סדר קריאת התורה בראש חודש
במסכת מגילה דף כא ע"ב דנה הגמרא בסדר הקריאה בראש חודש:"בעא מיניה עולא בר רב מרבא: פרשת ראש חודש כיצד קורין אותה? צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי, דהויין תמניא פסוקי, היכי נעביד?
ניקרי תרי תלתא תלתא פסוקין - פשו להו תרי, ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקין. ניקרי ארבעה ארבעה - פשו להו שבעה. וביום השבת, הויין תרי, ובראשי חדשיכם, הויין חמשה, היכי נעביד? ניקרי תרי מהא וחד מהנך אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים. ליקרי תרי מהא ותלתא מהך - פשו להו תרי!
אמר לו: זו לא שמעתי, כיוצא בה שמעתי, דתנן: ביום הראשון בראשית, ויהי רקיע, ותני עלה: בראשית - בשנים, יהי רקיע - באחד. והוינן בה: בשלמא יהי רקיע, באחד - דתלתא פסוקי הוו, אלא בראשית בשנים? חמשה פסוקי הוו, ותניא: הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים! ואיתמר עלה רב אמר: דולג, ושמואל אמר: פוסק.
רב אמר דולג, מאי טעמא לא אמר פוסק? קסבר: כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה. ושמואל אמר: פסקינן ליה. - והא אמר רבי חנניא קרא: צער גדול היה לי אצל רבי חנינא הגדול, ולא התיר לי לפסוק אלא לתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשויין! - התם טעמא מאי - משום דלא אפשר, הכא נמי - לא אפשר. ושמואל אמר פוסק, מאי טעמא לא אמר דולג? - גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין".
מסקנת הגמרא להלכה היא: "שלח ליה רבה בריה דרבא לרב יוסף: הלכתא מאי? שלח ליה: הלכתא דולג, ואמצעי דולגן".
♦
ביאור מסקנת הסוגיה
בביאור מסקנת הסוגיה נחלקו רבותינו הראשונים:שיטת הגאונים והרי"ף
שיטת הגאונים היא, שכוונת הגמ' במילים 'אמצעי דולגן' היא על עלית הלוי, העולה השני, שעליו לדלג לאחור ולהתחיל את הקריאה מהפסוק שלפניו "ואמרת אליהם", ולהשלים באמצעותו את שלשת הפסוקים הנדרשים לעליה זו, והעולה השלישי הבא אחריו, קורא שלשה פסוקים - עולת תמיד, ונסכו, ואת הכבש, ומוסיף עליהם את שני פסוקי קרבן מוסף שבת, והעולה הרביעי קורא את כל פרשת ובראשי חדשיכם. דעת הגאונים הובאה בסדר רב עמרם גאון סדר ראש חודש: "ומוציאין ס"ת וקורין ארבעה. אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן, ואין מפטיר בנביא. ומברכין כולן לפניה ולאחריה. וכך קורין: כהן ג' פסוקים, לוי חוזר וקורא ואמרת להם, את הכבש אחד תעשה ואת הכבש השני, ועשירית האיפה. ישראל קורא מן עולת התמיד עד ובראשי חדשיכם. רביעי, ובראשי חדשיכם עד סוף ענין של ר"ח. וזו היא שאמרנו 'הלכתא דולג, והלכתא אמצעי דולג".הרי"ף בסוגיתנו הביא את דעת הגאונים, וכדעת הגאונים והרי"ף נפסק להלכה בטור אורח חיים סימן תכ"ג, ובשולחן ערוך שם סעיף ב'.
♦
שיטת הרמב"ן
הרמב"ן הביא את דעת דברי הגאונים והרי"ף וז"ל: "וראיתי לרבינו הגדול והגאונים ז"ל, שפירשו דהכא נמי בפרשת ראש חדש לרב דולג ולשמואל פוסק, ולקמן איפסיק בגמרא והלכתא אמצעי דולג, לומר שחוזר השני וקורא פסוק מן השלשה שקרא הראשון, ומוסיף שנים אחרים, ונשארו שלשה פסוקים בפרשת צו שקורא אותן השלישי, זהו פירוש הראשונים, וכן הנהיגו הדורות במקומות הללו.ואני תמה על לבם של ראשונים שהיה כפתחו של אולם, מה הרוויחו בדילוג הזה, והלא אותה חששא ואותה גזרה שחששו לה בגמרא שקוראין על הסדר, אף בדילוג הזה במקומה עומדת, שהרי הנכנסין כשיראו השני מתחיל בפסוק שלישי שבפרשה יאמרו לא קרא ממנה הראשון אלא שני פסוקים, ומה הועילו חכמים ז"ל בתקנתן בדילוג הזה?
וזה דבר ברור הוא, דכשם שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים גזרה משום הנכנסין, כך אין הקורא מתחיל לקרות בפחות משלשה פסוקים המשיירין בפרשה שלמעלה, גזירה משום הנכנסין שהיא הגזירה הזו בעצמה, וכדאמרינן בגמ', ושמואל דאמר פוסק מאי טעמא לא אמר דולג, גזירה משום הנכנסין וגזירה משום היוצאין, כלומר, מפרשת בראשית כשהיה הראשון קורא שלשה, נשארו שנים בסוף הפרשה ויש בו גזרה משום היוצאין, כשהשני דולג פסוק אחד לגמור שלשה נשארו שנים בתחלת הפרשה, ויש בה גזרה משום הנכנסין שיאמרו ראשון לא קרא אלא שני פסוקים, הלכך גבי ראש חדש מה ראו שלא להתחיל בפרשת ובראשי חדשיכם בפסוק אחד משום הנכנסין, והלא בדילוג הוא עצמו נסכם עמו משום גזרה זו של נכנסין.
ואם תאמר שלא אמרו אלא שלא להתחיל בפרשה פחות משלשה, שמא יטעו הנכנסין בשעת קריאתו בפסוק זה, לומר לא קרא אלא פסוק זה בלבד, אבל כשהוא דולג אין טעותם בקריאה של זה אלא לקריאה של ראשון, ושמא לא יתנו דעתם עליה, ואף על פי שאמרו בדילוג של בראשית דאיכא משום נכנסין, מכל מקום בכאן פיחתו הטעות שלהם, ועשו לו הרווחה מן הקורא הזה משני לראשון, זה אין בו טעם ולא ריח בעצמו, שהכל גזרה שווה ואין בה שום חילוק והפרש. ועוד, שהרי אם שיירו בפרשה ראשונה פחות משלשה פסוקים, אין בו משום חשש אלא ליוצאין בין גברא לגברא, שמא דעתם לומר לא השאירו בפרשה אלא שני פסוקים לשלישי שיבא אחריו, וזו הגזרה יותר רחוקה הרבה, מפני שיש ריווח לשלישי הזה לקרות בפרשת וביום השבת".
הרמב"ן סובר כי האיסור שלא להתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים. ועל העומד בראש הפרשה לקרא לפחות שלשה פסוקים ממנה, כולל בתוכו כפועל יוצא, איסור על העולה השני להתחיל בפחות משלשה פסוקים מתחילת הפרשה, שכן במקרה זה יש חשש שהנכנסים יאמרו שהראשון קרא שני פסוקים בלבד. לכן למרות שהעולה הראשון קורא שלשה פסוקים, עדיין קיים חשש לנכנסים. לפיכך שואל הרמב"ן מה הרוויחו בדילוג הזה, שכן לדעת הרמב"ן החשש לנכנסים עדיין קיים.
הרמב"ן מוכיח שבשל גזירת הנכנסים אסור להתחיל את עלית השני פחות משלשה פסוקים מתחילת הפרשה, מדברי הגמ' המסבירה ששמואל הסובר שיש לפסוק בקריאה, סובר שבדילוג של העולה השני וחזרה על פסוק אחד למפרע, יש חשש שהנכנסים יאמרו שהראשון קרא רק שני פסוקים בפרשת בראשית.
כמו כן מוכיח זאת הרמב"ן מקל וחומר מגזרת היוצאים, במקרה שהשני משייר בסוף פרשת התמיד עבור השלישי שני פסוקים בלבד, שהוא חשש רחוק יותר מהחשש מפני הנכנסים במקרה שהשני מתחיל פחות משלשה פסוקים מתחילת הפרשה, שכן קיימת אפשרות שהשלישי יוסיף על שני הפסוקים שנשארו בפרשה גם את שני פסוקי פרשת מוסף שבת, הסמוכה לפרשת התמיד, ויקרא ארבעה פסוקים, ולמרות זאת אנו חוששים לטעותם של היוצאים. קל וחומר שבמקרה שהשני יתחיל את קריאתו לאחר שני פסוקים מראש הפרשה עלינו לחשוש לנכנסים, שיאמרו שהראשון קרא שני פסוקים בלבד, שכן לראשון אין אפשרות להשלים את קריאתו בפסוקים נוספים מקריאת התורה של ראש חודש.
בשל קושיא זו סובר הרמב"ן שמסקנת הגמ' "הילכתא דולג, והשלישי דולגן" אינה מתייחסת כלל לקריאת ראש חודש, אלא לקריאת המעמדות[2], ובראש חודש אין לדלג כלל, ויש לקרא לכהן ארבעה פסוקים, וללוי עוד ארבעה פסוקים עד סוף פרשת התמיד, והשלישי יקרא שני פסוקי מוסף שבת ועוד פסוק אחד או שנים מפרשת ובראשי חדשיכם, והעולה הרביעי, הנוסף לכבודו של יום ראש החודש, יקרא עוד שלשה פסוקים בפרשת מוסף ראש חודש עד סוף הפרשה. ואף שאסור להתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים, הרי שמאחר שאי אפשר לחלק את קריאת התורה של ראש חודש לארבעה עולים כדין, ובכל מקרה נצטרך לחלק את הקריאה שלא כדין, ולהתחיל עליה כל שהיא שני פסוקים מראש הפרשה למרות חשש הנכנסים, עדיף לקרא את הפרשה כסדרה ולא לדלג ללא כל תועלת.
"ועיקר השמועה בפירושה כך נראה, דאמר ליה רבא לעולא בר רב זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי דפליגי רב ושמואל בפרשת בראשית, דמדאמר דולג ולא חיישינן לגזרה דנכנסין ויוצאין משום דלא איפשר, דכל פסוקא דלא פסקיה משה רבינו עליו השלום לא פסקינן ליה לעולם, ושמואל אמר פוסק ואינו דולג, דחיישינן לגזרה דנכנסים ויוצאין, אף כאן בראשי חדשיכם לשמואל פוסק, משום חששא דנכנסין ויוצאין, ולרב מוטב שיטעו נכנסין ויוצאין ולא נפסיק פסוק שלא הפסיקתו תורה, הילכך קורין כדרכן או שנים הראשונים שלשה שלשה, והשלישי שנים מפרשה ראשונה וכל פרשה שניה, או שנים הראשונים כל הפרשה, והשלישי שנים של פרשה שניה ופסוק אחד משלישית ואין קפידא בדבר".
לדעת הרמב"ן, מחלוקתם של רב ושמואל עוסקת בקריאת המעמדות, שלדעת רב האיסור להפסיק באמצע פסוק, חמור יותר מהחשש מפני הנכנסים והיוצאים, ויש לדלג למרות חשש זה, אך גם רב חושש מפני טעותם של הנכנסים והיוצאים, ויש למצוא פתרון לחשש זה במידת האפשר, אלא שלא ניתן בשל כך לחלק פסוק לשנים כדעת שמואל, ואילו דילוג של פסוק אחד לא יתן פתרון לחשש הנכנסים, ולכך אין כל ענין לדלג בקריאת ראש חודש ללא כל תועלת.
הרמב"ן בהמשך דבריו מציע הצעה נוספת של דילוג למפרע וחזרה על שלשה פסוקים, בכך ניתן לדעתו לפתור את כל החששות: "ויותר היה נכון שיגמור השני בסוף פרשה ראשונה, וידלג השלישי ויקרא שלשה פסוקים ממנה, שהרי דילוג פסוק אחד ושנים ושלשה שווה הוא, ובקרבנות החג מדלגין יום אחד, אף כאן ידלג שלשה ויוסיף פרשת וביום השבת, ובזה תהיה הגזרה יותר רחוקה מאד, שאין לחוש אלא שיבואו הנכנסין בתחילת קריאתו של זה, וימנו שאין פסוקים שבתחילת הפרשה מספיקין לשנים קוראין הראשונים, אלא דברים הללו אין בהם ממש. אבל טעם מנהג הגאונים ז"ל אין אנו בו".
הרמב"ן מניח ביסוד דבריו ש'דילוג של פסוק אחד ושנים ושלשה שווה הוא', וניתן עקרונית לדלג למפרע אף יותר מפסוק אחד, כמו שבקריאת התורה של חול המועד סוכות מדלגים למפרע וחוזרים על כל קריאת היום לצורך העולים, ומכאן שאין כל בעיה הלכתית לדלג גם יותר מפסוק אחד. לכן מציע הרמב"ן ששני העולים הראשונים יחלקו ביניהם את שמונת פסוקי פרשת קרבן התמיד, ואילו העולה השלישי ידלג למפרע ויחזור על שלשה פסוקים ויוסיף ויקרא את שני פסוקי מוסף שבת. בכך יפתר החשש של הנכנסים והיוצאים לחלוטין.
לדעת הרמב"ן, גם בהצעה זו עדיין קיים החשש שמא הנכנסים בתחילת עלית השלישי ימנו לאחור וישימו לב לכך שאין די בפסוקים שמתחילת הפרשה עד לתחילת קריאת השלישי, שכאמור דולג למפרע שלשה פסוקים, אך חשש זה הוא חשש רחוק מאד ואין בו ממש, ושונה הוא מהחשש שהנכנסים בתחילת קריאת השני לדעת הגאונים, ישימו לב בקלות לכך שהוא מתחיל שני פסוקים סמוך לפרשה, ויטעו לחשוב שהראשון קרא שני פסוקים, שהוא חשש קרוב וסביר.
יש לציין כי למרות שהרמב"ן הרבה להקשות על שיטת הגאונים בדין זה, ולדעתו אין למנהג הגאונים כל מקור בש"ס, ואף אין בו כל תועלת, הרי שמסקנתו היא שלהלכה למעשה אין לשנות ממנהג הגאונים.
"אבל המנהג שהנהיגו הגאונים ז"ל על פי שלהן דאמצעי שהוא השני דולג, אין כאן מי שהסכים עמהם, אלא שאין ליגע במה שהונהג על פי הגאונים ז"ל, וכל שכן בזה שאין במנהג שלהם משום איסורב וכבר שנינו אל ישנה אדם מפני המחלוקת".
שיטת הרשב"א
הרשב"א[3]בחידושיו לסוגיה זו תירץ את קושית הרמב"ן, וז"ל: "ואף על גב דאיכא אכתי משום נכנסין כקושייה, מ"מ אי קרי שלישי וביום השבת וחד פסוקא מובראשי חדשיכם איכא גזירות טובא, דאיכא למיגזר בקריאת השלישי ובקריאת הרביעי דאיכא מאן דמשכח בכניסתו לשלישי כשהוא קורא אותו פסוק של ובראשי חדשיכם, וסבר דבראש הפרשה התחיל, דאם לא כן למה לא פסק בסוף פרשת וביום השבת כדרך הקוראים שפוסקין בסוף הפרשה, ואיכא מאן דנכנס בתחלת קריאת הרביעי, וכד חזי ליה מתחיל בפסוק שני סבר דקמא לא קרא אלא חד פסוקא, הלכך דולג, דליכא חששא אלא בנכנסין בקריאת השני לחוד, וכל היכא דאפשר לתקוני מתקנינן".הרשב"א מסביר, כי אמנם דילוגו של השני אינו פותר את כל החששות, אך הוא מצמצם אותם לחשש אחד בלבד, בעוד שאם השני לא ידלג, וקריאת ראש חודש תיקרא כסדרה, כהצעת הרמב"ן, קיימים שני חששות, שכן החשש מפני הנכנסים הוא כפול, הן ממי שנכנס לבית הכנסת בזמן קריאת העולה השלישי, והן ממי שנכנס לבית הכנסת בזמן קריאת העולה הרביעי, והוא עלול לחשב לאחור את הפסוקים מתחילת פרשת מוספי ראש חודש, ולומר שהשלישי קרא רק שני פסוקים.
חשש זה מפני חישוב למפרע של הפסוקים מתחילת הפרשה, קיים גם לפי שיטת הגאונים ביחס לנכנסים בתחילת קריאת העולה השני, ואין לנו דרך לתקן את החשש השני. אך החשש הראשון, המתייחס לנכנסים בזמן קריאת העולה שלפני הדילוג, כלומר, העולה הראשון לשיטת הגאונים, אין לו מקום לשיטת הגאונים, שכן העולה הראשון קורא שלשה פסוקים, ודילוגו של העולה השני בא לתקן חשש זה, שכן יש להשתדל לתקן במידת האפשר כל חשש שניתן לתקנו.
בהמשך דבריו דן הרשב"א מדוע אמרה הגמ' שדוקא האמצעי דולג, ומה העדיפות שיש לדילוג דווקא בעולה השני לדעת הגאונים, על פני דילוג בעולה השלישי או הרביעי: "ואי אמרת מכל מקום שני אמאי דולג טפי משלישי וטפי מאחרון[4], אני אומר חדא, דכיון דלא אפשר בלא דילוג למה[5] ממתין. ועוד דבכולה שמעתין חיישינן טפי ליוצאין מנכנסין משום דנכנסין מישאל שיילי, ואף על גב דלא קיימא לן כתנא קמא דיש אומרים דאמר הכי, לומר דחיישינן אפילו לנכנסין, אבל מכל מקום לכולי עלמא טפי איכא בהני מהני, משום דמקצת הנכנסין דרכן לשאול, והלכך היכא דלא אפשר אלא שנחוש לאלו או שנחוש לאלו, נקטינן חשש היוצאין ושבקינן חשש הנכנסין".
הרשב"א טוען כי הדילוג בעולה השני עדיף על פני דילוג בעולה השלישי או הרביעי, בשל כך שיש לדלג בהזדמנות הראשונה, למרות שעדיין לא נוצר הצורך לדלג. כמו כן החשש בדילוג השני מתייחס רק לנכנסים ולא ליוצאים, מה שאין כן במקרה שהשלישי או הרביעי ידלגו למפרע ויחזרו על פסוק אחד כדי להשלים את קריאתם לשלשה פסוקים סמוך לפרשה, יש חשש מפני היוצאים לפני הדילוג, שיחשבו שהשלישי או הרביעי עומדים לקרא שני פסוקים בלבד. לחשש זה גדול יותר מהחשש מפני הנכנסים, שכן מקצת הנכנסים דרכם לשאול, מה שאין כן היוצאים, שאין להם את מי לשאול. בשל כך העדיפה הגמ' לשיטת הגאונים לעשות את הדילוג בעולה השני.
לדעת הרשב"א, הדילוג נועד לפתור חלק מחשש הנכנסים, דהיינו את החשש מפני הנכנסים בזמן קריאת הראשון. החשש מפני הנכנסים בתחילת קריאת השני אכן לא נפתר על ידי הדילוג, שכן בשל הקריאה הקצרה לא ניתן לפתור את כל החששות, ודי בכך שנפתור חלק מחשש הנכנסים. הסיבה לכך שהשני דולג היא כדי שלא נכנס לחשש מפני היוצאים, שהוא חמור יותר, שכן בניגוד לנכנסים, אין ליוצאים את מי לשאול, ובמסגרת האפשרויות המצומצמות שיש בפרשה קצרה זו של קריאת ענינו של ראש חודש, די בכך שהצלחנו לתקן חלק מהחשש מפני הנכנסים, ולא נכנסנו לחשש היוצאין החמור יותר.
לאחר שהרשב"א יישב את שיטת הגאונים, הוא מציע הצעה דומה לזו של הרמב"ן: "אלא שאני תמה לדברי הגאונים ז"ל, למה עשו את השני דולג פסוק אחד שעדיין נשארת גזירה משום הנכנסין, יאמרו שיקראו שנים צו את קרבני, ויהא השלישי דולג וקורא ג' פסוקים מפרשת צו[6] כדרך שאנו עושין בחג.
ואם תאמר מפני שמצאו בגמ' אמצעי דולג, ואלו כן יאמרו שהאחרון דולג, הא ליתא, דאילו היה השלישי גומר את הפרשה והאחרון מדלג, איכא משום היוצאין, דדלמא איכא מאן דידע בסדרו של יום שאין קורין מפרשת ובראשי חדשיכם ולהלן, וסבר דלא קרו אלא תלתא כשני וחמישי, וזו חששא קרובה.
ואלו תאמר אם כן אף בשלישי דולג, דלמא איכא מאן דידע בסדרו של יום, וסבר דלא קרא מתחלה אלא חד והני תרי הא תלתא, הא ליתא, חדא, דהא אמרינן דגזירת היוצאים אלימא מגזירת הנכנסין, ועוד, דהאי חששא דחיקתא טפי, דידע בסדרו של יום ויהיב נמי דעתיה דליכא עד התחלת הפרשה אלא ה' פסוקים, ולא מלו אלא לחד, לכולי האי ליכא למיחש כדאיכא למיחש להנך חששות דאיכא בדילוג האחרון וגם לדילוג השני.
וצל"ע לפי שאין אני רואה בזה הכרח לסברת הגאונים ז"ל שעשו את השני דולג פסוק אחד, אלא אם כן נאמר דאמצעי סתם משמע הראשון שבאמצעים, ואם כן תסתלק השאלה מהם ונחזור לשאול לר' יוסי מה ראה לומר כן".
הרשב"א, אף הוא כרמב"ן, מציע לדלג לאחור ולחזור על שלשה פסוקים בקריאת השלישי, כדי לפתור את כל החששות. ככל הנראה, גם הרשב"א סבור[7] שאין כל הבדל בין דילוג לאחור וחזרה על פסוק אחד לבין דילוג וחזרה על שנים או שלשה פסוקים, ולכן ניתן להציע הצעה זו כפתרון לכל החששות מפני הנכנסים.
♦
שיטת הר"ן
הר"ן על הרי"ף מסכת מגילה דף יב ע"ב, הביא את תירוצו של הרשב"א וז"ל: "והרשב"א ז"ל תירץ להעמיד המנהג, דמשום הכי פסקינן דדולג בראשי חדשים, ולא אמרינן שיקראו כדרכן וכדכתיבנא, משום דכי אמרינן דאמצעי דולג, דהיינו שני, ליכא למיחש אלא בחד נכנסים, דהיינו אותן שיכנסו בתחילת קריאת השני, ואילו היו קורין כדרכן ויקרא השלישי פרשת וביום השבת דהוו תרי פסוקי ופסוק אחד מובראשי חדשיכם, איכא למיחש לתרי גווני נכנסין, חד לנכנסין בשעה שהוא מתחיל לקרות אותו פסוק של ובראשי חדשיכם, שהוא סבור שמשם התחיל לקרות, שאם לא כן למה לא סיים בסוף פרשת וביום השבת, ואיכא למיחש נמי לנכנסין בתחילת קריאת הרביעי, דכד חזו ליה מתחיל בפסוק שני, סברי דקמא לא קרא אלא פסוק אחד, הלכך דולג עדיף".אך הר"ן עצמו מתרץ את דברי הגאונים בדרך אחרת וז"ל: "ולי אין צורך לכך, אלא רבנן גזור דלעולם אין מתחילין בפרשה ואין מסיימין בפרשה פחות מג' פסוקים, והך תקנתא לא מעקרא לעולם. הלכך אי אפשר שיקראו כדרכן בראשי חדשים, דהיכי ליעבד כדאיתא בגמרא, שאלו היו קורין כדרכן לא לנכנסין וליוצאין בלבד איכא למיחש, אלא אפילו לעומדין שם מתחלה ועד סוף איכא למיחש לחורבה, שיהיו סבורין לומר שמותר להתחיל בפרשה בפחות מג' פסוקים, וירגילו לעשות כן כשיזדמן להם ואיכא משום הנכנסין, או אם ישייר בפרשה בפחות מג' פסוקים ורגילות לעשות כן בכל השנה ואיכא משום היוצאין, ולפיכך לא רצו חכמים לעקור אחת משתי תקנות אלו לעולם, אפילו אי לא אפשר.
שמא תאמר והא אכתי כי אמרינן נמי דולג, איכא למיחש שהעומדים שם יהיו סבורים שמותר לדלג בעלמא, ויבואו לעשות כן בפסוק שלישי שבפרשה ואיכא משום הנכנסין, הא לא קשיא שאין הדילוג מצוי ולמה יבואו לדלג, אדרבה, מי שהוא בבית הכנסת מתחילה ועד סוף שואל למה הוא דולג כיון דאיכא פסוקי טובא, ומפרשי ליה שלפי שאין מתחילין ואין משיירין בפרשה עושים כן, ומתוך כך לא יבואו לדלוג בעלמא בכיוצא בזה, כדי לא יחשבו הנכנסין שהתחילו בפרשה בפחות מג' פסוקים. ועוד, שאין הדילוג מצוי ואינו נעשה אלא מדוחקז, וליכא למיחש ביה, אבל אם היו קורין כדרכן, העומדים בבית הכנסת אין רואין שינוי כלל, ואינן סבורים דהכא שאני משום דלא אפשר, אלא סוברין כדרכן הן קורין, שמותר להתחיל ולסיים בפרשה פחות מג' פסוקים.[8]
ומפני טעם זה שכתבתי אמרו סתם 'אמצעי דולג' על השני, ולא הוצרכו לפרש, משום דמדינא הוה לן למימר אחרון דולג, לפי שאין ראוי לדלוג אלא בשעת הצורך, והיינו אחרון שאין הפסוקים מספיקין לו, אבל הראשונים שהפסוקים מספיקין להם למה ידלגו,[9] ואפילו הכי לא אמרינן דאחרון דולג, משום דאי הכי עבדינן משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים.
וכיון דמשום הכי הוא, ממילא נמי משמע דכשאמרו 'אמצעי דולג', על השני משמע, ולא על השלישי, דאי עבדינן הכי נמי אין משיירין פחות מג' פסוקים, וכיון שכן למה נקדים לומר לג' שידלוג, ידלוג אחרון, הלכך ממילא משמע כשאמרו 'אמצעי דולג' שעל השני אמרו".
לדעת הר"ן, לא רצו חז"ל בשום אופן לקרא פחות משלשה פסוקים מראש הפרשה, שכן אז נוצר חשש מפני העומדים בבית הכנסת בזמן הקריאה, שיסברו שהקורא החל את קריאתו מראש הפרשה, והוא קרא פחות משלשה פסוקים. כמו כן לא התירו חז"ל לסיים לעולה פחות משלשה פסוקים סמוך לפרשה, שכן אז יש חשש שהיוצאים מבית הכנסת יאמרו שהעולה אחריו יקרא פחות משלשה פסוקים.
גם במקרה של חוסר ברירה, כמו בקריאה הקצרה של ראש חודש שהחשש מפני הנכנסים אינו נפתר לחלוטין, שכן עדיין יש לחשוש שהנכנסים בתחילת קריאת השני יסברו בטעות שהעולה הראשון קרא רק שני פסוקים, עדיין הקפידו חז"ל שלא להתחיל בקריאה אל תוך פרשה חדשה פחות משלשה פסוקים, ולא לסיים בסוף פרשה פחות משלשה פסוקים.
הסיבה לכך אינה בשל חשש שהנכנסים והיוצאים יסברו שניתן לקרא לעולה פחות משלושה פסוקים, שכן חשש זה קיים בין כה בקריאת ראש חודש בשל דילוגו של הלוי, אלא מפני העומדים בבית הכנסת שיסברו שמותר להתחיל ולשייר פחות משלשה פסוקים מן הפרשה גם ללא צורך. ואם יעשו זאת בקריאות אחרות, יש לגזור מפני הנכנסים והיוצאים שיאמרו שניתן לקרא פחות משלשה פסוקים לכל עולה.
החשש שהעומדים בבית הכנסת יאמרו שמותר לקרא פחות משלשה פסוקים אינו קיים בקריאת ראש חודש לשיטת הגאונים, שכן העולה הראשון קורא שלשה פסוקים מראש הפרשה באזני כל העומדים בבית הכנסת.
כמו כן, אין לחשוש שהעומדים בבית הכנסת יסברו שמותר לדלג למפרע ללא כל סיבה ותועלת, ויעשו כך גם בפסוק שלישי מראש הפרשה, ובשל כך ייווצר חשש שהנכנסים בתחילת קריאת השני יראו שהוא מדלג פסוק אחד לאחור ומתחיל את קריאתו לאחר שני פסוקים מראש הפרשה, ויאמרו שהראשון קרא רק שני פסוקים, שכן עצם הדילוג הוא היכר וסיבה לשאלה, ובשל היכר זה הנכנסים ישאלו את מתפללי בית הכנסת לסיבת הדילוג, שנראה להם מיותר מאחר שיש בפרשה זו פסוקים רבים, ולאחר שיבינו כי הסיבה לדילוג היא כדי למנוע מצב של שיור של שלשה פסוקים עד לפרשה, או התחלה של פחות משלשה פסוקים מראש הפרשה, ידעו כי גם דילוג זה, היוצר חשש מפני הנכנסים, נעשה מחוסר ברירה, ולא יבואו לדלג למפרע ולהתחיל לקרא פחות משלשה פסוקים מראש הפרשה.
לדעת הר"ן בכל מקרה לא רצו חז"ל להתחיל[10] או לסיים בפרשה פחות משלשה פסוקיםי. בשל כך לא ניתן לקבל את הצעת הרמב"ן לקרא ללא דילוג, שכן בצורת חלוקה זו יסיימו או יתחילו לקרא מראש הפרשה פחות משלשה פסוקים, והעומדים בבית הכנסת יעשו זאת גם בקריאות אחרות, ויווצר חשש מפני נכנסים ויוצאים, אך אם מדלגים פסוק לאחור ישאלו העומדים בבית הכנסת על פשר הדילוג החריג, ומתוך כך יתברר להם כי גם הכהן קרא שלשה פסוקים.[11][12]
לדעת הר"ן, בהעדר אפשרות לפתור את כל החששות מפני הנכנסים והיוצאים, רצו חז"ל לפתור לפחות את החשש מפני העומדים בבית הכנסת ולשם כך אמצעי דולג בעליית הלוי.
♦
שיטת הראבי"ה
הראבי"ה (חלק ב' במסכת מגילה סימן תקעו) מסביר את הסוגיה בדרך שונה מזו של רבותינו הרמב"ן הרשב"א והריטב"א. לדעת הראבי"ה דילוג של פסוק אחד, שנים ושלשה פסוקים, אינו שווה. כמו כן, כאשר העולה הראשון קורא שלשה פסוקים, אין איסור על העולה השני להתחיל את קריאתו פחות משני פסוקים סמוך לפרשה. וז"ל ראבי"ה: "ונראה לי דהכי פירושא דשמעתא. מאן דאמר פוסק מאי טעמא לא אמר דולג ויקרא כל אחד בפרשת בראשית שלשה פסוקים, גזירה משום הנכנסין ששומעין שקורא השני שלשה פסוקים, סבורין שקרא הראשון רק שני פסוקים, וגזירה משום היוצאים ששומעין שקורא הראשון שלשה פסוקים, סבורים שלא יקרא השני כי אם שני פסוקים. ומאן דאמר דולג סבר אמאי גזרינן משום עמי הארץ דלא ידעי, אינהו אינם נותנים לב על שעבר ומה שעתיד לקרות, אלא רק שישמעו אותו הקורא בפניהם.ותלמודא פסיק במסקנא, 'והלכתא אמצעי דולג', על כרחך לאו אמעמדות פסיק, דהלכתא למשיחא, אלא אראש חודש. והוצרך לומר תרתי: 'והלכתא דולג, והלכתא אמצעי דולג,' דהכי קאמר 'והלכתא דולג', ולא תימא אפילו שלישי, אלא אמצעי לפרשה ראשונה, ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. ואמצעי דהיינו לוי דולג, דבמקצת סבירא לן כמאן דאמר דולג, ולמה שקרא הכהן כבר אין לחוש שיאמרו קרא רק שני פסוקים, אבל השלישי אינו דולג, דלזה שעתיד לקרות נותנים על לב ולא על מה שעבר. וכן עמא דבר. אבל אי מפרשינן אמצעי איזה שירצה דולג, או לוי או ישראל השלישי, סבירא לן לגמרי כמאן דאמר דולג, ותרתי למה לי".
הראבי"ה מסביר, כי לדעת רב אין חוששים לא לנכנסים שעלולים לחשוב כי הראשון קרא פחות משלשה פסוקים, ולא ליוצאים שעלולים לחשוב כי העולה השלישי עתיד לקרא רק שני פסוקים, משום שמטבע הדברים מדובר בחשש הנוגע לעמי הארץ, והם אינם שמים לב למספר הפסוקים שלפני העולה השני, ולא למספר הפסוקים שאחרי סיום קריאת השני. ואין לנו לחוש אלא לכך שהעולה הראשון, השני והשלישי, יקראו שלשה פסוקים.
אלא שלהלכה אנו סוברים כי אין חוששים לטעותם של הנכנסים, שכן הם אינם שמים לב לפסוקים שכבר נקראו, אך אנו חוששים לטעותם של היוצאים, שיאמרו שהעולה השלישי יקרא רק את שני הפסוקים שנותרו בפרשה. לדברי הגמ', אנו חוששים לטעות של היוצאים הנובעת מכמות הפסוקים שעתידים להקרא, ולא לטעות של נכנסים הנובעת משימת לב לכמות הפסוקים שכבר נקראו. ולכן נאמר בגמ' 'והלכתא דולג, והלכתא אמצעי דולג', ולא נאמר בקיצור 'והלכתא כרב' או 'והלכתא דולג,' שכן אין אנו פוסקים כרב שאינו חושש כלל לנכנסים ויוצאים, אלא אנו חוששים רק ליוצאים, ובשל כך דווקא השני דולג שכן אז אין לנו לחוש כלל, שכן לנכנסים איננו חוששים, וליוצאים אין מקום לחשוש בדילוגו של שני.
אלא שדעת מסכת סופרים היא, כי יש לחשוש לטעותם של נכנסים שישימו לב לפסוקים שכבר נקראו, ויראו שיש רק שני פסוקים מראש הפרשה, ולא לטעותם של היוצאים שעלולים לשים לב שיש רק שני פסוקים עד סוף הפרשה. בכך שונה דעת מסכת סופרים מדעת הבבלי: "ובמסכת סופרים שמעתי שכתוב דהשלישי דולג, וסבירא ליה דלמה שעבר נותנים לב ולא על מה שעתיד להיות ולקרות. וניהוג דידן מסתבר, דמאן דעייל שיולי משייל. ותו דלפי מאי דפרישית פליגא אגמרא דידן".
בהמשך דבריו מבאר הראבי"ה את האיסור להתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים. לדעת הראבי"ה אין כל איסור להתחיל לקרא בתורה פחות משלשה פסוקים מראש הפרק, אם הקריאה מתחילה מפסוק זה או אם כבר קראו שלשה פסוקים לעולה הקודם. משמעות האיסור להתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים, היא איסור על הקורא להמשיך את קריאת העולה אל תוך הפרשה פחות משלשה פסוקים.
"והיינו טעמא דמתחילין פחות משלשה פסוקים לקרות לכהן, דאין לחוש שמא יאמרו קרא אחד לפניו שני פסוקים, כדפרישית.
ואין לומר דהיינו טעמא משום דידעי דכהן קורא ראשון וליכא למיטעי, דהא זימנין נמי דקרי גדול הכי וזימנין דליכא כהן, ולא חיישינן.
ומורי אבי היה אומר דטעם משום כהן, וכן במפטיר לא היה חושש להתחיל לו פחות משלשה פסוקים מן הפרשה, דכולי עלמא ידעי שאינו מן השבעה שקורין, וליכא למיטעי. ולפי מאי שפרשנו, בשום מקום אין לחוש להתחיל בסמוך לפרשה.
והא דאמרינן כשם שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים, כך אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים, הכי פירושא, הקורא בראש הפרשה צריך לקרות שלשה פסוקים, אפילו קרא כבר מפרשה עליונה מאה פסוקים, משום הנכנסין, שסבורין שזה התחיל כאן בראש הפרשה, וקרא פחות משלשה פסוקים, שהם נותנים לב על מה שקורין לפניהם. [13] ולא כפירוש רש"י דאין מתחילין בסמוך לפרשה, אלא אין מתחילין בראש הפרשה. ואין מתחילין פירש רבינו תם כענין שפירשתי.
וקיימא לן כרבי יהושע בן לוי דאין משיירין בפרשה בפחות משלשה פסוקים, הילכך על כורחך לוי דולג, ומשום אין מתחילין ליכא, דפירושו כדפרישית, ואין לחוש, כיון שקרא שלשה פסוקים הכהן. וגבי מעמדות אין לחוש לאין משיירין, חדא כדפרישית, דלמאן דאמר דולג לא חייש משום נכנסין ויוצאין, ותו כדפירש ר"ה טעמא דגבי מעמדות קביעי ולא נפקי, כדאמרינן באתרא דיתיב רב מיעל עיילי ומיפק לא נפקי. ולנכנסין לא חיישינן, דאין משגיחין על מה שעבר".
לדעת הראבי"ה, אין מקום לקושית הרמב"ן והרשב"א מדוע לא לדלג שלשה פסוקים בקריאת העולה השלישי כדי לפתור את החשש מפני טעותם של נכנסים, שכן לדעת הבבלי אין כל חשש מפני הנכנסים שיטעו בשל פסוקים שנקראו כבר, וברור שאין לדלג על שלשה פסוקים ללא כל צורך.
שוב דן הראבי"ה בחלק ב' מסכת מגילה סימן תקצו, במחלוקתם של רב ושמואל בקריאת ראש חודש. הראבי"ה שואל מדוע יש צורך בדילוג, הרי אפשר להשלים את הקריאה בפסוקים מהפרשיות הסמוכות, אף על פי שאינן מענינו של יום.
"נפלאתי מאי טעמא פליגי רב ושמואל בקריאת ראש חודש, דמדמי ליה לפלוגתא דקריאת מעמדות, ורב אמר דולג ושמואל אמר פוסק, מאי דוחקייהו, יקרא למעלה או למטה כמו שירצה עם פרשת החודש, דהא בפרשת המועדות עבדינן הכי וקרינן עד שאנו מגיעים לענין היום, גם בתורת כהנים, גם בראה אתה אומר אלי עלה בחולו של מועד, גם בפרשת עשר תעשר וכל הבכור, אף על פי דמצות וחוקים שייכי קצת בההוא יומא.
ותו דגרסינן, מאי פרשת שקלים, רב אמר צו את בני ישראל, ושמואל אמר כי תשא, ופרכינן, לרב מאי שנא ראש חודש אדר שחל להיות בשבת משאר ראשי חדשים, ומשני דאילו שאר ראשי חדשים קרו שיתא בענינא דיומא, וחד קרי בדראש חודש, ואילו האידנא כולהו קרי בדראש חודש, ושבעה לא אפשר לקרות בדראש חודש אם לא יתחיל למעלה. והך שינויא לרב גופיה, ואם כן בכל ראש חודש ניעביד הכי, ולא נדלג ולא נפסיק.
וצריך לדחוק ולומר דכל שבעה קורין בדראש חודש, ומדלגין מה שקרא האחד שתים ושלש פעמים, דדומיא דהכא אמרינן בירושלמי דתענית דזימנין מדלגין שני פסוקים,[14] כדפרישית לעיל. וכן בפרשת המועדות מתחיל בשור או כשב, דכתיב ביה המוציא אתכם וגו' יציאת מצרים לענין פסח וגם דין קרבנות, שהרבה קרבנות צריך במועדים למוספין, וכולהו ענין מועד ושייכי אהדדי.
וכן תמצא בכל הני דקרינן בפסח ועצרת ובראש השנה וביום הכיפורים ובחג שכולהו ענין המועדים ולא יותר. ומצות וחוקים דקרינן ופתוח תפתח, פירש רש"י משום דזמן האסיף הוא והעניים יוצאין לאסוף מאכלם וכן צריכין לעשר, משום הכי קרינן עשר תעשר. וכן צריך לומר גבי ראה אתה אומר אלי עלה וגו' ענין יציאת מצרים. ואינו קורא לא למעלה ולא למטה כי אם ענין היום.
וראיה לדברי, דפרכינן לרב בפרק שלישי דמגילה ובפרק בתרא דתענית מדתניא פרשה של חמשה פסוקים קורין אותה ביחיד וכו' ואי איתא נדלג אידליגי, ומשני שאני התם דאיכא רווחא, ובמגילה גרסינן דאפשר, והיא היא, ופירושו בשני ובחמישי של כל השנה מיירי ויכול לקרות כמו שירצה, אבל גבי מעמדות אי אפשר לקרות יקוו המים ביום ראשון, שהוא בריית יום שלישי. ובקושי היו קורין ביום ראשון בראשית ויהי רקיע, כדתנן, אלא משום דאי אפשר לקרות בראשית בשלשה גברי, שאינה אלא חמשה פסוקים, קרינן נמי יהי רקיע ומדלגין.
הילכך גבי ראש חודש איכא למימר נמי האי טעמא, דלהכי אין קורין לא למעלה ולא למטה. ומתחיל מצו את בני ישראל וגו', דתמיד איתיה כל יומא.
ואותבינן אשמעתין, דאם כן יקראו רק פרשת בראשית שהיא רק ענין היום, לשלשה גברי ויכפול בדילוג עשרה,[15] כדקאמרינן ואילו השתא קרו כולהו בדראש חודש, ואי מפרשינן דקרו לעיל מיניה, אם כן הא מילתא מרפסא איגרי ורמיא שורי".
בדבריו מסביר הראבי"ה כי אין לקרא פסוקים שאין להם כל קשר לענינו של יום, ועדיף לדלג או לפסוק, מאשר להשלים את הקריאה בפסוקים שאינם מענינו של יום.
כמו"כ לעיתים, כאשר יש צורך בכך, ניתן לדלג יותר מפסוק אחד ויותר מפעם אחת, כפי שעולה מדברי הגמרא שבראש חודש אדר שחל בשבת קוראים כל שבעת העולים בקריאת ראש חודש. ברור שהדבר אינו ניתן אלא על ידי דילוג של כמה פסוקים פעמים רבות. ולכן שאלה הגמרא שגם בקריאת בראשית של שני וחמישי, יקראו שלשה עולים רק את בריאת היום הראשון על ידי דילוג של פסוקים רבים כמה פעמים, כפי שלדעת רב קוראים בראש חודש אדר שחל בשבת, ומדוע אומרת הברייתא שפרשה של חמשה פסוקים נקראת דווקא ביחיד. ועל כך ענתה הגמ' שבשני וחמישי ניתן לקרא את המשך הפרשה משום שהקריאה אינה מוגבלת לעניינו של יום, ולכך אין סיבה לדלג לאחור את כל הפרשה לשלושה עולים.
מדברי ראבי"ה אנו רואים, כי גם בקריאת המעמדות שבהם הקריאה מוגבלת לעניינו של יום דווקא, לא התירו לדלג כמה פעמים על פסוקים רבים כדי לקרא רק בבראשית העוסקת בעניינו של יום ראשון, והתירו לקרא גם בעניין בריאת היום השני, בפרשת יהי רקיע, כדי שלא להזדקק לדילוג של פסוקים רבים כמה פעמים, אלא ש'אי אפשר לקרות יקוו המים ביום ראשון, שהוא בריית יום שלישי. ובקושי היו קורין ביום ראשון בראשית ויהי רקיע, כדתנן, אלא משום דאי אפשר[16] לקרות בראשית בשלשה גברי, שאינה אלא חמשה פסוקים, קרינן נמי יהי רקיע ומדלגין'. אלא שכאשר אין ברירה, כמו בראש חודש אדר שחל בשבת, ניתן לדלג על פסוקים רבים פעמים רבות, אך במעמדות התירו לקרא את בריאת היום השני, כדי שלא נצטרך לדלג לאחור יותר מפסוק אחד.
הרי שלדעת ראבי"ה יש בעיה גדולה יותר בדילוג של כמה פסוקים כמה פעמים, ואין 'דילוג פסוק אחד שנים ושלשה שווה' כדברי הרמב"ן, ועדיף היה להתיר בקושי להשלים את קריאת היום הראשון בקריאת יהי רקיע העוסקת בבריאת היום השני, מאשר לקרא רק את ענינו של יום ראשון ולהזדקק לדילוג של כמה פסוקים פעמים רבות.
להלן נראה כי מחלוקת זו עומדת בבסיס מחלוקתם של הראשונים בסדר קריאת ראש חודש.
♦
סיכום הדעות
הרמב"ן והרשב"א הקשו על דעת הגאונים שאין כל תועלת בדילוג של הלוי העולה שני, שכן גם אז יש חשש מפני הנכנסים שיראו שהלוי העולה שני מתחיל שני פסוקים סמוך לפרשה ויחשבו שהכהן העולה ראשון קרא רק שני פסוקים מתחילת הפרשה, ומה הועיל הדילוג אם הוא יוצר חשש מפני הנכנסים.בתשובה לקושיה זו נחלקו הראבי"ה והר"ן, לראבי"ה להלכה אין חשש מפני נכנסים לאחר סיום עליית הראשון שאין נותנים דעתם לספור את הפסוקים שכבר נקראו מראש הפרשה, ואילו לר"ן לא ניתן לפתור את החשש מפני הנכנסים במלואו והדילוג יוצר היכר וסיבה לשאלה למתפללים השוהים בבית הכנסת במהלך הקריאה ובשל כך לא יטעו.
לדעת הר"ן עדיין קשה קושית הרמב"ן והרשב"א, מדוע העולה השלישי אינו חוזר על שלושה פסוקים כדי לפתור לחלוטין את החשש מפני הנכנסים.טו בהמשך הדברים נברר את דעת הגאונים בשאלה זו.
♦[17]
ביאור דעת הגאונים
בשו"ת מהרלב"ח (סימן מט), דן המהרלב"ח במנהגי קריאת התורה במקומות שונים בארץ ישראל בחול המועד סוכות והביא את מנהג צפת "שאין קורין בכל יום כי אם פרשת היום בלבד, במשל ביום השני שהוא ראשון לחולו של מועד קורין ביום השני ומדלגים, רצוני שכל הארבע העולים כל אחד קורא אותה הפרשה".[18]על מנהג זה כותב המהרלב"ח: "וגם זה המנהג הוא זר בעיני מאד, יען שבפרשה שאין בה כי אם כדי קריאת אחד, שיתקנו חכמים ז"ל שיקראו בה ארבע על ידי שכל אחד מהשלשה האחרונים יהיה דולג, הוא דבר זר, ובכל המקומות שתקנו בהם להיות דולג אין גם אחד שהיה דומה לזה".
בדבריו סוקר המהרלב"ח את כל קריאות התורה שבהם יש לדלג: "וזה שהמקומות שמצינו בהם דולג הם ארבע: בר"ח, במעמדות ובקרבנות החג בחוצה לארץ ובחנוכה בנשיאים לדעת הרמב"ם.
והנה ראש חודש ומעמדות ודאי לא דמו להא, דלא תקנו דולג אלא בפסוק אחד, כמבואר בתעניות פרק בתרא ובמגילה פרק הקורא עומד. ולאו דוקא דלא דמו, אלא דמשם ראיה שהמנהג הנזכר הוא זר כפי הדין, שאם כן איפה למה תיקנו במעמדות שיקראו בכל יום שני פרשיות ושידלג בפסוק אחד בפרשה בראשית ובפרשה יקוו המים דאיכא חששא דיוצאים, יותר טוב היה שיקראו פרשה אחד בכל יום לבד, ויקרא אותה כולה כל אחד מהשלשה עולים. וכן נמי בפרשת ראש חדש יקראו שנים, כהן ולוי בפרשת צו כל אחד ד' פסוקים, ויחזור הישראל הראשון ויקראו ג' או ד' פסוקים שקרא הלוי.
ולא דמי נמי לדולג דבחוצה לארץ אליבא דכולי עלמא. לדעת רש"י הוא מבואר, דכל אחד מהשלשה שהם כהן ולוי וישראל, הראשון קורא פרשה בפני עצמה, והד' דדולג, הוא כדי לקרות בספיקא דיומא, כי הוא הנוסף לכבוד חולו של מועד. גם לדעת הרי"ף ובעלי התוספות, כל אחד כפי סברתו, לא דמי, דהתם איכא ב' פרשיות, וכהן ולוי קורין בלא דלוג אבל בכא' דכל הג' קורים בדלוג הוא דבר זר.
ומהאי טעמא נמי לא דמי לחנוכה בנשיאים אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל, שאי אפשר שלא יקראו בכל יום כ"א פרשה א', דהא איכא בה שיעור לקרות כהן ולוי בלא דלוג, והישראל לבד הוא שקורא בדלוג".
למסקנת דבריו הוא כותב שמנהג צפת הוא מנהג ראוי יותר ממנהג עזה, אך העיקרון שבדברי המהרלב"ח הוא כי בראש חודש תקנו לדלג רק פסוק אחד ולא מעבר לכך[19], ואין להשוות בין דילוג וחזרה על פסוק אחד, לבין דילוג לאחור וחזרה על שנים או שלשה פסוקים.
הנצי"ב מוואלאז'ין בספרו מרומי שדה מסכת מגילה דף כא עמוד ב, כתב בהסבר דעת הרי"ף לתרץ קושית הרמב"ן. בראשית דבריו הוא מחלק בין הדילוג בקריאת פרי החג בחול המועד סוכות לקריאת ראש חודש, שלא כדברי הרמב"ן והרשב"א שהשוו ביניהם והביאו ראיה שניתן לדלג ולחזור על פסוקים רבים גם בקריאת ראש חודש, מהחזרה על פסוקים רבים בקריאת פרי החג, וז"ל:
"והנה זה אין להקשות דליעבדו כקריאת התורה בחול המועד סוכות שקורין וחוזרין וקורין אותה פרשה. דיש לומר דשאני פרי החג, שהרי בלא זה קשה לנו, אמאי לא ניקרי בחול המועד סוכות לשלשה בפרשת אמור את הפרשה של חג הסוכות, ולהרביעי את קרבן המוסף, כמו בחול המועד פסח. אלא דשאני פרי החג, משום דמשונים הם משארי מוספין, עד שלפי דעת המחבר בשולחן ערוך סי' תרס"ג, קורין בארץ ישראל פרשת היום ד' פעמים זה אחר זה.
וזה פשיטא להגמרא דאי אפשר לדלוג אלא פסוק אחד כמו במעמדות. ואם כן על כרחך השני דולג, דאי אפשר להסתפק אלא בשני או ברביעי, שיקרא השלישי שלשה פסוקים בפרשת ובראשי חדשיכם, והרביעי יהיה דולג פסוק אחד ויקרא עד סוף כקושית הרמב"ן ז"ל. וע"ז קאמר האמצעי והוא השני.
אבל אי אפשר להסתפק דילמא השלישי דולג, דבזה ודאי יש לחוש משום הנכנסין, שהרי אי השלישי דולג, יקרא השני עד סוף פרשת התמיד, והשלישי ידלוג פסוק אחד מפרשת התמיד ושני פסוקים של שבת, ויסברו הנכנסין דמותר להפסיק בפסוק אחד סמוך לפרשה. ובזה לאו שיולי שייל כמו במתחיל אחר שני פסוקים סמוך לפרשה, ויהיה קשה לו אמאי לא קרו יותר משני פסוקים. מה שאין כן אם יהיה מתחיל בפסוק האחרון שבפרשה לא ישאל כלום. ומשום הכי אין ספק אלא בשני וברביעי. ועל זה קאמר דהלכתא אמצעי דולג. אבל הא פשיטא שאי אפשר לדלוג אלא פסוק אחד. זהו דעת הרי"ף וסייעתו.
בדבריו מתייחס הנצי"ב לדעת הגר"א בביאורו על השולחן ערוך או"ח סימן תכ"ג סעיף ב' סעיף קטן ג', שפסק שלא כדברי הגאונים, וסובר שעל העולה השלישי לחזור על שלושת הפסוקים האחרונים של פרשת התמיד, ולהוסיף עליהם את שני פסוקי מוסף שבת, כקושיית הרמב"ן: "... וזה לא עלה על הדעת לדלג על שלשה פסוקים כפסק הגר"א[20] ז"ל, ומשמע שאין זה סברא כלל. ומפרי החג אין ראיה כמו שכתבתי. אך בחידושי הרשב"א ז"ל הקשה הכי, אמאי לא נעביד הכי לדלג ג' פסוקים כמו בחג".
מדבריו עולה שהגאונים והרי"ף לא סוברים כרמב"ן שדילוג פסוק אחד שנים ושלשה פסוקים שווה הוא, וגם מחשש לנכנסים ויוצאים לא הותר לדלג אלא פסוק אחדיח ולא יותר, ואין חשש נכנסים ויוצאים דומה לקריאת חול המועד סוכות בפרי החג, שלא כדברי הרמב"ן.
במאמר הבא ננסה אי"ה להבין בס"ד את שיטות הגאונים ורבותינו הראשונים בשאלת החזרה על פסוקים שכבר נקראו, ונראה כי המחלוקת בשאלת הצורך למעט בפסוקי החזרה, עומדת בבסיס מחלוקתם של הראשונים בסדר קריאת התורה של ראש חודש.[21]
♦ ♦ ♦