עיה"ק צפת"ו
ביאור המאמר "עבדים היינו לפרעה במצרים" והקושיות בו
ראשית, נביא את המאמר במלואו: "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' משם ביד חזקה ובזרוע נטויה ואילו לא הוציא ה' אלהינו את אבותינו ממצרים עדיין (נ"א: הרי) אנו ובנינו משועבדים היינו לפרעה[2] במצרים ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".במאמר זה נרצה בס"ד לבאר בעיקר שני עניינים:
א. האמנם אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים לא היו יוצאים משם לעולם? והרי גזירת העבדות היתה ארבע מאות שנה, כמ"ש בפרשת לך לך (בראשית טו, יג): "ויאמר לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה".
ב. מהו החיוב או המצוה להרבות כל כך בסיפור יציאת מצרים ומאיזה דין? וכי אב שמסר את בנו לעבד או את בתו[3] לאמה ונטל מהם את חירותם ופדאם לאחר מספר שנים הם חייבים לשבח את אביהם ולהודות לו ולהכיר לו טובה על החסד שעשה עמהם, או שמא הוא צריך להתנצל בפניהם.
וכן ראיתי לגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל, בפתיחה לספר קיצור שלחן ערוך שלו, במה שהקשה לבאר למה חייבנו הקב"ה לזכור יצ"מ בכל יום בק"ש בבקר ובערב, וכי מי שעשה עמנו חסד צריכין אנו לזכור אותו בכל יום תמיד שפלוני עשה עמנו טובה וחסד, ודי לנו לזכור אותו מזמן לזמן, ואם כן די היה לנו לזכור יצ"מ מפסח לפסח שהוא זמן צאתנו ממצרים, ודי בזה ...ועוד התינח בזמן שהיינו על ארצינו ועל נחלת אבותינו, אז היתה זכירת יציאת מצרים מוכרחת, כדי לזכור שהטובה הזאת שאנחנו בה היא מה' יתברך, ולא בכחינו עשינו את החיל הזה, אבל עתה שאנחנו בגלות הזה, למה נזכור יציאת מצרים, הלא עתה אין לנו שום הנאה ממנה, וכמו שאמרו בש"ס (מגילה יד, ע"א) דמתחילה עבדי פרעה והשתא עבדי אחשוורוש, דגם בזמן הזה עוברים כמה צרות על ישראל יותר מגלות מצרים רח"ל, עכ"ל. (הערת הרב רועי הכהן זק: כן הקשה כבר מרנא המהר"ל בגבורות ה' פרק ס"א).
ורבינו הולך ומבאר למה נזכרה יציאת מצרים בכל כך הרבה מצוות (חמישים פעם), ומה היה הטעם והתכלית בכל המכות ובכל מכה ומכה שהיכה הקב"ה את המצרים, בעבור כי ה' לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע וכופר, כי בכל אלה היו המצרים מכחישים או מסתפקים, אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים ונאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה ובזה לא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים, וציוה אותנו שתמיד נעשה אות וזכרון לאשר ראו עיננו ונעתיק הדבר אל בנינו ובניהם לבניהם עד לדור האחרון. וכמו שפירש הרמב"ן בפרשת בא (שמות יג, טז) ע"ש. ע"ש. וכן פירש הרמב"ן בפרשת יתרו (שמות כ, ב) טעם למה פתח ואמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים כי הוצאתם ממצרים תורה על מציאות ה' ועל ההשגחה ויורה על האמונה בחידוש העולם וזה טעם אומרו אשר הוצאתיך, כי הם היודעים ועדים בכל אלה. וכן פירש הראב"ע עה"פ שם שאם יבא אפיקורס לערער כי אין אלהים ישים ידו על פיו. ע"ש. וכן פירש רבינו בחיי שם הטעם שלא אמר אנכי ה' אלהיך אשר בראתי את השמים ואת הארץ כי לא ראו בעניהם ורצה להביא להם ראיה על האלוהות ממה שראו הם בעיניהם בעצמם.ע"ש. וכן כתב בספר החינוך מצוה כא לספר ביציאת מצרים משורשי המצוה לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם. ע"ש.
והנה, ראיתי עוד מה שהקשה בהגדה של פסח בגדי השרד לגאון המקובל רבי יעקב אביחצירא זצ"ל על מאמר ההגדה שם, זה לשונו: והנה גם כן צריכים לחקור ולדרוש בעניין יצ"מ שהקב"ה נחשב בעיניו דבר גדול ופלא עצום, עד שבכל דבר ודבר שמצוה לישראל אומר אני ה' אשר הוצאתיך מארץ מצרים ועוד תחילת עשרת הדברות פתח ואמר "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". ומה תפארת ופלא זה לפניו יתברך, והלא בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאיו כונס כנד מי הים נותן באוצרות תהומות (תהילים לג, ו-ז). וברגע אחד יכול להחריב כל העולמות ואמאי הפלא של יציאת מצרים דבר דשכיח אפילו בבני אדם דיכולים להילחם ולצאת וכמו שעשו בני אפרים[4] וזאת היציאה אינה פלא אצל בני אדם ואפילו נאמר דהמצרים מכשפים גדולים והיה להם כח בכישופיהם לאסור ולקשור כל הנכנס להם שאין לו יציאה, אפילו הכי יש כישוף שמתיר קשר זה. בשלמא קריעת ים סוף היא פלא נגד בני אדם, אבל כנגדו יתברך הכל כאין ויציאת מצרים אפילו כנגד בני אדם מה פלא יש בה? עכ"ל. ורבינו הולך ומבאר ע"פ דרכו ע"פ הקבלה ולאו כל מוחא סביל דא. ואין לי הבנה בהם.
ונראה לענ"ד ליישב ע"פ מה שנתבאר בדברי רבותינו, הראב"ע והרמב"ן ורבינו בחיי ובספר החינוך, דאמנם מעשה בראשית ובריאת השמים והארץ גדולים יותר מכל הנסים והמופתים אשר עשה ה' בארץ מצרים וביציאת מצרים, אך הקב"ה מתפאר יותר בהוצאת בני ישראל ממצרים, כי ביציאת מצרים נתגלתה בפועל ממשלת ומלכות ה' בשמים ובארץ, כי הם ראו בעיניהם כי יש אלוה בשמים ובארץ ונתאמתה אצלם האמונה בבורא, ובזה יש לו ית' תפארת מן האדם במה שמספרים ביצ"מ ומודים ומשבחים ומפארים את שמו הגדול. ואין שבח ותפארת גדול להי"ת ושמחה לפניו מאשר לפרסם את אלהותו בעולם. ועוד, על ידי מה שמספרים וככל שמספרים יותר הדברים פועלים על ליבם ומתחזקים יותר באמונתם וכמו שפירש רש"י עה"פ (שמות יח, ח) ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים וגו'. כדי למשוך את ליבו לתורה.
וראוי עוד להעיר על דברי רבינו, כי בדברי הזה"ק פרשת בא (דף לז ע"ב-לח ע"א) מבואר שיציאת מצרים לא היתה מתאפשרת ובני ישראל לא היו יוצאים משם לעולם ולא היה עבד שהיה יכול לברוח משם, כי המצרים בכוחות הטומאה ובכישופיהם קשרו אותם באופן שלא יכלו להשתחרר מהם, ואף אם היו באים כל מלכי אומות העולם וכל מכשפי העולם וחכמיהם לא היה בכוחם וביכולתם להתיר[5] את קשרי הכישוף ולהוציא את בנ"י ממצרים ומעבדותם. אם לא שהקב"ה בכבודו ובעצמו, בהגיע זמן גאולתם, ירד להצילם, כדי לקיים את בריתו ושבועתו לאברהם, גבר עליהם ושיבר את כל כוחות הטומאה והכישוף של מצרים והוציא את בנ"י ממצרים. ובזה נראו בעליל בגלוי ובפועל שלטונו וגבורתו של הקב"ה, ואילולא כן מצרים היתה נשארת ועומדת עדיין בתוקפה עד היום, ולא היו יוצאים משם לא בגבורתם ולא בהסכמת העמים ולא בהשפעת חסד לאומים, והיו נשארים תחת שעבוד המצרים בעבדותם שם לעולם. וכדי להוציא ממחשבה ומדעה זאת פתח בעשרת הדברות "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ולפיכך חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים ולספר ביצ"מ לשבח ולהודות לשמו יתברך על כל החסד שעשה עם אבותינו ולנו. וזה לשון הזהר שם: "עד בכור השבי אשר בבית הבור. אינון דנפקין משפחה די בהון עבדין לאסירי דישתעבדון בהון לעלמיןו לא יפקון לחירו, וברוחצנותא דאלין דרגין סריבו מצראי די בהון עבדו קשרא לישראל דלא יפקון מן עבדותיהון לעלמין, ובהאי אתחזי גבורתא ושולטנותא דקוב"ה ודוכרנא לא ישתצי מישראל לדרי דרין, דאי לא הוה חילא וגבורתא דקוב"ה כל מלכי עמין וכ חרשי עלמין וחכימי עלמין לא יפקון לישראל מן עבדותא דשרא קטרין דילהון ותבר כל אינון כתרין בגין לאפקא לון" עכ"ל.
וכן מצאנו בדברי רבותינו ז"ל שישראל באותו הדור היו שקועים במ"ט שערי טומאה ואם היו מתעכבים שם עוד רגע אחד היו נטמעים שם ולא היו יוצאים משם לעולם, ולכן לא היו יכולים להתמהמה. וכמו שכתב בספר חסד לאברהם לרבי אברהם אזולאי זצ"ל, מעיין שני, נהר נ"ו זה לשונו: ודע שיש מסורת קבלה ביד רבותינו ז"ל שישראל נתלכלכו כל כך בשיקוצי מצרים עד שבערב פסח נכנסו בהיכל מ"ט שאם חס וחלילה היו מתעכבים יותר היו נכנסים בהיכל הנ' ושוב לא היתה להם תקנה עולמית. וזהו סוד אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו משם עדיין אנו ובנינו ובני בנינו היינו משועבדים לפרעה במצרים. עכ"ל. וכן כתב רבינו האוה"ק (שמות ג, ח) עה"פ וארד להצילו ולהעלותו וגו'. זה לשונו: ואם תאמר ומה בכך אם היה גואל אותם קודם זמן זה, עד למה ה' הוציאם בזיבולא בתרייתא בזמן שאם היו מתעכבים קצת היו נלכדים עד שהוצרך למהר ולא יכלן להתמהמה והיה לו להוציאם בזמן מרווח. הנה למה שקדם לנו כי עיקר הגלות הוא לברר הניצוצות שנטמאו בנ' שערי טומאה… ולזה הוציאם בנקודה האחרונה של מ"ט וקודם שיכנסו לשער הנ' והוא אומרם ז"ל וגאלם מיד. עכ"ל.
ובזה מבואר מאמר ההגדה ואילו לא הוציאנו הקב"ה משם עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים.
♦
שעבוד בנ"י במצרים בסיבתם
אבל עדיין לא מבואר כל כך מהו החיוב לספר ולהעלות על נס את יציאת מצרים להודות להלל לשבח לפאר ולרומם למי שעשה לאבותינו את כל הנסים האלו, הוציאנו מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה, כמאמר ההגדה "לפיכך אנחנו חייבים להודות וכו". והרי גזירת העבדות והשעבוד כבר נאמרה לאברהם, וגם הבטיחו הי"ת שאח"כ הוא יגאלם והם יצאו ברכוש גדול לא לפני שהוא ידון את המצרים ויעשה בהם שפטים גדולים בעשר המכות (בראשית טו, יד ורש"י שם). ואם כן, כבר היה הכל ידוע וגלוי לפניו יתברך?ונראה לענ"ד ליישב ע"פ מה שכתב בספר בית הלוי (בהמשך נביא את לשונו), כי גזירת העבדות בברית בין הבתרים שנמסרה לאברהם לא היתה גזירה לא היתה אלא הודעה לאברהם - "ידוע תדע" את אשר יקרה את בניו בדורות הבאים אחריו, שהקב"ה צופה ויודע מראש את כל העתידות. וגזירת העבדות לא היתה מאיתו יתברך אלא בסיבתם של בני ישראל עצמם, מכיוון שאחר שמת יוסף וכל הדור ההוא התערבו בנ"י בין המצרים וביקשו להתדמות להם, עד שביטלו אפילו מצות ברית מילה. או אז הקב"ה הפך את לב פרעה ואת ליבם של המצרים לשנא ולהתנכל ולהתנכר אל בני ישראל כדי שהמצרים יתרחקו מהם ויהיו שפלים ובזויים מאוד בעיניהם, ואז פרעה גזר עליהם עבדות. ולולא כן היו בני ישראל נטמעים במצרים.
אולם, חז"ל מנו סיבות אחרות והכי איתא בגמ' נדרים (לב, ע"א) אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר, מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתיים ועשר שנים, מפני שעשה אנגריא בת"ח[6], ושמואל אמר מפני שהפריז[7] על מדותיו של הקב"ה שנא' במה אדע כי אירשנה. ורבי יוחנן אמר שהפריש בני אדם מלהיכנס תחת כנפי השכינה שנא' תן לי הנפש[8] והרכוש קח לך.
והנה, גם הרמב"ן עה"ת (בראשית יב, י) פירש בסיבת הגלות במצרים שני טעמים משום שאברהם העמיד את שרה בנסיון גדול עם פרעה ועל יציאתו מן הארץ. וזה לשונו: ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו כי יש באלהים כח לעזור ולהציל, גם יציאתו מן הארץ שנצטוה עליה בתחילה מפני הרעה, עוון אשר חטא כי האלהים ברעה יפדנו ממות, ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה, כי במקום המשפט שמה הרשע והחטא[9]. עכ"ל.
אבל הספורנו שם עה"פ ידוע תדע וגו'. פירש זה לשונו: הודיעו איחור ירושת הבנים "כי לא שלם עוון האמורי"... ועם זה הגיד קורות השעבוד והעינוי העתידים אז לקצת דורות זרעו בסבלותם, כי אומנם זה לא קרה להם בדורות הצדיקים שכל זמן שאחד מן השבטים היה קים לא התחיל השעבוד, אבל קרה כאשר העוו את דרכם, וכמו שהעיד הנביא באומרו "וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואומר לשפך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים ואעש למען שמי" (יחזקאל כ, ח-ט). וכל זה הגיד למען ידעו דור אחרון בקבלה כי דבר ה' הוא. עכ"ל.
והנה, אם סיבת הגלות ועונש השעבוד והעינוי של אבותינו במצרים תלויה באברהם אבינו, ובעבורו נענש זרעו, וכמו שמפורש בגמ' שם וברמב"ן שם, איזה חיוב יש על בניו ועל זרעו לספר ביצ"מ להודות להלל ולשבח, אם חטאו הם ולא נענשו בסיבת עצמם. אבל אם השעבוד והעינוי בארץ מצרים התחיל כאשר הם סרו מהדרך ומדרך יעקב אביהם והעוו את דרכם, כמו שפירש הספורנו, אזי ודאי הוא שהם צריכים וחייבים לזכור את חסדי המקום ב"ה ולהודות לו על גאולתם ופדות נפשם.
וראיתי עוד לבעל בית הלוי עה"ת פרשת שמות שעמד על השינוי במזמור (תהילים ק"ה) הודו לה' וכו' שכולו הודאה ושבח לה' על כל חסדיו שעשה לישראל במצרים, אך באמצע המזמור (פס' כה) אומר "הפך ליבם לשנא עמו, להתנכל בעבדיו" ולכאורה הוא לא מובן שאין זה שבח כלל ובודאי לא חסד. וזה לשונו: בתהילים (קה) הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו שירו לו זמרו לו וגו' ויפר את עמו מאוד ויעצימהו מצריו, הפך ליבם לשנא עמו להתנכל בעבדיו, שלח משה עבדו אהרו אשר בחר בו. לכאורה יש להבין דכל המזמור הולך ומספר חסדי ה' שעשה לישראל מאז היו לגוי, ולמה הזכיר כאן מה שהפך לב מצרים שישנאו אותם, והרי אין זה בכלל הטובות, והרי לכאורה אדרבא בזה הוא מקטין עיקר טובת הגאולה ממצרים, כיוון שבהתחלה לא היו משתעבדים בהם מצד עצמם רק הקב"ה הפך ליבם שישנאו אותם, גם יש להבין עיקר הדבר דלמה הפך ליבם שישנאו אותם, ובעבור איזה חטא הגיע להם כן וכל זה לא נזכר במזמור זה. ובהמשך הולך ומבאר סיבת הדבר שהגיעו לכך: "רק העניין יובן דהנה מסורת היתה בידם שצריכים שישתעבדו במצרים ארבע מאו שנה ואחר שמת יוסף הבינו כולם אשר ימי השעבוד ממשמשים ובאים ומעתה יתחיל הגלות והתחילו לפחד ולדאוג על העתיד, כימי יודע היאך ומה יתנהו המצרים עמהם ועם בניהם אחריהם זמן ארוך כזה, וביקשו עצה לזה והסכימו בעצה להתקרב למצריים ולא להיות מובדלים מהם הרבה ושלא יהיו ניכרים ביניהם כגרים ונכריים... ומשום הכי אחרי שעשו ישראל מעשה ותחבולה להסתיר ההבדל שנתן הקב"ה ביניהם ובין המצריים ורצו להתקרב להם, אז הבדילם הקב"ה על ידי זה שחידש והוסיף שנאה בלב המצריים עליהם כדי שלא יתערבו עמהם וכל זה לא היה בגדר עונש כלל ולא היה מגיע להם שום עונש רק היה בגדר שמירה שלא יתערבו עמהם וכל זה היה לטובתם" עכ"ל.
וכן ראיתי שפירש בספר העמק דבר (שמות א, ז) עה"פ ותמלא הארץ אותם. ולחיזוק הדברים זה לשונו: ובא הכתוב להקדים בזה סיבת שנאת המצרים וגזירת המלכות, כל זה בא משום שביקשו לצאת מרצון יעקב אביהם שישבו דוקא בארץ גושן כדי שהיו בדד ונבדל ממצרים אבל הם לא רצו כן, ובשמ"ר איתא עוד שפסקו למול מזה הטעם שאמרו נהיה כמצרים דאחר שקבעו דירתם בקרבם מצאו טוב להם להשתוות למצרים ולא יהיו ניכרים שהם יהודים ומשום זה ביאר המדרש שהפך ה' לבם לשנא עמו. עכ"ל.
ומעתה נתבאר לנו החיוב והמצוה להזכיר ולספר ביציאת מצרים כי גזירת השעבוד במצרים היתה בסיבתם, ולא היו יכולים לצאת משם לעולם, לא בכוחות עצמם ולא בכוחות אחרים זולתם, לולא ה' שזכר את בריתו לאברהם וחס על בניו וירד להצילם ביד חזקה ובזרוע נטויה ושיבר את כל כוחות הטומאה והתיר את כל קשרי הכישוף שעשו המצרים עליהם, כמו שנתבאר כל זה בזה"ק שם.
ועוד מבואר בזה"ק רעיא מהימנא שם (דף מ ע"ב-מא ע"א) בטעם החיוב לספר ביצ"מ, שעל ידי זה שבניו של הקב"ה מספרים ביציאת מצרים ומשבחים ומודים לשמו הגדול על כל חסדיו, הקב"ה שמח בכך וכביכול שואב כח וגבורה והקב"ה מתעלה מאותו סיפור ותשבחות בעלומות העליונים לעילא ותתא. וזה לשונו: פיקודא בתר דא לספר תשבחתא דיציאת מצרים, דאיהו חיובא על כל בר נש לאשתעי בהאי שבחא דעלמין... דהאי איהו בר נש דחדי במריה וקוב"ה חדי בהאי סיפורא… כדין אתוסף ליה חילא וגבורתא לעילא וישראל בההוא סיפורא יהבי חילא למאריהון… ובגין כך אית לשבחא ולאשתעי בסיפור דא… ואי תימא אמאי איהו חובתא והא קוב"ה ידע כולא, כל מה דהוה ויהוי לבתר דנא, אמאי פרסומא דא קמיה על מה דאיהו עבד ואיהו ידע, אלא ודאי אצטריך בר נש לפרסומי ניסא ולאשתעי קמיה בכל מה דאיהו עבד, בגין דאינון מילין סלקין לעילא וכל פמליא דלעילא מתכנשין וחמאן לון ואודיאן כולהו לקוב"ה ואסתלק יקריה עלייהו עילא ותתא וכו' עכ"ל.
אמנם, אע"פ דאנחנו בעצמנו לא יצאנו ממצרים, אבל זה שאנחנו בני חורין נמשך מיציאת אבותינו ממצרים ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים עדיין אנחנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. וכמו דאיתא במתני' (פסחים קטז, ע"ב) בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, ובגמ' שם אמר רבא צריך שיאמר ואותנו הוציא משם. ע"ש.
ויהי רצון שנזכה לגאולה שלמה ויקויים בנו "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז, טז).
♦ ♦ ♦