדיש בהמת עיה"נ]. עוד העיר המרחשת שם מלשון רש"י פסחים ו: שכ' על הגמ' שני דברים אינם ברשותו של אדם חמץ בפסח ובור ברה"ר, וכתב רש"י ד"ה דלאו דחמץ הוי "אינו שלו".ומצאתי דבר חדש בס' בית מאיר (באו"ח סימן תלא, וביו"ד סימן רכא), שכתב דאף אם אסו"ה הוי אינו ברשותו, מ"מ באסו"ה דעיר הנדחת, ואסו"ה דשור הנסקל, וכן אסו"ה דחמץ, דמצוותם בשריפה גם מחמת מצות תשביתו, בזה הוי אינו שלו. וז"ל: "ומה דבחמץ בפסח מקרי לאו דידיה ע"כ מפני שחיוב התורה עליו להשביתו והוי כרשות אחרים עליו" עכ"ל. וסברא זו רמוזה גם בצל"ח במסכת פסחים בהשמטות לפ"ק, וראה עוד במקור חיים בסי' תלא סק"ג. ובזה ניחא דברי רש"י בפסחים הנ"ל, שכתב דחמץ הוי אינו שלו, והיינו דאפי' אם כל אסו"ה הוי שלו ורק דאינו ברשותו, חמץ גרע והוי אינו שלו.
וביאור הדברים נראה דבחמץ וע"ז דין שריפה בהם הוא בעצמותם להכחידם מהעולם, ואין השריפה רק מחמת תקלה שלא יהנו מדבר האסור בהנאה, אלא הם עומדים לשריפה דכך הוא מצוותן. ובשל כך נפקע דין בעלים דידיה, דבנכסי עיר הנדחת מצוותם בשריפה מחמת היותם ע"ז, וכן בשוה"נ הוי דין נפרד לסוקלם כמו שיבואר להלן, וכן בחמץ חייב לשורפם לר' יהודה בפסחים כא משום קיום מצות תשביתו, זולת דין אסו"ה שלהם. ולהכי הוי הפקעה מדין בעלות דידיה, שהרי התורה מצווה להכחידם מהעולם ואיך יחשב לבעלים עליהם. משא"כ בכל אסו"ה, דדין שריפתם בא כדי שלא יהא תקלה בהם, מש"ה חשיב שלו ורק הוי אינו ברשותו.
ויש להוסיף דלענין חמץ דברי הבית מאיר מתאימים יותר לרבי יהודה, דס"ל בפסחים ריש פרק שני כא. דמצוותם בשריפה, אבל לרבנן שם, הסוברים דמפרר וזורה לרוח, והוי רק מצוה בגברא שלא יהא לו חמץ, וכדברי המנ"ח במצוה ט ובחי' הגר"ח על הרמב"ם בהל' חו"מ, בזה י"ל דהא דצריך לפוררו אינו מפקיע דין בעלים דידיה, כיון דל"ה מצוה בחפצא של הכחדת הדבר מהעולם. ודנתי כבר במאמרי באוצר גליון יד עמוד לט ולהלן בגדרי מצוות תשביתו לרבי יהודה ולרבנן, קחנו משם.
♦
דבר שמצותו בשריפה כתותי מיכתת שעוריה
והנה, בהגר"א באב"ע ריש סי' קכד – על דברי הרמ"א בס"א שהביא את הר"ן דבכתב גט על דבר שצריך ביעור מהעולם הגט בטל, כתב דלא מצינו בש"ס שאמרו כתותי אלא באותן שצריכין לבער כמו בע"ז בזה אמרי' כתותי מיכתת שעוריה ולא בשריפת ערלה וכיוצא. ובזה תירץ את קושיית התוס' בסוכה לה, א (ד"ה לפי), שהקשו דנימא דאתרוג של ערלה פסול משום דכתותי מיכתת שעוריה, והתוס' לשיטתם בסוטה כה, ב סוד"ה לאו, דגם בכלאי הכרם אמרי' מיכתת שעוריה. וכוונת הגר"א לישב דדוקא בעיה"נ הוי דין שריפה בחפצא לאבדו, משא"כ בכל אסו"ה, גם בהנך דטעונים שריפה, דין השריפה בהם הוא כדי למנוע תקלה. וראה בהעמ"ש על השאילתות פרשת מצורע, שאילתא פח, אות יז, שהביא את דברי הגר"א והוכיח כן מהשאילתות שם, והוסיף דבחמץ בפסח ודאי מיכתת שיעוריה, וניחא לדברינו, דבחמץ הוי מצות שריפה בחפצא מדין תשביתו.ונראה דזו כוונת הריטב"א בסוכה שם, שכתב דליכא חיוב שריפה בערלה. ובזה מיושב תמיהת המנ"ח מצוה רמו על הריטב"א, דאכן כוונת הריטב"א דל"ה מצוה בחפצא אלא עיקרו משום תקלה, וכדפי'. וכן מבואר ברש"י שלהי תמורה לד, א ד"ה כל הנשרפים, שכתב דהנשרפין לא יקברו דילמא אתי איניש ואשכח להו ואכיל להו, והרע"א בגה"ש שם הקשה דאמאי צריך לזה, הא כיון דמצותו בשריפה פשיטא דלא יקבר לבטל מצותה. ומוכרח דכוונת רש"י היא דבכל אסו"ה השריפה באה כדי למנוע תקלה, ושריפה היא המעלה הגבוהה במניעת התקלה ליהנות מהם, ונתבאר עוד בהערותי על תורא"ש סוכה שם הוצאת מוה"ק עי"ש. ואפשר דנ"מ דבערלה, דהשריפה היא משום תקלה, חיוב השריפה הוא על הבעלים, ולא דמי לחמץ וע"ז, דהכל מצווין לבערו, וכ"כ בס' דברי חיים להגר"י מלונטשיץ (סימן א ד"ה בהא) עי"ש.
ובמנ"ח שם מצוה רמו תירץ את קושית תוס' בסוכה דנ"מ באתרוג של ערלת חו"ל דאינה טעונה שריפה, וכדבריו מבואר בתוס' רי"ד בסוכה שם, דערלת חו"ל מותרת בהנאה ואינה טעונה שריפה. ובתוס' רבינו אלחנן בסופ"ק דע"ז כתב דערלת חו"ל אינה טעונה שריפה דהא ספיקא מותר. והיינו דאפי' אם היא אסורה בהנאה הוי איסור בפ"ע, וכמש"כ במלבושי יו"ט (ח"ב קונט' חובת קרקע סימן א). אולם, רבינו יונה בשע"ת (ש"ג אות פג) כתב דערלה בין בארץ בין בחו"ל מצוה לשרוף אותה באש. וראה בדין שריפת ערלה בשו"ת חת"ס או"ח סימן קפ ויו"ד סימן רפו, ובמהרש"ם ח"א סימן נד, ובראשית בכורים סימן ג.
♦
אפר אסורי הנאה הנשרפים האם שייך לבעלים
ונראה דיש נ"מ בזה. והנה, כל אסו"ה הנשרפין דינם הוא דאפרן מותר, כדאי' במתני' בתמורה לג, ב, ויש לדון אם האפר שייך לבעלים או דהוי הפקר. ולכאורה להנך ראשונים דס"ל דאסו"ה הוי אינו שלו, ובפרט באסו"ה דע"ז וחמץ, דנתבאר דלכ"ע כיון דהוי חיוב שריפה בחפצא לאבדם, י"ל דבשרפן האפר הוי הפקר. אך יש לדון דהאסו"ה מפקיע את הבעלות ואין לדבר שויות לבעלים, אבל כשפקע האסו"ה, דנעשה מצוותן, שוב הוי דבעלים. וכך נראה לכאורה ברשב"א קדושין נו, ב שתירץ על הקושיא דאשה תוכל להתקדש באסו"ה מכיון דאפרן מותר, ותירץ דכי קלי ליה הו"ל כגופא אחרינא ולא זהו מה שקידשה בו הילכך אינה מקודשת עכ"ל. ומשמע דבלא"ה הוי של המקדש, אך י"ל דלתירוץ דהוי כגופא אחרינא זהו הטעם דאינה מקודשת, דל"ה ממון דבעל. וכ"נ בצל"ח בפסחים בהשמטות לפ"ק, שכתב דבכל אסו"ה דשרי שלא כדרך הנאתו, הוי לכ"ע ולא לבעלים. וכן מפורש בריטב"א קדושין שם, שתירץ דכיון דהשתא לית בהו דין ממון אינה מקודשת דכי שריף להו לבערינהו לאו דידיה נינהו וכל הקודם זכה באפרן עכ"ל. ועי' באחיעזר ח"ג סימן א סק"א שהביא מהתומים בסי' קמא סק"ז והחת"ס בשו"ת או"ח קפ דאפר אסו"ה הוי דבעלים.ובכו"ח לרע"א (תניינא סימן לה אות טז) כתב: "מ"מ לענין קדושין שאני דכל שמגיע לה הנאת ממון מהני, דהרי תוס' והר"ן ס"ל דמשום אפר מקודשת וכן לתוס' משום שלכד"ה, אף דמ"מ לא מקרי ממונו בשביל כך דהרי אמרי' חמץ אינו שלו ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ולא אמרי' דמקרי שלו משום האפר או משום שלכד"ה" עכ"ל. הרי דהרע"א הסביר דלא חשיב דידיה מחמת האפר, אלא דגבי קדושין מהני דחשיב דנהנית מכח הבעל, ויש לדון בזה מדברי התוס' בפסחים כט, ב ד"ה אין פודין, עיש"ה.
♦
אסורי אכילה הנאה שנתערבו ברוב היתר למי הם שייכים
בנחלת צבי (על גליון השו"ע יו"ד סימן צט) הביא להקשות דאסו"ה ליהוי ממון של הבעלים, להנך דמותר לבטל איסור מה"ת, ותירץ דכיון דאסו"ה הוי אינו שלו, כל מי שמבטל והתירו הרי זה שייך למבטל. אמנם, יעוי' בפרמ"ג ביו"ד ריש סימן קט במש"ז סק"א, שכתב דבאיסור שנתערב בהיתר של חברו, מקבל בעל האיסור חתיכה כפי החתיכה שהיתה לו אף שכעת שוה יותר. וכ"נ בנתיבות בסימן רלד סק"ב. ובאור זרוע בע"ז (פ"ה סימן רפז) ובהגא"ש (ע"ז עד, ב) כתבו דבחתיכת נבלה של ישראל אחר צריך לפרוע לראובן חתיכה שלו, והו"ד בעמודי אור סימן נה. והסתפק העמודי אור שם כמה דמים יפרע לו, אם דמי חתיכת נבלה כמו שהיתה שוה קודם שנתערבה שהיו דמיו מועטין, או כפי שהיא שוה עכשיו אחר התערובת, שדמיו כשאר החתיכות הכשרות. והסיק עפ"י הירושלמי דישלם לבעל הנבילה דמי נבילה, ומה ששוה עתה יותר יחלוקו עכ"ד העמודי אור. וכוונתו לירושלמי בתרומות פ"ה סוף ה"ב ל, א, דמבואר בדינא דסאה תרומה שנפלה לחולין דיחלוקו, היינו דהבעלים והכהנים מתחלקים בשווי שבין תרומה לחולין. ועי' ברידב"ז ובגליוני הש"ס על הירושלמי תרומות שם, וכן בספרו בית האוצר (ח"ב מערכת ב כלל יח אות יד דף מח), ובפרי יצחק (ח"א סימן טו ד"ה אכן). ובברוך טעם (שער התערובת דין ג פ"ה) כתבו דמשלם כפי דמי האיסור. וראה עוד בספרו של אא"ז "נרות אהרן" על הרמב"ם - לאחד מגאוני ירושלים לפני למעלה ממאה שנה רבי אברהם אהרן פראג זצ"ל - בהל' מאכ"א עמוד קעד שהאריך בזה.ויש לדון דתליא במח' הראשונים הידועה אם בביטול ברוב האיסור נהפך להיות היתר, ואז נמצא דהשביח את של חבירו, אך להנך ראשונים דשרי לאוכלו רק משום דתולים שהוא ההיתר ובב"א אסור לאכול הכל, שוב לא חשיב שהשביחו אלא רק גורם שיושבח מחמתו. ראה בשו"ע יו"ד ריש סימן קט גבי איסור שנתערב, דמותר לאוכלן אדם אחד כ"א בפ"ע, אבל לא יאכל שלשתם יחד, ויש מי שאוסר לאכלם אדם אחד אפי' זא"ז (כ"ה בתוס' חולין ק, א ד"ה בריה, ובסמ"ג לאוין קמא), ובש"ך הביא מהרשב"א (תוה"ב ב"ד ש"א) דכשאוכל הא' אני אומר זהו של היתר, ואפי' באחרון אני אומר מה שנאכל ראשון היה של איסור וכבר הלך לו וזה של היתר הוא, ועי"ש בט"ז והגר"א באות ה ובפרמ"ג דמבואר דהיינו מדרבנן, אבל מהתורה מותר לאחד לאכול גם בב"א. ובקר"א נזיר לה, ב כתב דלהרשב"א אסור בב"א מהתורה. ועי' בתוס' רי"ד ב"ב לא, ב שכתב דמהתורה באדם א' אסור שלשתם שהרי בבירור אכל חתיכה של חלב, וברא"ש חולין פ"ז סימן לז כתב דלא משום ספקא שרינן ליה אלא משום דגזה"כ דאחרי רבים להטות ונהפך האיסור להיות היתר ומותר לאוכלן אפי' כאחת. וכ"כ בש"מ בזבחים (בש"ס וילנא עג, ב אות ג) דע"י ביטול ברוב הוי כהיתר גמור, והביאו דיש שהיו אוסרין, כמו דין נבילה בשחוטה דמטמאה במשא, וס"ל דצריך לסלק מן הכל כנגד האיסור. ודחה הש"מ דכיון דנתבטל הוי כהיתר גמור והא דנבילה טומאה שאני. ועי' בשע"י (ש"ג פ"ז) ובקו"ש ח"ב (חולין אות לו, וב"ב אות קכז), ובחזו"א (יו"ד סימן לו סק"ד ולהלן).
♦
חיוב סקילה בשור שנגח
בגמ' ב"ק מא: אמרי' דשור תם שהרג אדם בעליו פטורין מחצי כופר דהביאהו לב"ד וכו', ובמהר"ץ חיות שם הקשה דמשכח"ל גם בשור תם גבייה מגופו ע"י הנאה שלא כדרך. וכיו"ב קשה בעיקר הדרשא דשור הנסקל אסור בהנאה מקרא דכתי' בעל השור נקי, היינו נקי מנכסיו, והרי אית ליה זכות להנות בשלא כדרך הנאתו? והצל"ח בפסחים שם הקשה בהא דא"א להקדיש שור הנסקל, כדאמרי' בב"ק מה., והרי אית ליה שלכד"ה. ונראה לתרץ עפ"י הבית מאיר הנ"ל, דבשוה"נ מחמת דין וחיוב סקילה הוי אינו שלו, והבית מאיר שם הביא את שון הגמ' ב"ק עא דלאו דידי', וא"כ גם ההנאה שלא כדרך הנאתו שייכת לכל מי שירצה, ואינה רק לבעלים.ונראה דזו כוונת הר"מ בפ"ד מהלכות ע"ז הי"ב במש"כ דעיה"נ הוי כאיסו"ה דשוה"נ, ומה כוונת הרמב"ם בדמיון של עיר הנדחה לשור הנסקל? אלא דשניהם דינם בחפצא הוא לישרף וליסקל, ולהכי הוי אינו שלו [והר"מ אתי לאפוקי מתוס' חולין הנ"ל, דס"ל דאפשר להקדיש עיה"נ]. וכ"נ במאירי ב"ק שם, שכתב דבשוה"נ אינו מוקדש שאין לו בו זכות כלל עי"ש. ולפ"ז ניחא היטב הא דאינו יכול להקדיש שוה"נ אחר גמ"ד, דאסו"ה דשוה"נ מחמת מצות סקילה עושהו כאינו שלו, ואיכא חסרון בעלות להקדישו. ולפ"ז י"ל דלענין שלכד"ה הוא ל"ש לבעלים כלל ול"ח גביה מהבעלים, דכיון דהוי כהפקר כ"א יוכל לזכות בשלכד"ה, וניחא שפיר כל הקו' הנ"ל. ומה"ט י"ל בנידון הנ"ל דבמבטלו ברוב יהיה שייך למבטל ולא לבעלים, כיון דל"ל זכות בו, וכמש"נ.
והנה, בתוס' בזבחים עא ע"א (ד"ה אפילו) וסנהדרין פ ע"א (ד"ה בשור), כתבו דאף לר"ת דשוה"נ נאסר בהנאה רק אחר סקילה, ומחיים מותר, מ"מ אינו יכול למכרו אחר גמ"ד דכיון דדינו ליסקל ל"ל דין בעלים. ודבריהם צריכים ביאור. ונראה דהביאור הוא דמחמת דין סקילה שחל בגמ"ד הופקע ממנו דין בעלים למכירה, והיינו דאף דהוא מותר בהנאה ויכול להשכיר לרדיא וכיו"ב, מ"מ דין בעלים למכירה לית ליה. וכעי"ז כתב בשפ"א בזבחים שם, דלגבי הבעלים גם לר"ת הוי אסו"ה כדי שיקיים דין סקילה, ולהכי אין הבעלים יכול למוכרו. ומצאתי בצל"ח בהשמטות בסופ"ק דפסחים שם, שכתב דשוה"נ מחמת מצות סקילה ל"ה בעלים, וכן כן גם לר"ת, ומה"ט כ' דלענין שלכד"ה שייך לכ"א ולא לבעלים דהוי כהפקר, עי' בדבריו סיוע למש"כ.
ונראה בדעת ר"ת דה"נ גם מחיים נאסר לאוכלו בתורת בשר, ואין כוונת ר"ת דרק אחר שחיטה חל האיסור, אלא כלשון תוס' בסנהדרין שם דמחיים חל עליהם האיסור לישחט ואם שחטן אסורין דעבדה כעין בשר. וכיו"ב מובא בכתבי הגרי"ז בזבחים שם, דגם לר"ת חל בגמ"ד אסו"ה לענין אחר סקילה ורק דבחיות ליכא אסו"ה. ומה"ט דן שם דהגיזה תהא אסורה, והיינו דהוי יוצא מהחי. והרי חזינן דולד שור הנסקל אסור והיינו באיסור יוצא. אמנם, הר"ן בסנהדרין שם כתב דלר"ת דלא נאסר מחיים לא יאסר הולד, ולכך הקשה דאמאי ולד הנוגח אסורה להקרבה. אולם, במנ"ח במצוה נב כתב דהגיזה והחלב של שוה"נ לר"ת יהיו מותרים, כיון דעדיין הוא חי. והאו"ש בפ"ד הכ"ב כתב לדייק מלשון הרמב"ם שכ' דשוה"נ הוי כבהמה טמאה, דהיינו דחלבה וגיזתה אסורין עי"ש.
וביסוד דברינו, דבשוה"נ דאיכא מצות סקילה גרע מכל אסו"ה ולהכי הוי אינו שלו, יש להמתיק את הדברים, דבשוה"נ, שיש לו בעלים, הוי מצות סקילה כעונש על הבעלים, משא"כ בשור הפקר, דין סקילה שלו הוא מדין ובערת הרע וכו'. אמנם, מסתבר דגם בשור הפקר בדין סקילתו נעשה לאיסור הנאה, כיון דיש עליו דין סקילה, אך מ"מ י"ל דבשור שיש לו בעלים כיון דהמצוה והעונש חלים על הבעלים להביאו לב"ד ולסוקלו, זהו המפקיע את דין הבעלות שלו מהשוה"נ, ולהכי גרע מכל אסו"ה.
ועי' ברמב"ן בספר בראשית (ט, ה) שכתב וז"ל: ואין בחיה דעת שתענש או שתקבל שכר ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו שכל החיה שתטרוף אותו תטרף כי גזרת מלך היא, וזה טעם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ואיננו להעניש את בעליו בממון כי אפילו שור המדבר חייב מיתה וכו'. והיינו דחיוב שוה"נ הוא מחמת השור ולא כעונש על הבעלים. ולכאורה כוונת הרמב"ן היא דהוי דין לקיים ובערת הרע. וראה במגיד משנה (פ"י מנז"מ ה"ז), שכתב בדעת הר"מ דובערת הרע לא כתיב אלא באדם, וזה נסתר מהגמ' בחולין קלט גבי עוף שהרג את הנפש דבעי להורגו מחמת ובערת הרע ועי"ש ברש"י. ועי' בתש' הרשב"א (ח"א סי' קיד) שהביא את דברי הרמב"ן, וכתב דגם ר' יהודה, דס"ל דשור דל"ל בעלים פטור ממיתה, מודה דהסקילה אינה קנס לבעלים אלא ס"ל דהוי גזה"כ דהשור נסקל רק בתנאי שיש לו בעלים.
ונראה מוכרח דאכן תרי דיני שוה"נ הם, והרי ילפי' ליה מתרי קראי, דבאית ליה בעלים דין סקילה הוי מחמת הבעלים ומשום ולא ישמרנו דבעי שמירה, משא"כ בשור הפקר דין סקילה גבי הוי מחמת השור לקיים ובערת הרע, והם תרי חיובים נפרדים, וכדיבואר.
והנה שיטת רש"י בכמה דוכתי, הו"ד בתוס' בב"ק מא, ב (ד"ה על פי), דשור אינו נהרג על פי הבעלים דמודה בקנס הוא. והתוס' הקשו דתימה לר"י דהיכן מצינו דהריגת שור הוא קנס. ובאבני נזר אב"ע סימן רלח סקט"ו ובאו"ש בהל' עדות פי"ב ה"ב ד"ה אולם ולהלן פ"כ ה"ז ד"ה אולם תמהו עוד, דהרי גם בשור הפקר דנינן דין שוה"נ, הרי דחיוב הסקילה לאו מחמת בעלים הוא. ובאו"ש בהלכות נז"מ פ"י ה"ו הקשה עוד דאמאי בשור של טרפה אינו נסקל מדין כמיתת הבעלים, והרי גם בלית ליה בעלים נסקל.
ונראה דאכן שני חיובי סקילה יש בשור הנסקל, דבאית ליה בעלים יש דין סקילה מחמת הבעלים ומשום ולא ישמרנו, אבל בשור הפקר דין סקילה הוי מחמת השור, לקיים ובערת הרע. וניחא שיטת רש"י, דשייך פטור מודה בקנס בשור הנסקל, כיון דבשור שיש לו בעלים הוי חיובא דבעלים, ולכן בשור של אדם טרפה אינו נסקל מדין כמיתת הבעלים כך מיתת השור, ואי אפשר לחייבו בסקילה מטעם דלא גרע משור הפקר, דאכן תרי דיני סקילה הם, וכ"נ כוונת האו"ש בהל' נז"מ שם. ומה"ט ס"ל לרש"י דעפ"י הבעלים חשיב מודה בקנס, אף דגם שור הפקר נסקל ולאו מכח הבעלים הוא, וא"כ אמאי מקרי הבעלים בע"ד שהודאתו פוטרת את השור מסקילה, וע"כ דבאית ליה בעלים חיוב הסקילה הוא כעונש על הבעלים שלא שמרו. וכ"כ הברוך טעם בספרו עטרת חכמים בדעת רש"י. והדברים מפורשים בפירוש רבינו אברהם בן הרמב"ם עה"ת בפ' משפטים עה"כ סקול יסקל וז"ל: "אפשר שיובן מסוד זה שיש בו קנס לבעלים באבדן שורו ממנו, ויש בו מוסר לאנשים בגודל עון הרציחה עד כי יעניש עליה גם את החי שאינו מדבר" עי"ש.
♦ ♦ ♦