כולל ארץ חמדה קטמון
סיפור יציאת מצרים
זכירה וסיפור
אחת המצוות המזוהות עם חג הפסח היא מצוות סיפור יציאת מצרים, המתקיימת בעיקרה על ידי קריאת ההגדה. חרף מרכזיותה של מצווה זו, יש מהאחרונים שתמהו על ייחודה – מה נשתנה הזכרת ליל ט"ו מהמצווה להזכיר יציאת מצרים בלילות, הנלמדת מהמשנה במסכת ברכות (פ"א מ"ה)[2]: "מזכירין יציאת מצרים בלילות אמר ר' אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנא' (דברים טז) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וחכ"א ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח".בביאור שורש ההבדל שבין מצוות סיפור יציאת מצרים להזכרת יציאת מצרים מצינו מספר מהלכים בין רבותינו האחרונים[3]. בשו"ת חת"ס (או"ח טו) ביאר שחלוק דין סיפור יציאת מצרים הייחודי לליל ט"ו מדין זכירת יציאת מצרים. ההבדל הוא בכך שמדין הסיפור בעינן שיוציא מפיו את סיפור ההגדה, בעוד שביחס לזכירה סגי בהרהור בעלמא, וכך מפורש בחינוך במצווה כא: "לספר בענין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן כל אחד כפי צחות לשונו".
אבחנה נוספת ידועה בשם הגר"ח מבריסק, ומובאת בחידושיו על הש"ס (פסחים קטז ע"א), שם הוא הצביע על ג' חילוקים מרכזיים בין המצוות:
ונראה לומר, שיש ג' חילוקים בין המצוה של זכירת יציאת מצרים להמצוה של סיפור יציאת מצרים: א) לקיים מצות זכירה אין צריך אלא להזכיר לעצמו יצי"מ, אבל בסיפור יציאת מצרים המצוה היא לספר לאחר דרך שאלה ותשובה כדכתיב "והיה כי ישאלך בנך וגו' ואמרת אליו" וכדכתיב "והגדת לבנך וגו'". ובהגדה הבן שואל מה נשתנה והאב משיב עבדים היינו, וההלכה היא שאפילו אם אחד לבדו צריך לשאול לעצמו ולומר עבדים היינו כדרך סיפור לאחר. ב) בסיפור צריך לספר כל ההשתלשלות, וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, ולקיים מצות זכירה סגי בזכירת יציאת מצרים לחוד. ג) מצוה לספר טעמי המצוות של אותו הלילה, כמ"ש במשנה (פסחים קטז ע"א) רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור, פסח על שום מה וכו' מצה על שום וכו' מרור על שום וכו'.
ברם, עיקר הדבר חסר מדברי גדולי רבותינו. שהרי מספר מקראות מפורשים צווחים שסיפור יציאת מצרים קשור להגדה לבן, דכתיב בספר שמות (יג, ח): "והגדת לבנך" ובכמה דוכתי כתיב "כי ישאלך בנך לאמר" (שמות יג, יד. דברים ו, כ). וכן בהגדה דרשו מפסוקים אלו "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה", ומעתה מסתבר שחיוב סיפור יציאת מצרים של ליל ט"ו - הכולל חיוב הגדה לבן - חלוק בכך ממצוות סיפור יציאת מצרים. וא"כ צ"ב מדוע האחרונים מיאנו בהסבר מרווח זה ונטו לכלל חילוקי דינים אחרים.
♦
בין 'והגדת לבנך' ל'סיפור יציאת מצרים'
בכדי להעמיד את דברי האחרונים על דיוקם, יש לבחון את היחס בין מצוות סיפור יציאת מצרים לחובת ההגדה לבן. התייחסות לכך מצינו במכילתא דרשב"י (פרק יג, ג):ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה מכלל שנאמר והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר יכול אם ישאלך אתה מגיד לו ואם לאו אי אתה מגיד לו ת"ל והגדת לבנך אף על פי שאינו שואלך. אין לי אלא בזמן שיש לו בן בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מנין ת"ל ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים.
ונראה שמדרשת המכילתא ניתן להבין שמדובר על שני דינים חלוקים:
א. חובת הגדה לבן, הנלמדת מהפסוק "והגדך לבנך".
ב. חובת סיפור יציאת מצרים, הקיימת אף במקרה שאין בן, וכפי שנלמד מהפסוק "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים".
דברים דומים בפירוש המכילתא מצאתי בשו"ת להורות נתן (ח, ט):
הרי דאיכא בזה ב' מצוות, חדא הגדה לבן ואף שאינו שואלו וזה נלמד מקרא והגדת לבנך, ועוד חיוב זכירה לעצמו ואף כשהוא בינו לבין עצמו, וזה נלמד מקרא זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים.
דא עקא, כל האמור לעיל נכון במסגרת דברי המכילתא, ברם הלוא סוגיה ערוכה היא לפנינו במסכת פסחים (קטז ע"א):
תנו רבנן: חכם בנו - שואלו, ואם אינו חכם - אשתו שואלתו. ואם לאו - הוא שואל לעצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח - שואלין זה לזה.
דברים דומים לכך מצינו בנוסח ההגדה שלפנינו:
ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו זקנים כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משבח.
לפי תלמודנו עולה, שחיוב סיפור יציאת מצרים אינו מותנה דווקא בבן, שהרי במידה ואין בן המצווה אינה בטלה אלא מוטלת על אשתו ואף על תלמידי חכמים איש לרעהו. ולא די בכך, אף אם אין השאלה יכולה להישאל כלפי אחרים, אזי מוטל על האדם להגיד לעצמו בדרך שאלה. ואף שמקום היה בראש לטעון, שסיפור האב לבנו הוא אכן קיום של מצווה יחודית בסיפור יציאת מצרים, הכוללת בתוכה אף חיוב סיפור ללא הבן, וכפי שביאר הגר"מ שטרנבוך שליט"א בשו"ת תשובות והנהגות (ב, רלו): "ואף שמקיימין המ"ע דסיפור אפילו בינו לעצמו, מ"מ יש במ"ע זו ענף מיוחד לאב לספר לבנו". אולם, מפשטות הסוגיה משתמע שמדובר על חיוב אחיד לחלוטין, וכך נראה שפירש הרשב"ץ במאמר החמץ בתירוץ השאלה המפורסמת – מדוע לא תוקנה ברכה על סיפור יציאת מצרים, וז"ל:
מה שאין מברכין על ההגדה והיא מצוה קבועה שאפי' [אם] אין לו בן הוא שואל לעצמו ואומר מה נשתנה. לפי שאינה אלא קריאה בעלמא.
ברם, נראה שסעד לגישת הגר"מ שטרנבוך שליט"א ניתן להביא מדרשה נוספת המופיעה במכילתא דרשב"י (פרק יג, ח):
והגדת לבנך אף על פי שלא ישאלך אין לי אלא בזמן שיש לו בן בינו לבין עצמו ובינו לבין אחרים מנין ת"ל והגדת לבנך.
משמע שמאותו פסוק אנו למדים הן את חיוב האב להגיד לבנו והן את החיוב להגיד כאשר אין בן, אלא שאנו נדרשים ללימוד מפורש למקרה שאין בנו שואלו – וממילא מסתבר שיש 'קיום מצווה' ייחודי דווקא בהגדה לבן, אך עדיין היסוד נלמד מפסוק אחד, ומשמע שהם בכלל מצווה אחת ועיקרון אחד.
אם נסכם, מצינו ג' שיטות ביחס שבין 'והגדת לבנך' ל'סיפור יציאת מצרים':
א. שיטת המכילתא (אות ג): מדובר על שתי מצוות נפרדות - דין 'הגדה לבן' ודין 'סיפור יציאת מצרים'.
ב. שיטת הסוגיה בפסחים: אין כלל מצווה יחודית לספר דווקא לבן.
ג. שיטת המכילתא (אות ח): קיימת מצווה אחת לספר ביחס לבנו.
השתא דאתינן להכי, ניתן להידרש לדברים המחודשים של שו"ת הרא"ש, אשר מסביר אף הוא את העדר הברכה על סיפור ההגדה:
וששאלת למה אין מברכין על ספור ההגדה. הרבה דברים צוה הקדוש ברוך הוא לעשות זכר ליציאת מצרים ואין אנו מברכין עליהן, כגון הפרשת בכורות וכל המועדים. שאין צריך להזכיר בהפרשת בכורות שאנו עושין אותו זכר ליציאת מצרים אלא שצוה הקדוש ברוך הוא לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרין יציאת מצרים. ולאו דוקא הגדה בפה אלא אם ישאל מפרשין לו (וזהו ההגדה לבד שזוכרין יציאת מצרים).
דברי הרא"ש לכשעצמם מוקשים לכאורה ודורשים עיון וליבון ממספר כיוונים. לעניינו, העיקר הוא טענתו מרחיקת הלכת בדבר גדר 'סיפור יציאת מצרים', שלדידו אינו מתחייב כלל ועיקר לולי שאלת הבן "ולאו דווקא הגדה בפה אלא אם ישאל מפרשין לו". דבריו עומדים בסתירה לסוגיה שהבאנו מפסחים, אשר שם מפורש שאף ללא בן חל חיוב בסיפור יציאת מצרים. גם במכילתא שהצגנו מבורר שקיים דין נוסף של 'סיפור יציאת מצרים' ללא שאלת הבן. בנוסף, אף במקרה שהבן נוכח כבר שללה המכילתא בהדיא את האפשרות שרק אם הבן שואל חלה על האב חובה לספר לו ביציאת מצרים. וכן מצינו במשנה בפסחים (פ"י מ"ד): "ואם אין דעת בבן אביו מלמדו", וכן בהגדה: "ושאינו יודע לשאול – את פתח לו. שנאמר: והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".
מעתה, דברי שו"ת הרא"ש תמוהים מעיקרם. על כורחנו עלינו לטעון בשיטתו דעיקר סיפור יציאת מצרים מדאורייתא הוא רק בציור ד"כי ישאלך בנך" – וחיוב הגדה לבן שאינו שואל, כמו גם חיוב השאלה היכא שהבן אינו לפנינו, הוא מדרבנן בעלמא. וכך ביאר את דברי הרא"ש רבי ירוחם פערלא, בביאור לפיוט המצוות של רס"ג (מצווה לג).
ברם, אף שדברי הרא"ש כשלעצמם נתפסים כמרחיקי לכת למדי, מ"מ נראה שמריבוי הסוגיות המפורשות וממנהגי הדורות שעיקר מטרתם הוא לעורר את הקטנים לשאול, וכן להשאירם ערים כל הלילה (ע' בפסחים קח ע"ב-קט ע"א) מבססים אנו את הכיוון שאף לשיטת התלמוד הבבלי השאלה לתינוקות מהווה את עיקר המצווה, בין אם היא נכללת בכלל 'סיפור יציאת מצרים' – אך היא מהווה את ה'קיום מצווה' העיקרי, ובין אם היא מצווה עצמאית. וכפי שטען ר"י פערלא (שם): "ובאמת שכדברי הרא"ש ז"ל נראה ממה שתיקנו כמה שינויים בליל פסח כדי שיכירו תינוקות וישאלו".
יתר על כך, כן מצינו בדברי המשנה ברורה (סי' תעב ס"ק נ), שביאר שמהותם של השינוים מורה על עיקר המצווה:
וישאלו - ר"ל שעי"ז יתעוררו לשום לב על כל השנויים ומנהגי לילה זה וישאלו שאלות המבוארים בנוסח מה נשתנה. ובש"ס איתא כדי שלא יישנו וישאלו. וצריך לעוררם שלא יישנו עד אחר עבדים היינו וכו' שידעו ענין יציאת מצרים דעיקר המצוה הוא התשובה על שאלת בנו וכמו שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה וגו' (ולא כמו שעושין איזה המון שאחר אמירת מה נשתנה מניחים לילדים לילך ולישן ואינם יודעים שום תשובה על שאלתם).
ומצאתי בשו"ת צמח יהודה (ח"ג סי' קלא), שלא קיבל את המשנה ברורה כפשוטו: "ובודאי טעמא בעי, דנהי דהתורה ציוותה להגיד לבנו, אבל הרי עליו המצוה היא לספר ביציאת מצרים ולא לחנך את הבן", עיי"ש מה שחידש. ולפי דברינו מבואר, דאדרבה: מדיני השינוי אנו למדים דעיקר המצווה אינו רק בדרך סיפור, אלא בדרך של תשובה על שאלת הבן. כפי שכבר קבע המהרי"ל (בסדר ההגדה):"ומאד חביבה מצות הסדר דלא אשכחן דהקפידה תורה על תינוקות יותר מבלילה זו דכתיב והגדת לבנך (שמות יג, ח)". היינו, דעיקר מצוות ההגדה הוא דווקא ביחס לקטנים – אף שגם בלעדיהם איכא בכה"ג קיום מצווה.
אם נחזור ליחס בין 'סיפור יציאת מצרים' לבין 'זכירת יציאת מצרים' – מסתבר שאין ההגדה לבן מהווה את יסוד השוני בצורה מובהקת. שהרי מחד ייתכן שאין כלל חובה עקרונית מצד הבן, ומאידך ייתכן שאליבא דהמכילתא אכן מדובר על יסוד נפרד לחלוטין – והוא דין 'והגדת לבנך', וממילא אין בו בכדי ללמד את היחס שבין 'סיפור יציאת מצרים' ו'זכירת יציאת מצרים'. חרף האמור, לשיטת המשנה ברורה ודעימיה הסוברים שעיקר מצוות 'סיפור יציאת מצרים' מצד 'והגדת לבנך' אתינן עליה, מסתבר עד למאוד שההבדל המרכזי בין המצוות הוא שבליל ט"ו חל חיוב לספר לקטנים.
♦
וכאן הבן שואל?
והנה, מדברי הרמב"ם בפרק ז מהלכות חמץ ומצה ניתן ללמוד שדין סיפור יציאת מצרים ודין הגדה לבן הם שני דינים החלוקים מעיקרם, וזאת בדומה לדברי המכילתא שהצגנו[4]. וז"ל בהלכה א:מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר זכור את יום השבת, ומנין שבליל חמשה עשר תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח.
מדבריו נראה דאיכא מצווה לספר ביציאת מצרים – החלה אע"פ שאין לו בן, ומקורה הוא מהפסוק "זכור את היום", כפי שאכן מבואר במכילתא הנ"ל. ובהלכה ב כתב רבינו:
מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך, לפי דעתו של בן אביו מלמדו, כיצד אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים ובלילה הזה פדה אותנו הקדוש ברוך הוא ויוציאנו לחירות, ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו הכל לפי דעתו של בן.
כלומר, קיימת מצווה ייחודית התלויה בבנים דווקא הנלמדת מ"והגדת לבנך", וזאת לבר ממצוות סיפור יציאת מצרים שהזכיר בהלכה א, שחלה "אף על פי שאין לו בן"[5].
ברם, דברי הרמב"ם זוקקים עיון. ראשית, הלוא כלל הדיון במסכת פסחים בא לשלול את ההנחה שחיוב השאלה מוטל דווקא על הבן – היות שהוא בנוי על התפיסה שחיוב השאלה חל אף ביחס לאדם כלפי עצמו, אך ברור שאם החיוב היה מוטל בעיקרו על הבן אזי גם חובת השאלה היתה מוטלת עליו. כך גם משמע במכילתא, המהווה מקור לדברי הרמב"ם, דמעיקר הדין בעינן את שאלת הקטן, ורק בדיעבד אף הגדול יכול ללמדו ללא שאלה, כפי הנלמד מהפסוק "והגדך לבנך". זאת, בניגוד לשיטת הרמב"ם – אשר מדבריו משמע שעיקר מצוות הגדה לבן אינה תלויה בשאלה כלל ועיקר. והדברים עולים גם בהמשך דברי הרמב"ם, בהלכה ג' מבאר הרמב"ם את הצורך לספר בדרך שאלה:
וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע וכך וכך היה. וכיצד משנה מחלק להם קליות ואגוזים ועוקרים א השולחן מלפניהם קודם שיאכלו וחוטפין מצה זה מיד זה וכיוצא בדברים האלו, אין לו בן אשתו שואלתו, אין לו אשה שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה, ואפילו היו כולן חכמים, היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה.
ברור שכל דברי הרמב"ם מבוססים על הסוגיה בפסחים (קטז ע"א) בדבר החיוב הכללי בשאלה, שאינו חל במיוחד דווקא ביחס לבן , אלא על חיוב שלכל היותר מהודר יותר הוא שהוא יהא מוסב לקטן. זאת, בניגוד לדבריו בהלכה ב המדברים על חיוב הגדה נפרד לקטן אשר אינו קשור לשאלה. ברור שדברים אלו קשורים להלכה א העוסקת בסיפור יציאת מצרים ולא בחובת ההגדה הייחודית, שהרי אף הרבותא המוצגת בהלכה ג "ואפילו היו כולן חכמים" הרי מובאת בהלכה א העוסק בחיוב הכללי לסיפור יציאת מצרים. ומעתה קשה, והלוא פשטות המקורות, וכן משמעות הפסוקים הוא "כי ישאלך בנך" – ומדוע דווקא ביחס למצוות הבן איננה ב'דרך שאלה', בניגוד לחובה הכללית בדבר סיפור יציאת מצרים, אשר כוללת 'דרך שאלה'?
בנוסף, יש לדקדק בשוני בין לשונות הרמב"ם, בעוד שבהלכה א, העוסקת בסיפור יציאת מצרים, הגדיר הוא את המצווה כ"מצוות עשה של תורה לספר", הרי שהחיוב על הבן מנוסח באופן אחר: "מצווה להודיע לבנים". ולכאורה, מה בין 'סיפור' ו'הודעה' – ועל פניו דבר אחד הוא!
♦
מה נשתנה? – למהותה של שאלה
בכדי להבין את חידושו של הרמב"ם בדבר ניתוק השאלה מהסיפור לבנים, עלינו לשוב לראשונות. ויש לשאול על הצורך ב'דרך שאלה' – מה טיב השאלה ומטרתה? האם תפקיד השאלה הוא כגורם המתנה את הסיפור: לשון אחר, תפקיד השאלה הוא לעורר לסיפורה). וייתכן שזו לשון[6]"את פתח לו" בהגדה, היינו: מגמת השאלה אצל שאר הבנים האחרים היא לצורך פתיחת ההגדה, אך ביחס לבן שאינו יודע לשאול הפתיחה מוטלת על שכמו של האב. גישה זו עולה באופן המובהק ביותר בדברי שו"ת הרא"ש שהצגנו, שאין כלל חיוב הגדה לולי שאלת הבן. וכך התנסח רבנו דוד בחידושיו על פסחים (קיד ע"א): "כדי שיתקינו לפניו הטבול השני כדי שיכיר תינוק וישאל, ויקיים מצות הספור על שאלת הבנים כמצוה וכתורה". לאידך גיסא, ייתכן שאין תפקיד השאלה לעורר לסיפור, אלא שהשאלה עצמה נתפסת כאופן שבו מקיימים את מצוות סיפור יציאת מצרים. היינו, דרך מספרי סיפורים היא בהדגשה ופירוט רבה למדי, וחלק משמעותי מסיפור הדברים הוא לבצע זאת בדרך של 'שאלה ותשובה'. ויעויין בדברי הגר"ח מבריסק שהבאנו (אות א), אשר ביאר כצד הנ"ל.והנה, מלשונות המכילתא עולה שהסד"א דבעינן 'דרך שאלה' דווקא הוא, שחיוב הגדה יחול רק כתגובה לשאלה "יכול אם ישאלך אתה מגיד לו". אולם, מלשון הסוגיה בפסחים, המעתיקה את חובת ההגדה ביחס ל'בינו לבין עצמו', משמע שאין מדובר על התעוררות לסיפור יציאת מצרים, בחינת 'את פתח לו', אלא על דרך עיצוב עצם הסיפור ביציאת מצרים.
הבדל משמעותי בין שתי ההבנות הנ"ל אנו מוציאים בביאור דברי ההגדה ביחס לשאינו יודע לשאול: "את פתח לו" – מהי משמעות הפתיחה? האם עניינה הוא לימוד הקטן כיצד לשאול, כפי שמפרש שיבולי הלקט בפירוש ההגדה, היינו: אין מקום להגיד את ההגדה ללא שאלת הבן המעורר ומחייב את אמירת ההגדה. ברם, רש"י בפירוש ההגדה (ד"ה את פתח לו) ביאר שהפתיחה היא דרישת ההגדה ופרסום הנס אף ללא שישאל. כלומר, דרך שאלה הוא דין אך ורק ב'צורת הסיפור', וממילא שאלת הבן אינה כה מהותית. וכפי שביאר הרשב"ץ: "ושאינו יודע לשאל את פתח לו שנאמר והגדת לבנך שאפילו חכם שאין לו בן הוא שואל לעצמו כי המצוה בזה לספר ביציאת מצרים בין דרך שאלה ובין שלא בדרך שאלה". וכשנדקדק, נמצינו למדים שדברינו הם בכלל דבריו, דאיכא דין 'לשאול את עצמו' אף ביחס לחכם לבדו, דהיינו שהוא דין בסיפור, אך החובה לספר היא "בין דרך שאלה ובין שלא בדרך שאלה" – היינו, בין אם הקטן שאל בין אם לאו, שהרי שאלה של 'דרך התעוררות' אינה מחייבת.
ונראה שהדברים הם נפק"מ אף לאידך גיסא. שנינו בפסחים (קטו ע"ב):
אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזא דקא מדלי תכא מקמיה. אמר להו: עדיין לא קא אכלינן, אתו קא מעקרי תכא מיקמן? אמר ליה רבה: פטרתן מלומר מה נשתנה.
מפשטות סוגיה זו אנו למדים ששאלה ספונטאנית של אחד מהמסובים, אף שהיא אינה קשורה במישרים לעניינו ומהותו של סיפור יציאת מצרים פוטרת מאמירת 'מה נשתנה', וכעי"ז ביאר הרשב"ם (שם). אך יעויין בתוס' (ד"ה כדי שיכיר): "כלומר ומתוך כך יבא לישאל בשאר דברים אבל במה ששאל למה אנו עוקרין השלחן לא יפטר ממה נשתנה וההיא דאביי לא פי' הגמ' אלא תחלת שאילתו". דומה שהתוס' תופסים שדין 'דרך שאלה' אין בעיקרו 'לעורר' לאמירת ההגדה, אלא הוא משמש מסגרת ו'דרך סיפור' לעצם מצוות סיפור יציאת מצרים, וממילא שאלה שאינה עוסקת במישרים בענייני ההגדה אינה בכלל המניין. אולם, מפשטות הסוגיה ומדברי הרשב"ם ברור שאף שאלה בדבר השוני בסדרי האכילה פוטרת מאמירת מה נשתנה, שהרי כוחה יפה לעורר לסיפור ההגדה ביתר עניין לקטן. ונמצא שבנקודה זו ממש נחלקו רבותינו הראשונים[7].
ועוד, מצינו בסוגיה נוספת בפסחים (קטז ע"א) ביחס לפטור מ'מה נשתנה': "אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא, מאי בעי למימר ליה? אמר ליה: בעי לאודויי ולשבוחי. אמר ליה: פטרתן מלומר מה נשתנה". הקושי בדברים ברור, וכי איזו 'דרך שאלה' מצינו במקרה הנזכר. ואכן, בהרבה כת"י לא מובאת לשון הסוגיה "פטרתן מלומר מה נשתנה", וכבר העלי תמר על הירושלמי (פ"י) ביארו את שינוי הגרסא לאור הקושי הנ"ל. ברור שאם השאלה עיקרה הוא מצד 'דרך סיפור' אין מקום לגרוס בסוגיה כפי שמובא לפנינו. דא עקא, שאם עיקר דין 'דרך שאלה' הוא 'היכי תימצי' להתעוררות לספר ביציאת מצרים, אכן יש צד לטעון שאמירתו של דרו, עבדו של רב נחמן – העוסקת בהודאה ובשבח על יציאת מצרים, מעוררת לסיפור יציאת מצרים, וממילא היא פוטרת מ'מה נשתנה' - אם כי אף בדברים אלו יש חידוש רב.
ניתן להוסיף לכך נופך: דומה שהחקירה בדבר תפקיד השאלה בליל הסדר מקרינה אף ביחס לזיקתה לבן, ברור שאם החיוב נובע ביסודו כדברי המכילתא כהתעוררות – אזי הסברא נותנת, אם לכתחילה ואם אף בדיעבד, כדברי שו"ת הרא"ש, ששאלת הבן יפה כוחה לעורר את חיוב ההגדה. דא עקא, מהסוגיה בפסחים עולה באופן מפורש שמימד השאלה מועתק משאלת הבן, אשר כפשטות הפסוקים מהווה 'שאלה מעוררת', לתפיסת השאלה כ'דרך סיפור' – וברור שלפי תפיסה זו אין לשאלה מקום של התעוררות לסיפור: וכי כיצד יש כוח באדם לעורר את עצמו? וממילא היא נדרשת כ'דרך שאלה', והיא אינה קשורה במישרים לבן דווקא, אלא אדרבה, כחיוב מורחב אף ללא בן.
מעתה, מתבארים היטב דברי הרמב"ם. כזכור, מפריד הרמב"ם בין דין הבן, אשר עיקרו ב'הגדה', לבין דין השאלה, אשר קשורה ל'סיפור יציאת מצרים'. דומה שהרמב"ם בדבריו מנסה ליישב להלכה הן את הסוגיה בפסחים והן את דברי המכילתא. מכיוון שהרמב"ם פסק את הסוגיה בפסחים להלכה, מסתבר שהוא הבין שתפקיד השאלה הוא בעיצוב הסיפור, לכן אין פלא שהוא קשר זאת דווקא להלכה א, העוסקת במצוות הסיפור הכללי, החל אף ללא בן. דומה, שהרמב"ם לשיטתו בדבר, כפי שהבאנו שהוא ביאר שעצם השאלה ב'מה נשתנה' מוטלת על מספר ההגדה, אשר עולה אף הוא על בסיס הגישה שדין זה אינו קשור לשאלת הבן דווקא אלא ל'דרך סיפור'.
כעת, נפנה לראות כיצד הרמב"ם למד את דברי המכילתא. מסתבר שהרמב"ם הבין שלמסקנתה בשעה שהיא למדה שחיוב זה חל אף ללא שאלה מהבן מהפסוק "והגדך לבנך", היא לא למדה שיש שלוש מצוות: א. הגדה לבן במקרה ששאל. ב. הגדה לבן במקרה שלא שאל. ג. הגדה לאחרים ולאדם כלפי עצמו. אלא שלמסקנה למדה המכילתא שחיוב הבן אינו מותנה בשאלה. לדברינו, הדברים יובהרו ביותר. הרי גישת המכילתא בשלב ההו"א היא ששאלת הבן היא 'שאלה מעוררת', וממילא משעה שהיא קבעה שמהפסוק "והגדת לבנך" לומדים שיש חיוב לאב להגיד לבנו, משמע שאין ההגדה מותנית בשאלה דווקא – וממילא סמי מהכא 'דרך שאלה'. ומשעה שהמכילתא שללה תפיסה זאת, שיבץ הרמב"ם את דין ההגדה לבן, שאינו בדרך שאלה ואינו מדין 'סיפור יציאת מצרים', בנפרד. וכאן, לאחר שהבהרנו את עמדת הרמב"ם בדבר אופיה ומקומה של השאלה, הבן שואל: סיפור זה, טיבו וגדרו ידוע, אך 'הודעה' זו ביחס לבנים, מה טיבה וגדרה?
♦
סיפור יציאת מצרים – לימוד וחוויה
בכדי לבאר את העניין, יש להקדים את דברי תרומת הדשן (קכה), שפסק שהאיסור לאכול מצה בערב פסח אינו חל ביחס להאכלת קטן, מכיוון שאין אנו אסורים לספות לו איסור עשה, אך הוא הוסיף:אמנם אם הגיע הקטן שיוכל להבין כדלעיל, נראה דאין להאכילו מצה דדרשינן והגדת לבנך כו', ובעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, ואם ימלא הבן כבר כריסו מן המצות, היאך שייך לומר בעבור זה כיון דאין המצה חידוש לו לקטן.
מדבריו של תרומת הדשן עולה בבירור שלכל הפחות חלק מדין סיפור יציאת מצרים תלוי בבנים דווקא, וזאת בדומה לרמב"ם. בנוסף, נראה מדבריו שחובה זו אינה תלויה בשאלת הקטן דווקא, שהרי הוא הבהיר שבעינן שהמצה תהא חידוש לקטן, ואף בנקודה זו מצינו דמיון בין דבריו לדברי הרמב"ם. אך עיקר הדבר דורש פשר ותלמוד, מהיכי תיתי שחלק ממצוות סיפור יציאת מצרים דורש לחדש לקטן, וכיצד הנ"ל נכלל בדין ההגדה.
נראה שבבסיס דברי תרומת הדשן עומדת נקודה עמוקה ביותר. מספר האחרונים כבר עמדו על כך שחלק ממצוות סיפור יציאת מצרים ממוקד דווקא ביחס ללימוד הלכות הפסח. כך עולה מהמכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דפסחא פרשה יח): "ד"א מה העדות והחוקים ר' אליעזר אומר מנין אתה אומר שאם היתה חבורה של חכמים או של תלמידים שצריכים לעסוק בהלכות פסח עד חצות לכך נאמר מה העדות וגו'". וכן מהתוספתא בפסחים (פ"י הי"ב): "מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד והיו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר הגביהו מלפניהן ונועדו והלכו להן לבית המדרש". וכך גם מתפרשים דברי הגמ' בפסחים (קטז ע"א): "לפי דעתו של בן אביו מלמדו". וביאר זאת תלמיד הרשב"א: "שאם הוא פקח מלמדו הלכות הפסח, ואם לאו מלמדו דברים הפשוטים".
ניתן לבחון זאת בהשקפה מקיפה יותר. כידוע לליל הסדר יש תפקיד כפול. מחד גיסא, מדובר על ערב חוויתי שמגמתו יצירת חיבור עמוק למסורת ולסיפור העל-זמני של עם ישראל. שיאה של חוויה זו, המגיעה להזדהות עד כדי התמזגות עם בני ישראל היוצאים ממצרים, מנוסחת בצורה תכליתית בדברי הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (פ"ז ה"ו): "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים". בנוסף, מדובר על לילה לימודי, אשר במהלכו נמסרים תכנים שנדרשים להילמד ולעבור מדור-לדור, אשר בכללם, כמובן, הלכות הפסח.
השתא דאתינן להכי, דומה שהפן הלימודי-תכני עולה ביתר שאת דווקא ביחס לחיוב של האב ביחס לבנו. כבר לשון המשנה מורה על כך: "ואם אין דעת בבן אביו מלמדו". וכן: "ולפי דעתו של בן אביו מלמדו". בנוסף, אחד המקורות היסודיים לכך שחיוב סיפור יציאת מצרים הוא דין לימודי הקשור להלכות הפסח מצינו בתשובה לבן החכם: "אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". אף הפתיחה לסיפור ארבעת הבנים: "ברוך המקום ברוך הוא. ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא". מתפקדת למעשה מעין 'ברכת התורה', כפי שביאר הרשב"ץ בפירוש ההגדה. בנוסף, במהלך התשובה לבן שאינו יודע לשאול מובאת בהגדה דרשת המכילתא דרבי ישמעאל (בא - מסכתא דפסחא פרשה יז):
והגדת לבנך. שומע אני מראש חדש ת"ל ביום ההוא אי ביום ההוא יכול מבעוד יום ת"ל בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך על שולחנך.
יש ממפרשי ההגדה שמבארים את ההו"א של ההקדמה כמשיקה לחיוב ללמד את הלכות הפסח החל מראש חודש, היינו שהיות וחיוב סיפור יציאת מצרים נושא אופי לימודי, אזי סד"א שהוא יחל אף בתחילת החודש, בדומה ללימוד ההלכות. ממסגרת שיבוץ הדברים עולה שחיוב זה אף הוא קשור לדרשת ארבעת הבנים, וממילא לזיקה עמוקה יותר בין החיוב הלימודי לחיוב האב כלפי בניו לתפיסה שסיפור יציאת מצרים מבוססת על לימוד הלכות. ושו"ר שכך מפורש בפסיקתא זוטרתא (שמות פרשת בא - בשלח פרק יג):
והגדת לבנך. יכול מראש חודש, יתחיל האב להגיד לבנו הלכות הפסח, ת"ל ביום ההוא, אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, ת"ל בעבור זה, בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך.
והם הם הדברים. בנוסף יש להעיר, שכלל המסגרת לארבעת הבנים שכנגדם דיברה תורה נלמדים מדרשות הכתובים – שאף הם משווים תוכן לימודי להגדה.
דומני שהדברים נכונים אף לאידך גיסא. לעיל נדרשנו לדברי התלמוד וההגדה, המחייבים חכמים היודעים את התורה בחיוב לספר ביציאת מצרים, אשר כפי שהצענו מהווים של דין ב'שאלה דרך סיפור' המנותקים מחיוב הבן דווקא. דומה שדברים אלו באו לשלול את הגישה שכלל המצווה גורסת תוכן לימודי בלבד ולא חוויתי כלל ועיקר, וממילא חכמים גדולים היו נפטרים מכך, שהרי אין עליהם ללמוד יותר בענייני הפסח. לכן מדגיש התלמוד וההגדה שמהפן החוויתי של עצם ה'סיפור' מוטלת אף על החכמים דרך שאלה היוצרים חוויה יחודית.
והשתא דאתינן להכי, יבוארו לנכון דברי תרומת הדשן. לדידו, הדין ביחס לבנים בעיקרו דורש חידוש לימודי, והוא מתבסס על הפן הלימודי, אשר בו יש לחדש לבן הקטן. דומה שזוהי אף כוונתו של הרמב"ם, שהרי כבר הוכיח בשו"ת להורות נתן (ט, ט) שלשון 'הגדה' בעיקרה היא לשון 'להודיע דבר חדש' וממי בעיקרה היא לשון חידוש. ולכאורה הם הם הדברים, דהמצווה היא לאלף את הבנים בינה וידע ע"י הקנאת ידיעות ותכנים חדשים. נראה שהרמב"ם בהלכה ב מבאר את עצמו: "מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך, לפי דעתו של בן אביו מלמדו". היינו, המצווה ביחס לבן בעיקרה היא לימודית. כעת גם ניתן להבין מדוע הרמב"ם סבר ש'דרך שאלה' אינה נדרשת ביחס לבנים, לתפיסת הרמב"ם דין 'דרך שאלה' קשור לאופי הסיפורי של סיפור יציאת מצרים, ואינו קשור כלל ועיקר לחובת ההגדה והלימוד, אשר מוטלת על האב ביחס לבנים.
ודברים נפלאים מצאתי ב'פירוש קדמון' על לשון ההגדה "יכול מראש חודש", ותורף דבריו הוא כשיטת הראשונים שהבאנו דסד"א דמשום דחיוב לימוד ההלכות, אך הגביל פתיחה זו אך לבן שאינה יודע לשאול:
יכול יהא חייב אדם לפתוח פתח לבנו לשאול כמו כן מראש חודש, שכשהוא אומר "והגדת לבנך" איני יודע אימתי.
ונראה שהדברים מתבארים היטב לפי דרכנו בשיטת הרמב"ם, דתרי דינים אתינייהו, דדין זה ד"את פתח לו" אינו בגדר סיפור יציאת מצרים, מכיוון שהוא אינו בדרך שאלה אלא בכלל לימוד יציאת מצרים, וממילא סד"א דיתחייב בו מראש חודש, אך מאידך גיסא ביחס לשאר הבנים השואלים גדר הדין הוא דין ב'סיפור', וממילא אין אף הו"א שחיובו יחול מראש חודש.
♦ ♦ ♦