בדברי הגר"א על אכילת מצה כל שבעה וההנהגה במוצאי החג
כתב בספר מעשה רב (הלכות פסח סי' קפה) בשם הגר"א שלושה ענינים מחודשים, ונבוא בס"ד מעט לבארם. וכידוע חשיבות הספר הנ"ל, והמ"ב מביאו כעשרים פעמים בספרו, במ"ב, שעה"צ ובה"ל.♦
א. אכילת מצה כל שבעה
"שבעת ימים תאכל מצות, כל שבעה מצוה, ואינו קורא לה רשות אלא לגבי לילה ראשונה שהיא חובה, ומצוה לגבי חובה רשות קרי לה, אעפ"כ מצוה מדאורייתא הוא, וכן פירשו 'יו"ט א"צ אות' פסח במצה סוכות בסוכה, ועוד כמה ראיות. והיה מחבב מאד מצוות אכילת מצה כל שבעה. וביו"ט אחרון היה אוכל סעודה שלישית, אף על פי שלא היה אוכל שלוש סעודות בשאר יו"ט, מפני חביבת מצוות אכילת מצה שזמנו הולך לו".הנה, רגילים להבין בדברי הגר"א שדבריו הם כדברי החזקוני (שמות יב, יח): "יש לך דברים שמקבלים שכר בעשייתם ועונש כשאין עושים אותם, כגון מצה בלילה הראשון, ויש לך דברים שאין מקבלים שכר בעשייתם ועונש כשאין עושים אותם כגון מצה מליל ראשון ואילך. ומ"מ מצות, שבעת ימים מצות תאכלו כתיב, כלומר אם אכל מצה כל שבעת הימים קיים הפסוק זה של שבעת ימים מצות תאכלו" (ויל"ע בדבריו מדוע אין שכר על קיום זה. ובפירוש ריב"א שם כתב בשמו שיש על זה קיבול שכר). וכן משמע גם במו"נ (ג, מג), שהמצוה היא שבעה ימים, וכ"כ כמה מהאחרונים.
ולפ"ז היא מסוג המצוות שנקראות "מצוות קיומיות". וראה היטב במנחת אברהם למרן הגר"א שפירא זצ"ל (ח"א עמ' שעג), שמצוה קיומית היא רק כגון מצוות אכילת מצה בפסח שבעה ימים, אבל יש הרבה מצוות שהן בעצם חיוביות אלא שהן מותנות בתנאי מסויים, כגון מעקה אם יש גג וציצית אם יש ארבע כנפות.
אמנם, אפשר להבין אחרת בדברי המעשה רב. וז"ל ההערות (פעולת שכיר) שם: "עיין תוס' דברכות דף כ"ו ע"א ד"ה טעה. ובר"ן פ"ק דשבת סוגיא דלא ישב אדם לפני הספר. וכ"ד רוב הפוסקים שתפילת ערבית מצוה אף על פי שקראוה רשות". ומבואר שכוונת הגר"א לומר שאין היא רשות גמורה, אלא צריך לעשותה, והיא כמו תפילת ערבית למ"ד שהיא רשות, שייסדו לנו תוס' (ברכות כו, א ד"ה טעה ולא התפלל וכז, ב, ד"ה הלכה כדברי האומר רשות ושבת ט, ב ד"ה למ"ד תפילת ערבית רשות): "ונראה לר"י אפילו למאן דאמר תפילת ערבית רשות אין לבטלה בחינם אלא בשביל שום צורך כמו בשרא המייניה דהכא או אם יש שום מצוה שאינה עוברת יעשה המצוה ולא יתפלל אף על פי שהמצוה אינה עוברת, אבל בחינם אין לבטלה. תדע שהרי יעקב תקנה ולמה יש לבטלה בחינם. ועוד דאמרינן בפרק תפילת השחר שהיא כנגד הקטרת אברים שהיא כל הלילה דלא מעכבי כפרה אלא מצוה ה"נ תפילת ערבית מצוה. ואין להאריך". וא"כ משמע לפי הגר"א שצריך לאכול מצה כל שבעה, ואינה ממש רשות, רק שאינה חובה גמורה כמצוות אחרות.
וכך משמע גם מערוך השלחן, שאין החידוש כאן שיש קיום מצוה בזה, אלא שזו מצוה וראוי לעשותה. וז"ל בסוף סי' תע"ה: "ודע דכך מקובלני דאע"ג דאין חובת מצה רק בלילה הראשון מ"מ מצוה לאכול מצה כל ימי הפסח כדכתיב שבעת ימים תאכלו מצות. והא דקרו לה רשות משום דמצוה לגבי חובה רשות קרו לה, מפני שאין זה מ"ע אלא רצון ה' שיאכלו בני ישראל מצה כל ימי הפסח".
ויל"ע עוד בגדרי הדבר, וראה לגבי סוכות במ"ב סי' תרלט ס"ק כד, וראה בגדר מצוות אכילת מצה כל שבעה ובהבנת הנהגת הגר"א במעשה רב, מש"כ מרן הגרח"פ שיינברג זצ"ל בספר הר המור (לזכר הגרצ"פ פרנק זצ"ל) פסח עמ' ריא-רטו; ויבלחט"א הגר"מ שטרנבוך שליט"א, בשו"ת תשובות והנהגות ח"ו סי' קיג, הגרא"י הכהן קוק שליט"א, ר"י מאור התלמוד, בספרו שדה אברהם תחילת סי' כ"ב; הגר"ד כהן שליט"א, ר"י חברון, במוריה ניסן תשע"ח עמ' קלה-קמא; הגרי"י בורדיאנסקי שליט"א, משגיח ישיבת קול תורה, בהסכמתו לספר ברית אבות לרב רקובסקי שליט"א, וכן מש"כ בספר מאורי הזמנים עמ' סב-סו.
ומש"כ במעשה רב, שהגר"א חיבב מאד מצוות אכילת מצה כל שבעה, לא התבאר מדוע היתה לו חיבה מיוחדת בזה. ונראה שטעמו מפני שהוא קיום רצון ה', אע"פ שאינו חייב ממש, והוא מגדרי מידת החסידות, להבין מהו רצון ה' גם אם לא פורש להדיא לציווי, וראה מסילת ישרים פרק י"ח.
ועוד אפ"ל ע"פ המבואר בגמ' קידושין לא, א בדברי רב יוסף, שתחילה חשב שגדול מי שאינו מצווה ועושה, ואח"כ שמע את דברי רבי חנינא שיותר גדול המצווה ועושה. ולכאורה במצוה זו יש את שני הדברים ביחד, שהוא רשות (ולפחות אינה חובה גמורה), ומאידך יש בו קיום מצוה (ונראה שהסבר זה תלוי בהבנת התוס' והרמב"ן בקידושין שם מדוע גדול יותר המצווה ועושה, ודוק, ואכמ"ל).
ומש"כ במעשה רב שהגר"א היה אוכל סעודה שלישית ביו"ט האחרון, מצד חיבת המצוה שהולכת לה, נראה שהוא כעין המנהג שמובא בראשונים ובפוסקים לגבי סוכות, להכנס לסוכה לפני צאת החג ולהפרד ממנה במעט תפילה וסעודה, כדי להראות את קושי הפרידה עלינו. ראה תשב"ץ קטן סי' קמח ורמ"א או"ח סי' תרס"ז, וכן מש"כ בהליכות שלמה לגרשז"א זצ"ל על סוכות עמ' רמב. וע"ע לגאון האדר"ת זצ"ל בנפש דוד סי' יא-יב, איך היה נוהג עבודה זו של "קשה עלי פרידתכם", בהתרגשות ובהתעוררות הנפש, בכל מצוה של זמן כשעומד להסתיים זמנה.
אמנם, בדברי הגר"א לא פורש שאכל סעודה זו בשביעי של פסח דוקא לפנות ערב, אך כמדומה שכך המנהג הנפוץ בזה בזמננו.
ויל"ע האם הגר"א אכל רק מצות באותו זמן, או שגם אכל "סעודה שלישית" כלשון במעשה רב, עם שאר מאכלים. ואולי עדיפה סעודה, מפני המבואר בשו"ע סי' תקכט סע' א ש"לא נהגו לעשות ביו"ט סעודה שלישית", אע"פ שמצד הסברא יותר פשוט כדעת הרמב"ם (שבת ל, ט) שצריך סעודה שלישית גם ביו"ט, ויתכן שאין לשנות מהמנהג אף לחומרא (ואכמ"ל), אבל במקום שיש איזו סיבה לאכול א"כ עדיף טפי לאכול סעודה ממש.
ויל"ע איך נהגו בזה גדולי ישראל בדורות האחרונים, האם אכלו בסוף יום שביעי רק מצות או גם סעודה.
וראה במאמר הרב שטיינפלד שליט"א במוריה ניסן תשע"ח (עמ' תע-תעב ובהערה 2 שם), שהעיר מדוע הגר"א לא אכל מצות גם בסעודה שלישית בשביעי של חג, שאז מסתיים קיום המצוה מהתורה, ורק ביום האחרון של החג אכל. ועיי"ש חידושו בזה, והנפק"מ שאם חל שביעי של חג בערב שבת אין שייך בזה הנהגת הגר"א בסעודה שלישית ביו"ט. וכמדומה שאין המנהג כן, אלא בכל אופן משתדלים לקיים הנהגת הגר"א, גם כשחל שביעי בערב שבת (ואע"פ שאז יש קצת קולא בזה לאכול לפני כניסת שבת, ואכמ"ל). וצ"ל על הערתו מדוע נהג הגר"א דוקא ביו"ט האחרון, שסוף סוף מצוות מצה ממשיכה מדרבנן גם ביו"ט שני של גלויות, ומצאנו שעשו כמה תקנות כדי "שלא יבואו לזלזל ביו"ט שני", ולכן הגר"א לא נהג את הידורו בחיבוב מצוות מצה כאשר למעשה המצוה ממשיכה וגם הוא במקום הפסד זלזול ביו"ט שני. וידידי הרב רועי זק שליט"א באר מצד חביבות הדינים מדרבנן, וע"פ מש"כ במעשה רב סי' רכב לגבי שמיני עצרת: "והחמיר מאד בשינה וישיבת סוכה אף של יום שמיני, כי חמורים דברי סופרים מיינה של תורה".
ובענין אלו מצות יוצאים בהם יד"ח המצוה הקיומית ובאיזה אופן, ראה במאמר מרן הגרחפ"ש זצ"ל שצויין לעיל, בספר הליכות שלמה למרן הגרשז"א זצ"ל על פסח עמ' שמג-שמד, וכן מש"כ מרן הגריש"א זצ"ל במוריה ניסן תשע"ז עמ' ער סע' כח, וכן מש"כ מרן הגרח"ק שליט"א בספר מועדי הגר"ח עמ' נט-ס, והג"ר אוריאל אייזנטל שליט"א בקובץ קול התורה קובץ ס"ז עמ' קעה-קפא.
הערת הרב מרדכי פטרפרוינד שליט"א[2]:
ויל"ע בהרבה דברים לדעת הגר"א, כגון אם כדי לקיים את המצוה להגר"א צריך לאכול בכל פסח כזית בכא"פ, ואם צריך להקפיד על "לכם" במשך כל הפסח, ולדעת המחמירים במצות מכונה משום לשמה האם יש להקפיד על זה כל הפסח, והאם יש לכוין במשך כל הפסח לשם מצות אכילת מצה (דאולי רק במצוה חיובית אמרינן מצוות צריכות כוונה), והאריך על פרט זה לאחרונה חכ"א במאמר בקובץ מוריה ניסן תשע"ט, ועוד. ובזמנו שמעתי מחכ"א שליט"א דאף לשיטת הגר"א שיש קיום מצוה של אכילת מצה כל שבעת ימי הפסח, מ"מ אין צורך להקפיד שלא לאכול במשך הפסח את המצה עם דברים חריפים, מצד שבכך הוא מבטל את טעם המצה ובכך מתבטלת המצוה, דאף אם טעם המצה מתבטל מ"מ עצם המצה לא מתבטלת, וכמו שמברכים עליה המוציא וברהמ"ז. ובפרט י"ל כן לפי הצד שלשיטת הגר"א אזי במשך כל שבעת הימים מקיימים את המצוה גם במצה עשירה, דנדו"ד ודאי לא גרע ממצה עשירה.
(הערת המערכת: וע"ע על אכילת המצה כל שבעה עם דברים אחרים, האם צריך לחשוש לביטול טעם המצה ע"י דבר של רשות, וכסוגיית פסחים קטו, א, מש"כ הרב משה מרדכי אייכנשטיין שליט"א בקובץ שלנו, ירחון האוצר, ח"ב עמ' לד ואילך).
הנהגת האדר"ת:
והגאון האדר"ת זצ"ל נהג דבר חידוש בזה, לאכול מצות פעמיים בכל יום: "כל ימות הפסח הייתי נזהר לאכול פעמיים בכל יום, אף שבכל השנה איני אוכל סעודה קבועה רק פעם אחת ביום, כדי לקיים מצוות מצה כדעת רבינו הגר"א ז"ל" (נפש דוד עמ' 138). ויתכן שכוונתו לשתי סעודות ביום ממש, מלבד המבואר במ"ב סי' תקל ס"ק א שיש מצוה לקבוע סעודה על הפת בכל יום מימי חוה"מ, אחת בלילה ואחת ביום. ועכ"פ נראה שהוא הרחבה נוספת לדברי הגר"א, שתהיה ניכרת חביבות המצוה, ולכן הוסיף עוד סעודה ביום שהוא יותר מרגילותו, ולא להסתפק באכילת כזית מצה (ויל"ע בלשונו "כדי לקיים"). ואצל הגר"א מבואר שסעודה שלישית ביו"ט האחרון היא רק בגלל שהמצוה עוברת, ולא אכל סעודה נוספת כל יום מימות הפסח.
♦
ב. טעימת חמץ במוצאי החג
סיום דברי הגר"א במעשה רב שם: "ובמוצאי יו"ט היה משתדל לטעום חמץ וכן חדש באורתא נגהי תמניסר, והיה נמנע לאכול לאחר פסח מצה שיוצאין בה ידי חובתו בפסח, וכל זה להיכרא לעשיית המצוה שאין עושין אותה להנאה אלא מפני גזירת הבורא יתעלה שמו". ויסוד ענין זה, שלא להוסיף על המצוה כדי להראות שאנו עושים מצד הציווי, נמצא בסנהדרין עו, ב לגבי "המחזיר אבידה לנכרי", עיי"ש ברש"י. וכעי"ז אפ"ל גם בטעם איסור בל תוסיף, וכמש"כ ר"י בכור שור (דברים ד, ב) לבאר את לשון הפסוק "לא תוסיפו ולא תגרעו": "לפי הפשט נראה גרוע, שנראה שלא עשית השבעה לשם מצוה, שבלא מצוה אתה עושה כמו כן". וע"ע תוס' ברכות לד, א ד"ה מלמדין.מש"כ שהשתדל הגר"א לטעום חמץ במוצאי יו"ט, יל"ע האם הוא גם כשחל שבת אחרי שביעי של חג, ובשבת ממשיכים לאכול מצה, האם עדיין שייך היכר החמץ במוצאי שבת [וע"ע בדברי הגר"ש דבליצקי זצ"ל בשו"ת שומע ומוסיף עמ' רס"ט, שמה שנהגו כמה אנשים להבדיל על בירה במוצאי פסח על פי הרמ"א בסי' רצ"ו סע' ב', כשחל שביעי של פסח בערב שבת ומבדילים במוצאי שבת אסרו חג, אין לעשות כן, דבזמנינו שלא רגילים כל כך בשתיית בירה, וההידור במוצאי פסח הוא רק כדי להראות שעד כאן היה ציווי ה', א"כ בשנה זו אין לעשות היכר זה, שלא להראות כאילו גם השבת היתה בכלל איסור אכילת חמץ].
♦
ג. מניעה ממצה במוצאי החג
ומש"כ במעשה רב בשם הגר"א להמנע מאכילת מצה במוצאי החג, יל"ע האם הוא דוקא לשיטתו, שיש מצוה כל שבעה, ולכן במוצאי יו"ט יש היכרא, אבל לשיטות שהוא כל שבעה רשות גמור הרי נפסקה המצוה כבר אחרי הלילה הראשון ומה שייך היכרא במוצאי יו"ט.ולגבי חג סוכות מצאנו בספר סדר היום, פרק הנהגת מוצאי יו"ט של סוכות: "גם הסוכה יתיר אותה ויסתור אותה, שידעו שלא נעשית אלא למצוותה", ואע"פ שכבר הפסיק בזה שמיני עצרת שלא ישבו בסוכה. וע"ע על ההיכר במוצאי חג סוכות לסיום המצוה, מש"כ בפסק"ת סוף סי' תרסו והערות 5-6 בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל בדעת הרמב"ם.
ויל"ע מה הכוונה שהיה הגר"א נמנע ממצות "לאחר הפסח", ולא כתב כלעיל לגבי אכילת חמץ "מוצאי יו"ט", האם ענין זה הוא במשך כמה ימים לאחר פסח. ומחכ"א שמעתי שכוונתו להמנע כל השנה חוץ מפסח, וצ"ע.
וכמדומה שיותר מפורסם ונהוג בציבור היראים כדברי הגר"א בתחילת דבריו, לגבי אכילת מצה כל שבעה ואכילת חמץ במוצאי הפסח, ופחות ידועים דבריו על מניעה מאכילת מצה לאחר פסח (במ"ב הביא רק את הדברים לגבי מצה שבעת ימים, ראה סי' תעה ס"ק מה). ובס"ד ראיתי שכ"כ הגר"מ שטרנבוך שליט"א בתשובות והנהגות (מועדים, פסח) עמ' רצב, ש"אין אנו נוהגין כוותיה (דהגר"א), ואוכלין שיירי מצה אחרי הפסח". ושם באר זאת מצד חביבות המצוה, שחשובות וחביבות עלינו המצות כשיירי מצוה, עיי"ש. ויתכן שהוא גם מטעם מעשי, ששכיח במוצאי החג שיישארו מצות בבית, ואין עדיין מספיק לחם, ולכן לא כ"כ נהגו חומרא זו להמנע מאכילת מצות אז. וע"ע בפסקי תשובות (מהד' חדשה, תשע"ט) סי' תצא.
וממה שכתב במעשה רב הטעם מצד "היכר לעשיית המצוה", מבואר שלא חש לאיסור בל תוסיף בזה, אפילו לשיטתו שיש מצוה קיומית כל שבעה. ואפ"ל שס"ל שאין בכך בל תוסיף, מפני שאין בל תוסיף אלא על מצוה גמורה ולא במצוה קיומית, שהיא רשות (ולא דמי למצוות ישיבה בסוכה, ששם נאסר בשמיני מצד איסור בל תוסיף, ששם היא חובה אם בא לאכול או לישון, והראיה שמברכים עליה כל שבעה "לישב בסוכה"). ויתכן שכך ס"ל למהר"ש מנוישטט (במנהגיו סי' שצד סע' ג, והו"ד יותר מדוייק במנהגי מהרי"ל עמ' קמ): "במוצאי פסח בלילה שלאחריו לא היה שום חמץ בביתו של מהר"ש ולא בבית בנו, ולא חשו ואכלו מצה". ומבואר שהייתה הו"א לחשוש בזה, כנראה מצד שנראה כבל תוסיף, ולמעשה לא חשו בבית מהר"ש, לפחות במקרה שלא היה חמץ בבית, ואכלו מצות. וע"ע מועד לכל חי לר"ח פלאג'י פ"ד סי' מב [וע"ע לגבי בל תוסיף כלפי המצוה הקיומית אליבא דהגר"א, מש"כ ידידי הרב יהושע ואן דייק שליט"א בירחון האוצר גיליון כז, וכעת נדפס מחדש בספרו שו"ת מבשן אשיב ח"ב].
אבל במאירי ר"ה כח, ב הזכיר איסור בל תוסיף אם אכל בשמיני של חג מצות בכוונה לשם מצוה, דומיא דסוכה בשמיני, עיי"ש היטב. והיינו שס"ל איסור בל תוסיף חל גם על מצוות אכילת מצות כל שבעה, אע"פ שהיא אינה חובה (ועכ"פ לפ"ז ניתן לדייק מהמאירי שס"ל כשיטת הגר"א). ויל"ע לשיטתו מדוע לא אסרו חכמים לאכול מצות במוצאי החג, מחשש שיהיה נראה כמוסיף (גם אם לא מתכוון למצוה), כמו שגזרו לגבי סוכה בשמיני של חג, ראה שו"ע סי' תרסו סע' א ומ"ב שם ס"ק ה. ואפ"ל שבמצה לא ניכרת ההוספה, שדרכם של בני אדם כל השנה לעיתים לאכול מצה, כמו שאומרים ב"מה נשתנה". אבל אין דרכם של בני אדם לשבת בסוכה ישיבת קבע, ביחוד בימות החורף [והרב מרדכי פטרפרוינד שליט"א הציע שאפשר דהיינו משום שבשנים שאיסרו חג חל בשבת חייבים לאכול מצה, ולכן לא רצו לאסור בכל השנים].
ובספר מנהגים דבי מהר"ם (מנהגים בין פסח לשבועות) כתב: "ונהגו להכניס חמץ תיכף אחר הבדלה לבית ולאכול, שלא יהא כמוסיף על שבעת ימי המצות, ומיהו המונע לא הפסיד". ומבואר שמצד המנהג חששו לבל תוסיף, ולפחות לנראה כבל תוסיף, וכשיטת המאירי ולא כמהר"ש. ומ"מ הסתפקו באכילת החמץ לבטל חשש זה, ולא נמנעו מאכילת המצות.
ואצל הגר"א במעשה רב ההנהגה שונה מדבי מהר"ם הנ"ל, שהוזכר מלבד אכילת החמץ גם מניעת המצה, ומטעם היכר ולא מטעם בל תוסיף (ומ"מ יתכן שבשורש הדבר היינו הך, ראה לעיל בשם הבכור שור).
♦ ♦ ♦