בני ברק
אכילת קטניות בפסח - בין חכמי פריז לחכמי איוורא
המאמר שלפנינו יעסוק בשורשיו התורניים-היסטוריים של מנהג ההימנעות מאכילת קטניות בפסח בצרפת. ראשונה נפתח בסקירה קצרה על תולדות רבותינו הראשונים חכמי צרפת בתקופה הנידונה, לאחר מכן נעקוב אחר השתלשלות ומקור המנהג ממבט חדש, ולבסוף נוסיף הערה על הנהוג בימינו.כבר כאן מן הראוי להדגיש שהרקע ההיסטורי נבנה בחלקו על ידי השערות, ואין לראות בו אלא מסגרת לדיון.
♦
"ואחרי ר"ת מלך ר"י בן אחותו (ברמרן) [ברומרוג] ... וגדולים שמשו לפני ר"י הוא האיר עיני החכמים בפילופוליו ובחידושיו. ואלו שמשו לפני ר"י ... ורבינו שמשון משנ"ץ ... ורבינו יצחק אחיו, ור' ברוך בר יצחק אשר יסד ספר התרומה, ור' יהודא בר יצחק מפריש ... חוזרני לחכמי צרפת ואחר שנפטר רבינו יצחק מדנפירא [ -ר"י] מלך רבינו יצחק בר אברהם, ור' שמשון אחיו הלך לירושלים ונקבר תחת רגלי הכרמל בשיבה טובה. אחרי רבינו יצחק {בורמרן} [ברומרוג] [ -ר"י] מלך רבי יודא בפריש, ורבינו שמשון בשנ"ץ ... אחרי ר' יהודא מלך ר' יחיאל, והרב ר' יודא במילון, והרב שמואל בכרך טיירי, והרב רבינו יעקוב באורלניש קרשביא בדרום, והרב ר' נתנאל (בקינוף) [בקינון], והרב ר' משה (באיביה) [באיוורא] …" (מתוך כת"י המועתק בשו"ת מהרש"ל סימן כט).
"ודבר זה חדשתי אותו בילדותי והרציתי הדבר לפני רבני צרפת אל הרב ר' משה בר' שניאור, ואל אחיו ר' שמואל, ואל הרב ר' יחיאל מפריש, על ידי קרובי הרב ר' יונה" (דרשת הרמב"ן לראש השנה).
"כך נראה בעיני אני המחב' יצחק ב"ר משה נב"ה, ושלחתי דברי אל חכמי פרי"ש הרב ר' יחיאל ב"ר יוסף והרב ר' שמואל ב"ר שלמה, והשיב לי הרב יחיאל וזה לשונו..." (אור זרוע ח"א סימן רכה).
בית המדרש בפריז במחצית המאה האחרונה לאלף הקודמת הוקם על ידי בחירי תלמידי ר"י הזקן מדנפייר, לאחר שבשנת ד"א תתקנ"ח הורשו היהודים לחזור לעיר, ממנה גורשו שש עשרה שנה קודם לכן. בשנים אלו עמדו בראשו גדולי התורה ומוסרי השמועה, שהשפעתם לדורות על ידי כתביהם ותלמידיהם לא תסולא בפז.
בראש בית המדרש עמד אחד מגדולי בעלי התוספות - הלא הוא רבינו יהודה שירליאון. בתקופה מסוימת היה עמו גם רבינו ברוך בעל ספר התרומה, שניהם כאמור גדולי מעתיקי שמועתו של ר"י הזקן, שנפטר סמוך לזמן הקמת בית המדרש. אחריהם עמדו בראשו גדול הדור, רבינו יחיאל מפריז [מפטירת רבי יהודה בשנת תתקפ"ד עד עלייתו לארץ הקודש בשנת ה"א י"ח], ועמו רבינו שמואל ב"ר שלמה, המזוהה כנראה כרבינו שמואל מפלייזא, מחבר הפירוש הידוע על הפיוט 'אלקי הרוחות' ל'שבת הגדול'.
בתקופה זו למדו בבית המדרש רבינו משה מקוצי, בעל ספר מצוות גדול, רבינו יצחק ב"ר משה אור-זרוע [תלמידו של הראבי"ה באשכנז] ומהר"ם מרוטנבורג. הסמ"ג והאור זרוע למדו כבר אצל רבינו יהודה, ואחריהם הגיע מהר"ם ללמוד אצל רבינו יחיאל ורבינו שמואל. מהר"ם נחשב אף תלמידו של האור זרוע.
לאחר עלייתו של רבינו יחיאל לארץ הקודש, נשאר בצרפת חתנו, רבינו יצחק מקורביל [עיירה סמוכה לפריז, בה הקים ישיבה] בעל ספר מצוות קטן [שהוא קיצור של הסמ"ג]. ספרו, הסמ"ק, נלמד בכל בתי ישראל בצרפת ואשכנז והיה בידם כשלחן ערוך.
רבינו יצחק מקורביל נפטר בשנת ה"א מ', והמשיך אותו בראש ישיבת קורביל רבינו פרץ ב"ר אליהו, עד לפטירתו בשנת נ"ח. שנים ספורות אחר כך, בשנת ה"א ס"ו, גורשו יהודי צרפת, והמעיין הנובע של תורתה חדל מלהתקיים.
רבינו פרץ קיבל את תורתו מרבינו יחיאל וחתנו הסמ"ק, אך גם מחכמי הישיבה המקבילה בצרפת, הלא היא ישיבתם של שלושת חכמי איוורא: רבינו משה, רבינו שמואל ורבינו יצחק בני רבינו שניאור. וכן מעוד גדולי תורה. יצוין כי כבר הסמ"ק עצמו למד אצל חכמי איוורא.
לפי אחת הגירסאות לדרשת הרמב"ן שהובאה בפתיחה למאמר, רבי משה ב"ר שניאור מאיוורא עמד כנראה גם בראש בית מדרש בעיר מונטפלייר שבפרובנס [איוורא היא בצפון צרפת [נורמנדי], ופרובנס בדרומה]. ייתכן שגירסה זו נתמכת מהעובדה שרבינו יונה, שלמד תורה במונטפלייר אצל רבינו שלמה מן ההר, היה גם תלמידו של רבי משה ב"ר שניאור, נראה אם כן ששניהם לימדו תורה באותו איזור (עיי' ספר שמות חכמים עמ' רסה).
במידה מסוימת שלשת האחים חכמי איוורא הם ממשיכיהם של האחים הר"ש משאנץ והריצב"א, ואילו בית המדרש הפריזאי הוא מיסודו של רבינו יהודה שירליאון. כולם ממשיכי דרכו של גדול בעלי התוספות, ר"י הזקן.
בית מדרש נוסף פעל בצרפת באותם שנים, אך בו לא נעסוק, והוא בית המדרש בקינון של רבינו נתנאל ועוד גדולי תורה רבים (ראה עליהם בספר שמות חכמים עמ' רסב).
♦
כמה עשרות שנים לפני תקופת פתיחת בית המדרש הפריזאי אנו שומעים על איסור שהתפשט מצד דרום של הארץ – מפרובנס, ולפיו אף קטניות הינם בחשש חמץ, כיון שהם תופחים בבישול, ואסורים באכילה בפסח! כבר כעת, נציין כי כל הראשונים בדורות הבאים ביטלו את החשש הזה, הנסתר מפשטות סוגיית הש"ס (פסחים לה.), וקבעו במפורש שקטניות אינם חמץ.
המקור הראשון הידוע לנו בעניין הוא מרבינו אשר מלוניל, מחכמי פרובנס בעל ספר המנהגות, וכפי שצוטט אצל רבינו מנוח בספר המנוחה הלכות חמץ ומצה פ"ה: "וכתוב בספר המנהגות ונהגו כל העולם שלא לאכול זרעונים בפסח מפני שהן מחמיצין ועל כן נקראין חימצי".
רבים יחסו דעה זו אף לבן דורו ראב"ד, שבהגהתו על הרמב"ם פ"ה מהלכות חמץ ומצה הוסיף: "אין דבר זה פשוט ולא הכל מודים בו דנהי דאין עושין חמץ גמור ואין חייבים על חמוצו כרת אבל נוקשא הוי מיהת ואסור". המגדל עוז הביא את השגתו על דברי הרמב"ם, המתיר אכילת קטניות (בהלכה א': "אבל הקטניות כגון אורז ודוחן ופולים ועדשים וכיוצא בהן אין בהן משום חמץ"). אך מכתבי היד עולה כי מקומה של ההשגה הוא על היתרו הפשוט של הרמב"ם בעיסת מי פירות (הלכה ב': "חמשת מיני דגן אלו אם לשן במי פירות בלבד בלא שום מים לעולם אינם באין לידי חמוץ").
אמנם, כמה אחרונים המשיכו להחזיק בדעה כי הראב"ד סובר אף הוא שקטניות מחמיצים. ראה חק יעקב סי' תנג: "ובמגיד משנה שם נראה מבואר שהשיא דעת הראב"ד למה שכתב הרמב"ם שם בדין ב' לענין מי פירות, אבל באמת לפי מה שנרשם השגות הראב"ד שם, ולפי משמעות הלשון משמע דאמיני קטניות קאי, וצ"ע". וכן ספר קובץ על הרמב"ם קיים דעה זו וכתב בין השאר: "ועי' בחק יעקב סי' תנ"ג שכתב באמת דפשטן של דברי הראב"ד משמע דקאי על מיני קטניות בהלכה א' א"כ יראה דדעת הראב"ד דאורז ודוחן חמץ נוקשה הוי ואפשר שגם הרשב"א היה סובר כן וכן נראה מדברי התוספות פסחים דף מ' ע"ב סד"ה רבא וז"ל שם 'קמח של עדשים דאין דרכם לבוא לידי חימוץ כל כך', ועי' רש"א שם, מ"מ אין הדברים יוצאין מידי פשוטן של דבריהם דנראה דס"ל לדעת הראב"ד לאסור קטניות"].
דעה זו הייתה ידועה גם לריטב"א (פסחים לה.): "הני אין אורז ודוחן לא וכו' עד יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ. יש [ש]פי' דה"ק שאינם באין לידי חמוץ גמור להתחייב עליה כרת אלא לידי נוקשה ואיכא עלייהו איסור דרבנן מחמץ". אם כי רגליים לדבר שהשגת הראב"ד עמדה לפניו, בתיווך המגדל עוז, במקומה הלא נכון.
אך גם אם מקורו של הריטב"א הוא רק מיקום השגת הראב"ד, הרי שמהר"ם חלאווה (שם) ככל הנראה הכיר מקורות נוספים שהעידו על שיטה זו "וחכמי הצרפתים אמרו מדלא ממעט אלא הני שבאין לידי סרחון שמע מינה דשאר מינין אסורין. וכלל נתנו לדבריהם כל שנתפח בבשולו אסור לבשלו בפסח דקצת חמץ יש בו ולפיכך אסרו תבשיל האורז ותבשיל הזרעונים".
אולי למנהג זה כיוון הרי"ד בפסקיו (שם): "כיון שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון, שמע מינה דאפי' חמץ נוקשה לא עבדי ושרו לכתחילה".
רבינו פרץ, בהגהותיו המפורסמות לסמ"ק (מצוה רכב), מתאר אף הוא את המנהג להמנע מאכילת קטניות מבושלות [כי אם במים רותחים]:
"ועל הקטניות כגון פויי"ש ופול"י ורי"ש ועדשים וכיוצא בהם רבותינו [בסמ"ק מצוריך - 'רבים'] נוהגים בהם איסור שלא לאוכלם בפסח כלל, וכן נראה כמדומ' ששמעתי על הפולים שלא לבשלם בפסח כי אם במים רותחים מתחלת נתינתן בקדרה. וגדולים נוהגים בהם היתר, ומורי רבינו יחיאל היה נוהג לאכול בפסח פול הלבן שקורין פוויי"ש, וגם היה אומר כן בשם גדולים. ומביא ראיה דאפילו באורז דחשיב ליה רבי יוחנן בן נורי מין דגן לגבי חימוץ, קאמר תלמודא לית דחש לה להא דרבי יוחנן.
מיהו קשה הדבר מאד להתיר דבר שנוהגין בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים דמסתמא לא נהגו בו איסור מחמת חימוץ עצמו דלא טעו בדבר שהתינוקות של בית רבן שלמדו ההלכה יודעין דאיכא בהדיא בפסחים דאין בא לידי חימוץ כי אם מה' המינין, ולכך נראה לקיים המנהג ולאסור כל קטנית בפסח, ולא מחמת חימוץ עצמו כי טעות הוא לומר כן אלא מטעם גזירה הוא וכו'".
רבינו יחיאל מפריז לא קיבל, איפוא, את הטענה שקטניות מחמיצות, שהרי אפילו באורז נפסק להלכה שאינו בא לידי חימוץ. כעת מנסה רבינו פרץ לתת פשר חדש למנהג, אך בל נקדים את המאוחר. כאן נציין רק כי בתוספות רבינו פרץ לפסחים קיד: הביא ראיה שמותר לאכול אורז בפסח ממנהג האמוראים, עיין שם. (אגב, המרדכי בפסחים סי' תקפח כתב את ההגהה הזאת בשם הסמ"ק, אך כידוע דברי רבינו פרץ התערבו הרבה עם דברי הסמ"ק. ראה בהערת מהדורת מכון י-ם על המרדכי השלם).
אין אנו יודעים בברור את גבולות המנהג ואלו מחכמי התורה החזיקו בו, אך נראה שמקורו היה מדרום צרפת אזור מגוריהם של בעל המנהגות והראב"ד. יש לציין כי אף שבשום ספר הלכה אשכנזי או צרפתי באותה עת אין אנו שומעים על הימנעות מאכילת קטניות, הרי שחריג אחד נמצא בדרשה לפסח מאת בעל הרקח שפרסם ר"ש עמנואל (תעודה טז עמ' 246), שם העיד הרוקח שמה שנזהרים מאכילת פולין ועדשים הוא משום שמעורבים בהם גרגרי חיטה. המהדיר הראה שבאותה תקופה השתנו סדרי הזריעה, ואכן היה חשש מעשי של תערובת חיטה בפולין ובעדשים. חשש טכני זה לא נוגע כמובן לנידוננו שהוא במהותו שאלה הלכתית ולא רק פרקטית. (למעשה בספרי המנהגים בכל הדורות מופיעים מיני מאכלים אותם נמנעים מלאכול בפסח דור דור ומאכליו מפני חשש תערובת חמץ, כמו סוכר, דבש, פירות יבשים וכדומה).
מה הייתה עמדת רבני בית המדרש הפריזאי, מרכז התורה הצרפתי באותה עת?
רבינו יהודה שירליאון לא החמיר להתייחס לקטניות כאל חשש חמץ והיה נוהג לאוכלם, וכך נהגו אחריו גדולי תורה רבים. תלמידו רבינו שמואל מפלייזא [כאמור ההשערה היא כי הוא רבינו שמואל ב"ר שלמה תלמידו של רבינו יהודה ורעו של רבינו יחיאל מפריז] כותב בפירושו על פיוט 'אלקי הרוחות' שנדפס בספר אור זרוע סי' רנו:
"וכן הקטנית מנהג להחמיר שלא לאכלם כי אם כשנתבשלו במים רותחים. ואחר שמעתי כי מורי רבינו יהודה בעצמו היה אוכלם ואחריו נהגו רבים להקל וח"ו כי לא באת תקלה על ידם.
ובשאלתות דרב אחאי מצאתי כתוב בסוף הלכות פסח וכל מיני קטנית מותר לבשל בין בפסח בין בשאר ימים טובים, ועוד הוסיף רבי' משה בר' מיימון לכתוב בספרו שאם שרו במים כל היום אינו מחמיץ שאינו בא לידי חימוץ אלא לידי סרחון.
ואף כי בעיני הדברים נכונים והמנהג שנהגו אבותינו מחמת טעות ואין במו משום דברים המותרים, אין להקל בהם לפני האוסרים ואפי' בצנעה טוב לימנע ולאסור".
רבינו שמואל קובע ברורות שהמנהג נקבע בטעות, שהרי ההלכה פשוטה שקטניות לא באות לידי חמץ, ואין מניעה לבשלם (להבדיל ממנהג החוששים לחולטם במים רותחים בדווקא). כך גם סבר אחריו רבינו פרץ, כאמור.
אם כן, רבינו יהודה ואחריו רבינו יחיאל ראשי בית המדרש היו אוכלים בפרהסיא את הקטניות ואחריהם נמשכו רבים. בכך כמעט והתבטל המנהג לחשוש לקטניות כחמץ.
אמנם, חכמי איוורא נמנעו מלאכול קטניות, וכן נהג רבינו ברוך בעל התרומה, כך הביא המרדכי (מרדכי השלם פסחים סי' תקפח): "ורבינו ברוך ורבינו שמואל מאיוורא לא היו אוכלין מיני קטניות בפסח, אבל ה"ר יחיאל מפריז היה רגיל לאכול פול הלבן שקורין פי"ש". (ראה במאמרו של ר"ש עמנואל, לתולדותיו של ר' ברוך בר יצחק, שנדפס בתרביץ סט [עמ' 429], שהעתיק מכת"י של הסמ"ק עדות על בתו של רבינו ברוך, שלא הייתה מבשלת קטניות: "ועל קטנית כגון פיי"ש ופייב"ש ורי"ש וכיוצא בהן רבים נוהגים בהן איסור שלא לאוכלו בפסח כלל. וכן כמדומה ששמעתי מהר"ר יוסף שליח ציבור מטרוייש [ - ראה עליו בספר שמות חכמים עמ' שלח] בשם אמו בתו של רבי' ברוך נ"ע על הפולין שקורין פייב"ש שלא לבשלן בפסח כי אם במים רותחין מתחלת נתינתו בקדירה". כת"י זה הובא גם בהערות הגר"ג ציננער להלכות פסח של רבינו שמואל מפלייזא [אוצר פסקי הראשונים עמ' פ], ושם יש תוספת: "ומורי רבינו יחיאל מפאריש היה רגיל לאכול פול הלבן וגם היה אומר כן בשם רבינו יהודה").
כאן המקום להדגיש את המובן מאליו, שחשש חימוץ בקטניות הוא רק בבואם במים, ולכן הזהירות הייתה רק בבישול (אף שכאמור הקילו בחליטה), אך לא בקטניות שלא באו במים (ראה על כך בשו"ת אורח משפט סימן קיא). ומעצם העובדה שהקילו בחליטה אנו למדים שאכן החשש היה מחמת חימוץ הקטניות.
על כל פנים, נמצאנו למדים כי בעוד חכמי איוורא [לפחות אחד האחים - רבינו שמואל] וכן רבינו ברוך היו נמנעים מלאכול קטניות, הרי שרבני בית המדרש בפריז, רבינו יהודה שירליאון רבינו יחיאל, ואף רבינו שמואל מפלייזא, סברו שאין בכך שום איסור. מהשגתם של רבינו יחיאל ורבינו שמואל על המנהג אנו למדים כי אכן השאלה הייתה סביב מעמדם של הקטניות כחמץ.
יצוין כי בשום ספר הלכתי אשכנזי וצרפתי עד לתקופת מהר"ם מרוטנבורג ואף לאחריה, אין אנו מוצאים איסור על אכילת קטניות.
♦
"ואין איסור חמץ בפסח אלא מחמשת המינים בלבד ... אבל אורז ואפונים ושאר מיני קטנית אין בהם משום חמץ. ויש מחמירים באלרו"ז שהוא מסופק להם אם הוא אורז שהתירו בגמרא ... ומורי הרב ז"ל היה אוכלו. וחכמי צרפת ז"ל היו נוהגים בו איסור, ובמיני הקטנית, ובשר יבש וגבינה יבשה, ודגים יבשים מלוחים. וכל זה מדת חסידות" (דרשות רבינו יהושע בן שועיב תלמיד הרשב"א, פרשת צו).
באותה תקופה לא היה טעם אחר למנהג, והטעם המקובל, משום חשש חמץ, לא התקבל על דעת חכמי התורה, כך שעתידו של המנהג היה להיכחד. ואכן, רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ה חלק ג) כותב כי: "מותר לעשות כל מיני תבשיל מכל המינים בפסח זולתי מה' המינים. ואותם שנהגו שלא לאכול אורז ומיני קטנית מבושל בפסח מנהג שטות הוא זולתי אם הם עושין להחמיר על עצמן ולא ידעתי למה" (אגב, זו הפעם היחידה בכל ספרו שהוא מכנה מנהג כ'שטות').
מעניין כי בתקופה זו ניסו כמה מחכמי פרובנס למצוא הסברים אחרים למנהג.
כך הביא רבינו מנוח (ספר המנוחה הלכות חמץ ומצה פרק ה):
"וכתוב בספר המנהגות ונהגו כל העולם שלא לאכול זרעונים בפסח מפני שהן מחמיצין ועל כן נקראין חימצי ע"כ. ולא מסתבר לומר שיהיה המנהג תלוי באיסור כלל שאין בשום קטניות בעולם שום חימוץ אלא מפני שאין דרך לאכול קטניות במועד שהרי כתוב ושמחת בחגך ואין שמחה באכילת תבשיל קטנית. ותו דהא אשכחן דפריש ר"ש במסכת חולין (נב.) בפרק אלו טרפות בשמעתא דריסוק אברים חומצי פיישולש, חיפשני סידירש.
ואין ספק שאם רצה לאכול זרעונים בפסח וכיוצא בו משאר מיני קטניות מותר ואין בזה חשש איסור כלל, ואעפ"י שנהגו, דהא אמרינן בירושלמי פרק מקום שנהגו כל דבר שמותר וטועה בו באיסור נשאל ומתירין לו.
אחר זה מצאתי כתוב שיש מין אחד הנקרא ויצאש והם מגרגרים של חטה שמשתנים בארץ בתבניתם וטבעם כמין הזונין שבשנה שאינה של ברכה יוצאת התבואה מדרך היושר וחוזרת זונין מלשון כי זנה תזנה הארץ. ובשנה גשומה חוזרת התבואה ויצאש וקורין אותה ויצאש פורמנטלש ועל כן אסרו כל קטניות וזה הטעם יש לו שורש".
לדבריו אין ספק שהחשש ההלכתי בקטניות הוא טעות [בכך הוא הצטרף לדעת שאר הראשונים, כפי שהובא לעיל]. הסיבה למניעת האכילה היא רק בגלל ביטול שמחת יום טוב (ועיין בשו"ת בית מרדכי [פוגלמן] חלק א ס"ס כט על מנהג ההימנעות מאכילת קטניות בימים-טובים). אמנם, לבסוף מצא טעם שיש לו מקום, שישנו סוג של קטניות שמקורו בעצם מחיטה, וכדי להיזהר ממנו אסרו גם משאר מיני קטניות.
החכם הנרבוני, רבינו דוד ב"ר לוי בעל המכתם, כותב (פסחים לה.) כי טעם המנהג היה אחר. תחילה הוא כותב כי "מכאן [- מסוגיית הגמרא] ראיה שמותר לאכול תבשיל ארז בפסח, שאין בו חשש חימוץ, וכן נמי אמרינן לקמן גבי שני תבשילין סלקא וארוזא. ומה שנהגו קצת הראשונים להחמיר שלא לאכלו בפסח לא היה אלא מפני שמתערבין גרגירי חטים דקים שאין ניכרין בו לפעמים". דהיינו סיבה טכנית-מציאותית ולא עקרונית הלכתית, שכן אין להעלות על הדעת שאותם 'קצת ראשונים' חששו שאורז הוא חמץ.
חכם אחר מבני פרובנס, רבינו המאירי, כתב (פסחים קיד:, וראה גם בדף לה.) אף הוא בדומה לזה: "ואין לחוש לדברי האומר שהוא [- אורז] מין דגן, ואף בזמנים הללו נהגו באכילתו בפסח. ואף קצת בני אדם שנוהגים להרחיקו בפסח, לא מצד עצמו אלא מצד שיש בו גרגירים בקליפתם שדומין לחטה ולבם נוקפם שיהיו גרגירי תבואה שמתערבים עמו". המאירי מדגיש שאלו שאינם אוכלים אורז אין זה בגלל סיבה מהותית, אלא רק מחשש תערובת דגן.
אכן, נראה שגם רבינו מנוח וגם המכתם לא קבלו למעשה כחובה את החשש הזה שהעלו כסיבה אפשרית למנהג החוששים, בפרט שאפשר למנוע אותו על ידי ברירה מדוקדקת, וכמו שכתב הריטב"א (פסחים לה.):
"הני אין אורז ודוחן לא וכו' עד יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ. יש [ש]פי' דה"ק שאינם באין לידי חמוץ גמור להתחייב עליה כרת אלא לידי נוקשה ואיכא עלייהו איסור דרבנן מחמץ. אבל מצינו מנהג פשוט בכל ספרד שאוכלין בפסח אורז מבושל וסומכין בזה על דברי הגאונים שאמרו שאינן מחמיצין כלל, וכדאמרינן שאין באין אלא לידי סירחון ולא קאמר שהם נוקשה. וכן משמע מהא דגרסינן בנוסחי דוקני מתני' דלא כר' יוחנן וכו' עד ר' יוחנן אוסר באורז וכו' ומדקאמרינן ר' יוחנן אוסר ש"מ דמתני' שרי לגמרי, וכן הלכה.
ומ"מ צריך להזהר מאד שהרי נמצא עם האורז ממין הכוסמין תמיד ואם נשאר שם אפי' גרגיר אחד נמצא שנאסר הכל בבשולו במשהו, ולכן צריך לבדוק אותו פעם אחר פעם בעיון גדול, דהא לאו אחזוקי איסורא הוא כיון דמילתא דשכיחא טובא. והרבה מן החסידים נמנעו מלאכול מהם בפסח מבושלים מפני ערבובים שעולה עמהם".
אולי לכך התכוון הטור (סימן תנג) שכתב: "ויש אוסרין לאכול אורז וכל מיני קטניות בתבשיל לפי שמיני חטין מתערבין בהן. וחומרא יתירא היא זו, ולא נהגו כן" [אגב, מדעתם של הטור ורבינו ירוחם תלמידי הרא"ש נראה שאף רבם לא היה מחמיר באכילת קטניות, וכך אכן נראה מדבריו בשו"ת כלל יט סימן כא].
גם רבינו יונה, בסדר ליל פסח שלו, כתב לגבי האכילה המותרת בערב הפסח: "כל יום י"ד אין אוכלין מצה. אבל ודאי מתחלת חמש ועד תחלת תשע אוכלין כל מיני תבשיל המשביעין, כגון מיני קטנית ואורז ודוחן, ובלבד שיזהר שלא ימצא שם גרעין אחד מחטה ושעורה והזונין, שנקרא גיי"ל בלע"ז, ושבולת שועל ושיפון]".
החשש מפני עירוב אורז בדגן היה ידוע [ומסתבר שלא נהג בכל סוגי הקטניות] וחסידים נזהרו בו מאז ומעולם, [כך ראינו גם אצל בעל הרקח], כשם שנזהרו בכל מאכל שעלול להתערב בו חמץ. אך אינו בין החשש הזה לבין איסור קטניות כמעט ולא כלום. מכל המשא ומתן בדברי הראשונים עולה שהאיסור, אם הוא קיים, הוא מהותי ועקרוני בעצם הגדרת מיני הקטניות [יש לציין כי לדעת הרקח (סימן רנז) מותר לאכול חרדל בפסח, וכפי שהביא הט"ז סימן תס"ד על דברי הרמ"א שהשווה [בשם הראשונים, ראה דברי רבינו פרץ להלן] את החרדל לקטניות. ההבדל ברור, הרוקח, גם אם נמנע מאכילת קטניות, היה רק מאותם אלו שיש בהם חשש תערובות דגן ולא ב'קטניות' כהגדרה].
♦
נראה שהמנהג להימנע מבישול קטניות, שיסודו, אליבא דרוב הראשונים, בטעות, וניתן פומבי להיתרו על ידי גדולי הרבנים מבית המדרש בפריז לא יחזיק מעמד. אלא שאז קם רבינו פרץ, שכאמור היה גם חניך ישיבתם של חכמי איוורא שנהגו איסור באכילת קטניות [על קשר אפשרי בינם לבין חכמי פרובנס עמדנו בתחילת המאמר], ונתן פשר חדש לאותה זהירות (בהגהותיו לסמ"ק רכב. תחילת דבריו הובאו לעיל):
"מיהו קשה הדבר מאד להתיר דבר שנוהגין בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים, דמסתמא לא נהגו בו איסור מחמת חימוץ עצמו דלא טעו בדבר שהתינוקות של בית רבן שלמדו ההלכה יודעין דאיכא בהדיא בפסחים דאין בא לידי חימוץ כ"א מה' המינין. ולכך נראה לקיים המנהג ולאסור כל קטנית בפסח, ולא מחמת חימוץ עצמו כי טעות הוא לומר כן אלא מטעם גזירה הוא דכיון דקטנית מעשה קדרה הוא, ודגן נמי מעשה קדרה הוא כדייסא אי הוי שרינן קטנית אולי אתי לאיחלופי ולהתיר דייסא, כיון דאידי ואידי מעשה קדרה הוא. וגם מידי דמידגן הוא כמו חמשת המינים, כדאיתא בפרק השוכר את הפועלים דקרי לקטנית מידי דמידגן. וגם יש מקומות שרגילים לעשות מהם פת כמו מחמשת המינים ולכך אתי לאיחלופי לאותן שאינן בני תורה. ולא דמי למיני ירקות כגון כרוב וכרשין וכיוצא בהן דהנהו לא דמי כלל לדגן ולא אתי לאיחלופי.
ומנהג הגון הוא ליזהר מכל קטנית כדפרי', ואפילו מחרדל משום דהוי מידי דמידגן. אף על גב דתלמודא שרי אורז זהו דוקא בימיהם שהיו כולם בקיאים בהלכות איסור והיתר, אבל עכשיו בדורות אחרונות ודאי יש לגזור כדפרי'. וגם זה הטעם פירש רבינו סעדיה גאון גבי דין יולדת שחילק בין דורות הראשונים לדורות אחרונים. ואפילו ליתנם במים רותחין מתחלה יש לאסור דילמא אתי לאחלופי לתתן במים קרים".
רבינו פרץ מחדש מדעתו טעם למנהג. לדבריו, נראה שיש לגזור ולאסור מיני קטניות כיון שהתוצרת שלהם עלולה להתחלף עם תוצרת של חיטה. אם יבשלו קטניות ויראו אנשים שאינם בני תורה דייסה לפניהם בפסח אולי הם יחליפו אותה בדייסה מחיטה. כך גם פת מקטניות, שעלולה להתחלף לאנשים עם פת חיטה, ויבואו לעשות פת מחיטה בפסח ולהתפיח בצק. רבינו פרץ מוסיף חומרא על חומרא, וכותב כי יש לאסור ואף לא לבשל מיני קטניות במים רותחים, שבהם לכאורה אף אם אי מי יטעה ויבשל במים רותחים חיטים יעלה בידו חליטה, שאינה מחמיצה מעיקר הדין, אמנם החשש הוא שמא אותו עם הארץ יקיש מדייסת הקטניות החלוטה ויעשה דייסה מחיטה במים קרים [נראה שאכילת קטניות בלא שבאו במים לא עלתה על דעתו של רבינו פרץ לאסור].
למעשה, אסר רבינו פרץ גם חרדל כיון שהוא "מידי דמידגן", ובכך הוא דומה לחמשת מיני דגן, אף שלא עושים ממנו מעשה קדירה. "מידי דאידגן" הוא לשון הסוגייא בנדרים (נה.) שמשווה בלשון בני אדם קטניות לדגן, כיוון ששניהם "אידגן", ומבארים הראשונים שמשניהם עושים כרי.
לסיכום: לדעת רבינו פרץ יש חשש "איחלופי" בין קטניות למיני דגן, הן בגלל התוצרת שעושים מהם, והן בכך ששניהם "מידי דמידגן" וצורתם דומה לחיטים. ולשיטתו יש להרחיב את החשש גם על חליטת קטניות, למרות שגם המחמירים עד אז הקילו בחליטה.
באותה תקופה בצרפת נכתב ספר הנייר, שזהות מחברו עד היום לוטה בערפל. יש מן המקום להניח על קשר בינו לבין רבינו פרץ מקורביל, אך רבו המובהק היה בוודאי רבינו ברוך חיים ב"ר מנחם. רבינו מנחם אביו היה תלמידו המובהק של רבינו שמשון משאנץ, אך גם קיבל תורה מחכמי איוורא, ייתכן לאחר שהר"ש עלה לארץ הקודש [יצויין כי לפי הנראה גדול האחים, רבי משה, בעצמו היה תלמידו של רבינו שמשון], כך מזכיר רבינו ברוך חיים רבות את רבינו שמשון משאנץ וכן את חכמי איוורא. (על כל זה ראה במבוא לספר הנייר מהדורת מכון ירושלים עמ' 27-29).
מעניין כי הן רבינו ברוך חיים והן ספר הנייר פירשו את טעם ההימנעות מאכילת קטניות בפסח בטעם דומה לזה של רבינו פרץ. כך כתוב בספר הנייר (עמ' מה): "פולין ועדשים מיני קטנית, גאוני עולם הקדמונים אומרים דמותר לאוכלן כשנותנים במים חמין. אמנם רבני צרפת אסרו בכל עניין גזירה אטו דגן מרוח שאנו רגילין לאכול ממנו ולעשות תבשיל, והמחמיר יבורך".
בהגהות כת"י לסידור הסמ"ק (התפרסמו ע"י רי"ד בערגמאן בספר זכרון לרש"ק מירסקי תשרי תשל"א עמ' קפט) נזכרה עדות משמו של רבינו ברוך חיים בטעם מנהג הקטניות: "ואני הכותב נ"י שמעתי ממורי הר"ר ברוך חיים שקיבל מרבו החסיד והעניו הר"ר אברהם, שהטעם מן הפולין שאסורין הוי משום שרגילות בחול לתת קמח לתוכו להיות עב ואתי לאיחלופי בפסח. וזה הועתק מכתב יד אותו הגדול זצ"ל".
לפנינו אם כן טעם מיוחד להימנעות מאכילת קטניות, מפני הדמיון בין הבישול שלהם לבישול של מיני דגן. הטעם ניתן בשם 'רבני צרפת' [אולי הכוונה לרבינו פרץ] ובשם 'רבינו אברהם' (אודותיו ראה במבוא הנ"ל עמ' 23 הערה 17) ובעיקר על ידי רבינו פרץ. אנו יודעים על קשר בין רבינו ברוך חיים וספר הנייר לחכמי איוורא, ועל כך שבניגוד לחכמי פריז, הרי שרבינו שמואל איוורא נמנעו מלאכול קטניות. כאן אנו שומעים על טעם משותף שניתן בשנים אלו (המחצית הראשונה של המאה הראשונה לאלף הנוכחי), על ידי חכמים צרפתים כנראה מאותו בית מדרש.
♦
מכאן והלאה קיבל המנהג משנה חיזוק. דברי רבינו פרץ הובאו בספרי תלמידיו, המרדכי וההגהות מיימוניות, בארחות חיים ובכל בו ומשם לשאר ספרי הראשונים והאחרונים עד ימינו [מעניין כי מיד לאחר שהביא רבינו פרץ את דעתו על אכילת קטניות, המשיך וטען שיש לגזור גם על אכילת דבש, אך דעתו זו לא התקבלה למעשה].
מאז רבינו פרץ קיבל המנהג פירוש חדש ומובן, והמנהג בצורתו החדשה הוא זה שהגיע לאשכנז בדורם של מהר"ש מנוישטט ומהרי"ל. וכלשון מהר"ש (סימן מד): "ואף על פי ששאר דברים אין מחמיצות, אפילו הכי אסרו חכמים לבשל בקדרה קיטנית או שאר מינים כיוצא בה, משום הרחקת איסור, כי אם יבשלו גם כן חיטים ואתי לידי דאורייתא".
מעניין לציין כי אף שהחמירו באשכנז באכילת קטניות, הרי כשנשאל מהרי"ל האם מותר להשהות קטניות בפסח השיב (שו"ת מהרי"ל החדשות סי' נ): "[וששאלת מהו] להשהות בפסח מיני קיטנית מחומצות, השתא [רבים] אינהו, ר' יחיאל ושאר ארצות מיכל אכלי ליה אנן לא משהינן להו, אתמוה". אם רבינו יחיאל ו"שאר ארצות" מתירים אף באכילה, בוודאי שאנו די לנו לאסור רק באכילה ולא בשהייה.
בסוף תקופת הראשונים מוסר בעל האגור (סי' תשמה) כי "ואני המחבר ראיתי חסידי אשכנז וכל חכמים נזהרין מלאכול כל מיני קטניות בפסח".
הלכה למעשה פשט המנהג (כפי שהובא ברמ"א סי' תנג) להחמיר ולא לבשל מיני קטניות. אמנם, מעמדו של האיסור היה כחומרא, וכלשון החק יעקב: "והסכמת הפוסקים דכל זה הוא חומרא בעלמא, אך היכא דנהוג איסור נהוג ואין לשנות". וכך עד ימינו אצל יוצאי ארצות אשכנז. ניתן לקבוע בוודאות שאילולא טעמו של רבינו פרץ למנהג, החשש לא היה מחזיק מעמד, וכפי שכמעט אירע בעקבות דעתם של גדולי פריז.
♦
לסיכום: הפרדנו בין החשש להמצאות גרגירי דגן בקטניות, שהוא מיסודו חשש טכני, והחסידים חששו לו בין בקטניות בין במוצרי מזון אחרים, אך לא נקבע כחובה, שהרי לשם כך די בברירה פעם ופעמיים, לבין האיסור המהותי שנהג בקטניות, כנראה על ידי חכמי פרובנס הקדמונים. כמעט כל הראשונים קבעו פה אחד שהמנהג הוא מנהג טעות, שהרי הטעם המקובל שלו היה מפני חשש חמץ בעצם הקטניות, וזה נסתר מסוגיית הש"ס. חכמי פריז ביטלו בפועל את המנהג, ומנגד בעל ספר התרומה וחכמי איוורא המשיכו להחזיק בו. רבינו פרץ, בבקשו להגן על המנהג, מצא לו טעם חדש מפני חשש "אחלופי" בין התוצרת והבישולים של קטניות עם תוצרת החיטה. טעם הגון זה חיזק את המנהג ומכאן והילך הוא התקבל בקרב רבים, עד שנקבע בין מנהגיה היסודיים של יהדות אשכנז מדורו של מהרי"ל.
בשולי הדברים אציין למאמר שפרסמתי בעניין חומרת השרויה (ירושתנו ספר שביעי עמ' ריח-רל), וניתן בעקבותיו לראות קווים מקבילים בין ההימנעות מקטניות להימנעות משרויה (שניהם כמובן מחשש חמץ, הונהגו לאחר חתימת התלמוד ולא פשטו בקרב כל ישראל אך נוהגים בקרב רבים, ובשניהם חששות מציאותיים וגם נידונים הלכתיים). מסקנתי שם הייתה כי ההימנעות משרויה הינה חשש מציאותי ולא מהותי (מעין מה שכתבו הרוקח, הריטב"א והטור הנזכרים לעיל על חששות מציאותיים של תערובת חמץ בחלק מהקטניות). אך למרות זאת יש שציינו כי בהחלט ישנו חשש אתי למטעי בבישול (גם אם לא בשריית) מצות, ואף ישנו מקור יחידאי לכך כבר בדברי הראב"ן (פסחים דף ע"ג) שכתב: "ומיהו אינו טוב לעשות פרפיל שלא יעשו גם מקמח וטוב הוא לאסור זה מפני זה". חשש אחלופי בבישול קמח מצה, וגם בבשול קמח קטניות נזכר כבר בגמ' פסחים מ: לענין 'חסיסי' לפי ביאורי הראשונים השונים לכך, אך לא נפסק מעיקר הדין להלכה (בוודאי במקום שלא שכיחי עבדי). עיין שם, וראה גם בכנסת הגדולה (הגב"י או"ח סימן תסא), על תקנת חכמי עיר אחת, שאשה במקומם טעתה לאחר שראתה את שכנתה משתמשת בקמח מצה לציפוי דגים והלכה היא וצפתה את הדגים בקמח. הכנסת הגדולה מסביר מדוע לא אסרו שם את כל סוגי הבישולים מקמח מצה אלא רק את אלו שרגילים להכינם בימות השנה בקמח רגיל. על כל פנים ניתן לסכם לגבי ההימנעות משרויה בפסח (על פי דברי האחרונים המוזכרים במאמרי שם), שבקמח מצה כמעט ולא שייך חשש מציאותי של חמץ, אך החשש של אתי למטעי במידה מסוימת קיים (גם אם לא נפסק להלכה). מאידך במצה שלמה השורה במים יש יותר מקום לחשש המציאותי, אך חשש אתי למטעי לא שייך בו. ההערה שתוזכר מיד להלן תקפה כמובן גם על החשש של אתי למטעי בבישולים מקמח מצה.
♦
הערה הלכתית לימינו
"עוד שמעתי שאמר, שצריכין ליתן הודאה על מה שלא היה בזמן הגאונים תפוחי אדמה, כי התפוחי אדמה הובאו מאמעריקא אחרי הגאונים. כי אם היה מאכל זה בזמן הגאונים היו אוסרים אותו לפסח מחמת גזירת קטניות, מחמת שיכולים לעשות ממנו קמח" (בשם בעל תפארת שלמה מרדומסק. הובא באהל שלמה במהדורה חדשה עמ' ס').לאחר שלמדנו את שרשי המנהג בימי הראשונים בצרפת, ונוכחנו כי עיקר החשש הוא טעות בין תוצרת קטניות לתוצרת חמץ, יש להעיר הערה גדולה על המנהג בימינו.
בימינו, כמובן, הוכרעה ההלכה שלא לחשוש בקטניות משום חמץ. החשש הטכני של עירוב חיטים בקטניות, שייך בכמה מיני קטניות, אך הוא רלוונטי לכל העדות והחוגים, ולא נראה שאמור להיות התייחסות שונה בין העדות אליו. ועל כל פנים באותם מיני קטניות בהם הוא לא שייך אין לחשוש, וכן להיפך אם החשש של תערובת מיני דגן יהיה קיים גם בירקות ושאר מוצרים שאינם קטניות, יהיה עלינו לחשוש אף בהם.
אלא שאם להלכה אנו מקבלים את הגזירה של רבינו פרץ, הרי שבראש ובראשונה יהיה עלינו לגזור על קמח תפוחי אדמה ומוצרים הנעשים ממנו. שהרי עוגות ולחמים הנעשים מקמח תפוחי אדמה עלולים להתחלף בקל במוצרי חמץ.
בעניין זה יש להביא את דברי החיי אדם (נשמת אדם חלק ב-ג כלל קיט):
"ואפילו במקום דהוי חיי נפש יותר מסתבר להתיר קטניות דאין עושין ממנו קמח במדינתינו ולא אתי למחלף. אבל רעצקע [ - כוסמת] שקורין טאטארקע דדרך לעשות ממנו קמח ויש בו כל ג' טעמים שכתבו הפוסקים, אחד, דהוי מידי דמדגן. ב', דיש בו גרעיני דגן. ג', דמתחלף בקמח, מה שאין כן בקטניות דלא מחלף. ועוד דבלתי ספק שאם יראו שמבשלין "גרופין" מן "רעצקע" שיבשלו גם כן גרויפין מן ה' מיני דגן ומעולם לא שמעתי להתיר זה.
ושמעתי שבק"ק פיורדא בשנת תקל"א ל"ב שהיה רעב גדול באשכנז הושיבו ב"ד והתירו בולבעס שקורין עדרעפיל [ - תפוחי אדמה] כי באשכנז אין אוכלין ג"כ בולבעס כי שם עושין קמח מהם, וגם התירו קטניות אבל לא מיני גרויפין".
מדברי השואל, המובאים בשו"ת שאילת יעב"ץ (חלק ב סימן קמז ס"ד), אנו למדים על קהילה נוספת באשכנז שרצו בה המורים לאסור תפוחי אדמה:
"ובהיותי במנהיים רצו לאסור הפרי הארץ שקורין ערד עפפל או קארטופלין [ - תפוחי אדמה], מפני שעושין מהם קמח. ואני עמדתי כנגדם, ביודעי שאין הצבור יכולין לעמוד בזולתם, והוא מאכל עניים, וראיתי המעשה כמה פעמים שבני הכפרים האכילו אותם לבני ביתם מאין להם לחם ומזון די. ונצחתי אותם ע"י אנשי הקהל שם שצוו על המורה שלא יאסור דבר חדש מה שלא אסרו הרבנים שישבו שם על כסא הוראה, כי לא הי' בעת ההיא אב"ד שם".
המצב בימינו, בו אין אנו חוששים לאכילת מוצרי קמח תפוחי-אדמה בפסח, דהיינו שאיננו חוששים לאחלופי, ומאידך איננו אוכלים קטניות, כי יש עושים מהם פת או מוצרים הדומים לחמץ, הוא ממש תרתי דסתרי. אמנם, בקטניות יש רעותא יותר שכן הם גם "מידי דמידגן", אך אין זה הטעם העיקרי, כמבואר בדברי רבינו פרץ.
תשובה לטענה זו ניתנה בתשובת בעל האגרות משה (אורח חיים חלק ג סימן סג) המפורסמת בעניין בטנים:
"בענין פינאט [- בטנים] אם יש בו חשש איסור מנהג קטנית כ"ד אדר תשכ"ו. מע"כ ידידי מהר"ר יעקב גאלדמאן שליט"א.
הנה בדבר הפינאט שכתבתי שבהרבה מקומות אכלו אותם בפסח וכתר"ה תמה בטעם הדבר משום ששמע שעושין ממנו באיזה מקום גם קמח וגם שמע שנזרעין בשדות כשאר קטניות.
אבל ידע כתר"ה שאין זה ענין כלל שכל הדברים העושין מהם קמח נאסרו ממנהג זה, דאין לך דבר העושין ממנו קמח כתפוחי אדמה לא רק במדינה זו אלא גם ביוראפ במקומותינו וגם בדורות הקודמים ומעולם לא חשו לאסור זה. וכן הטעם שמיני חטים מתערבין בהם שכתב הטור נמי אינו כלל שכל המינים שיש לחוש למיני חטים ושעורים שיתערבו נהגו לאסור, דהא עניס וקימעל שמתערבין בהן מיני חטים ושעורים כמפורש בט"ז סק"א ובמג"א סק"ג וגם איתא שם דקשה לבודקם ובח"י סק"ט כתב שלא יסמוך על בדיקת נשים וקטנים מצד קושי הבדיקה, ומ"מ לא אסרום כמפורש ברמ"א, וחרדל כתב הרמ"א בסימן תס"ד שנוהגין לאסור דהוי כמיני קטניות אף שאין בו הטעמים. ולכן אין לנו בדבר אלא מה שמפורש שנהגו לאסור וכן מה שידוע ומפורסם.
וגם יש ליתן טעם דדין מה שנאסר במנהג הא אין זה דבר הנאסר בקבוץ חכמים, אלא שהנהיגו את העם להחמיר שלא לאכול מינים אלו שהיה מצוי לאוכלם מפני הטעמים דחשש מיני דגן שנתערבו שקשה לבדוק ומפני שעושין קמחים, אבל כיון שלא תיקנו בקבוץ חכמים לאכול דברים שיש חשש שיתערב בהן מיני דגן ודברים שעושין מהם קמח, אלא שהנהיגו שלא לאכול איזה מינים לא נאסרו אלא המינים שהנהיגו ולא שאר מינים שלא הנהיגו מפני שלא היו מצויין אז, שלכן תפוחי אדמה שלא היו מצויין אז כידוע ולא הנהיגו ממילא לאוסרם אינם בכלל האיסור דאלו מינים שנהגו לאסור אף שיש אותו הטעם ממש דאין למילף ממנהג לאסור גם דבר שלא נהגו לאסור. וכשנתרבו תפוחי אדמה במדינותינו לא רצו חכמי הדור להנהיג לאוסרן, אולי מפני הצורך, ואולי מפני שהטעמים קלושים, עיין בב"י ר"ס תנ"ג, שהר"י קרא לזה מנהג שטות, וגם משמע שהר"ר יחיאל ושאר גדולים היו נוהגין בהם היתר אף במקום שנהגו איסור דהרי ע"ז כתב וקשה הדבר להתיר כיון שאחרים נהגו בהם איסור, לכן חכמי הדורות האחרונים לא רצו להוסיף לאסור עוד המינים שניתוספו אח"כ רק שא"א להתיר מה שכבר נהגו לאיסור. וכן בעניס וקימעל אפשר לא היו מתחלה רגילים לזורעם במקום שזרעו מיני דגן ולא היה טעם להנהיג איסור ולכן אף אח"כ שהתחילו לזורעם במקום שזרעו מיני דגן שלכן צריכים בדיקה לא רצו לאוסרם שוב.
ולכן גם הפינאטס לא אסרו בהרבה מקומות עוד מכ"ש. ובמקום שליכא מנהג אין לאסור כי בדברים כאלו אין להחמיר כדאיתא בח"י. ולאלו שיש להם מנהג ביחוד שלא לאכול פינאט אסור גם בפינאט אבל מספק אין לאסור. ולכן שייך שיתן הכשר שלא נתערב שם חמץ ויאכלו אלו שלא נהגו בזה איסור. וכן ראיתי שנותנים הכשר על פינאט אויל מהאי טעמא. ידידו, משה פיינשטיין".
התשובה לכאורה קשה בסברא, אך כך היא המציאות לפנינו. כביכול אין אנו חוששים לעצם הטעם של רבינו פרץ (חשש איחלופי), אלא אנו מקבלים עלינו את פרטי המנהג מבלי להוסיף עליו ולגרוע ממנו.
♦ ♦ ♦